הלכות טומאת אוכלין

מצות עשה אחת, והיא דין טומאת משקין ואוכלין והכשרן.  וביאור מצוה זו בפרקים אלו.
 

הלכות טומאת אוכלין פרק א

א,א  כל אוכל המיוחד למאכל אדם, כגון לחם ובשר וענבים וזיתים וכיוצא בהן--מקבל טומאה; וכל שאינו מיוחד למאכל אדם--הרי זה טהור ואינו מקבל טומאה, אלא אם כן חישב עליו וייחדו למאכל אדם.  וזה וזה אינו מקבל טומאה, עד שייבלל תחילה באחד משבעה משקין; וזה הוא הנקרא הכשר, שנאמר "וכי יותן מים על זרע" (ויקרא יא,לח).

א,ב  ואלו הן השבעה משקין שמכשירין את האוכלין לטומאה--המים, והטל, והשמן, והיין, והחלב, והדם, והדבש.  ואינן מכשירין עד שייפלו על האוכלין, ברצון הבעלים; ולא יהיו סרוחין, שהמשקה הסרוח אינו מכשיר.  וכיון שהוכשר האוכל--אף על פי שיבש והרי הוא נגוב, הרי זה מקבל טומאה.

א,ג  אוכל שהיה בלול במי פירות כגון מי תותים ורימונים--אף על פי שהוא בלול, ונגע בו הזב או בשר המת--הרי הוא טהור, מפני שלא הוכשר באחד משבעת המשקין.

א,ד  אין שם משקה שמקבל טומאה, אלא שבעת המשקין שמנינו בלבד; אבל שאר מי פירות--כדרך שאין מכשירין, כך אין מקבלין טומאה כלל.  [ה] זיתים וענבים שלא הביאו שליש--משקין היוצאין מהן אינן מכשירין, ולא מקבלין טומאה; אלא הרי הן כשאר מי פירות, שהן טהורין לעולם.

א,ה  [ו] אלו דברים שאינן מקבלין טומאה, ואף על פי שבני אדם אוכלין אותן, לפי שאינן נאכלין להנאת גופן, אלא מפני שנותנין טעם במאכלות או מפני הריח או המראה; ואלו הן--הקושט והחמס וראשי בשמים והתייה והחלתית והפלפלין וחלות חריע, וכן כל כיוצא בהן.

א,ו  [ז] השבת--סתמו לאכילת גופו, כשאר ירקות שדה; ואם חישב עליו לקדירה, אינו מיטמא טומאת אוכלין.  והשבת--משנתנה טעם בקדירה--הרי היא כזבל, ואינה מיטמאה טומאת אוכלין.  [ח] התמרים והגרוגרות שנתנן לקדירה כתבלין--עדיין הן מיטמאין טומאת אוכלין, עד שיפסדו מלאכול אדם.

א,ז  [ט] הכרשינין--אם ייחדן למאכל אדם, מיטמאין טומאת אוכלין.  [י] הקור, הרי הוא כעץ לכל דבר; ואם שלקו וטיגנו, מיטמא טומאת אוכלין.  [יא] החרצנין והזוגין--אף על פי שכנסן לאוכלין, אין מיטמאין.

א,ח  [יב] זיתים וענבים--הקשים שנפרצין ויוצאין מתחת הקורה בשעת הדריכה, אינן מקבלין טומאה.  ועד כמה, עד ארבעת קבין לכל כור; היה הנפרץ יתר מזה, מקבלין טומאה.  ואם כנסן לאוכלין--אף על פי שהן פחות מארבעת קבין, מקבלין טומאה.

א,ט  [יג] הכפנייות והפגין והבוסר והקצח--הרי הן כאוכלין, ומקבלין טומאה.  [יד] לולבי זרדים, והחרובין, ושל עדל, ועלי הלוף השוטה--אינן מקבלין טומאה, עד שימתקו.  [טו] החרדל והתורמוסין ושאר כל הנכבשין--מיטמאין טומאת אוכלין, בין משהמתיקו בין עד שלא המתיקו.

א,י  [טז] זיתים שכבשן בעלין שלהן--אין העלין מקבלין טומאה, שלא כבשן לאוכלן אלא למראה.  [יז] כשות של קישות, והנץ שלה--אינו מקבל טומאה, מפני שאינו אוכל.

א,יא  [יח] דבש בכוורתו, מיטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה; רדה הדבש--משירסק החלות, מיטמא משום משקה.  דבש הזב מכוורתו, מיטמא טומאת משקין; חישב עליו לאוכלין, מיטמא טומאת אוכלין.

א,יב  [יט] השמן שקרש--אינו אוכל, ולא משקה; חישב עליו כשהוא קרוש, בין לאוכלין בין למשקין--בטלה דעתו.  וכן הדם שקרש--אינו אוכל, ולא משקה.  חישב עליו לאוכלין, מיטמא טומאת אוכלין; חישב עליו למשקין, בטלה דעתו.

א,יג  [כ] חלב שקרש--אינו לא אוכל, ולא משקה.  חישב עליו לאוכלין, מיטמא טומאת אוכלין; למשקין, בטלה דעתו.  [כא] דבש תמרים--לא אוכל, ולא משקה.  חישב עליו לאוכלין, מיטמא טומאת אוכלין; למשקין, בטלה דעתו.  ושאר כל מימי פירות כולן--לא אוכל, ולא משקה; חישב עליהן, בין לאוכלין בין למשקין--בטלה דעתו.

א,יד  [כב] השלג--אינו אוכל, ולא משקה.  חישב עליו לאוכלין, בטלה דעתו; חישב עליו למשקה, מיטמא טומאת משקין.  נטמא מקצתו, לא נטמא כולו; העבירו על גבי כלי חרס הטמא, נטמא כולו.

א,טו  [כג] החלב שבכחל שחישב עליו--בטלה דעתו, והרי הוא טהור; חישב על החלב שבקיבה, הרי זה מיטמא טומאת אוכלין.

א,טז  [כד] ענבים שדרכן--משיהלוך בהן הדורך שתי וערב, מיטמאין טומאת משקין; נשתיירו בהן גרגרין שלמים, אותן גרגרין מיטמאין טומאת אוכלין.  וכן הזיתים--משייטענו, מיטמאין טומאת משקין; נשארו בהן גרגרין שלמים, מיטמאין טומאת אוכלין.

א,יז  [כה] העורלה, וכלאי הכרם, ושור הנסקל שנשחט, ועגלה ערופה בין שנשחטה בין שנערפה, וציפורי מצורע, ופטר חמור, ובשר בחלב, ובשר פרה אדומה, והפיגול, והנותר--אף על פי שכל אלו אסורין בהניה, כולן מיטמאות טומאת אוכלין.
 

הלכות טומאת אוכלין פרק ב

ב,א  כל האוכלין הגדלין מן הקרקע--אינן מקבלין טומאה, עד שייעקרו; אבל כל זמן שהן מחוברין, אפילו בשורש קטן שיכולין לחיות ממנו--אינן מקבלין טומאה.  [ב] ייחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה שאינו יכול לחיות ממנה, כל האוכלין שבו מיטמאין; ויש בדבר ספק אם יהיה שאר האילן כמו יד לזה הייחור שנשבר, או לא.

ב,ב  [ג] ירקות שיבשו באיביהן, כגון כרוב ודלעת שיבשו באיביהן--אינן מיטמאין טומאת אוכלין; ליקטן לייבשן--הרי הן אוכלין כשהיו, עד שייבשו וייעשו כעץ.  [ד] אילן שנפשח, ובו פירות--הרי הן כתלושין; וכן אם יבש האילן, ובו פירות--הרי הן כתלושין.  [ה] תאנים שיבשו באיביהן, מיטמאות טומאת אוכלין במקומן.

ב,ג  [ו] כל האוכלין שהן מבעלי חיים--אינן מקבלין טומאה, עד שימותו.  שחט בהמה חיה ועוף--אף על פי שעדיין הן מפרכסין, מקבלין טומאה; ודגים מאימתיי מקבלין טומאה, משימותו.  נולד בהן טריפה, ונטמאו כשהן מתנדנדין--הרי יש בדבר ספק אם הן חשובין כמתים, הואיל ונטרפו, או אינן מקבלין טומאה, עד שיידמו כאבן ולא יתנדנדו.

ב,ד  האבר או הבשר המדולדלין בבהמה או חיה שאינן יכולין לחיות--אם הוכשרו--מקבלין טומאה במקומן, מפני שהן חשובין כאוכל שפירש.  נשחטה הבהמה, הוכשרו בשחיטה:  שהבהמה כולה כמו יד לאבר זה, ויד שהוכשר הוכשר האוכל כולו כמו שיתבאר.  ויש בדבר זה ספק אם תהיה הבהמה בחייה כמו יד, לאבר או בשר המדולדלין בה.

ב,ה  [ז] השוחט בהמה חיה ועוף, הוכשר כל הבשר בדם שיצא בשחיטה; לפיכך אם לא יצא מהן דם בשחיטה, הרי כל בשרן צריך הכשר כמו כל האוכלין שלא הוכשרו.

ב,ו  [ח] אוכלין שהוכשרו כשהן מחוברין לקרקע, או שהוכשרו במים שבקרקע--אינו הכשר:  עד שיוכשרו אחר שנעקרו, במים התלושין מן הקרקע או בשאר משקין--שנאמר "בכל כלי" (ויקרא יא,לד), אינו מכשיר עד שייתלש מן הקרקע כעין המים שבכלים.  שאב המים בכלי, ונתנן בקרקע--אינן מכשירין.

ב,ז  [ט] קישות שנטעה בעציץ, והגדילה--אף על פי שיצאת חוץ לעציץ, אינה מקבלת טומאה.  ועציץ שהוא נקוב כדי שורש קטן--הרי הוא כארץ, והנטוע בו אינו מקבל טומאה; וכן אם היו בו מים, אינן מכשירין.

ב,ח  [י] עציץ שאינו נקוב, הרי הנטוע בו מקבל טומאה; ואם היו מים בתוכו, מכשירין.  [יא] כלי גללים וכלי אדמה שהשורשים יכולין לבקוע בהן ולצאת, אינן מכשירין את הזרעים; ואף על פי שאינן נקובין, הרי הן כנקובין.

ב,ט  [יב] עציץ שמילאהו עפר עד שפתו--אינו חשוב כלי, אלא הרי הוא כטבלה שאין לה שפה, שאינו כלי קיבול.  [יג] משקין טמאין שנפלו על האוכלין--נטמאו, אף על פי שנפלו שלא ברצון הבעלים, שהרי הטומאה וההכשר, באין כאחת:  והוא, שלא יהיו בקרקע.

ב,י  [יד] כל אוכל שנפסד ונסרח, והרי אינו ראוי למאכל אדם--אינו מקבל טומאה.  וכן משקה שנסרח ונפסד, ואינו ראוי לשתיית האדם--אינו מקבל טומאה, כדרך שאינו מכשיר:  שנאמר "אשר יישתה" (ויקרא יא,לד).

ב,יא  [טו] העור ששלקו, והשליה שחישב עליה לאכילה--מיטמאין טומאת אוכלין בפני עצמן.  [טז] עור חמור ששלקו--הרי זה ספק אם מיטמא טומאת אוכלין, מפני ששלקו, או אינו מיטמא, מפני שהוא מאוס הרבה.

ב,יב  [יז] חיטים שבגללי הבקר ושעורים שבגללי הבהמה שליקטן, אינן מקבלין טומאה; ואם חישב עליהן לאכילה, מיטמאות טומאת אוכלין.

ב,יג  [יח] כל אוכל שנטמא, ואחר שנטמא נפסד ונסרח--אם נפסל מלאכול הכלב, או שיבש כחרס--הרי זה טהור; נפסל מלאכול אדם, ועדיין הוא ראוי לכלב--הרי זה טמא כשהיה.  וכל האוכלין שנטמאו, אין להן טהרה במקוה.

ב,יד  [יט] זרעים טמאים שזרען--הרי הצומח מהן טהור, ואפילו בדבר שאין זרעו כולה:  והוא, שהשרישו; אבל קודם השרשה--הרי הן בטומאתן, אפילו בדבר שזרעו כולה.

ב,טו  [כ] אוכלין שהן מחוברין לכלים, בטלו מתורת אוכל; ואם נטמא הכלי, הרי הן מיטמאין כטומאת הכלי--הואיל והן משמשין תשמיש עץ, הרי הן כעץ.

ב,טז  [כא] כל משקה שנטמא, ואחר שנטמא נפסד ונסרח--הרי זה בטומאתו לעולם:  שאין המשקה יוצא ידי הכלב לעולם.  ואין למשקה שנטמא טהרה, חוץ מן המים בלבד:  שאם הטביל מים במקוה--כיון שצף מי המקוה עליהן, טהרו; ומטבילין חמין בצונן, וצונן בחמין, ורעים ביפים, ויפים ברעים.

ב,יז  [כב] מקל שהיא מלאה משקין, והטביל מקצתה במקוה--לא טהרו המים שעל מקצתה:  עד שיטביל את כולה.

ב,יח  [כג] שלג שנטמא, והשיק מקצתו למי מקוה--הואיל וטהר מקצתו, טהר כולו.

ב,יט  [כד] התמד הטמא, בין שנטמא אחר שתמדו בין שתמדו במים טמאים--עד שלא החמיץ--משיקו במקוה ויטהר, שהרי הוא כמים; משהחמיץ--הרי הוא כיין, ואין לו טהרה במקוה.

