הלכות עירובין

מצות עשה אחת, והיא מדברי סופרים ואינה מן המניין.  וביאור מצוה זו בפרקים אלו.
 

הלכות עירובין פרק א

א,א  חצר שיש בה שכנים הרבה, כל אחד מהם בבית לעצמו--דין תורה הוא, שיהיו כולן מותרין לטלטל בכל החצר, ומבתים לחצר, ומהחצר לבתים:  מפני שכל החצר רשות היחיד אחת, שמותר לטלטל בכולה.  וכן הדין במבוי שיש לו לחי, או קורה--שיהיו כל בני המבוי מותרים לטלטל בכולו, ומחצרות למבוי, וממבוי לחצרות:  שכל המבוי, רשות היחיד הוא.  וכן הדין במדינה שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים, שיש לה דלתות ננעלות בלילה--שכולה, רשות היחיד היא.  זה הוא דין תורה.

א,ב  אבל מדברי סופרים, אסור לשכנים לטלטל ברשות היחיד שיש בה חלוקה בדיורין, עד שיערבו כל השכנים כולן מערב שבת--אחד חצר, ואחד המבוי, ואחד המדינה; ודבר זה, תקנת שלמה ובית דינו הוא.

א,ג  וכן יושבי אוהלים, או סוכות, או מחנה שהקיפוהו מחיצה--אין מטלטלין מאוהל לאוהל, עד שיערבו כולן.  אבל שיירה שהקיפוה מחיצה--אין צריכין לערב, אלא מוציאין מאוהל לאוהל בלא עירוב, לפי שהן כולן מעורבין, ואין אותן אוהלים קבועין להן.

א,ד  מפני מה תיקן שלמה דבר זה:  כדי שלא יטעו ויאמרו, כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה ושווקיה, ולהכניס מהם לחצרות--כך מותר להוציא מן המדינה לשדה, ולהכניס מן השדה למדינה; ויחשבו שהשווקים והרחובות, הואיל והן רשות לכול, הרי הן כשדות וכמדברות, ויאמרו שהחצרות בלבד, הן רשות היחיד; וידמו שאין ההוצאה מלאכה, ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים.

א,ה  לפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתיחלק בדיורין, ויאחוז כל אחד ואחד בה רשות לעצמו, ויישאר ממנה מקום ברשות כולן, ויד כולן שווה בו כגון החצר לבתים--שנחשוב אותו המקום שיד כולן שווה בו, כאילו הוא רשות לרבים, ונחשוב כל מקום ומקום שאחז כל אחד מן השכנים וחלקו לעצמו, שהוא בלבד רשות היחיד; ויהיה אסור להוציא מרשות שחלק לעצמו לרשות שיד כולם שווה בו, כמו שאין מוציאין מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא ישתמש כל אחד ברשות שחלק לעצמו בלבד עד שיערבו כולן, אף על פי שהכול רשות היחיד.

א,ו  ומה הוא העירוב הזה:  הוא שיתערבו במאכל אחד שמניחין אותו מערב שבת--כלומר שכולנו מעורבין ואוכל אחד לכולנו, ואין כל אחד ממנו חולק רשות מחברו; אלא כשם שיד כולנו שווה במקום זה שנשאר לכולנו, כך יד כולנו שווה בכל מקום שאחז כל אחד לעצמו, והרי אנו כולנו, רשות אחת.  ובמעשה הזה, לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים.

א,ז  העירוב שעושים בני החצר זה עם זה, הוא הנקרא עירובי חצרות; ושעושין אנשי המבוי זה עם זה או כל בני המדינה, הוא הנקרא שיתוף.

א,ח  אין מערבין בחצרות, אלא בפת שלמה בלבד:  אפילו כיכר מאפה סאה, והיא פרוסה--אין מערבין בה; הייתה שלמה, והיא כאיסר--מערבין בה.  וכשם שמערבין בפת תבואה, כך מערבין בפת אורז ובפת עדשים; אבל לא בפת דוחן.  ושיתוף, בין בפת בין בשאר אוכלים:  בכל אוכל משתתפין--חוץ מן המים בפני עצמן, או מלח בפני עצמו; וכן כמהין ופטרייות--אין משתתפין בהן, שאינן חשובין כאוכלים.  עירב מים עם מלח--נעשה כמורייס, ומשתתפין בו.

א,ט  וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו:  כגרוגרת לכל אחד ואחד מבני המבוי, או מבני המדינה--והוא שיהיו שמונה עשר, או פחות; אבל אם היו מרובים על זה, שיעורו שתי סעודות--שהן כשמונה עשר גרוגרות, שהן כשישה ביצים בינונייות:  אפילו היו המשתתפין אלפים ורבבות, שתי סעודות לכולן.

א,י  כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא--כגון פת, ומיני דגן, ובשר חי--אם ישתתפו בו, שיעורו מזון שתי סעודות; וכל שהוא לפתן, ודרך העם לאכול בו פיתן--כגון יין מבושל, ובשר צלי, וחומץ, ומורייס, וזיתים, ואימהות של בצלים--שיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות.

א,יא  נשתתפו ביין חי, שיעורו שתי רביעייות לכולן; וכן בשיכר, שתי רביעייות.  ביצים, שתיים; ומשתתפין בהן, ואפילו הן חיות.  רימונים, שתיים; אתרוג, אחד; חמישה אגוזים, חמישה אפרסקים.  ליטרה ירק, בין חי בין שלוק; ואם היה בשל, ולא בשל--אין מערבין בו, לפי שאינו ראוי לאכילה.  עוכלא תבלין, קב תמרים, קב גרוגרות, מנה דבילה, קב תפוחין.  כשות, כמלוא היד; פולין לחין, כמלוא היד; חזין, ליטרה.  והתרדין--הרי הן בכלל הירק, ומערבין בהן.  עלי בצלים--אין מערבין בהן, אלא אם הבצילו ונעשה אורך כל עלה מהן זרת; אבל פחות מכאן, אינו אוכל.  וכל אלו הדברים האמורין, כלפתן הן; ולפיכך נתנו בהן שיעורין אלו.  וכן כל כיוצא בהן; וכל האוכלין, מצטרפין לשיעור השיתוף.

א,יב  ליטרה האמורה בכל מקום, מלוא שתי רביעייות; ועוכלא, חצי רביעית.  ומנה האמור בכל מקום, מאה דינר; והדינר, שש מעין; והמעה, משקל שש עשרה שעורות; והסלע, ארבעה דינרין.  והרביעית, מחזקת מן המים או מן היין, משקל שבעה עשר דינרין וחצי דינר, בקירוב; נמצאת הליטרה, משקל חמישה ושלושים דינר, והעוכלא, משקל תשעה דינרין פחות רביע.

א,יג  סאה האמורה בכל מקום, ששת קבין; והקב, ארבעת לוגין; והלוג, ארבע רביעייות; וכבר ביארנו מידת הרביעית, ומשקלה.  ואלו השיעורין שאדם צריך לזכור אותן, תמיד.

א,יד  אוכל שהוא מותר באכילה--אף על פי שהוא אסור לזה המערב--הרי זה מערב בו, ומשתתף בו.  כיצד--משתתף הוא הנזיר ביין, וישראל בתרומה.  וכן הנודר מאוכל זה, או שנשבע שלא יאכלנו--מערב בו, ומשתתף בו:  שאם אינו ראוי לזה, הרי הוא ראוי לאחר.

א,טו  אבל דבר האסור לכול--כגון טבל, אפילו טבל של דברי סופרים, וכן מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו כהוגן, וכן מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכה--אין מערבין ומשתתפין בהן.  ומערבין ומשתתפין בדמאי, מפני שראוי לעניים; ובמעשר שני והקדש שנפדו, אף על פי שלא נתן את החומש--שאין החומש מעכב; ומערבין במעשר שני בירושלים, מפני שהוא שם ראוי לאכילה--אבל לא בגבולין.

א,טז  כיצד מערבין בחצרות:  גובין חלה אחת שלמה מכל בית ובית, ומניחין הכול בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר, אפילו בבית התבן או בבית הבקר או בית האוצר; אבל אם נתנו בבית שער, אפילו בית שער של יחיד, או באכסדרה, או במרפסת, או בבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות--אינו עירוב.  וכשמקבץ העירוב, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על מצות עירוב; ואומר, בעירוב זה יהיה מותר לכל בני החצר להוציא ולהכניס מבית לבית בשבת.  ויש לקטן, לגבות עירובי חצרות.  ובית שמניחין בו עירוב, אינו צריך ליתן את הפת; ואם היו רגילין להניח בו--אין משנין אותו, מפני דרכי שלום.

א,יז  וכיצד משתתפין במבוי:  גובה אוכל כגרוגרת מכל אחד ואחד, או פחות מכגרוגרת אם היו מרובין, ומניח הכול בכלי אחד בחצר מחצרות המבוי, או בבית מן הבתים--אפילו בית קטן או אכסדרה או מרפסת--הרי זה שיתוף; אבל אם הניחו באוויר מבוי, אינו שיתוף.  ואם הניח הכלי בחצר--צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח, כדי שיהיה ניכר.  ומברך, על מצות עירוב; ואומר, בזה השיתוף יהיה מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי בשבת.

א,יח  חלקו את העירוב, או את השיתוף--אף על פי שהוא בבית אחד, אינו עירוב; אבל אם מילאו את הכלי מן העירוב, ונשאר ממנו מעט והניחוהו בכלי אחר--מותר.

א,יט  המשתתפין במבוי, צריכים לערב בחצרות, כדי שלא לשכח התינוקות תורת עירוב, שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי; לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת, סומכין עליו, ואין צריכין לערב בחצרות, שהרי התינוקות מכירין בפת.  בני חבורה שהיו מסובין בבית, וקדש עליהן היום--פת שעל השולחן, סומכין עליה משום עירובי חצרות; ואם רצו לסמוך עליה משום שיתוף, סומכין--אף על פי שהן מסובין בחצר.

א,כ  לקח אחד מבני החצר פת אחת, ואמר הרי זה לכל בני החצר, או אוכל כשתי סעודות, ואמר הרי זה לכל בני המבוי--אינו צריך לגבות מכל אחד ואחד; אבל צריך לזכות להן בו, על ידי אחר.  ויש לו לזכות להן על ידי בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו העברי, ועל ידי אשתו; אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנעניים--מפני שידן כידו.

