הלכות גירושין

יש בכללן שתי מצוות--אחת מצות עשה, והוא שיגרש המגרש בספר; שנייה מצות לא תעשה, והוא שלא יחזיר גרושתו משנישאת.  וביאור שתי מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות גירושין פרק א

א,א  אין האישה מתגרשת אלא בכתב שיגיע לה, וכתב זה הוא הנקרא גט; ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה, ואלו הן--שלא יגרש האיש אלא ברצונו, ושיגרש בכתב לא בדבר אחר, ושיהיה עניין הכתב שגירשה והסירה מקניינו, ושיהיה עניינו דבר הכורת בינו לבינה, ושיהיה נכתב לשמה, ושלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו לה, ושייתננו לה, ושייתננו לה בפני עדים, ושייתננו לה בתורת גירושין, ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שנותנו לה.  ושאר הדברים שבגט--כגון הזמן, וחתימת העדים, וכיוצא בהן--הכול מדברי סופרים.

א,ב  ומניין שעשרה דברים אלו מן התורה, שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו . . . וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, ושילחה מביתו" (דברים כד,א):  "אם לא תמצא חן בעיניו"--מלמד שאינו מגרש, אלא ברצונו; ואם נתגרשה שלא ברצונו, אינה מגורשת.  אבל האישה מתגרשת לרצונה, ושלא לרצונה.

א,ג  "וכתב" (דברים כד,א; דברים כד,ג)--מלמד שאינה מתגרשת, אלא בכתב.  "לה" (שם)--לשמה.  "ספר כריתות" (שם)--דבר הכורת בינו לבינה, שלא יישאר לו עליה רשות; ואם עדיין לא נכרת בינו לבינה, אינה מגורשת כמו שיתבאר.

א,ד  "ונתן בידה" (דברים כד,א; דברים כד,ג)--מלמד שאינה מתגרשת עד שיינתן הגט לידה, או ליד שלוחה שהוא כידה, או לחצרה:  שהכול כידה, כמו שיתבאר.  "ושילחה" (שם)--שיהיה עניין הגט שהוא המשלח אותה, לא שישלח עצמו ממנה.

א,ה  [ד] כיצד:  כתב לה, הרי את משולחת, הרי את מגורשת, הרי את לעצמיך, הרי את מותרת לכל אדם, וכל כיוצא בזה העניין--הרי זו מגורשת; וגופו של גט, הרי את מותרת לכל אדם.  אבל אם כתב לה, איני בעליך, איני ארוסיך, איני אישיך--אין זה גט:  שנאמר "ושילחה" (דברים כד,א; דברים כד,ג), לא שישלח עצמו.  וכן הכותב לאשתו, הרי את בת חורין--אינו גט.

א,ו  [ה] זה שנאמר בתורה "ושילחה מביתו" (דברים כד,א; דברים כד,ג), אין עניינו שלא יגמרו גירושיה עד שתצא מביתו; אלא משיגיע הגט לידה, גמרו גירושיה, ואף על פי שעדיין היא בביתו, כמו שיתבאר.  לא נאמר "ושילחה" אלא שאם גירש ולא הוציאה מביתו, הרי זה כמי שגירש והחזיר גרושתו; לפיכך צריכה ממנו גט שני, כמו שיתבאר.

א,ז  [ו] ומניין שלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו--שנאמר "וכתב . . . ונתן" (דברים כד,א; דברים כד,ג), מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה הוא הגט הכשר; יצא דבר שמחוסר קציצה אחר הכתיבה.  לפיכך אם כתב הגט על קרן הפרה, נותן לה את הפרה; ואם חתך הקרן אחר שכתב, ונתנו לה--אינו גט.  וכן אם כתב במחובר--אף על פי שחתמו בו העדים אחר שתלשו, ונתנו לה--אינו גט.

א,ח  [ז] אין כותבין במחובר לקרקע, אפילו טופס הגט; כתב הטופס במחובר, ותלשו ואחר כך כתב שם האיש, ושם האישה, והזמן, והרי את מותרת לכל אדם, וחתמו, ונתנו לה--כשר.  [ח] כתב כל הגט על עלה הזרוע בעציץ נקוב--אף על פי שנתן לה העציץ כולו, הגט פסול--גזירה, שמא יקטום; אבל כותב הוא על חרסו של עציץ, ונותנו לה.