ב,כ  [כה] קדירה שהייתה מלאה משקין כגון דבש ויין וכיוצא בהן, ונתונה בתוך המקוה, ופשט הראשון לטומאה את ידו ונגע בה--הרי זה מטמא את המשקין, אף על פי שהן במקוה; ונטמאת הקדירה מחמת המשקין, אף על פי שהיא בתוך המקוה, שהרי המשקין שבה חוצצין.

ב,כא  הייתה מלאה מים--הקדירה טהורה, שאין הראשון מטמא כלי חרס לעולם; ואין המים שבתוכה טמאים, מפני שהן מעורבים במי מקוה.  פשט אב הטומאה את ידו ונגע בה--נטמאת הקדירה, שאין המקוה מטהר כלי חרס.

ב,כב  [כו] מי שפיכות, הרי הן בחזקת טומאה.  ירדו עליהן מי גשמים--אם רבו עליהן, הרי הן טהורים; מחצה למחצה, הכול טמא בין בכלים בין בקרקעות.  אימתיי, בזמן שקדמו מי שפיכות; אבל אם קדמו מי גשמים, וירדו להן כל שהוא ממי שפיכות--הכול טמא:  שמשקין טמאין שירדו לטהורים, מטמאין בכל שהוא.

ב,כג  [כז] הטורף את גגו והמכבס את כסותו, והרי הן מנטפין, וירדו גשמים עליהן, ורבו הנטיפות--הרי רבו מי גשמים עליהן, והנוטפין מהן טהורין.

ב,כד  [כח] הסך שמן טהור, ונטמא זה האדם, וטבל, והרי השמן על בשרו--אם היה כדי סיכת אבר קטן, הרי הוא טהור כשהיה מקודם.  סך שמן טמא, וטבל--לא טהר השמן שעליו:  אלא אם נשאר ממנו משקה טופח, הרי השמן בטומאתו; ואם לא נשאר ממנו כדי להטפיח, בטל במיעוטו.
 

הלכות טומאת אוכלין פרק ג

ג,א  כבר ביארנו שאין האוכלין מיטמאין, עד שיוכשרו; ושכל אוכל שאינו מיוחד למאכל אדם, אינו מקבל טומאה עד שייחדו לאדם.  [ב] אוכל שהוא מיוחד לאדם במקום זה, ואינו מיוחד לאדם במקום אחר--במקום שהוא מיוחד בו, אינו צריך מחשבה לייחדו לאדם; ובמקום שאינו מיוחד בו, צריך מחשבה לייחדו לאדם ואחר כך יקבל טומאה.  וכל אוכל שסופו לטמא אדם וכלים, אינו צריך הכשר.

ג,ב  [ג] יש אוכלין שצריכין הכשר ואינן צריכין מחשבה, ויש שצריכין מחשבה ואינן צריכין הכשר, ויש שצריכין מחשבה והכשר, ויש שאינן צריכין לא מחשבה ולא הכשר.

ג,ג  כיצד:  כל האוכלין המיוחדין לאדם בכל מקום--צריכין הכשר, ואין צריכין מחשבה.  דגים טהורים וחגבים טהורים בכל מקום, ודגים טמאים וחגבים טמאים בכפרים--הרי הן מיוחדין לאדם, וצריכין הכשר ואין צריכין מחשבה; וכן חלב בהמה טהורה שמתה--צריך הכשר ואינו צריך מחשבה, בכל מקום.

ג,ד  ואלו צריכין מחשבה, והכשר:  בשר הפורש מן החי--בין מן האדם, בין מן הבהמה, בין מן העוף; ונבילת העוף הטמא; וחלב בהמה טהורה שחוטה בכפרים--אף על פי שהוכשר בשחיטה, צריך הכשר שני אחר המחשבה; ושאר כל ירקות השדה כגון שמרקעים, והבצלים הקשים ביותר, והפטרייות, וכן חגבים ודגים קטנים--צריכין מחשבה בכפרים.

ג,ה  עולשין שזרען לבהמה, ונמלך עליהן לאדם--אינן מקבלין טומאה, עד שיחשב עליהן אחר שייתלשו:  שמחשבת חיבור אינה מחשבה.  ועולשין שליקטן לבהמתו והדיחן, ונמלך עליהן לאדם--צריכות הכשר שני אחר המחשבה; וכן כל כיוצא בהן.

ג,ו  האלל--אם חישב עליו לאכילה, מקבל טומאת אוכלין; ואם לא חישב עליו, הרי הוא כעץ ואינו מקבל טומאה.  וכן העצמות המחוברין בבשר, והגידים, והמקומות הרכים מן הקרניים ומן הטלפיים, והכנפיים והנוצה, והמקומות הרכים מן הציפורניים ומן החרטום המובלעין בבשר--צריכין מחשבה והכשר.

ג,ז  ואלו שאין צריכין לא מחשבה, ולא הכשר:  נבילת בהמה טהורה בכל מקום, ונבילת העוף הטהור, וחלב בהמה טמאה בכרכים--אין אחד מאלו צריך מחשבה, לפי שהן מיוחדין למאכל אדם; ואינן צריכין הכשר, מפני שסופן לטמא אדם וכלים בכזית, וכל המטמא טומאה חמורה, אינו צריך הכשר.

ג,ח  ואלו צריכין מחשבה, ואין צריכין הכשר--נבילת העוף הטהור בכפרים, ונבילת בהמה טמאה בכל מקום:  והוא, שחישב על פחות מכזית; אבל כזית, אב טומאה הוא.

ג,ט  [ד] ישראל ששחט בהמה טמאה לנוכרי, ושחט בה שניים--הרי זו מיטמאה טומאת אוכלין כל זמן שהיא מפרכסת; ואינה צריכה מחשבה--שהרי ישראל שחטה לאכילת הגוי, ואין לך מחשבה גדולה מזו; ואינה צריכה הכשר, לפי שסופה לטמא טומאה חמורה.

ג,י  שחט בה אחד, או שנחרה--אינה מיטמאה טומאת אוכלין.  וכן גוי ששחט בהמה טהורה לישראל, ושחט בה שניים או רוב שניים--מיטמאה טומאת אוכלין כל זמן שהיא מפרכסת, ואינה צריכה הכשר; שחט בה אחד, או נחרה--אינה מיטמאה טומאת אוכלין, והרי היא כשאר הנבילות.

ג,יא  [ה] החותך בשר מאבר מן החי של בהמה, ואחר כך חישב עליו--צריך הכשר.  חישב עליו, ואחר כך חתכו--אינו צריך הכשר:  מפני שמטמא טומאה חמורה כנבילה, וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר.

ג,יב  [ו] פחות מכזית מנבילת בהמה טמאה שחישב עליו, והשלים עליו כביצה מאוכלין אחרים--אין הכול צריך הכשר:  הואיל ופחות מכזית שבכלל הביצה, אם השלימו לכזית, מטמא טומאה חמורה.

ג,יג  וכן כזית מנבילת בהמה טמאה שחישב עליה, וחיפה אותה בבצק עד שהשלים לכביצה--הואיל ואינו מטמא במגע מפני הבצק, הרי זה צריך מחשבה.  ואין הבצק הזה צריך הכשר, הואיל וכל השיעור הזה מטמא במשא מפני כזית נבילה שבתוכו:  אף על פי שאינו מטמא במגע, הרי סופו לטמא טומאה חמורה; לפיכך אין צריך הכשר.

ג,יד  [ז] פחות מכזית מבשר המת, שהשלים עליו כביצה משאר אוכלין--הכול צריך מחשבה, שהרי בטל הכול אצל כל אדם; ואין הכול צריך הכשר, מפני בשר המת שבכללו.  [ח] כזית מן המת, שחיפהו בבצק--הכול מטמא טומאה חמורה.

ג,טו  [ט] החותך בשר מאדם חי להאכילו לכלב--אם חישב עליו למאכל אדם, הרי זה צריך מחשבה ואינו צריך הכשר.

ג,טז  [י] גוזל שנפל לגת, ומת--אף על פי שהגת במדינה--הרי נמאס בגת, ולפיכך צריך מחשבה.  חישב עליו כשהעלהו להאכילו לנוכרי--הרי זה מיטמא, שהרי חישב עליו למאכל אדם; חישב עליו להאכילו לכלב, אינו מיטמא טומאת אוכלין.

ג,יז  היה זה שחישב עליו להאכילו לאדם חירש שוטה וקטן, הרי זה טהור; העלהו כדי להאכילו לאדם, הרי זה טמא--שיש להן מעשה, ואין להן מחשבה.
 

הלכות טומאת אוכלין פרק ד

ד,א  כמה שיעור אוכלין לטומאה--לטומאת עצמן, כל שהן:  אפילו שומשום או חרדל, מיטמא--שנאמר "מכל האוכל אשר ייאכל" (ויקרא יא,לד), כל שהוא.  ואין אוכל טמא מטמא אוכל אחר או משקין או ידיים--עד שיהיה בו כביצה, בלא קליפתה.  וכן האוכל אוכלין טמאים--אינו נפסל עד שיאכל כביצה ומחצה, וזה הוא חצי פרס.

ד,ב  המשקין מיטמאין כל שהן, ומטמאין בכל שהן:  אפילו טיפת משקין טמאין כחרדל שנגעה באוכלין, או בכלים, או במשקין אחרים--נטמאו.  ואף על פי כן, אין השותה משקין טמאין נפסל, עד שישתה רביעית כמו שביארנו.

ד,ג  כל המשקין מצטרפין לפסול את הגווייה, לרביעית.  וכל האוכלין מצטרפין לכביצה, לטמא טומאת אוכלין, ולכחצי פרס, לפסול את הגווייה:  אפילו חיטה עם קמח עם בצק, עם תאנה ובשר וכיוצא באלו--הכול מצטרף.

ד,ד  העור המחובר בבשר, והמרק והתבלין והאלל, אף על פי שמקצתו חישב עליו ומקצתו לא חישב עליו, מקצתו פלטתו חיה ומקצתו פלטתו סכין, והעצמות המחוברין בבשר, והגידים והמקומות הרכים מן הקרניים והטלפיים, והכנפיים והנוצה, והמקומות הרכים מן הציפורניים ומן החרטום המובלעין בבשר--כל אחד מאלו מיטמאין ומטמאין ומצטרפין לכביצה, או לכחצי פרס.

ד,ה  כביצה אוכלין טמאים שהניחן בחמה, ונתמעטו--אינן מטמאין; וכן כזית מן המת או מן הנבילה וכעדשה מן השרץ שהניחן בחמה, ונתמעטו--טהורין.  [ו] כזית חלב ודם ונותר ופיגול שהניחן בחמה, ונתמעטו--אין חייבין עליהן כרת.  הניחן בגשמים, ונתפחו--חזרו לכמות שהיו:  בין לטומאה חמורה, בין לטומאה קלה, בין לאיסור.

ד,ו  [ז] עלי בצלים ובני בצלים שהן חלולין--אם יש בהם ריר, משתערין כמות שהן; ואם היו חלולין וריקנין, ממעך את חללן.  [ח] פת סופגנין, משתערת כמות שהיא; ואם יש בה חלל, ממעך את חללה.

ד,ז  [ט] בשר העגל שנתפח, ובשר זקנה שנתמעט--משתערין כמות שהן.  [י] האגוז והתמרה והשקד המתקרקשין, משתערין כמות שהן.

ד,ח  [יא] כל שטומאתו ושיעורו שווין, מצטרפין זה עם זה; היו טומאתן שווין אבל לא שיעורן, או שיעורן אבל לא טומאתן--אין מצטרפין, ואפילו לטמא כקל שבשניהן.

ד,ט  כיצד טומאתו ולא שיעורו, כגון בשר המת ורקב שלו; שיעורו ולא טומאתו, כגון בשר המת ובשר הנבילה.  ואין צריך לומר שאם לא היו שווין לא בשיעור ולא בטומאה, כגון בשר הנבילה ובשר השרץ--שאין מצטרפין.

ד,י  [יב] אוכלין טמאים--שיעורן שווה, שכל אוכל טמא אינו מטמא אלא בכביצה; וטומאתן שווה, שכל אוכל טמא אינו מטמא אלא במגע, ואינו מטמא אדם, ולא כלים.  לפיכך מצטרפין לטמא כקל שבשניהן.

ד,יא  כיצד:  כחצי ביצה אוכל ראשון וכחצי ביצה אוכל שני, שבללן זה בזה--הרי זה שני; ואם נגע בתרומה, פסלה.  כחצי ביצה אוכל שני וכחצי ביצה אוכל שלישי, שבללן--הרי זה שלישי.  וכן כל כיוצא בזה.  אפילו חצי ביצה אוכל ראשון וחצי ביצה אוכל רביעי של קודש, שבללן זה בזה--הרי הכול רביעי.

ד,יב  [יג] כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני, שבללן זה בזה--הכול ראשון; חלקן, כל אחד מהן שני.  נפל זה לעצמו וזה לעצמו על כיכר של תרומה, פסלוהו; נפלו שניהן כאחת, עשוהו שני.

ד,יג  [יד] כביצה אוכל שני וכביצה אוכל שלישי, שבללן זה בזה--הרי הכול שני; חלקן, כל אחד מהן שלישי.  נפל זה לעצמו וזה לעצמו על כיכר של תרומה, לא פסלוהו; נפלו שניהן כאחת--פסלוהו, מפני שעשוהו שלישי.