א,כא  וכן יש לו לזכות להן על ידי שפחתו העברית, אף על פי שהיא קטנה--שהקטן זוכה לאחרים, בדבר שהוא מדברי סופרים.  ואינו צריך להודיע לבני החצר, או לבני המבוי, שהרי זיכה להן, ועירב עליהן--שזכות היא להן, וזכין לאדם שלא בפניו.

א,כב  [כא] אין מערבין ולא משתתפין בשבת, אלא מבעוד יום; ומערבין עירובי חצרות ושיתופי מבואות, בין השמשות--אף על פי שהוא ספק מן היום, ספק מן הלילה.  ולעולם צריך שיהא העירוב או השיתוף מצוי ואפשר לאוכלו, כל בין השמשות.  לפיכך אם נפל עליו גל, או אבד, או נשרף, או שהיה תרומה ונטמאת מבעוד יום--אינו עירוב; משחשיכה, הרי זה עירוב; ואם ספק, הרי זה עירוב--שספק העירוב, כשר.

א,כג  [כב] נתן העירוב או השיתוף במגדל, ונעל עליו ואבד המפתח קודם שחשיכה--אם אי אפשר לו להוציא העירוב, אלא אם כן עשה מלאכה בין השמשות--הרי זה כמי שאבד ואינו עירוב, שהרי אי אפשר לאוכלו.  הפריש תרומת מעשר או תרומה גדולה, והתנה עליה שלא תהיה תרומה עד שתחשך--אין מערבין בה:  שעדיין היא טבל כל בין השמשות, וצריך שתהיה סעודה הראויה מבעוד יום.
 

הלכות עירובין פרק ב

ב,א  אנשי חצר שעירבו כולן, חוץ מאחד מהן שלא עירב עימהן--בין מזיד, בין שוכח--הרי זה אוסר עליהן, ואסור לכולן להוציא מבתיהן לחצר או מחצר לבתיהן.  ביטל להן זה שלא עירב רשות חצרו בלבד, הרי אלו מותרין להוציא ולהכניס מבתיהן לחצר ומחצר לבתיהן; אבל לביתו, אסור.  ביטל להן רשות ביתו ורשות חצרו, הרי כולם מותרין:  הן מותרין, מפני שעירבו והרי ביטל להן רשות ביתו וחצרו; וגם הוא מותר, מפני שלא נשאר לו רשות, והרי הוא כאורח אצלם, והאורח אינו אוסר.

ב,ב  המבטל רשותו סתם--רשות חצרו, ביטל; רשות ביתו, לא ביטל.  והמבטל רשותו לבני חצר, צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש, ואומר רשותי מבוטלת לך, ולך ולך; והיורש מבטל רשות, אף על פי שמת מורישו בשבת, שהיורש תחת מורישו הוקם לכל דבר, וביטול רשות בשבת מותר לכתחילה.

ב,ג  ביטלו אלו המערבין רשותן לזה שלא עירב--הוא מותר, שהרי נשאר לבדו; והם אסורין, שלא נשאר להן רשות, ואין אומרים יהיו כאורחים אצלו, שאין רבים אורחין אצל אחד.

ב,ד  היו אלו שלא עירבו שניים או יתר--אם ביטלו רשותם למערבין--המערבין מותרין, ואלו שלא עירבו אסורין.  ואין המערבין יכולים לבטל רשותם לשניים שלא עירבו, שכל אחד מהן אוסר על חברו; ואפילו חזר האחד שלא עירב, וביטל רשותו לשני שלא עירב--הרי זה אסור, שבשעה שביטלו לו המערבין, אסור היה.  אחד שעירב, אינו מבטל רשותו לאחד שלא עירב; אבל האחד שלא עירב, מבטל רשותו לאחד שעירב.

ב,ה  כשם שבעל בית זה מבטל לבעל בית זה רשותו בחצר אחת, כך מבטלין מחצר לחצר; ומבטלין, וחוזרין ומבטלין.  כיצד:  שניים ששרויים בחצר ולא עירבו--אחד מהן מבטל רשותו לשני, ונמצא השני מטלטל ברשותו שביטל לו חברו, עד שיעשה צרכיו; וחוזר השני ומבטל רשותו לראשון, ומטלטל הראשון ברשותו שביטל לו; וכן כמה פעמים.  ויש ביטול רשות בחורבה, כדרך שהוא בחצר.

ב,ו  מי שביטל רשותו, וחזר וטילטל ברשות שביטל--אם במזיד הוציא--הרי זה אוסר עליהן, שהרי לא עמד בביטולו; ואם בשוגג הוציא--אינו אוסר, שהרי הוא עומד בביטולו.  במה דברים אמורים, שלא קדמו והחזיקו אלו שביטל להן; אבל אם קדמו והחזיקו והוציאו--אם חזר הוא והוציא בין שוגג בין מזיד, אינו אוסר עליהן.

ב,ז  שני בתים בשני צידי רשות הרבים, והקיפום גויים מחיצה בשבת--אין מבטלין זה לזה, הואיל ואי אפשר להם לערב מאמש.  אחד מבני חצר שמת, והניח רשותו לאחד מן השוק--אם מת מבעוד יום, הרי היורש שאינו מבני החצר אוסר עליהם; ואם מת משחשיכה, אינו אוסר עליהם.  אחד מן השוק שמת, והניח רשותו לאחד מבני החצר--אם מבעוד יום מת--אינו אוסר, שהרי כולן מערבים; ואם מת משחשיכה--אוסר עליהם, עד שיבטל להן רשות מורישו.

ב,ח  ישראל וגר ששרויים במערה אחת, ומת הגר מבעוד יום--אף על פי שלא החזיק ישראל אחר בנכסיו עד שחשיכה--הרי זה המחזיק אוסר עד שיבטל, שהרי הוא כיורש; ואם מת הגר משחשיכה--אף על פי שהחזיק ישראל אחר בנכסיו--אינו אוסר עליו, אלא בהיתרו הראשון הוא עומד.

ב,ט  ישראל הדר עם הנוכרי או עם גר תושב בחצר, אינו אוסר עליו, שדירת הגוי אינה דירה, אלא כבהמה הוא חשוב.  ואם היו שני ישראליים או יתר, וגוי שוכן עימהן--הרי זה אוסר עליהם; ודבר זה, גזירה--כדי שלא ישכנו גוי עימהן, שלא ילמדו ממעשיו.  ולמה לא גזרו בישראל אחד וגוי אחד:  מפני שאינו דבר מצוי--שהרי יפחד שמא יתייחד עימו ויהרגנו, וכבר אסרו להתייחד עם הגוי.

ב,י  שני ישראליים וגוי השוכנים בחצר אחת, ועירבו הישראליים לעצמן--לא הועילו כלום; וכן אם ביטלו לגוי, או ביטל להן, או ביטלו הישראליים זה לזה ונעשו כיחיד עם הגוי--לא הועילו כלום:  שאין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי; ואין להן תקנה--אלא שישכרו ממנו רשותו, וייעשה הגוי כאילו הוא אורח עימהן.  וכן אם היו גויים רבים--משכירין רשותם לישראליים, והישראליים מערבין ומותרין.  וישראל אחד ששכר מן הגוי--מערב עם שאר הישראליים, ויותרו כולם; ואין כל אחד ואחד, צריך לשכור מן הגוי.

ב,יא  שתי חצרות זו לפנים מזו, וישראל אחד וגוי דרים בפנימית וישראל אחד בחיצונה, או שהיה ישראל וגוי בחיצונה וישראל אחד בפנימית--הרי זה אוסר על החיצונה עד שישכור ממנו, שהרי רגלי שני ישראליים וגוי מצויים שם; והפנימי, מותר בפנימית.

ב,יב  שוכרין מן הגוי אפילו בשבת, שהשכירות כביטול רשות היא, שאינה שכירות ודאית, אלא היכר בלבד; לפיכך שוכרין מן הגוי אפילו בפחות משווה פרוטה, ואשתו של גוי משכרת שלא מדעתו.  וכן שכירו או שמשו, משכירין שלא מדעתו; ואפילו היה שכירו או שמשו ישראלי, הרי זה משכיר שלא מדעתו.  שאל מן הגוי מקום להניח בו חפציו, והשאילו--הרי נשתתף עימו ברשותו, ומשכיר שלא מדעתו.  היו לגוי שני שכירים או שמשים או נשים רבות--אם השכיר אחד מהן, דייו.

ב,יג  שני ישראליים וגוי הדרים בחצר אחת, ושכרו מן הגוי בשבת--חוזר האחד ומבטל רשותו לשני, ומותר; וכן אם מת הגוי בשבת--מבטל הישראלי לישראלי האחר, ויהיה מותר לטלטל.

ב,יד  גוי שהשכיר מגוי--אם אין הראשון יכול להוציא הגוי השני עד שישלים זמן שכירותו--שוכרין מזה הגוי השני, שהרי נכנס תחת הבעלים; ואם יש רשות לראשון להוציא את הגוי השוכר ממנו בכל עת שירצה--אם לא היה השני עומד ושכרו הישראליים מן הראשון, הרי אלו מותרין.

ב,טו  חצר שישראליים וגוי שרויין בה, והיו חלונות פתוחות מבית ישראלי זה לבית ישראלי זה, ועשו עירוב דרך חלונות--אף על פי שהן מותרין להוציא מבית לבית דרך חלונות, הרי הן אסורין להוציא מבית לבית דרך פתחים, מפני הגוי, עד שישכיר:  שאין רבים נעשים בעירוב כיחיד, במקום הגוי.

ב,טז  ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיה, או שהוא עובד עבודה זרה--הרי הוא כגוי לכל דבריו; ואין מערבין עימו, ואינו מבטל--אלא שוכרין ממנו כגוי.  אבל אם היה מן המינים שאין עובדין עבודה זרה, ואין מחללין שבת, כגון צדוקיין ובייתוסיין, וכל הכופרים בתורה שבעל פה--כללו של דבר, כל מי שאינו מודה במצות עירוב--אין מערבין עימו, לפי שאינו מודה בעירוב, ואין שוכרין ממנו, לפי שאינו כגוי; אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר, וזו היא תקנתו.  וכן אם היה ישראל אחד כשר, וזה הצדוקי בחצר--הרי זה אוסר עליו, עד שיבטל לו.
 