א,ט  ומניין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין--שנאמר "ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד,א; דברים כד,ג), שייתן אותו בתורת ספר כריתות.  אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב או מזוזה, או שנתנו בידה והיא ישנה וניעורה והרי הוא בידה--אינו גט; ואם אמר לה אחר כך, הרי הוא גיטיך--הרי זה גט.

א,י  אמר לעדים, ראו גט שאני נותן לה, וחזר ואמר לה, כנסי שטר חוב זה--הרי זה כשר, שהרי הודיע את העדים שנתנו בתורת גירושין, וזה שאמר לה שטר חוב, מפני שנכלם ממנה.

א,יא  המגרש צריך שיאמר לה כשייתן לה הגט, הרי זה גיטיך, או הוא גיטיך, וכיוצא בזה; ואם נתן בידה ולא אמר כלום, הרי זה פסול.  במה דברים אמורים, בשלא היה מדבר עימה על עסקי גיטה; אבל אם היה מדבר עימה על עסקי גיטה, ונטל הגט, ונתן בידה, ולא אמר כלום--הרי זה גט כשר.

א,יב  גט שהיה מונח על הארץ, ואמר לה, טלי גיטיך מעל גבי קרקע, ונטלתו, או שהיה קשור על ידו או על ירכו, ושלפתו ממנו--אף על פי שאמר לה אחר שבא לידה, הרי הוא גיטיך--אינו גט:  שנאמר "ונתן בידה" (דברים כד,א; דברים כד,ג), לא שתיקח היא מעצמה; והרי לא נתן לה, לא הוא ולא שלוחו.  אבל אם הרכין לה בגופו, או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו, ואמר לה, הרי זה גיטיך--הרי זה גט.

א,יג  ומניין שייתנו לה בפני עדים--הרי הוא אומר "על פי שניים עדים . . . יקום דבר" (ראה דברים יז,ו; דברים יט,טו), ואי אפשר שתהיה זו היום ערווה והבא עליה במיתת בית דין, ולמחר תהי מותרת בלא עדים.  לפיכך אם נתן לה הגט בינו לבינה, ואפילו בעד אחד--אינו גט.  [יד] במה דברים אמורים, שהיה הגט בכתב ידי סופר; אבל אם כתב הבעל הגט בכתב ידו, וחתם עליו עד אחד, ונתנו לה--הרי זה גט פסול.

א,יד  [טו] תקנת חכמים היא שיהיו העדים חותמין על הגט--שמא ייתן לה הגט בפני שניים וימותו, ונמצא הגט שבידה כחרס מחרסי האדמה, שהרי אין בו עדים; לפיכך תיקנו שיעידו מתוכו.  ואף על פי שהעדים בתוכו, נותנו לה בפני שניים, בין אותן החותמין עליו, בין בפני שניים אחרים--שעיקר הגירושין, בעדי מסירה.

א,טו  [טז] חתמו בו שניים, ועבר ונתנו לה בינו לבינה, או שנמצאו עדי מסירה פסולין--הרי זה כשר, הואיל ועדים שבו כשרין, והרי הגט יוצא מתחת ידה; ויש שהורה מן הגאונים שהוא פסול.  [יז] העידו מתוכו פסולין, אפילו אחד פסול ואחד כשר, ונתנו לה בפני שני עדים כשרין--הרי זה פסול, שנמצא כמזוייף מתוכו.

א,טז  [יח] הרחיק את העדים מן הכתב, מלוא שתי שיטין--פסול; וכמה ירחיק את העדים מן הכתב--פחות מכדי שתי שיטין, כדי שיהיו נקראין עימו.  במה דברים אמורים, בשהיה הגט יוצא מתחת ידה, ולא היו שם עדי מסירה; אבל אם מסרו לה בעדים--אף על פי שהן מרוחקין הרבה, ואין נקראין עימו, ואף על פי שאין חתום עליו עדים כלל--הרי זה כשר, שעיקר הגירושין בעדי מסירה.