ד,יד  [טו] כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שלישי, שבללן זה בזה--ראשון; חלקן, זה שני וזה שני--שהשלישי שנגע בראשון, נעשה שני.  [טז] כשתי ביצים אוכל ראשון, וכשתי ביצים אוכל שני שבללן--הכול ראשון.  חלקן לשניים, כל אחד מהן ראשון; חלקן שלושה חלקים או ארבעה, כל אחד מהן שני.

ד,טו  וכן כשתי ביצים אוכל שני, וכשתי ביצים אוכל שלישי שבללן--הכול שני.  חלקן לשניים, כל אחד מהן שני; לשלושה ולארבעה, הרי כל אחד מהן שלישי.
 

הלכות טומאת אוכלין פרק ה

ה,א  ידות האוכלין, הן העצים הרכין הסמוכין לאוכל שהאוכל נתלה בהן מן האילן, כמו עוקצי תאנים והאגסים וקצת האשכול; וכן הגרעינים, וכיוצא בהן מדברים שהאוכל צריך להן.  ושומרי האוכלין, הן הקליפה שעל האוכל שהיא שומרת אותו; וכן כל כיוצא בזה.

ה,ב  כל שהוא יד, ואינו שומר--מיטמא ומטמא, ולא מצטרף; וכל שהוא שומר--אף על פי שאינו יד, מטמא ומיטמא ומצטרף; וכל שאינו לא שומר ולא יד--אינו מיטמא ולא מטמא, ואין צריך לומר שאינו מצטרף.

ה,ג  כיצד מיטמא ומטמא, ואינו מצטרף:  שאם נגעה טומאה ביד, נטמא האוכל התלוי בו; ואם נגעה טומאה באוכל, נטמאת היד.  ואין היד מצטרפת עם האוכל, להשלימו לכביצה או לחצי פרס; אבל אם היה שומר, הרי זה מצטרף לכביצה ולחצי פרס.

ה,ד  [ג] כשם שיד לטומאה, כך יש יד להכשר--שאם הוכשר היד, הוכשר כל האוכל התלוי בו; ויש יד לפחות מכזית, ויש שומר לפחות מכפול.  ושומר שחלקו, אינו מצטרף עם האוכל.

ה,ה  [ד] ומניין לשומרי אוכלין שהן מיטמאין עם האוכלין כשהן מחוברין בהן, שנאמר "על כל זרע זירוע אשר ייזרע" (ויקרא יא,לז):  כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, חיטים בשעוריהן, ושעורים בקליפיהן, ועדשים בקליפיהן; והוא הדין לשאר השומרין.

ה,ו  [ה] ומניין לידות האוכלין שהן מיטמאות ומטמאות כשהן מחוברין עם האוכל, שנאמר "טמא הוא, לכם" (ויקרא יא,לח)--לכל שבצורכיכם.  [ו] הבוצר לגת, אין לו ידות--שהרי אין לו צורך ביד, מפני שמוצץ את המשקה.  [ז] הקוצר לסיכוך, אין לו ידות--שהרי אינו צריך ליד.

ה,ז  [ח] כל ידות האוכלין שבססן בגורן, טהורין.  [ט] פסיגה של אשכול שריקנה, טהורה; ואם נשתייר בה גרגר אחד--הרי זו יד לאותו גרגר, ומקבלת טומאה.  וכן שרביט תמרה שריקנו, טהור; שייר בו תמרה אחת, טמא.  וכן שרביט קטנייות שריקנו, טהור; שייר בו גרגר אחד, מקבל טומאה.

ה,ח  [י] לעולם אין שומר, על גבי שומר; אלא שומר אחד בלבד הסמוך לאוכל, הוא הנחשב עימו.  [יא] שלוש קליפות בבצל:  פנימית--בין שלמה בין קדורה, מצטרפת; אמצעית--שלמה מצטרפת, קדורה אין מצטרפת; החיצונה--בין כך ובין כך, טהורה.

ה,ט  [יב] כל הקליפין מיטמאות ומטמאות ומצטרפות, מפני שהן שומר.  קליפי פולין וקליפי תורמוסין--זרקן, אינן מיטמאות; כנסן לאוכלין, מיטמאין:  ואם נשאר בהן אוכל--בין כך ובין כך, מיטמאין.  קליפי מלפפון--אף על פי שאין בהן מתוך המלפפון, מיטמאות טומאת אוכלין.

ה,י  השעורים--בזמן שהן יבשין, קליפתן מצטרפת עימהן; ובזמן שהן לחין, אין מצטרפת.  אבל החיטה--בין לחה בין יבשה, קליפתה מצטרפת.

ה,יא  [יג] כל הגרעינין--מיטמאות ומטמאות ולא מצטרפות, חוץ מגרעינת הרוטב; אבל של תמרה יבשה, אין מצטרף.  [יד] החותל שעל הגרעינה של רוטב, אין מצטרף; ושעל גרעינת היבשה, מצטרף--מפני שהוא דבוק באוכל, נחשב כאוכל.

ה,יב  [טו] גרעינה של רוטב שיצאת מקצתה--כל שכנגד האוכל מצטרף, והיוצא אינו מצטרף.  וכן עצם שיש עליו בשר, כל שכנגד הבשר מצטרף.  היה עליו הבשר מצד אחד, אין מצטרף ממנו אלא העצם שתחת הבשר עד חלל העצם; ואם לא היה לעצם חלל, רואין אותו כאילו הוא כעובי האיזוב, ושאר העצם אין מצטרף, שהעצמות לבשר כמו שומר הן חשובין.  [טז] קוליה שהיה עליה בשר, אפילו כפול--גורר את כולה לטומאה.

ה,יג  [יז] גרעיני זיתים וגרעיני תמרה--אף על פי ששלקן לאוכלין, אין מיטמאין.  [יח] גרעיני חרובין--אף על פי שכנסן לאוכלין, אין מיטמאין; שלקן לאוכלין, מיטמאין.

ה,יד  [יט] אלו מיטמאין ומטמאין ומצטרפין--שורשי השום והבצלים והקפלוטות בזמן שהן לחין, והפטמה שלהן בין לחה בין יבשה, והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל, ושורשי החזרין והנפוס; ושורשי צנון גדול מצטרף, והסיב שלו אינו מצטרף; ושורשי המתנה והפיגם, ושורשי ירקות שדה וירקות גינה שעיקרן לשתלים, והשדרה של שיבולת והלבוש שלה, ועוקצי תאנים וגרוגרות, והכליסין והחרובין.

ה,טו  [כ] ואלו מיטמאין ומטמאין ולא מצטרפין--שורשי השום והבצלים והקפלוטות בזמן שהן יבשין, והעמוד שאינו מכוון כנגד האוכל, ומלעין של שיבולים והן השערות השחורות שבראש השיבולת שהן דומין כמו מסר, ועוקצי האגסין והקרוסטמלין והפרישין והעזרורין, ועוקץ דלעת טפח הסמוך לאוכל, ועוקץ קונדס טפח.

ה,טז  וכן יד הפרכיל טפח מכאן וטפח מכאן, והפרכיל הוא השריג שהאשכולות תלויין בו, ויד האשכול כל שהוא, וזנב האשכול שריקנו, ויד המכבד של תמרה ארבעה טפחים, והמכבד הוא העץ האדום שהשרביטין תלויין בו והתמרין דבוקות בשרביטין, וקנה של שיבולת שלושה טפחים; ויד כל הנקצרין שלושה טפחים, ושאין דרכן להיקצר ידיהן ושורשיהן כל שהן:  כל אלו מיטמאין ומטמאין ולא מצטרפין, מפני שהן ידות אוכלין.

ה,יז  [כא] ואלו לא מיטמאין ולא מטמאין ולא מצטרפין--שאר כל העוקצים, ושורשי קולסי הכרוב, וחולפות תרדין וחולפות הלפת, והן העיקרין שנשארו בקרקע כשליקטו הכרוב והלפת וחזרו והחליפו, וכל השורשין שדרכן להיגזז שנעקרו עם האוכל.

ה,יח  הפטמה של רימון מצטרפת, והנץ שלו אינו מצטרף.  [כב] הרימון והאבטיח שנימוק מקצתו, אין הנשאר חיבור לאותו שנימוק; ואין הנשאר מן הקליפה מצטרף, שהרי אין שמירתו מועלת כלום.  וכן אם היה שלם מכאן ומכאן, ונימוק מן האמצע--אין הצדדין חיבור זה לזה, ואין קליפתו מצטרפת.  עלי ירקות ירוקין, מצטרפין; ולבנים אין מצטרפין, שהרי אינן כלום.
 

הלכות טומאת אוכלין פרק ו

ו,א  האגוזים והשקדים שנסדקה קליפתן--עדיין הוא חיבור לאוכל, עד שירצץ את הקליפה.  [ב] ביצה מגולגלת--משייקוב בה מקום לגומעה ממנו, אין שאר קליפתה חיבור.  ושלוקה, קליפתה חיבור עד שירצץ את הקליפה; ואם נתבלה בקליפתה--אף על פי שריצצה, כולה חיבור.

ו,ב  [ג] עצם שיש בו מוח, חיבור עד שירצץ.  צמר שבראשי הכבשים ושיער שבזקן התיישים--אף על פי שחרכן באור--הרי הן חיבור, עד שיתחיל לתלוש.

ו,ג  [ד] כנפי חגבים וקשקשי דגים--אף על פי שהעביר סכין עליהן, חיבור עד שיתחיל לקלף.

ו,ד  הרימון שפרדו, חיבור עד שיקיש עליו בקנה.  [ה] השרביטין של תמרים, אינן חיבור זה לזה.  [ו] מלפפון שחתכו ונתנו על השולחן, חיבור עד שיתחיל לפרק; התחיל לפרק--חתיכה וכל העולה עימה חיבור, והשאר אינו חיבור.  פיקה התחתונה--חיבור לעצמה, ואינה חיבור לחתיכות.

ו,ה  היו שניים או שלושה מלפפונות, וחתך כל אחד מהן והניחן על השולחן, והתחיל באחד מהן--זה שהתחיל בו חיבור, והשאר אינו חיבור; אפילו אמר חצייו אני אוכל שחרית וחצייו אני אוכל ערבית--זה החצי שהתחיל בו חיבור, והשאר אינו חיבור.

ו,ו  [ז] המחתך ירקות וכיוצא בהן לבשל--אף על פי שלא מירק והבדיל, אינו חיבור:  אלא אם נטמא זה--לא נטמא זה, אף על פי שהוא מעורה בו.  חיתך לכבוש או לשלוק או להניח על השולחן--הרי זה חיבור, ואפילו התחיל לפרק מה שחיתך.

ו,ז  [ח] כל אוכל שעדיין לא פירקו, חיבור; ואם נטמא מקצתו, נטמא כולו.

ו,ח  [ט] אוכל שנפרס ומעורה במקצת, ונגע טמא באחד מהן--אם אחז בזה שנגע בו והשני עולה עימו, הרי זה חיבור; ואם כשאוחז בזה הטמא ומגביהו, יישמט האחר וייפול--אינו חיבור, אלא הרי זה האחר כנוגע בראשון שנטמא.

ו,ט  [י] כל האוכלין שהיו עלין או קלחין מחוברין בהן--את שדרכו להיאחז בעלה אוחזין אותו בעלה, בקלח אוחזין אותו בקלח:  אם נתלה עימו--הרי זה חיבור בטבול יום, ואין צריך לומר בשאר טומאות.  וכן אם היה לו יד, אוחזין אותו ביד שלו; היה לו יד ועלה, אוחזין אותו באיזה מהן שירצה.  לא היה לו יד ולא עלה--בזה אמרו אם אוחז בטמא והשני עולה עימו, חיבור; ואם לאו, אינו חיבור.

ו,י  [יא] האגוזים שקיבצן בעוקציהן כשהן רכין, ואמנן כולן כמו חבל, וכן הבצלים שחיברן כדרך הזאת--הרי אלו חיבור.  התחיל לפרק באגוזים ולפקל בבצלים, אין השאר חיבור:  אפילו היו לפניו מאה כור--אין כולן חיבור, שהרי הוכיח שדעתו לפרק הכול.

ו,יא  [יב] קליעה של שום שנפלו משקין על אחד מהן--הוא טמא, וחברו טהור:  שאין חיבורי אדם חיבור לכל דבר.  וכן אתרוג שנפרס, ותחבו בכוש או בקיסם--אינו חיבור.  [יג] עיסה שלשה במי פירות--הרי זו אינה חיבור, שאין לך דבר שמחבר את האוכלין אלא שבעה משקין בלבד.

ו,יב  [יד] הממעך אוכלין זה בזה וקיבצן, כגון הדבילה והתמרים והצימוקין שקיבצן ועשאן גוף אחד--אינן חיבור; לפיכך עיגול של דבילה שנפלו משקין טמאין על מקצתו--הרי זה נוטל ממנו מקום המשקה בלבד, והשאר טהור.

ו,יג  [טו] התמרים והגרוגרות ששלקן ונעשו אום, הרי אלו חיבור.  [טז] הזיתים שעטנן ונעשו גוש אחד--הרי זה חיבור, מפני שמתחילה לא נתנן למעטן אלא על מנת שיינקו זה מזה; לפיכך שרץ שנמצא על אום של זיתים, והן זיתים שנעשו כולן גוף אחד--אפילו נגע בכשעורה--הכול טמא, שהכול גוף אחד.

ו,יד  הייתה לו אום של זיתים ועתיד להופכה--כיון שתקע בה את היתד, אף על פי שיש בה גושים הרבה, אינן חיבור; ואם משהפכה נעשו אום, אינן חיבור.