הלכות עירובין פרק ג

ג,א  חלון שבין שתי חצרות--אם יש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על זה, והיה קרוב מן הארץ בתוך עשרה טפחים, אפילו כולו למעלה מעשרה ומקצתו בתוך עשרה, או כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה--אם רצו יושבי שתי החצרות לערב כולן עירוב אחד, הרשות בידן, וייעשו כחצר אחת, ויטלטלו מזו לזו; ואם רצו, מערבין שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן.  היה החלון פחות מארבעה, או שהיה כולו למעלה מעשרה--מערבין שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן.

ג,ב  במה דברים אמורים, בחלון שבין שתי חצרות; אבל שבין שני בתים, אפילו היה למעלה מעשרה.  וכן חלון שבין בית לעלייה--אם רצו מערבין עירוב אחד, אף על פי שאין ביניהם סולם:  והוא שיהיה בו, ארבעה על ארבעה.  היה חלון עגול--אם יש בו כדי לרבע בו ארבעה על ארבעה, הרי הוא כמרובע.

ג,ג  כותל שבין שתי חצרות, או מתבן שבין שתי חצרות--פחות מעשרה טפחים--מערבין עירוב אחד, ואין מערבין שניים.  היה גבוה עשרה, או יתר על כן--מערבין שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן; ואם היה ביניהם סולם מכאן וסולם מכאן, הרי הן כפתח, ואם רצו, מערבין אחד.  ואפילו היה הסולם זקוף וסמוך לכותל, שהרי אין יכולין לעלות בו עד שיימשך ויתרחק מתחתיו מן הכותל--הרי זה מתיר; ואפילו לא היה מגיע ראש הסולם לראש הכותל--אם נשאר ביניהן פחות משלושה, הרי זה מתיר, ומערבין אחד, אם רצו.

ג,ד  היה הכותל רחב ארבעה, ועשה סולם מכאן וסולם מכאן--אף על פי שהסולמות מרוחקות זה מזה--אם רצו, מערבין אחד.  אין ברוחב הכותל ארבעה--אם אין בין הסולמות שלושה, מערבין אחד; היה ביניהם שלושה, מערבין שניים.

ג,ה  בנה מצבה על גבי מצבה בצד הכותל--אם יש בתחתונה ארבעה, ממעט; אין בתחתונה ארבעה ואין בינה לבין העליונה שלושה, ממעט, ואם רצו, מערבין אחד.  וכן במדרגות של עץ שסמכן לכותל.

ג,ו  כותל גבוה שבין שתי חצרות, וזיז יוצא באמצעיתו--אם נשאר מן הזיז עד ראש הכותל פחות מעשרה, מניח סולם לפני הזיז, ומערבין אחד, אם רצו; אבל אם הניח הסולם בצד הזיז, אינו ממעט.  היה הכותל גבוה תשעה עשר טפח--מוציא זיז אחד באמצע, ומערבין אחד, אם רצו:  שהרי מן הזיז עד הארץ פחות מעשרה, ומן הזיז עד ראש הכותל פחות מעשרה.  היה הכותל גבוה עשרים טפח, צריך שני זיזין זה שלא כנגד זה, עד שיהיה בין הזיז התחתון ובין הארץ פחות מעשרה, ובין הזיז העליון ובין ראש הכותל פחות מעשרה; ומערבין אחד, אם רצו.

ג,ז  דקל שחתכו וסמכו על ראש הכותל ועל הארץ--מערבין אחד, אם רצו; ואינו צריך לקובעו בבניין.  וכן הסולם--כובדו קובעו, ואינו צריך לחברו בבניין.  היו קשין מבדילין בין שתי החצרות, וסולם מכאן וסולם מכאן--אין מערבין אחד:  שהרי אין כף הרגל עולה בסולם, לפי שאין לו על מה יסמוך.  היה הסולם באמצע, וקשין מכאן וקשין מכאן--אם רצו, מערבין שניים.

ג,ח  היה אילן בצד הכותל, ועשהו סולם לכותל--אם רצו, מערבין אחד, הואיל ואיסור שבות, הוא שגרם לו שלא יעלה באילן.  עשה אשרה סולם לכותל--אין מערבין אחד, מפני שאסור לעלות עליה מן התורה, שהרי היא אסורה בהניה.

ג,ט  כותל שגבוה עשרה, ובא למעטו כדי לערב עירוב אחד--אם יש באורך המיעוט ארבעה טפחים, מערבין אחד; סתר מקצת הכותל עד שנתמעט מעשרה--צידו הקצר, נותנין אותו לחצר זו, ושאר הכותל הגבוה, לבין שתי החצרות.

ג,י  נפרץ הכותל הגבוה שביניהן--אם הייתה הפרצה עד עשר אמות, מערבין שני עירובין; ואם רצו, מערבין אחד, מפני שהיא כפתח.  ואם הייתה יתר מעשר--מערבין עירוב אחד, ואין מערבין שני עירובין.

ג,יא  הייתה הפרצה פחות מעשר, ובא להשלימה ליתר מעשר--חוקק בכותל גובה עשרה טפחים, ומערבין עירוב אחד; ואם בא לפרוץ לכתחילה פרצה יתר מעשר בכל הכותל, צריך להיות גובה הפרצה מלוא קומתו.

ג,יב  חריץ שבין שתי חצרות, עמוק עשרה ורחב ארבעה או יתר--מערבין שני עירובין; פחות מכאן--מערבין אחד, ואין מערבין שניים.  ואם מיעט עומקו בעפר, או בצרורות--מערבין אחד, ואין מערבין שניים:  שסתם עפר וצרורות בחריץ, מבוטלין הן.  אבל אם מילהו תבן, או קש--אינן ממעטין, עד שיבטל.

ג,יג  וכן אם מיעט רוחבו בלוח או בקנה שהושיטו באורך כל החריץ--מערבין אחד, ואין מערבין שניים; וכל הדבר הניטל בשבת, כגון הסל והספל--אין ממעטין בו, אלא אם כן חיברו בארץ חיבור שאי אפשר לשומטו עד שיחפור בדקר.

ג,יד  נתן לוח שרחב ארבעה טפחים על רוחב החריץ, מערבין אחד; ואם רצו, מערבין שני עירובין.  וכן שתי כצוצטראות זו כנגד זו--אם הושיט לוח שרחב ארבעה טפחים מזו לזו, מערבין עירוב אחד; ואם רצו, מערבין שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן.

ג,טו  היו זו בצד זו, ואינן בשווה אלא אחת למעלה מחברתה--אם יש ביניהן פחות משלושה טפחים, הרי הן ככצוצטרה אחת; ואם יש ביניהם שלושה או יתר, מערבין אלו לעצמן ואלו לעצמן.

ג,טז  [טו] כותל שבין שתי חצרות שהוא רחב, והיה גבוה מעשרה טפחים מחצר זו ושווה לקרקע חצר שנייה--נותנין רוחבו לבני החצר שהוא שווה להן, וייחשב מחצרן:  הואיל ותשמישו בנחת לאלו ותשמישו בקשה לאלו, נותנין אותו לאלו שתשמישו להן בנחת.  וכן חריץ שבין שתי חצרות, עמוק עשרה טפחים מצד חצר זו ושווה לקרקע חצר שנייה--נותנין רוחבו לחצר שהוא שווה לו:  מפני שתשמישו נחת לזה וקשה לזה, נותנין אותו לאלו שתשמישו להן בנחת.

ג,יז  [טז] היה הכותל שבין שתי החצרות נמוך מחצר העליונה, וגבוה מחצר התחתונה, שנמצאו בני העליונה משתמשין בעובייו על ידי שלשול, ובני התחתונה משתמשין בעובייו על ידי זריקה--שניהן אסורין בו, עד שיערבו שתיהן עירוב אחד; אבל אם לא עירבו--אין מכניסין מעובי כותל זה לבתים, ואין מוציאין מהבתים לעובייו.

ג,יח  [יז] שני בתים שביניהן חורבה שהיא רשות היחיד--אם יכולין שניהם להשתמש בחורבה על ידי זריקה, אוסרין זה על זה; ואם היה תשמישה לזה בנחת, והאחר אינו יכול לזרוק לה מפני שהיא עמוקה ממנה--הרי זה שהיא לו בנחת, משתמש בה על ידי זריקה.

ג,יט  [יח] כל גגות העיר, אף על פי שזה גבוה וזה נמוך, עם כל החצרות, עם כל הקרפפות שהוקפו שלא לשם דירה שאין בכל אחד מהן יתר על בית סאתיים, עם עובי הכתלים שבין החצרות, עם המבואות שיש להן לחי או קורה--כולן, רשות אחת הן; ומטלטלין בכולן בלא עירוב, כלים ששבתו בתוכן, אבל לא כלים ששבתו בתוך הבית, אלא אם כן עירבו.

ג,כ  [יט] כיצד:  כלי ששבת בתוך החצר--בין עירבו אנשי החצר, בין לא עירבו--מותר להעלותו מן החצר לגג, או לראש הכותל, ומן הגג לגג אחר הסמוך לו אפילו היה גבוה ממנו כל שהוא או נמוך, ומן הגג האחר לחצר שנייה, ומחצר שנייה לגג שלישי של חצר שלישית, ומגג שלישי למבוי, ומן המבוי לגג רביעי.  עד שיעבירנו כל המדינה כולה דרך גגות וחצרות, או דרך גגות וקרפפות, או דרך חצרות וקרפפות, או דרך שלושתן מזה לזה ומזה לזה--ובלבד שלא ייכנס בכלי זה, לבית מן הבתים, אלא אם עירבו כל אנשי המקומות האלו, עירוב אחד.

ג,כא  [כ] וכן אם שבת הכלי בבית, והוציאו לחצר--לא יעבירנו לחצר אחרת, או לגג אחר, או לראש הכותל, או לקרפף:  אלא אם כן עירבו כל אנשי המקומות שמעבירין בהן כלי זה, עירוב אחד.

ג,כב  [כא] בור שבין שתי חצרות--אין ממלאין ממנו בשבת, אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, כדי שיהיה כל אחד ואחד דולה מרשותו.  והיכן מעמידין את המחיצה:  אם הייתה למעלה מן המים, צריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים, ואם הייתה המחיצה כולה בתוך המים, צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים--כדי שתהיה ניכרת רשות זה, מרשות זה.