א,יז  [יט] העדים שנותנין הגט בפניהם צריכין לקרותו, ואחר כך ייתננו לה; ואם נתנו לה בפניהם תחילה, חוזרין וקוראין אותו אחר שנתן לה.  קראוהו והוא ביד הבעל, או ביד שלוחו, והחזירוהו לו, וחזר הוא והכניסו לתוך ידו, ונתנו לה--חוזרין וקוראין אותו.  [כ] לא קראוהו אלא נטלתו וזרקתו לים או לאש, הרי זו מגורשת--הואיל וקראוהו תחילה, אין חוששין לו שהחליפו; ולא עוד אלא אפילו אמר הבעל שטר אחר היה, ולא היה הגט שקראתם--אינו נאמן, והרי זו מגורשת.

א,יח  [כא] הרי שלא קראו הגט בתחילה, ונתן לה גט בפניהם, וזרקתו לאור או לים--אף על פי שהבעל אומר גט כשר היה, הרי זו ספק מגורשת.  [כב] זרק לה הגט לחצרה לבין החבייות בפני עדים, וביקשו ומצאו מזוזה או שטר אחר--אין חוששין לה, שזה הנמצא הוא שזרק; נמצאו שם שתיים שלוש מזוזות או שטרות--חוששין שמא גט שזרק גררוהו עכברים, והרי זו ספק מגורשת.

א,יט  [כג] העדים שחותמין על הגט, צריכין להיותם יודעים לקרות ולחתום.  אם אינם יודעים לקרות, קוראין בפניהם והן חותמין--והוא, שיכירו לשון הגט; ואם אינם יודעים לחתום--רושמין להם הנייר ברוק וכיוצא בו מדבר שאין רישומו מתקיים, והן כותבין על הרושם.  ואין עושין כן, בשאר שטרות--קל הוא שהקלו בגיטי נשים, כדי שלא יהיו בנות ישראל עגונות, הואיל וחתימת העדים בגט מדבריהם, כמו שביארנו.

א,כ  [כד] אף על פי שחתימת העדים בגט מדבריהם, התקינו שיהיו העדים מפרשין שמותיהן בגט.  וכן התקינו בעדי הגט, שאין חותמין אלא זה בפני זה; ואם חתמו זה שלא בפני זה, הרי זה גט פסול.

א,כא  וכן תיקנו חכמים שיכתוב זמן בגט ומקום כתיבתו, כשאר השטרות--שמא תהיה אשתו קרובתו ותזנה כשהיא תחתיו, ויכתוב לה גט אחר הזנות וייתן לה, ואם לא יהיה בו זמן, יכולה לומר קודם הזנות נתגרשתי; לפיכך תיקנו זמן בגיטין.

א,כב  [כה] גט שיש עליו עדים ואין בו זמן, או שהיה מוקדם, או מאוחר, או שנכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו אף על פי שעוסקין באותו עניין, או כתב את הגט בירושלים וטעה וכתב בלוד--כל אלו פסולין, עד שיחתמו בו בזמן כתיבתו ובמקום כתיבתו.

א,כג  [כו] חתך ממנו הזמן ונתנו לה, או שלא כתב שם היום אלא בשבת ראשונה או שנייה מחודש פלוני, או בחודש פלוני, או בשנה פלונית ולא הזכיר החודש, אפילו כתב בשבוע פלוני--כשר; וכן אם כתב בו היום גירשתיה--כשר, שמשמעו היום הזה שיצא בו הגט.

א,כד  [כז] וכן תיקנו שיהיו מונין בגיטין למלכות אותו הזמן, משום שלום מלכות.  כתב למלכות שאינה מלכות אותה המדינה, או לבניין הבית, או לחורבן הבית--אם דרך אנשי אותו מקום למנות בו, הרי זה כשר; ואם אין דרכן למנות בו, הרי זה פסול.  וכבר נהגו כל ישראל למנות בגיטין, או ליצירה או למלכות אלכסנדרוס מקרון שהוא מניין שטרות.  ואם כתב לשם מלכות אותו זמן במדינה שיש בה רשות אותה מלכות, הרי זה כשר.