ו,טו  [יז] אוכל פרוד שהוא כולו מכונס ודבק זה בזה--אף על פי שאינו חיבור להיטמא, ואינו כגוף אחד כמו שביארנו--הרי הוא מצטרף לכביצה, לטמא אוכלים אחרים; ואם לא כנסו, אלא הרי הוא מפורד כמעשה קדירה והקטנייות--אינו מצטרף:  עד שיקבצם, ויעשה אותן גוש אחד.

ו,טז  היו גושים הרבה זה בצד זה, ונגע אב הטומאה באחד מהן--הרי הוא ראשון, והגוש שבצידו שני, והגוש שבצד השני שלישי, ושבצד השלישי רביעי.

ו,יז  כיכר של תרומה שהייתה ראשון לטומאה, והשיך לה אחרות--כולן ראשון; פירשה--היא ראשון, וכולן שנייות.  הייתה שנייה, והשיך לה אחרות--כולן שנייות; פירשה--היא שנייה, וכולן שלישייות.  הייתה שלישית, והשיך לה אחרות--היא שלישית, וכולן טהורות:  בין שפירשו, בין שלא פירשו.

ו,יח  כיכרות של תרומה נושכות זו בזו--נטמאת אחת מהן בשרץ--כולן ראשון, ואף על פי שפירשו אחר מכאן; נטמאת אחת מהן במשקין טמאין--כולן שנייות, ואף על פי שפירשו אחר מכאן; נטמאת אחת מהן בידיים--כולן שלישייות, ואף על פי שפירשו:  מפני שהיו גוף אחד בשעת טומאתן.
 

הלכות טומאת אוכלין פרק ז

ז,א  הניצוק אינו חיבור, לא לטומאה ולא לטהרה.  כיצד:  היה מערה משקין טהורין לתוך כלי טמא, ואפילו על גבי השרץ--הרי העמוד הניצוק טהור; ואם קלט מן המשקין הניגרין מן האוויר, הרי זה שקלט טהור.  ואין צריך לומר שהמשקין שמערה מהן טהורין.

ז,ב  במה דברים אמורים, בשעירה מצונן לצונן, או מחם לחם, או מחם לצונן.  אבל המערה משקין טהורין צונן לתוך משקין טמאין חמין--הרי הניצוק חיבור ונטמא, ונטמאו המשקין הצונן כולן שהוא מערה מהן; ונטמא הכלי שמערה ממנו מחמת המשקין שבתוכו, שהרי נטמאו.

ז,ג  ומפני מה אמרו המערה מצונן לחמין חיבור:  לפי שענן החמין עולה כתימרות עשן, ומתערב בניצוק ובמים שבכלי העליון, ומטמא הכול--שהענן העולה מן החמין, משקין הוא חשוב.

ז,ד  [ג] לפיכך האישה שהיו ידיה טהורות, והגיסה בקדירה טמאה, והזיעו ידיה מהבל הקדירה--נטמאו ידיה, כאילו נגעה במשקה שבקדירה; וכן אם היו ידיה טמאות, והגיסה בקדירה, והזיעו ידיה--נטמא כל מה שבקדירה, כאילו נגעה במשקה שבקדירה.

ז,ה  [ד] דבש הזיפים ודבש הצפחת--הניצוק שלהן חיבור, ואפילו היה מערה מצונן לצונן, מפני שיש להן ריר, והרי הן נמשכין כדבק.  לפיכך כל האוכלין--אין הניצוק שלהן חיבור, ואפילו היו עבים הרבה, כגון הגריסין והחלב המותך וכיוצא בהן, לפי שאין להן ריר; וכן שאר כל המשקין--אין הניצוק שלהן חיבור, אלא אם כן עירה מצונן לחם כמו שביארנו.

ז,ו  [ה] הניצוק אינו חיבור לטהרה.  כיצד:  שאם עירה מים טמאים מכלי אבן וכיוצא בהן לתוך המקוה--אין אומרין משהגיע קצת הניצוק למקוה, טהרו המים; אלא הרי הן בטומאתן עד שישיק המקוה לכולן מצד אחד, כמו שביארנו.

ז,ז  וכן הקטפרס שיש עליו משקה טופח--אינו מחברן לשאר המשקין שבמדרון, לא לטומאה ולא לטהרה; אבל המשקין שבאשבורן, כולן חיבור לטומאה ולטהרה.

ז,ח  [ו] עריבה שהיא קטפרס ועליה משקה טופח, ושלוש חתיכות אוכלין טמאים בכביצה מונחין עליה זו למטה מזו--אינן מצטרפות; היו שתיים, הרי אלו מצטרפות.  ואם היה תחתיהן משקה עומד, אפילו כעין החרדל--הרי זה מצרף את כולן.

ז,ט  [ז] כבר ביארנו שטבול יום אינו מטמא חולין כלל, אבל פוסל אוכלי תרומה ומשקה תרומה, ועושה הכול שלישי; וכן אם נגע באוכלי קודש או משקה קודש, פסלן ועשה אותן רביעי.

ז,י  [ח] יש דברים שאינן חיבור בטבול יום, אף על פי שהן חיבור בכל הטומאות, אלא אם נגע בהן טבול יום, לא פסל אלא זה שנגע בו; ואילו היה הנוגע במקום טבול יום אדם אחר, היה פוסל הכול.

ז,יא  אפילו היה הנוגע אדם שאכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין, שהיא טומאה קלה--הרי זה פסל הכול, שלא פסלו טבול יום; ואין צריך לומר שאם היה הנוגע אב טומאה או ראשון, שהוא מטמא הכול.  ומפני מה הקלו בטבול יום, מפני שכבר טהר ואינו מחוסר אלא הערב שמש.

ז,יב  ועוד הקלו בטבול יום, שיש אוכלין שהן מיוחדין לאדם ומיטמאין בכל הטומאות, והן טהורות בטבול יום; ואלו הן--השעורה והכוסמת, בזמן שאינן קלופין.  אבל בזמן שהן קלופין, והחיטה אף על פי שאינה קלופה, והקצח, והשומשום--נפסלין בטבול יום, ואין צריך לומר שהן מיטמאין בכל הטומאות.

ז,יג  [ט] כל ידות האוכלין שהן חיבור באב הטומאה, הרי הן חיבור בטבול יום; וכן כל אוכל שנפרס ומעורה במקצת שהוא חיבור באב הטומאה, כך הוא חיבור בטבול יום.  וכל שאינו חיבור בטבול יום, הרי הוא חיבור בידיים; וגם זה חומר בטומאת ידיים מטבול יום.
 

הלכות טומאת אוכלין פרק ח

ח,א  חלות או כיכרים שכינסן והיו נושכות זו בזו ודעתו להפרישן, או שאפה חלה על גבי חלה בתנור ועדיין לא קרמו פניה, ונגע טבול יום באחת מהן--לא פסל אלא החלה שנגע בה; וכן המים שהרתיחו ונעשו כקובה, והגריסין שהרתיחו רתיחה ראשונה, ויין חדש ואורז שהרתיחו, ונגע טבול יום ברתיחה--אינו חיבור, ולא פסל אלא הרתיחה בלבד.  ובשאר כל הטומאות, בין קלות בין חמורות--הכול חיבור.

ח,ב  אבל חלות שהיו נושכות זו בזו ואין דעתו להפריש, או שאפה חלה על גבי חלה ונשכו וקרמו בתנור, ורתיחת המים שאינה מחולחלת כקובה, ורתיחת גריסין שנייה, ורתיחת יין ישן, ורתיחת השמן בין חדש בין ישן, ורתיחת עדשים--הרי אלו חיבור בטבול יום, ואין צריך לומר בכל הטומאות.

ח,ג  [ב] בצק שיצא בעת אפייה, ונמצא באמצע הכיכר כמו מסמר יוצא, וכן קצת הבצק שנמשך ונחרך בעת אפייה, והוא הנקרא חרחור--אם היו פחותין מכאצבע, ונגע טבול יום בהן--פסל כל הכיכר; וכן אם נגע בגרגר מלח קטן שבכיכר, פסל כל הכיכר.  ואין צריך לומר בכל הטומאות.

ח,ד  אבל צרור שבכיכר או תורמוס וגרגר מלח גדול, וחרחור יתר מכאצבע, שנגע בהן אפילו אב הטומאה--הכיכר טהור; ואין צריך לומר בטבול יום.

ח,ה  [ג] רקיק שנחרר חצייה וחצייה קיים, הרי זה אינו חיבור; נחרר האמצע והצדדין קיימין--אינן חיבור זה לזה אפילו באב הטומאה, ואין צריך לומר בטבול יום.

ח,ו  בשר קודש שקרם עליו המרק, ונגע טבול יום בקופה--החתיכות מותרות; נגע בחתיכה, החתיכה וכל העולין עימה חיבור.  וכן בתבשיל קטנייות שקרם על גבי פרוסות.  שמן שהוא צף על גבי יין, ונגע טבול יום בשמן--לא פסל אלא השמן.

ח,ז  [ד] ירק של תרומה וביצה טרופה ונתונה על גביו, ונגע טבול יום בביצה--לא פסל אלא קלח שכנגדו; ואם הייתה כמין כובע, אינה חיבור.  [ה] חוט של ביצה שקרם על דופנה של לפס, ונגע בו טבול יום--מן השפה ולפנים, חיבור; נגע מן השפה ולחוץ, אינו חיבור.  וכן בקטנייות שקרמו על שפת הקדירה.

ח,ח  [ו] חבית שניקבה בין משוליה בין מצידיה, וסתם טבול יום הנקב בידו--נפסלה כולה.  [ז] המערה מכלי לכלי, ונגע טבול יום בקילוח--משערין זה שנגע בו באחד ומאה:  שתרומה טמאה שנתערבה באחד ומאה בטלה במיעוטה, כמו שביארנו בהלכות תרומות.

ח,ט  [ח] טבול יום שהיה תורם את הבור, ונפלה ממנו חבית של תרומה ושקעה בבור של יין ונגע ביין שבבור--מן השפה ולחוץ, אינו חיבור; מן השפה ולפנים, חיבור.  ואם היה הבור פיטס--אפילו היה כלי גדול שמחזיק מאה כור, כולו חיבור; ואם נגע במקצת היין, פסל התרומה שבחבית שבקרקע הכלי.

ח,י  [ט] הסולת של מנחות והלבונה והקטורת והגחלים שנגע טבול יום במקצתן, פסל את כולן.  במה דברים אמורים, בגחלים שחותה במחתה ביום הכיפורים, שהמחתה שחותה בה נכנס להיכל; אבל גחלים שחותה בכל יום, כשהוא מערה ממחתה של כסף לשל זהב--אם נתפזרו מן הגחלים--אין בהן קדושה, אלא מכבדן לאמה.

ח,יא  [י] מקפה של חולין או רקיק של חולין, ושמן של תרומה צף על גביהן, ונגע טבול יום בשמן--לא פסל אלא השמן בלבד; ואם חיבץ--כל מקום שהלך השמן, פסל.  [יא] ירק של חולין שבישלו בשמן של תרומה, ונגע בו טבול יום--לא פסל אלא מקום מגעו.

ח,יב  המקפה של תרומה, והשום והשמן של חולין, שנגע טבול יום במקצתן--פסל את כולן.  [יג] המקפה של חולין, והשום והשמן של תרומה, שנגע טבול יום במקצתן--לא פסל אלא מקום מגעו; אם היה השום מרובה, הולכין אחר הרוב.

ח,יג  אימתיי, בזמן שהן גוש בקערה.  אבל אם היה מפוזר במדוכה, ונגע במקצתו--לא פסל אלא מקום מגעו, מפני שהוא רוצה בפיזורו.  ושאר כל הנידוכין שדרכן לדוכן במשקין, כגון השום בשמן--אם דכן שלא במשקין, וקיבצן--אף על פי שהן גוש בקערה ונגע בהן, לא פסל אלא מקום מגעו:  שהרי הן כעיגול של דבילה--שאם נטמא מקצתו, לא נטמא כולו.

ח,יד  עיסה שקרא שם חלתה בצפונה או בדרומה, וכן קישות שקרא שם תרומתה בצפונה או בדרומה--הרי זה חיבור; ואם נגע טבול יום במקצת העיסה, נפסלה.  ניטלה חלתה מתוכה, וחזרה לתוכה--אינה חיבור.

ח,טו  עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה, אינה נפסלת בטבול יום.  [טז] עיסה שהוכשרה במשקין, ונילושה במי פירות, ונגע בה טבול יום--לא פסל אלא מקום מגעו.

ח,טז  [יז] מעשר ראשון שהוכשר, ונגע בו טבול יום או ידיים מסואבות--מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה:  מפני שמעשר ראשון כחולין, וטבול יום וידיים מסואבות אינן פוסלין את החולין, שהשלישי בחולין טהור, כמו שביארנו.

ח,יז  וכן האישה שהיא טבולת יום, לשה את העיסה וקוצה לה חלה, ומפרשתה ומנחתה בכלי, ונותנת הכלי עם שאר העיסה כאחת, ומקפת על הכול כדי לתרום מן המוקף, ואחר כך קוראה לה שם ואומרת הרי זו חלה; ומשתקרא לה שם--לא תיגע בה, שלא תפסול אותה.  וכך היא עושה, אם לשה בעריבה שהיא טבולת יום.