ג,כג  [כב] וכן אם עשו על פי הבור קורה רחבה ארבעה טפחים, זה ממלא מצד הקורה וזה ממלא מצידה השני, וכאילו הבדילה חלק זה מחלק זה, אף על פי שהמים מעורבין מלמטה:  קל הוא שהקלו חכמים, במים.

ג,כד  [כג] באר שבאמצע השביל בין שני כותלי חצרות--אף על פי שהיא מופלגת מכותל זה ארבעה טפחים, ומכותל זה ארבעה טפחים--שניהם ממלאין ממנה, ואין צריכין להוציא זיזין על גבה:  שאין אדם אוסר על חברו, דרך אוויר.

ג,כה  [כד] חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה מבעוד יום--אנשי גדולה מערבין לעצמן ומותרים, שהרי נשאר להן פסין מכאן ומכאן; ואנשי קטנה אסורין להוציא מבתיהן לחצר שלהן, עד שיערבו עם בני הגדולה עירוב אחד:  שדיורין של גדולה חשובין בקטנה, ואין דיורי קטנה חשובין בגדולה.

ג,כו  [כה] שתי חצרות שעירבו עירוב אחד דרך הפתח שביניהן, או דרך החלון, ונסתם הפתח או החלון בשבת--כל אחת ואחת מותרת לעצמה:  הואיל והותרה מקצת שבת, הותרה כולה.  וכן שתי חצרות שעירבה זו לעצמה וזו לעצמה, ונפל כותל שביניהן בשבת--אלו מותרים לעצמן ומוציאין מבתיהן ומטלטלין עד עיקר המחיצה, ואלו מטלטלין כן עד עיקר המחיצה:  הואיל והותרה מקצת שבת, הותרה כולה, אף על פי שניתוספו הדיורין--שהדיורין הבאין בשבת, אינן אוסרין.  נפתח החלון ונעשה הפתח בשגגה, או שעשו גויים לדעתן--חזרו להיתרן.  וכן שתי ספינות שהיו קשורות זו בזו ועירבו, ונפסקו--אסור לטלטל מזו לזו, ואפילו היו מוקפות מחיצה; חזרו ונקשרו בשוגג, חזרו להיתרן.
 

הלכות עירובין פרק ד

ד,א  אנשי חצר שהיו כולם אוכלין על שולחן אחד תמיד--אף על פי שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו--אין צריכין עירוב, מפני שהן כאנשי בית אחד.  וכשם שאין אשתו של אדם ובניו ובני ביתו ועבדיו אוסרין עליו, ואינו צריך לערב עימהן--כך אלו כולן כאנשי בית אחד הן, מפני שהן כולן סומכין על שולחן אחד.

ד,ב  וכן אם צרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת--עירוב אחד לכולן ופת אחת בלבד, מוליכין לאותו מקום שמערבין עימו; ואם היה העירוב בא אצלן--אינן צריכין לערב, כמו הבית שמניחין בו העירוב שאינו צריך ליתן את הפת:  שכל אלו הבתים, כבית אחד הן חשובין.

ד,ג  וכן אנשי חצר שעירבו, נעשו כולן כבית אחד; ואם צרכו לערב עם חצר שנייה, כיכר אחד בלבד הוא שמוליכין על ידי כולן למקום שמערבין בו, ואם היה עירוב בא אצלן, אינן צריכין ליתן פת.

ד,ד  חמישה שגבו את העירוב להוליכו למקום שמניחין בו העירוב--כשהם מוליכין, אינן צריכין להוליך על ידי חמשתן אלא כיכר אחד, שכיון שגבו, כולן נעשו כאנשי בית אחד.

ד,ה  האב ובנו, הרב ותלמידו, שהן שרויין בחצר--אינן צריכין לערב, מפני שהן כבית אחד; ואף על פי שפעמים אוכלין על שולחן אחד, ופעמים אינן אוכלין--הרי הן כבית אחד.

ד,ו  האחים שכל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו, ואינן סומכין על שולחן אביהן, וכן הנשים או העבדים, שאינן סומכין על שולחן בעלן או רבן תמיד, אבל אוכלין הם על שולחנו בשכר מלאכה שעושין לו או בטובה ימים ידועין, כמו שסועד אצל חברו שבוע או חודש--אם אין עימהן דיורין אחרים בחצר, אינן צריכין לערב; ואם עירבו עם חצר אחרת, עירוב אחד לכולן, ואם בא העירוב אצלן, אין נותנין פת.  ואם היו דיורין עימהן בחצר, צריכין פת לכל אחד ואחד כשאר אנשי החצר, מפני שאינן סומכין על שולחן אחד, תמיד.

ד,ז  חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד--אם היה מפסיק בין כל חבורה וחבורה מחיצה המגעת לתקרה--הרי כל חבורה מהן כאילו היא בחדר בפני עצמו, או בעלייה בפני עצמה; לפיכך צריכין פת, מכל חבורה וחבורה.  ואם אין המחיצות מגיעות לתקרה--כיכר אחד לכולן, שכולן כאנשי בית אחד הן חשובין.

ד,ח  מי שיש לו בחצר חברו בית שער שהרבים דורסין בו, או אכסדרה, או מרפסת, או בית הבקר, או בית התבן, או בית העצים, או אוצר--הרי זה אינו אוסר עליו, עד שיהיה לו עימו בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול בו פיתו, ואחר כך יהיה אוסר עליו, עד שיערב עימו; אבל מקום לינה, אינו אוסר.  לפיכך אם קבע לו מקום לאכול בו בבית שער, או באכסדרה ומרפסת--אינו אוסר עליו, לפי שאינו מקום דירה.

ד,ט  עשרה בתים זה לפנים מזה, זה לפנים מזה--הבית הפנימי והשני לו, הם שנותנין את העירוב; והשמונה בתים החיצונים, אינן נותנין את העירוב--הואיל ורבים דורסין בהן, הרי הן כבית שער, והדר בבית שער, אינו אוסר.  אבל התשיעי, אין דורסין בו רבים; לפיכך אוסר, עד שייתן עירובו.

ד,י  שתי חצרות וביניהן שלושה בתים פתוחות זה לזה ופתוחים לחצרות, והביאו בני חצר זו עירובן דרך הבית הפתוח להן, והניחוהו בבית האמצעי, וכן הביאו בני חצר האחרת עירובן דרך הבית הפתוח להן והניחוהו בבית האמצעי--אותן השלושה בתים, אינן צריכין ליתן את הפת:  האמצעי, מפני שהניחו בו העירוב; והשניים שמצדדיו, מפני שכל אחד מהן בית שער לאנשי חצר.

ד,יא  שתי חצרות ושני בתים פתוחין זה לזה ביניהן, והביאו אלו עירובן דרך הבית הפתוח להן, והניחוהו בבית השני הסמוך לחצר האחרת, והביאו אלו עירובן דרך הפתח הסמוך להן, והניחוהו בבית האחר--שתיהן לא קנו עירוב, שכל אחת מהן הניחה עירובה בבית שער של חצר האחרת.

ד,יב  אחד מבני החצר שהיה גוסס--אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום--הרי זה אוסר על בני החצר, עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו; וכן קטן--אף על פי שאינו יכול לאכול כזית--הרי זה אוסר, עד שיערבו עליו.  אבל האורח--אינו אוסר לעולם, כמו שביארנו.

ד,יג  אחד מבני חצר שהניח ביתו, והלך ושבת בחצר אחרת--אפילו הייתה סמוכה לחצרו--אם הסיע מליבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת זו, הרי זה אינו אוסר עליהן.  במה דברים אמורים, בישראל; אבל גוי--אפילו הלך לשבות בעיר אחרת, אוסר עליהן, עד שישכרו ממנו מקומו, שהרי אפשר שיבוא בשבת.

ד,יד  בעל החצר ששכר מבתי חצרו לאחרים, והניח לו כלים או מיני סחורה בכל בית ובית מהן--אינן אוסרין עליו:  הואיל ויש לו תפוסת יד בכל בית מהן, נעשו הכול כאורחין אצלו.  במה דברים אמורים, בשהניח שם דבר שאסור לטלטלו בשבת, כגון טבל ועששייות; אבל אם נשאר לו בכל בית מהן, כלים שמותר לטלטלן--הואיל ואפשר שיוציאם היום, ולא יישאר לו שם תפוסת יד--הרי אלו אוסרין עליו, עד שיערבו.

ד,טו  אנשי חצר ששכחו ולא עירבו--אין מוציאים מבתיהם לחצר, ולא מחצר לבתים; אבל מטלטלין הן כלים ששבתו בחצר, בכל החצר ובכל הנחשב עם החצר.  ואם הייתה שם מרפסת או עלייה, ועירבו אנשי החצר לעצמן ואנשי המרפסת לעצמן--אנשי המרפסת או אנשי העלייה מטלטלין כלים ששבתו בבתיהן, בכל המרפסת ובכל הנחשב עימה, או בכל רוחב העלייה, ובכל הנחשב עימה; ואנשי החצר, מטלטלין בכל החצר ובכל הנחשב עימה.  וכן אם היה יחיד דר בחצר ויחיד דר בעלייה, ושכחו ולא עירבו--זה מטלטל בכל העלייה והנחשב עימה, וזה מטלטל בכל החצר והנחשב עימה.

ד,טז  כיצד:  הסלע או תל וכיוצא בו שבתוך החצר--אם אינן גבוהין עשרה טפחים--הרי אלו נחשבין בין החצר ובין המרפסת, ושניהן אסורין להוציא שם כלים שבבתים.  ואם גבוהין עשרה, והיה ביניהן ובין המרפסת פחות מארבעה טפחים--הרי אלו נחשבין עם המרפסת, שהרי הן שווין לה, ובני מרפסת מותרין בהם.  ואם היו רחוקין מן המרפסת ארבעה טפחים, או יתר על כן--אף על פי שגבוהין עשרה--הרי אלו בכלל החצר והמרפסת, לפי ששניהן אפשר להן להשתמש בהן על ידי זריקה; לפיכך שניהן אסורין להוציא לשם כלי הבתים, עד שיערבו.  הייתה מצבה רחבה ארבעה טפחים לפני המרפסת--אין המרפסת אוסרת על בני החצר, שהרי נחלקה מהן.