א,כה  [כח] האומר לשניים, כתבו וחתמו ותנו גט לאשתי, ונתאחר הדבר ימים או שנים, או שנמצא הגט בטיל, והוצרכו לכתוב לה גט אחר כשר אחר כמה שנים, כמו שיתבאר--הרי אלו כותבין זמן הכתיבה ומקום הכתיבה, לא הזמן שאמר להן הבעל בו כתבו ולא אותו המקום.  כיצד:  היו בירושלים כשאמר להן והיו עומדין בתשרי, ונתאחרו עד ניסן והרי הן בלוד--כותבין זמן הגט מניסן, ובלוד ששם נכתב הגט, כשאר שטרות.
 

הלכות גירושין פרק ב

ב,א  זה שנאמר בתורה "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד,א; דברים כד,ג)--אחד הכותב בידו, או שאמר לאחר לכתוב לה, ואחד הנותן בידו, או שאמר לאחר ליתן לה:  לא נאמר "וכתב", אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב; "ונתן", שלא תיקח מעצמה.  [ב] אמר לשניים, כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי--הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה, והן הן שלוחיו והן הן עדיו; וכן אם אמר לסופר, כתוב לי גט לאשתי, ואמר לעדים לחתום--כותבין וחותמין ונותנין לו, והוא מגרש בו בכל עת שירצה.  [ג] וכותבין גט לאיש, אף על פי שאין אשתו עימו--והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו, מכירין ויודעין שזה הוא פלוני ואשתו פלונית.  ואם היו באותו המקום שניים ששמותיהם שווים, ושמות נשותיהם שווים--אין מגרש אחד מהם, אלא במעמד חברו:  שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חברו, ויגרשנה עליו.  [ד] ובשעת הסכנה--כותבין ונותנין, אף על פי שאין מכירין.  והאישה נותנת שכר הסופר, בכל מקום.

ב,ב  [ה] וצריך שיאמר הבעל מעצמו לסופר, כתוב; ולעדים, חתומו.  הרי שאמרו לו בית דין או שניים, נכתוב גט לאשתך, ואמר להם, כתובו--אם כתבו הן עצמן וחתמו בו, הרי זה כשר; אבל אם אמרו הם לסופר וכתב, ולעדים וחתמו--אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל, וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים--הרי זה גט בטיל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכותבו.

ב,ג  [ו] אמר לשניים או לשלושה, אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי, ואמרו לעדים ויחתומו, ואמרו לסופר וכתב, ולעדים וחתמו, או שאמר לשניים, אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי, ואתם חתומו--הרי זה גט פסול; ומתיישבין בדבר זה הרבה, מפני שהוא קרוב להיות גט בטיל.  [ז] ומה בין פסול לבטיל--שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטיל, הוא בטיל מן התורה; וכל מקום שנאמר פסול, הוא פסול מדברי סופרים.

ב,ד  [ח] הבעל שהביא גט חתום בידו, ואמר תנו גט זה לאשתי--הרי אלו ייתנו לה.  אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו, וכתבו וחתמו ונתנו לה, ונמצא הגט בטיל או פסול--הרי אלו כותבין אחר, ואפילו מאה, עד שיגיע לידה גט כשר.

ב,ה  [ט] אמר להם הבעל, כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה, וכתבו וחתמו ונתנו לשליח, ונמצא הגט בטיל--אין כותבין אחר, עד שיימלכו בבעל:  שהרי לא עשה אותן לגירושין, ושמא לא רצה אלא שיכתובו וייתנו לשליח בלבד; ולא יישאר להם בו מעשה אחר, והרי כתבו ונתנו.  לפיכך לא יכתבו אחר; ואם כתבו גט אחר כשר, ונתנוהו לשליח, ונתנו לה--הרי זו ספק מגורשת.

ב,ו  [י] האומר לשניים או ליתר על שניים, כתבו גט ותנו לאשתי, גרשוה, שלחוה, שבקוה, תרכוה, כתבו איגרת ותנו לה--הרי אלו יכתבו גט כשר, וייתנו לה.  אמר להם, פטרוה, פרנסוה, עשו לה כדת, עשו לה כנימוס, עשו לה כראוי--לא אמר כלום; ואם כתבו גט ונתנו לה, הרי זה בטיל.