ח,יח  לגין שהוא טבול יום שמילאהו מחבית מעשר שלא ניטלה תרומתו, ואמר הרי זו תרומת מעשר על מה שבחבית אחר שתחשך--הרי זו תרומה טהורה:  לפי שאינה נעשית תרומת מעשר עד שתחשך, כפי תנאו, ואחר שתחשך, יעריב שמשו של לגין ויטהר.  נשברה החבית קודם שתחשך, הלגין בטבלו; נשבר הלגין, החבית בטבלה.

ח,יט  טבול יום מטומאת מת ומבעילת נידה, עושה בבית הבד.  וכן שאר הטמאים שטבלו, עושין בטהרות:  חוץ מן הזב והזבה בשביעי שלהן--שאף על פי שטבלו, לא יעשו בבית הבד ולא יתעסקו בטהרות, שמא יראו ונמצאו טמאים למפרע, שהרי סותרין הכול כמו שנתבאר.
 

הלכות טומאת אוכלין פרק ט

ט,א  השמן או הדבש שנטמאו, ואחר כך קרשו, ואחר כך נימוחו--הרי הן ראשון לטומאה לעולם:  מפני שהן כמשקין, ואף על פי שקפאו אחר שנטמאו.

ט,ב  הרוטב והגריסין והחלב שקרשו--הרי הן כאוכלין, וצריכין מחשבה; ואם נגע בהן אוכל ראשון או משקין, נעשו שניים.  היה בהן משקה טופח--הרי הן כמשקין, והן תחילה לטומאה.

ט,ג  נטמאו כשהן משקין, וקפאו אחרי כן וקרשו--הרי אלו שניים, כמו אוכל שנטמא במשקין טמאין.  נטמאו כשהן קופאין, ונימוחו ונעשו משקה--אם היו כביצה מכוון, הרי המשקה טהור.  היו יותר מכביצה, המשקה טמא:  שכשנימוחה טיפה ראשונה, נטמאת בכביצה אוכל טמא שנימוחה ממנו; ואותה הטיפה, תטמא כל המשקין שנימוחו אחריה.

ט,ד  וכן טמא מת שסחט זיתים וענבים שהוכשרו--אם היו כביצה מכוון, הרי המשקין היוצאין מהן טהורין, ובלבד שלא ייגע במקום המשקה:  שהמשקה כמופקד באוכל, וכאילו הוא גוף אחד.

ט,ה  היו אותן זיתים וענבים יתר מכביצה, הרי המשקין היוצאין מהן טמאין:  שכיון שיצאת טיפה ראשונה, נטמאת בכביצה; וטימאה כל המשקין.  ואם היה הסוחט זב וזבה וכיוצא בהן--אפילו סחט גרגר יחידי שלא הוכשר ולא נגע במשקה, המשקה טמא:  שכיון שיצאת טיפה הראשונה, נטמאת במשא הזב--שהזב שנשא אוכלין או משקין, טימאן כמו שביארנו.  וכן זב שחלב את העז, החלב טמא--שכיון שיצאת טיפה הראשונה, נטמאת במשא הזב.

ט,ו  [ג] קדירה שהייתה מלאה כבשין של חולין ויצא עלה חוץ לקדירה, ונגע אב הטומאה או ראשון בעלה שחוץ לקדירה במקום הנגוב--אף על פי שיש בו בעלה כביצה, הוא טמא והכול טהור.  חזר לקדירה--טימא את המשקין שבה, ונטמאת הקדירה וכל הכבשין.

ט,ז  נגע בעלה שחוץ לקדירה, והיה בו משקה--אם יש בעלה כביצה, הכול טמא:  שהעלה מטמא משקה שעליו; והמשקה מטמא כל משקין שבקדירה, ומטמא הקדירה.

ט,ח  הייתה הקדירה מלאה כבשים של תרומה, וניער אותה טבול יום, וראה משקין על ידו--ספק מן הקדירה ניתזו, ספק שהקלח נגע בידו--הירק פסול, והקדירה טהורה.

ט,ט  [ד] טמא שהיה אוכל ענבים מוכשרים, ונפל ממנו גרגר יחידי לגת--אם היה שלם ולא נשמט ממנו עוקצו, הגת טהורה; ואם ניטל עוקצו והיו הענבים מוכנים בעביט וכיוצא בו לדורכן, שהרי רוצה במשקה היוצא מהן--נטמאת הגת בטיפת משקה שבראש הגרגר במקום העוקץ.

ט,י  נפלו ממנו ענבים, ודרכן במקום מופנה--אם היו כביצה מכוון, הרי המשקין היוצאין מהן טהורין כמו שביארנו; היו יתר מכביצה, היוצא מהן טמא, שכיון שיצאת טיפה הראשונה נטמאת בכביצה, ומטמאה את כל המשקה היוצא אחריה.

ט,יא  [ה] גוש של זיתים טמאין שהיה מקובץ ומחובר, והשליכו לתוך התנור והוסק--אם היה כביצה מכוון, התנור טהור:  שאין האוכלין מטמאין כלים, והמשקה היוצא מהן טהור כמו שביארנו.  היה הגוש יתר מכביצה, נטמא התנור, שכשיצאת טיפה אחת, נטמאת בכביצה וטימאה את התנור.  לפיכך אם היו זיתים הטמאין פרודין ואינן גוש, ואפילו הן סאה--התנור טהור.

ט,יב  [ו] עצים שנבלעו בהם משקין טמאין, והסיקן--התנור טהור, שהרי בטלו בעצים.  ואפילו הוציא העצים שייפלו עליהן גשמים ונפלו לרצונו, והסיקן--התנור טהור, ואין המים שעליהן מיטמאין מן המשקין הבלועין בהם.  ולא יסיקם אלא בידיים טהורות:  גזירה--שלא יסיקם הטמא, ונמצאו המשקין שעליהן מטמאין את התנור.

ט,יג  [ז] שרץ שנמצא בריחיים של זיתים, אין טמא אלא מקום מגעו.  אם היה משקה מהלך, הכול טמא:  שכיון שנטמא מקצת המשקה--נטמא כולו, והשמן מטמא את כל הזיתים.

ט,יד  נמצא על גבי העלין למעלה מן הזיתים, יישאלו הבדדין:  אם אמרו לא נגענו, נאמנין.  נמצא על אום של זיתים, נטמא כל הגוש כמו שביארנו.

ט,טו  נמצא על גבי זיתים פרודים, והוא נוגע בכביצה--הכול טמא:  שהאוכל שהוא כביצה מטמא המשקה המעורב בו, והמשקה מטמא שאר הזיתים.

ט,טז  היו פרודים על גבי פרודים, והמשקה מלמטה--אף על פי שנגע בכביצה, אין טמא אלא מקום מגעו.  [ח] עם הארץ שהושיט ידו לגת, ונגע באשכולות--אשכול וכל סביבותיו טמאין; וכל הגת כולה טהורה, מפני שמפסיקין האשכולות שסביבות זה האשכול בינו ובין שאר הגת.

ט,יז  [ט] הגפת והזוגין שנעשו בטהרה, והלכו עליהן טמאין, ואחר כך יצאו מהן משקין--הרי אלו טהורין, שמתחילה נעשו בטהרה.  ואם נעשו מתחילה בטומאה, ונמצו מהן משקין--הרי אלו טמאין.

ט,יח  [י] הבדדין שהיו נכנסין ויוצאין, ומשקין טמאין בתוך בית הבד--אם יש בין משקין לזיתים כדי שינגבו את רגליהן בארץ, הרי הזיתים טהורין:  שהנוגע במשקין טמאין שלא בידיו--טהור, ואפילו לקודש.

ט,יט  כיכרות הקודש שהיו בהן גומות, והיו בתוך הגומות משקין של קודש, ונגע השרץ באחת מהן, ונגעה ראשונה בשנייה, ושנייה בשלישית, אפילו מאה--כולן ראשון לטומאה, מפני המשקה שבגומות וחיבת הקודש:  הרי כולן כמשקין שאין מונין בהן.

ט,כ  אבל אם היו כיכרות תרומה--הרי הכיכר השלישית בלבד פסולה, ומשלישית והלאה טהור.  ואם היה משקה טופח על כל הכיכרות, אף בתרומה הכול טמאות; וכולן שנייות, חוץ מן הראשונה שנגע בה השרץ, שהיא ראשון.

ט,כא  [יא] בעבוע הנעשה בעובי החבית, והרי הוא כמו כלי אחר בצידה--אם ניקב האבעבוע לאוויר החבית, וניקב נקב אחר לחוץ זה כנגד זה, או שהיה הנקב הפנימי מלמטן והחיצון מלמעלן, והייתה החבית והאבעבוע מלאים משקין--אם נגע אב הטומאה במשקה שבאבעבוע, נטמאו כל המשקין שבחבית.

ט,כב  הייתה החבית מוקפת צמיד פתיל, ונתונה באוהל המת--נטמאת מפני הנקב שבאבעבוע זה, שהרי הוא מפולש לאווירה.  וכן אם היה הנקב שבאבעבוע שבפנים מלמעלן והחיצון מלמטן, הרי זו אינה ניצולת בצמיד פתיל; אבל אם נגע אב הטומאה באבעבוע--לא נטמאו משקין שבחבית, והרי הן כמובדלין מהן.
 

הלכות טומאת אוכלין פרק י

י,א  כבר ביארנו שהשבעה משקין בלבד, הן שמיטמאין או מכשירין; והשאר קרויין מי פירות, ואינן מיטמאין ולא מכשירין.  ושבעה משקין שמנינו, תולדותיהן כיוצא בהן.

י,ב  תולדות המים--הם היוצא מן העין, ומן האוזן, ומן החוטם, ומן הפה, ומי רגלי בני אדם בין גדולים בין קטנים--כל אלו היוצאין מן האדם משקין הן, בין שיצאו לדעתו של אדם בין שיצאו שלא לדעתו.  אבל מי רגלי בהמה, והמלח שנמחת--הרי הן כמי פירות, לא מיטמאין ולא מכשירין.

י,ג  הדם המנוי מן המשקין--הוא הדם השותת בשעת שחיטה, מן הבהמה והחיה והעופות הטהורין; אבל דם הקילוח, אינו מכשיר, שעדיין חיים הן, והרי הוא דומה לדם מכה או לדם היקז.

י,ד  השוחט וניתז דם על האוכלין, ונתקנח הדם בין סימן לסימן--הרי זה ספק; לפיכך תולין עליו, לא אוכלין ולא שורפין.

י,ה  תולדות לדם, דם היקז של אדם שהוציאו לשתייה; אבל אם הוציאו לרפואה, טהור ואינו מכשיר.  וכן דם שחיטה בבהמה ובחיה ובעופות הטמאין, והדם היוצא עם הליחה, ועם הרעי, ודם השחין ואבעבועות, ותמצית הבשר--כל אלו אינן מיטמאין ולא מכשירין, אלא הרי הן כשאר מי פירות.  ודם השרץ, כבשרו--מטמא ואינו מכשיר, ואין לנו כיוצא בו.

י,ו  [ד] מי החלב, הרי הן כחלב.  וחלב האדם שאינו צריך לו--אינו משקה, לא מיטמא ולא מכשיר; לפיכך חלב הזכר אינו משקה.  וכן חלב בהמה וחיה שיצא שלא לרצון, כגון שזב מהדד או שחלבו כמתעסק.  אבל חלב האישה, בין שיצא לרצון בין שיצא שלא לרצון--הרי סתמו משקה ומיטמא או מכשיר, מפני שהוא ראוי לתינוק.

י,ז  [ה] המשקין שיוצאין מן הטמאין, שאותן המשקין אבות טומאות--מטמאין בלא הכשר, שהטומאה וההכשר באין כאחת; ואלו הן:  זובו של זב, ושכבת זרעו, ומימי רגליו, ורביעית דם מן המת, ודם הנידה.

י,ח  וכן דם מגפתו של זב וחבריו, וחלב של אישה, ודמעת עינם עם שאר תולדות המים היוצאין מהן--מטמאין כמשקין טמאין, שהן מטמאין בלא כוונה:  שמשקין טמאין מטמאין לרצון, ושלא לרצון.  לפיכך נידה או זבה שנטף חלב מדדיה לאוויר התנור--נטמא התנור, וכל מה שבתוכו.

י,ט  [ו] כבר ביארנו שהמשקין היוצאין מטבול יום, אינן טמאין.  לפיכך אם נפלו אפילו על כיכר של תרומה, אינו מוכשר עד שייפלו לרצון, כשאר המשקין הטהורין, שאין מכשירין אלא לרצון.

י,י  [ז] הזיעה, והליחה הסרוחה, והראי, ומשקין היוצאין מבן שמונה חודשים, והשותה מי טבריה וכיוצא בהן אף על פי שיוצאין נקיים--כל אלו אינן חשובין משקה, ולא מיטמאין ולא מכשירין.  [ח] השותה שאר משקין, ויצאו--הרי הן משקין כשהיו, שאין שאר המשקין טהורין בגוף.

י,יא  כיצד:  שתה מים טמאין והקיאן--הרי אלו טמאין, מפני שלא טהרו ביציאתן.  שתה מים טמאין וטבל, ואחר כך הקיאן, או שנסרחו, ואחר כך הקיאן, או שיצאו מלמטה, אף על פי שלא טבל--הרי הן טהורין.  שתה שאר משקין טמאין, או שאכל אוכלין טמאין--אף על פי שטבל, ואחר כך הקיאן--טמאין, לפי שאינן טהורין בגוף; נסרחו, או שיצאו מלמטה--הרי הן טהורין.