ד,יז  זיזין היוצאין מן הכתלים--כל שהוא למטה מעשרה טפחים--הרי זה נחשב מן החצר, ובני החצר משתמשין בו; וכל שהוא בתוך עשרה טפחים העליונים הסמוכין לעלייה, אנשי עלייה משתמשין בו.  והנשאר בין עשרה התחתונים עד תחילת עשרה העליונים, מן הזיזין היוצאין שם--שניהן אסורין בו; ואין משתמשין בהן בכלים שבבתים, אלא אם כן עירבו.

ד,יח  בור שבחצר--אם היה מלא פירות טבלים שאסור לטלטלן בשבת, וכיוצא בהן--הרי הוא וחוליתו, כסלע או תל שבחצר:  אם היה גבוה עשרה והיה סמוך למרפסת, הרי הוא נחשב עם המרפסת.  אבל אם היה מלא מים--אין בני חצר ולא בני מרפסת מכניסין ממנו לבתים, עד שיערבו.

ד,יט  שתי חצרות זו לפנים מזו, ואנשי הפנימית יוצאין ונכנסין ועוברין על החיצונה--עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה; עירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית, שתיהן אסורות--הפנימית מפני שלא עירבה, והחיצונה מפני אלו שלא עירבו שעוברין עליהן.  עירבה זו לעצמה וזו לעצמה--זו מותרת בפני עצמה, וזו מותרת בפני עצמה; אבל אין מטלטלין מזו לזו.

ד,כ  שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, הפנימית בהיתרה עומדת; שכח אחד מן בני הפנימית ולא עירב עימהן, אף החיצונה אסורה--מפני אלו בני הפנימית שלא עלה להן עירוב, שהן עוברין עליהן.

ד,כא  עשו שתיהן עירוב אחד--אם הניחוהו בחיצונה, ושכח אחד מהן ולא עירב, בין שהיה מבני החיצונה, בין מבני הפנימית--שתיהן אסורות, עד שיבטל להן, שהרי ביארנו, שמבטלין מחצר לחצר.  ואם הניחו עירובן בפנימית, ושכח אחד מבני החיצונה ולא עירב--חיצונה אסורה, ופנימית מותרת במקומה; שכח אחד מבני הפנימית ולא עירב--שתיהן אסורות, עד שיבטל להן.

ד,כב  היה אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו--אינן צריכין לערב, אלא כל אחד מהן משתמש בכל חצרו; ואם היה גוי בפנימית--אף על פי שהוא אחד--הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה, עד שישכרו מקומו.

ד,כג  שלוש חצרות הפתוחות זו לזו, ורבים בכל חצר מהן--עירבו שתיים החיצונות עם האמצעית--היא מותרת עימהן, והן מותרות עימה, ושתיים החיצונות אסורות זו עם זו, עד שיעשו שלושתן עירוב אחד; היה בכל חצר מהן אחד--אף על פי שרבים דורסין בחיצונה--אינן צריכין לערב, שכל אחד מהן מותר במקומו.  היו שניים בפנימית--הואיל והן אסורין במקומן, עד שיערבו--הרי הן אוסרין על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה, עד שיערבו שניים שבפנימית.  זה הכלל:  רגל האסורה במקומה, אוסרת שלא במקומה; ורגל המותרת במקומה, אינה אוסרת שלא במקומה מפני שעוברת עליהן.

ד,כד  שתי כצוצטריות זו למעלה מזו, שהן למעלה מן המים--אף על פי שעשת כל אחת מהן מחיצה גבוהה עשרה טפחים יורדת מכל אחת ואחת--אם היו שתי הכצוצטריות בתוך עשרה טפחים, הרי אלו אסורין למלאות, עד שיערבו שתיהן עירוב אחד, מפני שהן ככצוצטרה אחת.  ואם היה בין העליונה והתחתונה יותר על עשרה טפחים, ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה--שתיהן מותרות למלאות.

ד,כה  לא עשתה העליונה מחיצה, ועשתה התחתונה--אף התחתונה אסורה למלאות:  מפני דלי של בני העליונה שהן אסורין, שעובר עליה.  עשתה העליונה מחיצה, ולא עשתה התחתונה--העליונה מותרת למלאות, והתחתונה אסורה.  ואם נשתתפו בני התחתונה עם בני העליונה במחיצה שעשו--שתיהן אסורות למלאות, עד שיערבו עירוב אחד.

ד,כו  שלוש דייטות זו למעלה מזו, עליונה ותחתונה של אחד ואמצעית של אחד--לא ישלשל מן העליונה לתחתונה דרך אמצעית, שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות; אבל משלשל הוא מן העליונה לתחתונה, שלא דרך אמצעית.

ד,כז  שתי דייטות זו כנגד זו, וחצר אחת תחתיהן ששופכין לתוכה המים--לא ישפכו לתוכה, עד שיערבו שתיהן עירוב אחד.  עשו מקצתן עוקה בחצר לשפוך בה המים, ומקצתן לא עשו--אלו שעשו עוקה, שופכים לעוקה שלהן; ואלו שלא עשו, לא ישפכו לחצר עד שיערבו.  ואם עשו אלו עוקה, ועשו אלו עוקה--כל אחת ואחת משתיהן שופכת לעוקה שלה, אף על פי שלא עירבו.
 

הלכות עירובין פרק ה

ה,א  אנשי מבוי שהיה ביניהן שיתוף במאכל אחד לעניין סחורה, כגון שקנו יין בשותפות או שמן או דבש וכיוצא בהן--אינן צריכין שיתוף אחר לעניין שבת, אלא סומכין על שיתוף של סחורה:  והוא שיהיה המין שהן שותפין בו, מין אחד ובכלי אחד; אבל אם היה אחד מהן שותף לזה ביין ולאחר בשמן, או שהיה הכול יין והיה בשני כלים--הרי אלו צריכין להשתתף לעניין שבת.

ה,ב  אחד מבני המבוי שביקש מחברו יין או שמן קודם השבת, ולא נתן לו--ביטל השיתוף, שהרי גילה דעתו שאינן כולן כשותפין שאין מקפידין זה על זה.  ואחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי, ולא נשתתף--בני מבוי נכנסין לתוך ביתו, ונוטלין ממנו שיתוף בעל כורחו; ואחד מבני המבוי שאינו רוצה להשתתף כלל עם בני המבוי, כופין אותו להשתתף עימהן.

ה,ג  אחד מבני מבוי שהיה לו אוצר של יין או שמן וכיוצא בהן--הרי זה מזכה ממנו מעט לכל בני המבוי להשתתף בו, ומערב בו עליהם; ואף על פי שלא הפרישו, ולא ייחדו, אלא הרי הוא מעורב באוצר--הרי זה שיתוף.

ה,ד  חצר שיש לה שני פתחים לשני מבואות--אם נשתתפה עם אחד מהן בלבד--נאסרה במבוי השני, ואינה מוציאה ומכניסה בו; לפיכך אם זיכה אחד בשיתוף לכל בני המבוי, ושיתף עליהן--צריך להודיע לאנשי חצר זו:  שאינן משתתפין אלא מדעתן, שאינה זכות להן--שמא במבוי השני רוצים להשתתף, לא בזה.

ה,ה  אשתו של אדם מערבת לו, שלא מדעתו--והוא, שלא יאסור על שכניו; אבל אם היה אוסר--אינה מערבת עליו ולא משתתפת עליו, אלא מדעתו.  כיצד אוסר--כגון שאמר איני מערב עימכם, או איני משתתף עימכם.

ה,ו  נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות--אם במין אחד נשתתפו, אפילו כלה אותו המין--הרי זה עושה שיתוף אחר ומזכה להן, ואינו צריך להודיעם פעם שנייה.  ואם בשני מינין נשתתפו, ונתמעט האוכל--מוסיף ומזכה, ואינו צריך להודיע; ואם כלו--מזכה, וצריך להודיעם.  ניתוספו שכנים בחצר זו--מזכה להם, וצריך להודיעם.

ה,ז  נשתתפה חצר זו עם בני מבוי זה מפתח זה, ועם בני המבוי השני מן הפתח האחר--מותרת עם שניהן, והן מותרין עימה; ושני המבואות אסורין זה עם זה.  לא עירבה עם אחד מהם, אוסרת על שניהן.

ה,ח  הייתה חצר זו רגילה בפתח אחד, והפתח השני אינה רגילה בו--זה שרגילה להיכנס ולצאת בו, אוסר; ושאינה רגילה בו, אינו אוסר.  עירבה עם מבוי שאינה רגילה בו--הותר המבוי האחר לעצמו, ואינו צריך לערב עימה.

ה,ט  עירבו בני המבוי שהיא רגילה בו לעצמן, והיא לא עירבה עימו, ולא עם המבוי האחר שאינה רגילה בו, וגם לא עירבו בני המבוי שאינה רגילה בו--דוחין אותה אצל זה המבוי שאינה רגילה בו, מפני שלא עירב:  הואיל והיא לא עירבה, והוא לא עירב--דוחין אותה אצלו, כדי שלא תאסור על מבוי זה שעירב לעצמו.

ה,י  חצר שיש לה פתח למבוי, ופתח אחר לבקעה או לקרפף יתר מבית סאתיים--הואיל ואסור לטלטל מחצר לאותו קרפף, אינו סומך אלא על פתח של מבוי; לפיכך אוסר על בני המבוי, עד שישתתף עימהן.  אבל אם היה הקרפף בית סאתיים או פחות, אינו אוסר על בני המבוי, שעל הפתח המיוחד לו סומך, הואיל ומותר לטלטל בכל הקרפף.

ה,יא  אחד מבני מבוי שהלך לשבות במבוי אחר, אינו אוסר עליהן; וכן אחד מבני מבוי שבנה מצבה רחבה ארבעה טפחים על פתחו, אינו אוסר עליהן, שהרי הפריש עצמו מהן, וחלק רשותו.

ה,יב  אנשי מבוי שנשתתפו מקצתן ושכחו מקצתן ולא נשתתפו, מבטלין רשותן לאלו שנשתתפו, ודינם לעניין ביטול רשות, כדין אנשי חצר ששכח אחד מהן או שניים ולא עירבו; וכבר אמרנו שכל אדם עם אנשי ביתו הסמוכים על שולחנו, כאיש אחד הן חשובין, בין לעירובי חצרות, בין לשיתופי מבואות.

ה,יג  מבוי שעירבו כל חצרות שבו כל חצר וחצר בפני עצמה, ואחר כך נשתתפו כולן במבוי--שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצרו, לא הפסיד כלום:  שהרי כולם נשתתפו, ועל השיתוף סומכין; ולא הצריכו לערב בחצרות עם השיתוף, אלא שלא לשכח התינוקות--והרי עירבו בחצרות.  אבל אם שכח אחד מבני המבוי ולא נשתתף--אסורים במבוי, ומותרין בני כל חצר לטלטל בחצרן:  שהמבוי לחצרות, כחצר לבתים.

ה,יד  נשתתפו במבוי, ושכחו כולן לערב בחצרות--אם אין מקפידין על פרוסתן, סומכין על השיתוף בשבת הראשונה בלבד; ואין מתירין להן דבר זה, אלא מדוחק.

ה,טו  מבוי שלא נשתתפו בו--אם עירבו חצרות עם הבתים, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות ככרמלית:  מאחר שעירבו חצרות עם הבתים, נעשה המבוי כאילו אין פתוח לו אלא בתים בלבד, בלא חצרות; ולפיכך אין מטלטלין בכולו.  ואם לא עירבו אנשי החצרות--מטלטלין בכולו כלים ששבתו בתוכו, כחצר שלא עירבו בה.

ה,טז  גוי או צדוקי השרוי בחצר שבמבוי, דינו עם בני המבוי כדינו עם בני החצר--ששוכרים מן הגוי או מאחד מבעלי ביתו רשותו שבמבוי, או מבטל להן הצדוקי; ואם היה במבוי גוי וישראל אחד, אינו צריך שיתוף.  ודין ישראל אחד, ודין רבים שהן סומכין על שולחן אחד--דין אחד הוא.

ה,יז  גוי שהיה דר במבוי--אם יש לו בחצרו פתח אחד לבקעה, אינו אוסר על בני המבוי; ואפילו היה פתח קטן ארבעה על ארבעה, ואף על פי שמוציא גמלים וקרנות דרך הפתח שבמבוי--אינו אוסר עליהן:  שאין דעתו אלא על פתח המיוחד לו, שהוא לבקעה.  וכן אם היה פתוח לקרפף שהוא יתר על בית סאתיים--הרי זה כפתוח לבקעה, ואינו אוסר עליהן; היה בית סאתיים או פחות--אינו סומך עליו, ואוסר עליהן, עד שישכרו ממנו.

ה,יח  מבוי שצידו אחד גויים וצידו אחד ישראליים, והיו חלונות פתוחות מחצר לחצר של ישראל, ועירבו כולן דרך חלונות, ואף על פי שנעשו כאנשי בית אחד, ומותרין להוציא ולהכניס דרך חלונות--הרי אלו אסורין להשתמש במבוי דרך פתחים, עד שישכרו מן הגויים:  שאין רבים נעשים כיחיד, במקום גוי.

ה,יט  כיצד משתתפין במדינה:  כל חצר וחצר מערבת לעצמה, שלא לשכח התינוקות; ואחר כך משתתפין כל אנשי המדינה, כדרך שמשתתפין במבוי.  ואם הייתה המדינה קניין ליחיד, אפילו נעשת של רבים, משתתפין כולן שיתוף אחד, ויטלטלו בכל המדינה; וכן אם הייתה של רבים, ויש לה פתח אחד--משתתפין כולן שיתוף אחד.

ה,כ  אבל אם הייתה של רבים, ויש לה שני פתחים שהעם נכנסין בזה ויוצאין בזה--אפילו נעשת של יחיד, אין מערבין את כולה, אלא מניחין ממנה מקום אחד, אפילו בית אחד בחצר אחת; ומשתתפין השאר.  ויהיו אלו המשתתפין כולן, מותרין בכל המדינה, חוץ מאותו מקום ששיירו; ויהיו אותן הנשארים, מותרין במקומן בשיתוף שעושין לעצמן, אם היו המשוארין רבים--ואסורין לטלטל, בשאר כל המדינה.

ה,כא  ודבר זה משום היכר הוא, כדי שיידעו שהעירוב התיר להן לטלטל במדינה זו שרבים בוקעין בה--שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עימהן, אין מטלטלין בו, אלא אלו לעצמן, ואלו לעצמן.

ה,כב  מדינה של רבים שיש לה פתח אחד, וסולם במקום אחד--מערבין את כולה, ואינה צריכה שיור:  שאין הסולם שבחומה חשוב כפתח.  הבתים שמניחין אותן שיור--אף על פי שאינן פתוחין לעיר, אלא אחוריהן לעיר, ופניהם לחוץ--עושין אותן שיור, ומערבין את השאר.

ה,כג  המזכה בשיתוף לבני המדינה--אם עירבו כולן עירוב אחד--אינו צריך להודיען, שזכות היא להן; ודין מי ששכח ולא נשתתף עם בני המדינה, או מי שהלך לשבות בעיר אחרת, או גוי שהיה עימהן במדינה--דין הכול, כדינם בחצר ובמבוי.

ה,כד  מדינה שנשתתפו כל יושביה חוץ ממבוי אחד, הרי זה אוסר על כולן; ואם בנו מצבה על פתח המבוי, אינו אוסר עליהן.  לפיכך אין מערבין מדינה לחצאין--אלא או כולה, או מבוי מבוי; ובונה כל מבוי מצבה על פתחו, אם רצה לחלוק רשותו מהן--כדי שלא יאסור על שאר המבואות.
 

הלכות עירובין פרק ו

ו,א  מי שיצא מן המדינה ערב שבת, והניח מזון שתי סעודות רחוק מן המדינה בתוך התחום, וקבע שביתתו שם--אף על פי שחזר למדינה ולן בביתו, נחשוב אותו כאילו שבת במקום שהניח בו שתי הסעודות; וזה הוא הנקרא עירובי תחומין.

ו,ב  ויש לו להלך ממקום עירובו, אלפיים אמה לכל רוח.  לפיכך כשהוא מהלך ממקום עירובו למחר אלפיים אמה כנגד המדינה, אינו מהלך במדינה אלא עד סוף מידתו; ואם הייתה המדינה מובלעת בתוך מידתו--תיחשב המדינה כולה כארבע אמות, וישלים מידתו חוצה לה.

ו,ג  כיצד:  הרי שהניח את עירובו בריחוק אלף אמה מביתו שבמדינה לרוח מזרח, נמצא מהלך למחר ממקום עירובו אלפיים אמה למזרח; ומהלך ממקום עירובו אלפיים אמה לרוח מערב--אלף שמן העירוב עד ביתו, ואלף אמה מביתו בתוך המדינה, ואינו מהלך במדינה, אלא עד סוף האלף.  היה מביתו עד סוף המדינה פחות מאלף אפילו אמה אחת, שנמצאת מידתו כלתה חוץ למדינה--תיחשב המדינה כולה כארבע אמות, ויהלך חוצה לה תשע מאות שישה ותשעים אמה תשלום האלפיים.

ו,ד  לפיכך אם הניח עירובו בריחוק אלפיים אמה מביתו שבמדינה, הפסיד את כל המדינה כולה; ונמצא מהלך מביתו עד עירובו אלפיים אמה, ומעירובו אלפיים עד ביתו, ואינו מהלך מביתו במדינה לרוח מערב, אפילו אמה אחת.

ו,ה  המניח את עירובו ברשות היחיד--אפילו הייתה מדינה גדולה כנינווה, ואפילו עיר חרבה, או מערה הראויה לדיורין--מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח.  [ה] המניח עירובו בתוך המדינה ששבת בה, לא עשה כלום; ואין מודדין לו ממקום עירובו, אלא הרי הוא כבני המדינה כולן, שיש להן אלפיים אמה לכל רוח, חוץ למדינה.  וכן אם נתן עירובו במקומות המצטרפין לעיר שמודדין התחום חוץ מהם, הרי זה כנותנו בתוך העיר.  נתן עירובו חוץ לתחום, אינו עירוב.

ו,ו  אין מערבין עירובי תחומין, אלא לדבר מצוה--כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל, או למשתה של נישואין, או להקביל פני רבו, או חברו שבא מן הדרך, וכיוצא באלו; או מפני היראה--כגון שהיה רוצה לברוח מן הגויים, או מן הליסטים, וכיוצא בזה.  ואם עירב שלא לאחד מכל אלו, אלא לדברי הרשות--הרי זה עירוב.

ו,ז  כל שמשתתפין בו, מערבין בו עירובי תחומין; וכל שאין משתתפין בו, אין מערבין בו עירובי תחומין.  וכמה שיעור עירובי תחומין, מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד; ואם היה לפתן, כדי לאכול בו שתי סעודות:  כמו השיתוף.

ו,ח  וצריך שיהיה הוא ועירובו במקום אחד, כדי שיהיה אפשר לו לאוכלו בין השמשות.  לפיכך אם נתכוון לשבות ברשות הרבים, והניח עירובו ברשות היחיד, או ברשות היחיד, והניח עירובו ברשות הרבים--אינו עירוב:  שאי אפשר לו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בין השמשות, אלא בעבירה.

ו,ט  אבל אם נתכוון לשבות ברשות היחיד או ברשות הרבים, והניח עירובו בכרמלית, או שנתכוון לשבות בכרמלית, והניח עירובו ברשות היחיד או ברשות הרבים--הרי זה עירוב:  שבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות, מותר להוציא ולהכניס מכל אחת משתי הרשייות לכרמלית לדבר מצוה--שכל דבר שהוא מדברי סופרים, לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדוחק.

ו,י  נתנו במגדל, ונעל ואבד המפתח--אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה, הרי זה עירוב:  שאין אסור לעשות בין השמשות במקום מצוה, אלא מלאכה.  נתנו בראש הקנה או הקונדס הצומחין מן הארץ, אינו עירוב--גזירה, שמא יתלוש; ואם היו תלושין ונעוצין, הרי זה עירוב.

ו,יא  כל המניח עירובו במקום, יש לו במקום עירובו ארבע אמות.  לפיכך המניח עירובי תחומין שלו בסוף התחום, ונתגלגל העירוב ויצא חוץ לתחום, בתוך שתי אמות--הרי זה עירוב, וכאילו לא יצא ממקומו.  ואם יצא חוץ לשתי אמות--אינו עירוב, שהרי נעשה חוץ לתחום:  והמניח עירובו חוץ לתחום--אינו עירוב, מפני שאינו יכול להגיע אל עירובו.