י,יב  [ט] כבר ביארנו שהזיעה אינה משקה; אפילו שתה משקין טמאין והזיע, זיעתו טהורה.  אבל הבא במים שאובין, והזיע--זיעתו טמאה; ואם נסתפג מן המים השאובין, ואחר כך הזיע--זיעתו טהורה.

י,יג  [י] זיעת בתים, שיחין, ומערות, ובורות--אינה משקה; ואפילו היו טמאין, הרי זיעתן טהורה.  אבל זיעת המרחץ כמים--ואם הייתה המרחץ טמאה, זיעתה טמאה; ואם הייתה טהורה, והכניס בה פירות--הוכשרו.  הכניס לה כלים--הרי המים שעליהן כתלושין ברצון, ומכשירין.

י,יד  [יא] הבריכה שבבית, והבית מזיע מחמתה--אם הייתה הבריכה טמאה, זיעת כל הבית שמחמתה טמאה.  [יב] שתי בריכות בבית, אחת טמאה ואחת טהורה--המזיע קרוב לטמאה, טמא; קרוב לטהורה, טהור; מחצה למחצה, טמא.

י,טו  [יג] המוחל כשמן.  משקין המנטפין מן סלי זיתים וענבים, אינן משקין, ולא מיטמאין ולא מכשירין, עד שיכניס אותן בכלי.  [יד] השוקל ענבים בכף מאזניים--היין שבכף אינו משקה, עד שיערה אותו לתוך הכלי:  הרי זה דומה לסלי זיתים וענבים שמנטפין.  [טו] הדורס ענבים של תרומה בחבית--אף על פי שהיין צף על גבי ידיו, הרי הכול טהור.

י,טז  משקה בית המטבחיים שבעזרה, והוא דם הקודשים והמים שמשתמשין בהן שם--טהורין לעולם, ואינן מיטמאין ולא מכשירין; ודבר זה, הלכה מפי הקבלה.  לפיכך כל דמי הזבחים אינו מקבל טומאה, ואינו מכשיר.

י,יז  והואיל ודם הקודשים אינו מכשיר קודשים שנשחטו בעזרה, לא הוכשרו בדם שחיטה, ואין לבשר הקודשים הכשר, אלא במשקין שייפלו על הבשר חוץ ממשקה בית המטבחיים.

י,יח  [יז] פרת קודשים שהעבירה בנהר, ושחטה ועדיין משקה טופח עליה--הרי זו מוכשרת; לפיכך אם נמצאת מחט טמאה בבשרה, הרי הבשר טמא.  וכן אם הייתה הפרה חסומה מחוץ לירושלים--אף על פי שאין המחט ידועה--הרי הבשר טמא, מפני שנגע בכלים הנמצאין חוץ לירושלים.

י,יט  נמצאת המחט בפרש, הבשר טהור.  ובין כך ובין כך הידיים טהורות, שאין טומאת ידיים במקדש כמו שביארנו.

י,כ  במה דברים אמורים, להיות הבשר טמא בדין תורה.  אבל להיטמא מדבריהם, אין הקודש צריך הכשר, אלא חיבת הקודש מכשרת הבשר; ואם נגעה בו טומאה, בין קלה בין חמורה--נפסל, אף על פי שלא הוכשר במשקה כמו שביארנו.
 

הלכות טומאת אוכלין פרק יא

יא,א  הבוצר ענבים למכור בשוק, או לייבשן--לא הוכשרו לטומאה, עד שייפלו עליהן משקין לרצונו כשאר האוכלין.  אבל הבוצר לדרוך--הוכשר לטומאה, ואף על פי שלא נפלו משקין על הבציר כלל, ואם נגעה בו טומאה, נטמא; ודבר זה, גזירה מדברי סופרים.

יא,ב  ומפני מה גזרו על הבוצר לגת שהוא מוכשר--שפעמים שאדם נכנס לכרמו לידע אם הגיע להיבצר, וסוחט אשכול של ענבים לבדוק בו, ומזלפו על גבי הענבים הבצורות, שהרי הכול לדריכה עומד.

יא,ג  ועוד מפני שאינו מקפיד עליו, הרי הוא מתמעך, וייצאו מימיו, והוא מקפיד עליהן שלא יזובו בקרקע; ונמצא מוכשר בהן.  לפיכך גזרו שהבוצר לגת הוכשר.

יא,ד  [ב] הבוצר ענבים, שאם לא מצא להם שוק, מחזירן לגת--לא הוכשרו, עד שיבואו לרשות הגת.  וכן הזיתים שבאו לרשות הבד, הוכשרו כמו שיתבאר.

יא,ה  [ג] הבוצר ענבים, ונתנם בעביט, או ששטחן על גבי העלין--הוכשרו במשקין היוצאין מהן:  שהרי דעתו על המשקין, ולפיכך שטח על העלין או נתן לתוך העביט שהוא כמו בור.  לפיכך אם נטל מהן טמא, או מי שידיו טמאות--טימאן.

יא,ו  בצר ונתן לסלים, או במשטיח של אדמה--לא הוכשרו, שהרי אינו מקפיד על המשקה היוצא מהן.  לפיכך נוטל הטמא מהן ואוכל, ואף על פי שהן מבוקעות ומנטפות לגת--הרי הגת טהורה:  שהרי לא הוכשרו, והרי נבצרו לאכילה.

יא,ז  וכן הנוטל מן הסלים ומן המשטיח של אדמה, ואכל, והותיר כסאה וכסאתיים, וזרקן לגת--ואף על פי שהיין מנתז על הענבים--לא הוכשרו.

יא,ח  [ד] ענבים שהיו בסלים או במשטיח של אדמה, ולקח מהן לדורכן--הוכשרו; לפיכך צריך ליקח בידיים טהורות, כדי שלא ייטול מהן הטמא ויטמאן.

יא,ט  [ה] כרם שהיה עומד בבית הפרס--הבוצר אותו לגת אינו מוכשר, כל זמן שהוא בבית הפרס:  הואיל וטומאת בית הפרס מדבריהם, והבוצר לגת הוכשר מדבריהם, הקלו בגזירה זו, ולא גזרו עליה שיהיה מוכשר עד שיצא מבית הפרס.  לפיכך הרוצה לבצור בבית הפרס לגת בטהרה--מטהר את הבוצרים ואת הכלים, ומזה עליהם שלישי ושביעי ומעריב שמשן, כדי להכיר שאין מקילין בטומאת בית הפרס, אלא מפני שהוא ספק.

יא,י  ואחר כך נכנסין ובוצרין, ומוציאין חוץ לבית הפרס, ואחרים טהורים מקבלין מהן, ומוליכין לגת; ואם נגעו אלו באלו, טמאין ומטמאין את הענבים:  שהאנשים שבבית הפרס טמאין, ומטמאין לאותן שבחוץ, ועושין אותן ראשון, והן מטמאין הענבים--שהרי הוכשרו משיצאו חוץ לבית הפרס.

יא,יא  [ו] המוסק את זיתיו לכובשן, או למוכרן בשוק--לא הוכשרו, עד שייפלו עליהן משקין ברצון כשאר האוכלין.  וכן המוסק זיתיו לדרוך בבית הבד--לא הוכשרו, עד שתיגמר מלאכתן.  ומפני מה יוכשרו הזיתים שנגמרה מלאכתן:  שחזקתן שהוכשרו במוחל שלהן, שהרי רוצה בקיומו, כדי שיהיו נוחין לדרוך; אבל קודם שתיגמר מלאכתן, אין המוחל היוצא מהן מכשיר, מפני שאינו רוצה בקיומו.

יא,יב  לפיכך זיתים שלא נגמרה מלאכתן, שנפלו עליהן משקין טמאין--אין טמא אלא מקום מגען, ככל האוכלין שלא הוכשרו.

יא,יג  נפלו עליהן משקין טמאין אחר שנגמרה מלאכתן--נטמאו כולן, שהמשקין הטמאין מטמאים את המוחל שבהן, והמוחל מטמא את כולן, שהמוחל שיצא מהן אחר גמר מלאכתן חשוב משקה ומיטמא ומכשיר.

יא,יד  [ז] חבית של זיתים מגולגלים--צריך לנקוב החבית, כדי שייצא המוחל; ואם לא ניקב, הרי אלו מוכשרין.  ניקבה, וסתמוה שמרים, והרי הן בלולים במוחל--אינם מוכשרין, מפני שאינן ברצונו:  שהרי ניקב אותה.

יא,טו  [ח] זיתים שמסקן לדריכה, מאימתיי גמר מלאכתן:  משתיגמר מסיקתן, ויהיו מונחים ומוכנים לדריכה; ואף על פי שלא נפלו עליהן משקין, ולא יצאו מהן משקין, הואיל ונגמרה מלאכתן, הוכשרו.  אבל קודם שתיגמר מלאכתן--אף על פי שנתמעכו, והזיעו, ונתחברו במשקיהן--אינן מוכשרין.

יא,טז  גמר מלמסוק זיתיו, אבל עתיד ליקח זיתים אחרים ולהוסיף עליהן--אפילו אינו עתיד להוסיף אלא קב או קביים, לא הוכשרו:  אם הערים, הרי אלו מוכשרין.

יא,יז  גמר מליקח, אבל עתיד ללוות ולהוסיף, ואירעו אבל או אונס או נתעסק במשתה, ולא הוסיף--עדיין לא נגמרה מלאכתן, ואינן מקבלין טומאה; ואפילו זבים או זבות מהלכין עליהן, טהורין.

יא,יח  [ט] העוטן זיתיו בשני בתים--כיון שגמר אחת מהן, הוכשרו לקבל טומאה.  [י] המוסק זיתיו בגליל העליון, ועתיד להורידם לגליל התחתון--אין מקבלין טומאה, עד שיורידם לגליל התחתון:  והוא, שחישב עליהן קודם שימסוק; אבל אם חישב עליהן אחר שימסוק, אין המחשבה מועלת, אלא הוכשרו.  גמר את זיתיו, ועתיד למוכרן--לא הוכשרו; עתיד לחפותן בעלין, הוכשרו ומקבלין טומאה.

יא,יט  [יא] הלוקח מעטן זיתים מן הגוי--אם יש מסיק על פני האדמה, יעשו בטומאה:  שזה בחזקת שגמר.  ונאמן עם הארץ לומר, מעטן זה לא גמרתיו.

יא,כ  [יב] הרוצה ליטול מזיתים שלא נגמרה מלאכתן, ולדרוך--הרי זה נוטל מהן בטומאה, ומוליך לבית הבד בטומאה, ומכסה השאר בטומאה, ואינו חושש:  שהרי לא הוכשרו, כדי שיקבלו טומאה.

יא,כא  [יג] המניח את זיתיו בכותש, כדי שימתינו ויהיו נוחין להיכתש--הרי אלו מוכשרין.  הניחן שימתינו, ושימלחם אחר שימתינו--אינן מוכשרין, שהרי דעתו עליהן לכבשין.

יא,כב  [יד] הפוצע זיתים של תרומה בידיים טמאות--פסלן, שפציעתן היא גמר מלאכתן.  פצען לסופגן במלח, לא הוכשרו; וכן אם פצען לידע אם יש בהן שמן והגיעו להימסק, לא הוכשרו.

יא,כג  [טו] המניח זיתים בגג לגרגרן ולייבשן--אפילו הן רום אמה, אינן מוכשרין.  נתנן בבית שילקו, אף על פי שהוא עתיד להעלותן לגג, או שנתנן בגג שילקו, אף על פי שהוא עתיד שיפתחם ויפרוס אותן--הרי אלו מוכשרין.  נתנן בבית עד שישמר את גגו, או עד שיוליכם למקום אחר--אינן מוכשרין, שעדיין לא נגמרה מלאכתן.

יא,כד  [טז] העוטן זיתיו ברשות עם הארץ, ונעל וחתם--אינו חושש שמא יש לו מפתח אחר וחותם אחר; אף על פי שמצא חותם מקולקל ומפתח פתוח, הרי אלו טהורין.  וחותם שאמרו, אפילו צרור או קיסם.  היו שם חורין וסדקין, אינו חושש שמא מכניס קנה ומסיטן.  היו שם חלונות של ארבעה טפחים, נידונות כפתחים.

יא,כה  [יז] הדורך בטומאה, ורצה לטהר כלי בית הבד והעקל מן המשקין הטמאין שנבלעו בהן--כיצד יעשה:  כלים של עץ ושל אבנים, מדיחן; ושל נצרים וכיוצא בהן, מנגבן.  ושל גמי, מיישנן כל שנים עשר חודש; או חולטן בחמין, או במי זיתים, או מניחן תחת צינור שמימיו מקלחין, או לתוך מעיין שמימיו רודפין, שתים עשרה שעות.  ואחר כך מטביל הכלים שצריכין טבילה, ומשתמש בהן בטהרה.
 

הלכות טומאת אוכלין פרק יב

יב,א  כל דברי הכשר אוכלין, דברי קבלה הן:  מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה "וכי יותן מים על זרע" (ויקרא יא,לח), אחד המים ואחד שאר שבעה משקין.  והוא שיינתן עליהן ברצון בעלים, ואחר שנעקרו מן הקרקע, שדבר ידוע הוא שאין לך זרע שלא בא עליו מים כשהוא מחובר, ולא נאמר "וכי יותן מים" אלא לאחר שנעקרו האוכלין ונתלשו המשקין.

יב,ב  כל משקה שנפל על האוכל בתחילה ברצון הבעלים, אף על פי שאין סופו ברצון, או שהיה סופו ברצון, אף על פי שאין תחילתו ברצון--הוכשר; נפל שלא ברצונו, אינו מכשיר.