ו,יב  נתגלגל העירוב ויצא שתי אמות חוץ לתחום, או אבד, או נשרף, או שהיה תרומה ונטמא--מבעוד יום, אינו עירוב; משחשיכה, הרי זה עירוב:  שקניית העירוב, בין השמשות.  ואם ספק, הרי זה עירוב--שספק העירוב, כשר; לפיכך אם נאכל העירוב בין השמשות, הרי זה עירוב.

ו,יג  אמרו לו שניים, צא וערב עלינו, אחד עירב עליו מבעוד יום, ואחד עירב עליו בין השמשות--זה שעירב עליו מבעוד יום, נאכל עירובו בין השמשות, וזה שעירב עליו בין השמשות, נאכל עירובו משחשיכה--שניהם קנו עירוב:  שבין השמשות ספק הוא, וספק העירוב כשר.  ואף על פי כן, ספק חשיכה ספק לא חשיכה--אין מערבין עירובי תחומין, לכתחילה; ואם עירב, הרי זה עירוב.

ו,יד  נפל על העירוב גל מבעוד יום--אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה, הרי זה כשר, לפי שמותר להוציאו בין השמשות, שהוא שעת קניית העירוב; ואם נפל עליו גל משחשיכה--הרי זה עירוב, ואף על פי שאי אפשר להוציאו אלא בעשיית מלאכה.  ספק מבעוד יום נפל, או משחשיכה--הרי זה כשר, שספק העירוב כשר.

ו,טו  אבל אם עירב בתרומה, שהיא ספק טמאה--אינו עירוב, שאינה סעודה הראויה; וכן אם היו לפניו שתי כיכרות של תרומה, אחת טהורה ואחת טמאה, ואינו יודע אי זו היא משתיהן, ואמר עירובי בטהורה בכל מקום שהוא--אינו עירוב, שאין כאן סעודה הראויה לאכילה.

ו,טז  אמר כיכר זו היום חול ולמחר קודש, ועירב בה--עירובו עירוב, שבין השמשות עדיין לא נתקדשה ודאי, וראויה הייתה מבעוד יום; אבל אם אמר היום קודש ולמחר חול--אין מערבין בה, שאינה ראויה עד שתחשך.  וכן אם הפריש תרומה, והתנה עליה שלא תהיה תרומה עד שתחשך--אין מערבין בה, שהרי היא טבל כל בין השמשות, וצריך שתהיה הסעודה ראויה, מבעוד יום.

ו,יז  הנותן עירובו בבית הקברות, אינו עירוב--לפי שבית הקברות, אסור בהניה, וכיון שרוצה בקיום העירוב שם אחר קנייה, הרי נהנה בו; נתנו בבית הפרס--הרי זה עירוב, ואפילו היה כוהן, מפני שיכול ליכנס שם במגדל הפורח, או שינפח והולך.

ו,יח  רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין--מקבצין כולן עירובן שתי סעודות לכל אחד ואחד, ומניחין אותו בכלי אחד במקום שירצו.  ואם עשה אחד עירוב על ידי כולן--צריך לזכות להן על ידי אחר, וצריך להודיעם:  שאין מערבין לו לאדם עירובי תחומין אלא לדעתו, שמא אינו רוצה לערב באותה הרוח שרצה זה בה.  ואם הודיעו מבעוד יום--אף על פי שלא רצה אלא משתחשך, הרי זה עירוב; ואם לא הודיעו עד שחשיכה--אינו יוצא בו, שאין מערבין משתחשך.

ו,יט  כל הזוכה בעירובי חצרות, מזכין על ידו בעירובי תחומין; וכל מי שאין מזכין על ידו עירובי חצרות, אין מערבין על ידו עירובי תחומין.

ו,כ  נותן אדם מעה לבעל הבית, כדי שייקח לו בה פת ויערב לו בה עירובי תחומין.  אבל אם נתן לחנווני, או לנחתום, ואמר לו, זכה לי במעה זו--אינו עירוב; ואם אמר לו, ערב עליי במעה זו--הרי זה לוקח בה פת או אוכל מן האוכלין, ומערב עליו.  ואם נתן לו כלי, ואמר לו, תן לי בזה אוכל, וזכה לי בו--הרי זה לוקח אוכל, ומערב עליו בו.

ו,כא  מערב אדם עירובי תחומין על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים, בין מדעתן, בין שלא מדעתן; לפיכך אם עירב עליהן ועירבו לעצמן, יוצאין בשל רבן.  אבל אינו מערב לא על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי עבדו ושפחתו העבריים, ולא על ידי אשתו--אלא מדעתן, ואף על פי שהן אוכלין על שולחנו.  ואם עירב עליהן, ושמעו ושתקו ולא מיחו--יוצאין בעירובו; עירב על כל אחד מהן, ועירבו הן לעצמן--אין לך מחאה גדולה מזו, ויוצאין בעירוב עצמן.  קטן בן שש שנים או פחות--יוצא בעירוב אימו, ואין צריך להניח עליו מזון שתי סעודות לעצמו.

ו,כב  הרוצה לשלח עירובו ביד אחר להניחו לו במקום שהוא רוצה לקבוע שביתתו שם, הרשות בידו.  וכשהוא משלחו, אינו משלחו ביד חירש שוטה וקטן, ולא ביד מי שאינו מודה במצות עירוב; ואם שילח, אינו עירוב.  ואם שילחו ביד אחד מאלו הפסולין, להוליכו לאדם כשר, כדי שיוליכו הכשר ויניחו במקום העירוב--הרי זה כשר, ואפילו שילחו על הקוף או על הפיל:  והוא, שיהיה עומד מרחוק, עד שיראה זה הפסול או הבהמה הגיעו אצל הכשר, שאמר לו להוליך את העירוב.  וכן רבים שנשתתפו בעירובי תחומין, ורצו לשלח עירובן ביד אחד--הרי אלו משלחין.

ו,כג  אחד או רבים שאמרו לאחד, ערב עלינו, ועירב עליהן באי זה רוח שרצה--הרי זה עירוב ויוצאין בו, שהרי לא ייחדו לו רוח.  האומר לחברו ערב עליי בתמרים ועירב עליו בגרוגרות, בגרוגרות ועירב עליו בתמרים, אמר לו הנח עירובי במגדל והניחו בשובך, בשובך והניחו במגדל, בבית והניחו בעלייה, בעלייה והניחו בבית--אינו עירוב; אבל אם אמר לו ערב עליי סתם, ועירב עליו--בין בתמרים בין בגרוגרות, בין בבית בין בעלייה--הרי זה עירוב.

ו,כד  כשם שמברכין על עירובי חצרות ושיתופי מבואות, כך מברך על עירובי תחומין; ואומר, בזה העירוב יהיה מותר לי להלך ממקום זה אלפיים אמה לכל רוח.  ואם היה אחד מערב על ידי רבים--אומר, בזה העירוב יהיה מותר לפלוני ופלוני, או לבני מקום פלוני, או לבני עיר זו, להלך ממקום זה אלפיים אמה לכל רוח.
 

הלכות עירובין פרק ז

ז,א  מי שיצא מערב שבת חוץ למדינה, ועמד במקום בתוך התחום או בסופו, ואמר שביתתי במקום זה, וחזר לעירו ולן שם--יש לו להלך למחר מאותו מקום, אלפיים אמה לכל רוח.  וזה הוא עיקר עירובי תחומין, לערב ברגליו; ולא אמרו לערב בהנחת מזון שתי סעודות בלבד במקום, אף על פי שלא יצא ולא עמד שם, אלא להקל על העשיר, שלא ייצא אלא ישלח עירובו ביד אחר ויניחנו לו.

ז,ב  וכן אם נתכוון לקבוע שביתתו במקום ידוע אצלו, כגון אילן או בית או גדר שהוא מכיר מקומו, ויש בינו ובינו כשחשיכה אלפיים אמה או פחות, והחזיק בדרך והלך כדי שיגיע לאותו מקום ויקנה בו שביתה--אף על פי שלא הגיע ולא עמד שם, אלא החזירו חברו ללון אצלו, או שחזר מעצמו ללון, או נתעכב--יש לו להלך עד מקום שנתכוון לו, ומאותו מקום אלפיים אמה לכל רוח:  שכיון שגמר בליבו לקבוע שם שביתתו, והחזיק בדרך, נעשה כמי שעמד שם, או שהניח עירובו שם.

ז,ג  במה דברים אמורים, בעני, שאין מטריחין אותו להניח עירוב; או בדחוק, כגון מי שהיה בא בדרך והיה ירא שמא תחשך:  והוא שיישאר מן היום, כדי שיגיע לאותו מקום שקבע בו שביתה, קודם שתחשך, אם רץ בכל כוחו, ויהיה בינו ובין אותו מקום כשתחשך, אלפיים או פחות.  אבל אם לא היה דחוק ולא עני, או שלא נשאר מן היום כדי שיגיע אפילו רץ בכל כוחו, או שהיה בין המקום שנתכוון לשבות בו ובין המקום שהוא עומד בו כשחשיכה יתר מאלפיים אמה, או שלא כיוון המקום שקנה בו שביתה--הרי לא קנה שביתה בריחוק מקום, ואין לו אלא אלפיים אמה לכל רוח, ממקום שהוא עומד בו, כשחשיכה.

ז,ד  מי שעמד מבעוד יום ברשות היחיד, וקנה שם שביתה, או שהיה בא בדרך ונתכוון לשבות ברשות היחיד הידועה אצלו, וקבע שם שביתתו--הרי זה מהלך את כולה, וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח.  ואם הייתה רשות היחיד זו מקום שלא הוקף לדירה, או תל, או נקע--אם היה בה בית סאתיים או פחות, מהלך את כולה, וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח; ואם הייתה יתר על בית סאתיים, אין לו בה אלא ארבע אמות, וחוצה מהן אלפיים אמה לכל רוח.  וכן אם הניח עירובו, במקום שלא הוקף לדירה.

ז,ה  הקונה שביתה בריחוק מקום, ולא סיים מקום שביתתו--לא קנה שביתה שם.  כיצד:  היה בא בדרך ואמר שביתתי בשדה פלונית, או בבקעה פלונית, או בריחוק אלף אמה, או אלפיים ממקומי זה--הרי זה לא קנה שביתה בריחוק מקום; ואין לו אלא אלפיים אמה לכל רוח, ממקום שהוא עומד בו, כשחשיכה.