יב,ג  אפילו בלל הוא פירותיו מפני הסכנה או מפני הצורך, והוא אין רצונו שיהיו בלולין--הרי אלו לא הוכשרו.  כיצד:  הטומן פירותיו במים מפני הגנבים, או הנותן פירותיו לשיבולת הנהר להביאן עימו--אינן מוכשרין.

יב,ד  [ג] משקין שנתלשו מן הקרקע שלא ברצון, אינן מכשירין.  לפיכך אדם או כלים או פירות שנבללו במשקין שנתלשו שלא ברצון--אף על פי שנגעו אוכלין באותן משקין ברצון, לא הוכשרו:  שהרי אותן המים שלא לרצון נתלשו, וכאילו הן עדיין בקרקע, שאינן מכשירין.

יב,ה  היו המים שעל האדם ועל הכלים ועל הפירות תלושין ברצון, ונגעו בהן אוכלין ברצון--הוכשרו.

יב,ו  כיצד:  הכופה קערה על הכותל בשביל שתידוח, המים שבה מכשירין; ואם הניח בהן פירות, הוכשרו, מפני שהן תלושין בכלי לדעת.  כפיה בשביל שלא ילקה הכותל, המים שבה אינן כתלושין, ולפיכך אם נתן בה האוכלין, לא הוכשרו.

יב,ז  נתכוון שיודח הכותל--אם היה כותל בית, הרי אלו מכשירין:  שהתלוש שחיברו לעניין הכשר, הרי הוא כתלוש; ונמצאו מים שעל כותל בית זה כמים שבכלים.  ואם היה כותל מערה שאינו בניין אלא עצמה של קרקע, המים שעליו אינן כתלושין מן הקרקע.

יב,ח  [ד] השוחה לשתות, הרי המים העולים בפיו ובשפמו תלושין ברצונו:  שהדבר ידוע הוא, שהשותה יעלה המים בפיו ובשפמו; והואיל ושתה ברצונו, הרי אלו נתלשו ברצון.  אבל המים העולים בחוטמו ובראשו ובזקנו, אינן תלושין ברצון.

יב,ט  [ה] הממלא את החבית--המים העולים אחריה, ובחבל שהוא מכונן על צווארה, ובחבל שהוא לצורכה--הרי הן תלושין ברצון; והמים שבחבל היתר על צורכה, אינן תלושין ברצונו.  נתנה תחת הצינור, כל המים שעל גבה ובחבל אינן תלושין ברצון; לפיכך אין מכשירין.

יב,י  [ו] מי שירדו עליו גשמים, אפילו היה אב הטומאה--המים שעליו--אף על פי שירדו מצד העליון לתחתון, טהורין:  והוא, שינתק אותן מעליו בכל כוחו.  אבל אם היו שותתין ויורדין, בשעת פרישתם מיטמאין.  ובזמן שהן טהורין, אינן מכשירין, שהרי אינן תלושין עליו לרצונו; ואם ניער, הרי אלו לרצון.  עמד תחת הצינור להקר או לידוח, הרי זה לרצון; ואם היה טמא, המים שעליו טמאין.

יב,יא  [ז] חבית שהייתה מלאה פירות, וירד הדלף לתוכה--הרי זה יערה המים מעליהן, ואינן מוכשרין, אף על פי שרצונו שימתינו בתוכה, עד שיערה המים מעליהן.

יב,יב  [ח] עריבה שירד הדלף לתוכה, המים הניתזין והצפין מעליה אינן תלושין ברצון; נטלה לשופכה, המים שבתוכה אינן ברצון.  הניחה שיירד הדלף לתוכה, הניתזין והצפין שבתוכה אינן תלושין ברצון; ואם נטלה לשופכה, הרי אלו מכשירין, שכיון שלא שפכה במקומה, הרי תלשן ברצונו.

יב,יג  [ט] המטביל את כליו, והמכבס את כסותו במערה--המים העולין בידיו ברצון, וברגליו אינן כתלושין ברצון.  [י] פירות שנפלו לתוך המים, ופשט ידיו ונטלן--לא הוכשרו; ואם חישב שיידוחו ידיו, הוכשרו במים שבידיו, שהמים שבידיו ושעל הפירות, הרי הן תלושין ברצון.

יב,יד  [יא] הנותן פירותיו לתוך המים ברצונו--אם היו מים שבקרקעות, אינן מוכשרין כל זמן שהן במים; הוציאן, הוכשרו במים שעליהן או שעל ידיו, שהרי נתלשו ברצון.

יב,טו  כיצד:  צנון או לפת שהוא בתוך המערה--נידה מדיחתו שם, והוא טהור; העלתהו כל שהוא מן המים, נטמא במגעה.

יב,טז  [יב] קופה שהיא מלאה תורמוסין, ונתונה לתוך המקוה--מושיט ידו הטמא, ונוטל תורמוסין מתוכה והן טהורין, מפני שלא הוכשרו, שהרי מתוכה נטל ואין רצונו במים שעליהן.  העלה מן המים--הנוגעין בקופה טמאין, שהרי הוכשרו במים שבקופה שנתלשו ברצונו; ושאר כל התורמוסין שבתוך הקופה, טהורין.
 

הלכות טומאת אוכלין פרק יג

יג,א  הממלא בקילון--מים הנשארים בקילון, הרי הן תלושין ברצון עד שלושה ימים; אבל אחר שלושה ימים, אינן תלושין ברצון, אלא אם נשאר שם משקה, אינו מכשיר.

יג,ב  עצים שנפלו עליהן משקין ברצון, וירדו עליהן גשמים שלא לרצון--אם רבו, הרי כולן שלא לרצון; הוציאן שיירדו עליהן גשמים--אף על פי שרבו, הרי כולן לרצון.

יג,ג  היו רגליו או רגלי בהמתו מלאות טיט, ועבר בנהר ונרחצו--אם שמח, הרי המים העולין עליהן תלושין ברצון; ואם לא שמח, אינן ברצון.

יג,ד  [ג] המוריד את הגלגלים ואת כלי הבקר בשעת הקדים למים, כדי שיסתמו הסדקין שבעץ--הרי המים העולין בהן תלושין ברצון.

יג,ה  [ד] המוריד את הבהמה לשתות, המים העולין בפיה תלושין ברצון; וברגליה אינן כתלושין ברצון, אלא אם כן חישב שיידוחו רגליה.  ובשעת היחף והדיש, אף שברגליה תלושין ברצון.

יג,ו  הורידה חירש שוטה וקטן--אף על פי שחישב שיידוחו רגליה, המים העולין ברגליה אינן תלושין ברצון:  שיש להן מעשה, ואין להן מחשבה.

יג,ז  [ה] הטובל במים, הרי כל המים שעל בשרו תלושין ברצון; אבל העובר במים, כל המים שעל בשרו אינן תלושין ברצון.

יג,ח  [ו] מי שטבל בנהר, והיה לפניו נהר אחר ועבר בו--ביטלו השניים את הראשונים, והרי המים שעליו אינן תלושין ברצון.  וכן אם דחיו חברו לשברו או לשבר בהמתו, בטלו המים הראשונים; אבל אם דחיו דרך שחוק--לא בטלו, אלא הרי המים שעליו תלושין לרצון.

יג,ט  טבל בנהר ועלה, וירדו עליו גשמים--אם רבו הגשמים--הרי בטלו המים הראשונים, והרי כל המים שעליו אינן תלושין ברצון.

יג,י  [ז] השט על פני המים--המים הניתזין אינן תלושין ברצון, והמים העולין עליו תלושין ברצון; ואם נתכוון להתיז על חברו, אף הניתזין תלושין ברצון.  [ח] העושה ציפור במים--המים הניתזין ואת שבה, אינן תלושין ברצון.

יג,יא  [ט] המודד את הבור לידע עומקו--מים העולין בידו ובדבר שמדד בו, תלושין ברצון; ואם מדד רוחבו--מים העולין בידו או בדבר שמדד בו, אינן תלושין ברצון.

יג,יב  פשט ידו או רגלו לבור לידע אם יש בו מים--הרי המים העולין בידו או ברגלו, אינן תלושין ברצון; פשטן לידע כמה מים יש בו, העולין בהן תלושין ברצון.  זרק את האבן לבור לידע אם יש בו מים--הניתזין אינן ברצון, והמים שעל האבן אינן כתלושין.

יג,יג  [י] החובט על השלח חוץ למים--הניתזין ממנו תלושין ברצון, שהרי רצונו שייצאו.  חבט עליו והוא בתוך המים, אינן תלושין ברצון.  [יא] המים העולין בספינה ובעקל ובמשוטות, אינן תלושין ברצון.  המים העולין במצודות וברשתות ובמכמרות, אינן תלושין ברצון; ואם ניער, הרי אלו תלושין ברצון.  וכן המים שעל הקסיה של שולחנות, ועל השיפה של לבינים--אינן ברצון; ואם ניער, הרי אלו ברצון.

יג,יד  [יב] המוליך את הספינה לים הגדול לצורפה, המוציא מסמר לגשמים לצורפו, המניח את האור בגשמים לעשותו פחם--הרי המים שעליהן תלושין ברצון; אבל המוציא את המסמר ואת האור לגשמים לכבותו, אין המים שעליהן תלושין ברצון.

יג,טו  [יג] שילשל את המשולת לבור להעלות בה כלי או קיתון, שילשל את הכלכלה לבור כדי שתשב עליה התרנגולת--אין המים שעליהן תלושין ברצון.

יג,טז  [יד] הממחק את הכרישה להסיר המים שעליה, והסוחט את שיערו בכסותו--המים היוצאין תלושין ברצון; והנשארין בהן אינן תלושין ברצון, מפני שרצונו שייצאו מכולן.  וכרישה עצמה הוכשרה, שבשעת פרישתן מכשירין; ואם ניתק מים מעליה בכל כוחו, לא הוכשרה.

יג,יז  [טו] המרעיד את האילן להשיר ממנו אוכלין או להשיר טומאה, המים הניתזין ממנו אינן תלושין ברצון.  הרעידו להשיר ממנו משקין--היוצאין ממנו, הרי הן תלושין; והנשארין בו--אף על פי שנשרו ממקום למקום--אינן תלושין ברצון, מפני שהוא מתכוון שייצאו מכולו.  וכן אם ניתזו על המחוברין, אינן תלושין ברצון.

יג,יח  [טז] המרעיד את האילן ונפל על חברו, או סוכה ונפלה על חברתה, ותחתיהן זרעים וירקות מחוברות לקרקע, ונפלו המים על הפירות המחוברין לקרקע שתחתיהן--אותן המים שבזרעים ושבירקות אינן תלושין ברצון.

יג,יט  [יז] שמרים של תרומה שנתן עליהן מים, כבר ביארנו בתרומות שהראשון והשני אסור לזרים; ושל הקדש בדק הבית, אף השלישי אסור; ושל קודשי מזבח, לעולם אסור; ושל מעשר שני הוודאי, ראשון בלבד אסור.

יג,כ  כשם שאמרו לעניין איסורן, כך אמרו לעניין הכשרן--כגון שנתמדו מאליהן, והייתה בהמה שותה ראשון ראשון:  שאם היה אדם הוא שמסיר המים הראשונים--אף על פי שמאליהן נפלו--כיון שהחשיבן והקפיד עליהן, מכשירין.
 

הלכות טומאת אוכלין פרק יד

יד,א  פירות שירד הדלף לתוכן, ועירבן כדי שיתנגבו--לא הוכשרו.  [ב] המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה, וירד הטל עליהן--לא הוכשרו; ואם נתכוון שיירד הטל עליהן, הוכשרו.  לפיכך אם העלום חירש שוטה וקטן--אף על פי שחישבו שיירד עליהן הטל, לא הוכשרו:  שיש להן מעשה, דין תורה; ואין להן מחשבה, ואפילו מדברי סופרים.

יד,ב  היפכו בהן הקטנים על הגג, הרי אלו מוכשרין, שאם הייתה מחשבתו של קטן ניכרת מתוך מעשיו, הרי מחשבתו מועלת מדבריהן.

יד,ג  המעלה את האגודות ואת הקציעות ואת השום לגג בשביל שימתינו, וירד עליהן הטל--לא הוכשרו; ואין אומרין הואיל והכול יודעין שהטל יורד, הרי זה ברצונו--שהרי לא העלם, אלא כדי שימתינו.

יד,ד  המוליך חיטיו לטחון, וירדו עליהן גשמים--אם שמח, הוכשרו.  היו זיתיו נתונין בגג, וירדו עליהן גשמים--אם שמח, הוכשרו.  החמרים שהיו עוברים בנהר, ונפלו שקיהן במים והעלום--אם שמחו, הוכשרו הפירות; והמים שעל השקין--הרי הן תלושין ברצון, שהרי שמחו.

יד,ה  שק שהוא מלא זירעונים, ונתנו על גב הנהר או על פי הבור או על מעלת המערה, ושאבו--הוכשרו.  [ו] חבית שהיא מלאה פירות שנתנה בתוך המשקין, או מלאה משקין שנתנה בתוך הפירות, ושאבו--הוכשרו.  באלו משקין אמרו, במים ביין ובחומץ; אבל שאר משקין, אינן נשאבין מן החרס כדי שיכשירו הפירות שבצידן.