ז,ו  אמר שביתתי תחת אילן פלוני, או תחת סלע פלונית--אם יש תחת אותו אילן או אותה סלע שמונה אמות או יתר, לא קנה שביתה:  שהרי לא כיוון מקום שביתתו--שאם בא לשבות בארבע אמות אלו, שמא בארבע אמות אלו האחרות הוא שקנה.  [ז] לפיכך צריך להתכוון לשבות בעיקרו, או בארבע אמות שבדרומו או שבצפונו.  ואם היה תחתיו פחות משמונה, ונתכוון לשבות תחתיו--קנה:  שהרי אין שם שיעור שני מקומות, והרי מקצת מקומו מסויים.

ז,ז  היו שניים באים בדרך, אחד מהן מכיר אילן או גדר או מקום שהוא קובע בו שביתה, והשני אינו מכיר--זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, והמכיר מתכוון לשבות הוא וחברו במקום שהוא מכיר.

ז,ח  אנשי העיר ששילחו אחד מהן להוליך להן עירובן למקום ידוע, והחזיק בדרך, והחזירו חברו, ולא הוליך עירובן--הן לא קנו שביתה באותו מקום, שהרי לא הונח שם עירובן, ואין להן להלך ממדינתן, אלא אלפיים אמה לכל רוח.  והוא, קנה שם עירוב--שהרי הוא בא בדרך, ונתכוון לשבות שם, והחזיק בדרך; לפיכך יש לו למחר להלך לאותו מקום, ולהלך ממנו אלפיים אמה לכל רוח.

ז,ט  זה שאמרנו שצריך הקונה שביתה בריחוק מקום שיחזיק בדרך, לא שייצא וילך בשדה, אלא אפילו ירד מן העלייה לילך לאותו מקום, וקודם שייצא מפתח החצר החזירו חברו--הרי זה החזיק, וקנה שביתה.  וכן כל הקונה שביתה בריחוק מקום, אינו צריך לומר שביתתי במקום פלוני, אלא כיון שגמר בליבו והחזיק בדרך כל שהוא, קנה שם שביתה; ואין צריך לומר מי שיצא ברגליו ועמד במקום שקנה בו שביתה, שאינו צריך לומר כלום, אלא כיון שגמר בליבו, קנה.

ז,י  התלמידים שהולכין אוכלין בלילי שבת בשדות ובכרמים, אצל בעלי הבתים שפיתן מצויה לעוברי דרכים הבאים שם, ובאים ולנים, בבית המדרש--מהלכין אלפיים אמה לכל רוח מבית המדרש, לא ממקום האכילה:  שאילו מצאו סעודתן בבית המדרש, לא היו יוצאין לשדה; ואין דעתן סומכת לדירה, אלא על בית מדרשם.
 

הלכות עירובין פרק ח

ח,א  אין מניחין שני עירובין, אחד במזרח ואחד במערב, כדי שיהלך במקצת היום על אחד משני העירובין, ובשאר היום על העירוב השני--שאין מערבין שני עירובין, ליום אחד; טעה ועירב לשתי רוחות, כמדומה הוא שמערבין לשתי רוחות, או שאמר לשניים צאו וערבו עליי, אחד עירב עליו לצפון ואחד עירב עליו לדרום--מהלך כרגלי שניהם.

ח,ב  כיצד מהלך כרגלי שניהם:  שאינו יכול להלך, אלא במקום שיש לשניהם להלך בו; נתן האחד עירובו בריחוק אלף אמה לרוח מזרח, והניח השני מהן עירובו בריחוק חמש מאות אמה לרוח מערב--אין זה שעירבו עליו מהלך במערב אלא אלף אמה, כרגלי מי שעירב עליו במזרח, ולא יהלך במזרח אלא אלף וחמש מאות, כרגלי מי שעירב עליו במערב.  לפיכך אם עירב או עירבו עליו שני עירובין אלו, אחד בריחוק אלפיים למזרח, ואחד בריחוק אלפיים למערב--הרי זה, לא יזוז ממקומו.

ח,ג  מערב אדם שני עירובין בשתי רוחות, ומתנה ואומר:  אם אירע לי דבר מצוה או נלחצתי למחר ונצרכתי לרוח זו, זה העירוב הוא שאני סומך עליו, והעירוב שברוח השנית, אינו כלום; ואם נצרכתי לרוח זו השנית, זה העירוב הוא שאני סומך עליו, ושברוח הראשונה, אינו כלום; ואם נצרכתי לשתי הרוחות, יש לי לסמוך על איזה עירוב שארצה, ולאיזה שארצה אלך; ואם לא אירע לי דבר, ולא נצרכתי לרוח משתיהן--אין שני העירובין אלו עירוב, ואיני סומך על אחד מהן, אלא הריני כבני עירי, שיש לי אלפיים אמה לכל רוח מחוץ לחומה.

ח,ד  כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת, כך אסור ביום טוב וביום הכיפורים; וכשם שהמוציא מרשות לרשות בשבת חייב, כך המוציא ביום הכיפורים חייב.  אבל ביום טוב, מותר להוציא מרשות לרשות.  לפיכך מערבין עירובי חצרות ומשתתפין במבואות ליום הכיפורים, כשבת; ומערבין עירובי תחומין ליום הכיפורים ולימים טובים, כדרך שמערבין לשבת.

ח,ה  יום טוב שחל להיות סמוך לשבת, בין מלפניה בין מלאחריה, או שני ימים טובים של גלייות--יש לו לערב שני עירובין לשתי רוחות, וסומך על אי זה מהן שירצה ליום הראשון, ועל העירוב שברוח השנית ליום השני; או מערב עירוב אחד לרוח אחת, וסומך עליו לאחד משני ימים, וביום השני יהיה כבני העיר וכאילו לא עשה עירוב, ויש לו אלפיים אמה לכל רוח.  במה דברים אמורים, בשני ימים טובים של גלייות; אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, הרי הן כיום אחד, ואינו מערב לשני הימים, אלא לרוח אחת.

ח,ו  וכן מתנה אדם על עירובו, ואומר עירובי לשבת זו, אבל לא לשבת אחרת; לשבת אחרת, אבל לא לזו; לשבתות, לא לימים טובים; לימים טובים, לא לשבתות.

ח,ז  אמר לחמישה, הריני מערב על איזה מכם שארצה, רציתי ילך, לא רציתי לא ילך--אף על פי שרצה משחשיכה, ילך:  דבר שהוא מדברי סופרים, יש בו ברירה.  וכן המערב לשבתות של כל השנה, ואמר רציתי אלך, לא רציתי לא אלך אלא אהיה כבני עירי--כל שבת שירצה ילך, אף על פי שרצה משתחשך.

ח,ח  המערב לשני ימים טובים של גלייות, או לשבת ויום טוב--אף על פי שהוא עירוב אחד לרוח אחת, לשני הימים--צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל ראשון ובליל שני, כל בין השמשות.  כיצד הוא עושה:  מוליכו בערב יום טוב או בערב שבת, ומחשיך עליו, ונוטלו בידו ובא לו, אם היה ליל יום טוב; ולמחר מוליכו לאותו מקום, ומניחו שם עד שתחשך, ואוכלו אם היה ליל שבת, או מביאו אם היה ליל יום טוב--מפני שהן שתי קדושות, ואינן כיום אחד, כדי שנאמר מליל ראשון, קנה העירוב לשני ימים.

ח,ט  נאכל העירוב בראשון--קנה העירוב לראשון, ואין לו עירוב לשני; עירב ברגליו בראשון, צריך לערב ברגליו בשני, והוא שילך ויעמוד באותו מקום, ויחשוב בליבו שיקנה שם שביתה.  עירב בפת בראשון--אם רצה לערב ברגליו בשני, הרי זה עירוב; ואם רצה לערב בפת, צריך לערב באותה הפת עצמה שעירב בה בראשון.

ח,י  יום הכיפורים שחל להיות ערב שבת או לאחר שבת, בזמן שמקדשין על הראייה--ייראה לי שהן כיום אחד, וקדושה אחת הם.

ח,יא  זה שאמרנו שיש לו לאדם לערב שני עירובין בשתי רוחות לשני הימים, והוא שיהיה אפשר לו להגיע לכל אחד משני העירובין ביום הראשון; אבל אם אי אפשר לו להגיע לעירוב של יום השני ביום הראשון, אין עירוב השני עירוב--שהעירוב מצותו שיהיה בסעודה, הראויה מבעוד יום, וזה הואיל ואינו יכול להגיע לזה העירוב ביום הראשון, הרי זו אינה ראויה מבעוד יום.

ח,יב  כיצד:  הרי שהניח עירובו בריחוק אלפיים אמה מביתו לרוח מזרח, וסמך עליו ליום ראשון, והניח עירוב שני בריחוק אמה אחת או מאה או אלף ברוח מערב, וסמך עליו ליום שני--אין זה השני עירוב, שהרי ביום הראשון אין זה העירוב השני ראוי לו מבעוד יום, לפי שאינו יכול להגיע אליו, שהרי לא נשאר לו ברוח מערב כלום.

ח,יג  אבל אם הניח עירובו בריחוק אלף וחמש מאות אמה מביתו ברוח מזרח, וסמך עליו ליום ראשון, והניח עירוב שני רחוק מביתו לרוח מערב בתוך חמש מאות אמה, וסמך עליו ליום שני--הרי זה עירוב, שהרי אפשר לו שיגיע לו ביום ראשון.

ח,יד  יום טוב שחל להיות בערב שבת, אינו עושה עירוב ביום טוב, לא עירובי חצרות, ולא עירובי תחומין--אלא מערב הוא, ביום חמישי שהוא ערב יום טוב.  ואם חלו שני ימים טובים של גלייות בחמישי וערב שבת, מערב מיום רביעי עירובי תחומין ועירובי חצרות.  ואם שכח ולא עירב--הרי זה מערב עירובי חצרות בחמישי ובערב שבת, ומתנה; אבל לא עירובי תחומין.

ח,טו  כיצד מתנה:  אומר בחמישי, אם היום יום טוב, אין בדבריי כלום, ואם לאו, הרי זה עירוב; ולמחר חוזר ומערב ואומר, אם היום יום טוב, כבר עירבתי מאמש ואין בדבריי היום כלום, ואם אמש היה יום טוב, הרי זה עירוב.  במה דברים אמורים, בשני ימים טובים של גלייות; אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, הרי הן כיום אחד, ואינו מערב להן, אלא מערב יום טוב.