יד,ו  [ז] הרודה פת חמה, ונתנה על פי החבית של יין--אם הייתה פת חיטים, לא הוכשרה; ואם הייתה של שעורים--הוכשרה, מפני שהשעורים שואבות.  וכן אם היה היין טמא, והייתה פת חיטים--טהורה; ואם הייתה שעורים--נטמאת, מפני ששאבה משקין טמאין.

יד,ז  [ח] המרבץ את ביתו, ונתן בו חיטים וטננו--אם מחמת המים, הוכשרו; ואם טננו מחמת הסלע, לא הוכשרו.  המכבס את כסותו בעריבה, ונתן בה חיטים וטננו--אם מחמת המים, הרי הוכשרו; ואם מחמת העריבה, לא הוכשרו.

יד,ח  [ט] הטומן פירותיו בחול כדי שירטבו, הוכשרו.  הטומן בטיט הנגוב--אם יש בו משקה טופח, הוכשרו; ואם לאו, לא הוכשרו.  [י] המרבץ את גורנו, אינו חושש שמא הוכשרו חיטיו, אם טננו בו, ואף על פי שהוא שמח.

יד,ט  [יא] המלקט עשבים כשהטל יורד עליהן לחפות בהן החיטים, לא הוכשרו; ואם נתכוון לכך, הוכשרו החיטים.

יד,י  [יב] המרבץ את ביתו במים טמאים, ונתן בו שיבולים וטננו--אם יש עליהן משקה טופח, הרי אלו טמאין; ואם לאו, טהורין.

יד,יא  [יג] הנוער אגודה של ירק שהיו עליה משקין, וירדו מצד העליון לצד התחתון--לא הוכשרו.  [יד] המעלה שקין מלאין פירות מן הנהר, ונתנן זה על גב זה--הוכשר התחתון במים שירדו לו מן העליון, שהרי ברצונו הניח זה על גב זה.

יד,יב  [טו] הנופח בעדשים לבודקן אם יפות הן, והזיעו--הוכשרו בהבל פיו, מפני שהוא מתולדות המים; וכן האוכל שומשמין באצבעו, הוכשרו במשקה פיו שעל אצבעו.

יד,יג  [טז] נשך באוכל, ונפל האוכל--הרי המשקה שעל האוכל שלא לרצון.  היה אוכל זיתים פצועים, ותמרים רטובות, וכל שהוא רוצה למוץ את גלעינתו, ונפל מפיו--הרי המשקה שעליו ברצון; היה אוכל זיתים נגובין, ותמרים יבשות, וכל שאינו רוצה למוץ את גלעינתו, ונפל מפיו--הרי המשקה שעליו שלא ברצון.

יד,יד  [יז] עולשין שליקטן לבהמה, והדיחן, ואחר כך חישב עליהן לאדם--כבר ביארנו שהן צריכין הכשר שני; ואם היה עליהן טופח כשחישב עליהן לאדם, הרי אלו מוכשרין.
 

הלכות טומאת אוכלין פרק טו

טו,א  מים שבכלים--מיטמא, בין לרצון בין שלא לרצון, ומטמא אוכלים וכלים, בין שנפל עליהן ברצון בין שנפל שלא ברצון.  אבל מים שבקרקעות, כגון מי בורות שיחין ומערות ומי גבאים שאין בהן ארבעים סאה--אין מיטמאין אלא ברצון, ואין מטמאין אלא ברצון.

טו,ב  כיצד:  מים שבקרקע שאין בהן ארבעים סאה, בין שהיו שאובין בין שאינן שאובין, שנפל לתוכן המת, או שהלך בהן הטמא--הרי אלו טהורין.  אבל אם שתה מהן אדם טמא, או שמילא מהן בכלי טמא, או שנפלו לתוכן משקין טמאין ברצון--הרי אלו טמאין, ואף על פי שהן בקרקע.

טו,ג  שתה מהן הטהור אחר שנטמאו בקרקע, או שמילא מהן בכלי טהור--נטמא השותה, ונטמא הכלי:  שהרי ברצון שתה או מילא.  נפל לתוכן כיכר של תרומה--הרי הוא טהור כשהיה, שאין מיטמאין אלא לרצון; לפיכך אם הדיח ידו, והוציא הכיכר--נטמא הכיכר במים שבידיו, שהרי הן ברצון.

טו,ד  [ב] מי גבאים וכיוצא בהן ממים שבקרקעות, כגון מי בורות שיחין ומערות, ומי תמצית שפסקו, ומקוות שאין בהן ארבעים סאה, שנטמאו, וירדו להם גשמים ורבו מי גשמים עליהן--אף על פי שלא שטפו, הרי הן טהורין.

טו,ה  לפיכך כל המים שבקרקעות, כגון מי גבאים וכיוצא בהן--בשעת הגשמים, הכול בחזקת טהרה.  [ג] פסקו הגשמים--הקרובים לעיר או לדרך, טמאין:  שהן בחזקת ששתה מהן טמא, ושמילאו מהן בכלים טמאין.  והרחוקים טהורין, עד שיהלכו רוב האדם; הלכו--הכול בחזקת טומאה, שההולכין בשיירות שותין וממלאין מהן.

טו,ו  במה דברים אמורים, בגבא שאפשר לשתות ממנו; אבל בגבא שאי אפשר לשתות ממנו אלא בדוחק גדול--הרי זה בחזקת טהרה, עד שימצא מקום פרסות רגלי האדם או פרסות רגלי בהמה גסה ניכרת בו.  מצא פרסות רגלי בהמה דקה--הרי זה טהור, שאפשר שירדה ושתת.

טו,ז  [ד] חזקת טיט וגמומייות שבפתחי חנייות ברשות הרבים בשעת הגשמים, שהן טהורין; פסקו הגשמים, הרי הן כמי שפיכות.  ושבשווקין, הולכין בהן אחר הרוב.

טו,ח  גבא שנפל לתוכו יין או חלב או דבש, הולכין אחר הרוב.  נפל לתוכו שמן--אף על פי שהקפיאוהו, הרי זה מיטמא ומטמא שלא ברצון:  לפי שאפשר לו לצאת ידי ציחצוחי [ה] שמן.  ושאר המשקין, חוץ מן המים--הרי הן בקרקע כמות שהן בכלים:  דין אחד הוא.

טו,ט  [ו] מי תמצית שלא פסקו--אף על פי שאין בהן ארבעים סאה, הואיל והן בקרקע, והרי המים נמשכין ובאין להן--אינן מקבלין טומאה; ואף על פי ששתה מהן הטמא, ומילא מהן בכלי טמא, או נתן לתוכן מים טמאים--הרי הן טהורין לכל דבר.

טו,י  [ז] מי שהיה אוכל תרומה בידיים טמאות, כגון דבילה שלא הוכשרה, והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור--אם היפך, נטמאת הדבילה ברירו:  שהרי נטמא בידו, מפני שעקרו.  ואם לא היפך, טהורה:  שהמשקה שבפיו קודם שיהפכנו או ימצוץ אותו להוציאו, דומה למים שלא נתלשו, אלא עדיין הן בקרקע שאין מיטמאין ולא מטמאין אלא ברצון, כמו שביארנו; וזה אין רצונו אלא ליטול הצרור.

טו,יא  היה פונדיון לתוך פיו, ופשט ידו לנוטלו והדבילה לתוך פיו--אם הניחו לצמאו, הרי זה הרוק כעקור, ונטמאת הדבילה מחמת משקה פיו, שנטמא מחמת ידו.

טו,יב  [ח] האישה שהייתה אוכלת אוכלין של תרומה שאינן מוכשרין, והייתה גורפת את התנור הטמא, והכה הקוץ ויצא ממנה דם, ומצצה אצבעה מפני הדם, או שנכוות, ונתנה אצבעה לתוך פיה--נטמאת התרומה שבפיה, שהרי רצונה להוציא המשקה מפיה ולעוקרו במציצת אצבעה.
 

הלכות טומאת אוכלין פרק טז

טז,א  כל האגודות שבשווקים, וכל הקמחים וכל הסלתות שבשווקים--בחזקת מוכשרין:  האגודות, מפני שדרכן לזלף המים עליהן תמיד; והקמח והסלת, לותתין אותו ואחר כך טוחנין אותו.

טז,ב  וכן חיטים שחולקין אותן בריחיים אחת לשתיים ואחת לשלוש כדי לעשות מהן מעשה קדירה, כגון הריפות וכיוצא בהן--הרי הן בחזקת מוכשרין בכל מקום, בין של שווקים בין של בתים:  מפני שלותתין אותן כדי להסיר קליפתן.

טז,ג  [ב] כל אלו שהן בחזקת מוכשרין--הרי הן בחזקת טומאה, מפני שהכול ממשמשין בהן והן מוכשרין.  ועל כולן, נאמן עם הארץ לומר לא הוכשרו; ואין צריך לומר שאר אוכלין שאין להן חזקה, שעם הארץ נאמן עליהן לומר לא הוכשרו.

טז,ד  [ג] כל הדגים בחזקת מוכשרין, ואין עם הארץ נאמן עליהן לומר לא הוכשרו; לפיכך הדגים לעולם בחזקת טומאה.

טז,ה  הדגים--בין שצדן בחרם, בין שצדן בכפיף, בין שצדן במצודה--אם לא ניער את המצודה עליהן, לא הוכשרו; ואם ניער, הוכשרו.  ואין עם הארץ נאמן לומר לא ניערתי את המצודה עליהן, והרי הן בחזקת טומאה עד שיתכוון לצודן בטהרה.

טז,ו  [ד] כל הציר בחזקת מוכשר.  ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהן--הרי הכול משקה, ומכשיר ומיטמא טומאת משקין; לפיכך חזקתו טמא.  נפל לתוכו יין ודבש וחלב, הולכין אחר הרוב.  וכן מי פירות שנתערבו בשאר המשקין, הולכין אחר הרוב; נתערבו במים כל שהן--הרי הכול משקה, ומיטמא טומאת משקין ומכשיר.  וציר חגבים טמאים--אינו מכשיר, אבל מיטמא טומאת משקין.

טז,ז  [ה] הלוקח ציר מעם הארץ--משיקו במים, וטהור:  שאם היה רוב הציר מים, הרי המים מיטהרין במקוה; ואם היה רובו מליחה של דגים, אינה מקבלת טומאה, והמים שבה, בטלו במיעוטן.  במה דברים אמורים, לטבול בהן פת; אבל לקדירה, מצא מין את מינו וניעור, ונמצאו רוב המים טמאים, שהמיעוט שהיה בציר לא טהר במקוה.

טז,ח  [ו] הפירות בכל מקום בחזקת טהרה, אפילו היה המוכר גוי, עד שיידע שהוכשרו, או שהיו מדברים שחזקתן מוכשרין.  [ז] האוג, בכל מקום בחזקת טומאה.  וכן כל הקישואין והדלועין התלויות בגמי על פתחי חנייות, בחזקת מוכשרין וטמאין.

טז,ט  [ח] כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות--אינו אלא לעניין מקדש וקודשיו ותרומות ומעשר שני בלבד, שהרי הזהיר את הטמאין מלהיכנס למקדש או לאכול קודש או תרומה ומעשר בטומאה.  אבל החולין--אין בהן איסור כלל, אלא מותר לאכול חולין טמאין ולשתות משקין טמאין:  הרי נאמר בתורה "והבשר אשר ייגע בכל טמא, לא ייאכל--באש, יישרף" (ויקרא ז,יט)--מכלל שהחולין מותרין, שאינו מדבר אלא בבשר קודשים.

טז,י  אם כן מפני מה נאמר הראשון שבחולין טמא והשני פסול:  לא שיהיה אסור באכילה, אלא למנות ממנו לתרומה ולקודש, שאם נגע שני של חולין בתרומה פסלה ועשה אותה שלישי.  וכן אם נגע באוכלין של קודש--טימאן, ועשאן שלישי כמו שביארנו; וכן האוכל אוכל שני של חולין--אם נגע בתרומה, פסלה.

טז,יא  [ט] כשם שמותר לאכול חולין טמאין ולשתותן, כך מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל; ויש לו לטמא את החולין המתוקנין, לכתחילה.  וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהיטמא בהן:  שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרון ואת הנזיר מהיטמא במת, מכלל שכל העם מותרין; ושאף כוהנים ונזירים מותרין להיטמא בשאר טומאות, חוץ מטומאת מת.

טז,יב  [י] כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל, מפני שהן נכונים להיכנס למקדש ולאכול קודשים.  וזה שנאמר בתורה "ובנבלתם לא תיגעו" (ויקרא יא,ח; דברים יד,ח), ברגל בלבד; ואם נטמא, אינו לוקה.  אבל בשאר ימות השנה, אינו מוזהר.

טז,יג  [יא] "הטמא, והטהור, יחדיו" (דברים יב,כב; דברים טו,כב)--מפי השמועה למדו שהטמא והטהור, אוכלין בקערה אחת.  אבל לא יאכל הבעל עם אשתו בקערה אחת, כשהיא נידה; ולא ישתה עימה, ולא תמזוג לו את הכוס, כמו שביארנו.  ולא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה, שמא יבוא לבעול.

טז,יד  [יב] אף על פי שמותר לאכול אוכלין טמאים ולשתות משקין טמאים, חסידים הראשונים היו אוכלין חוליהן בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן כל ימיהן; והן הנקראין פרושים.  ודבר זה קדושה יתרה היא, ודרך חסידות שיהיה אדם נבדל ופורש משאר העם, ולא ייגע בהן ולא יאכל וישתה עימהן:  שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להידמות בשכינה, שנאמר "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני" (ויקרא יא,מד).