ב,ז  [יא] אמר להם, הוציאוה, עזבוה, התירוה, הניחוה, הועילוה--הרי זה ספק אם משמע מילות אלו הגירושין, או עניין אחר.  לפיכך אין כותבין לה; ואם כתבו גט ונתנו לה, הרי זו ספק מגורשת.

ב,ח  [יב] האומר כתבו גט לאשתי--הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו, ואין נותנין לאשתו, עד שיאמר להם ליתן לה; ואם נתנו לה, אינו גט.  במה דברים אמורים, בבריא; אבל המסוכן, והוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה והכביד חולייו מיד, והיוצא בקולר, אפילו על עסקי ממון, והמפרש בים, והיוצא בשיירה, ואמר כתבו גט לאשתי--הרי אלו יכתבו ויחתמו וייתנו לה, שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.

ב,ט  [יג] בריא שאמר, כתבו גט לאשתי, וכתבו ונתנו לה, והרג עצמו מיד, כגון שהשליך עצמו מן הגג, או הפיל עצמו לים--הרי זה גט כשר; עלה לגג, ודחפתו הרוח, ומת--אינו גט; ספק הפיל עצמו, ספק דחפתו הרוח--הרי זה גט, עד שייוודע בוודאי שהרוח דחפתו.  וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר, כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי--הרי אלו יכתבו וייתנו:  והוא, שיידעו אותו.  ואף על פי שהעלוהו, ולא הכירוהו--הרי הגט כשר:  שזה כשעת הסכנה הוא, שכותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין.  וכן מי שנפלו בו מכות רעות שאי אפשר שיחיה מהן, אפילו נשחט בו רוב שני הסימנין, ורמז ואמר, כתבו גט לאשתי--הרי אלו יכתבו וייתנו:  שהרי עתה חי הוא, אף על פי שסופו למות.

ב,י  [יד] מי שהייתה רוח רעה מבעתת אותו, ואמר כשהתחיל בו החולי, כתבו גט לאשתי--לא אמר כלום, מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת.  וכן השיכור שהגיע לשכרותו של לוט; ואם לא הגיע, הרי זה ספק.

ב,יא  [טו] אמר כשהוא בריא, כתבו גט ותנו לאשתי, ואחר כך נבעת--ממתינין לו עד שיבריא, וכותבין ונותנין לה, ואין צריך לחזור ולהימלך בו, אחר שהבריא; ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא, הרי זה פסול.

ב,יב  [טז] מי שנשתתק והרי דעתו נכונה, אמרו לו נכתוב גט לאשתך, והרכין בראשו--בודקין אותו שלושה פעמים בסירוגין:  אם אמר על לאו לאו, ועל הין הין--הרי אלו יכתבו וייתנו; וצריכין לבודקו יפה יפה, שמא נטרפה דעתו.  וכן אם כתב בידו, כתבו ותנו גט לאשתי--הרי אלו כותבין ונותנין לה, אם הייתה דעתו מיושבת עליו:  שאין דין מי שנשתתק, כדין החירש.

ב,יג  [יז] מי שנשא אישה כשהוא פיקח, ונתחרש, ואין צריך לומר, נשתטה--אינו מוציא לעולם, עד שיבריא; ואין סומכין על רמיזת החירש, ולא על כתבו, ואף על פי שדעתו נכונה ומיושבת.  אבל אם נשא כשהוא חירש, מגרש ברמיזה--שאין קידושיו קידושין מן התורה, כמו שביארנו, וכשם שכונס ברמיזה, כך מוציא ברמיזה.

ב,יד  [יח] המקדש קטנה על ידי אביה, וגירשה כשהיא קטנה--אביה מקבל גיטה; ומשיגיע הגט ליד האב, נתגרשה.  גירשה כשהיא נערה--אם הגיע הגט לידה, או ליד אביה--נתגרשה.  ואין נערה מאורסה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה, בחיי אביה; אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסת, בין קטנה בין נערה.

ב,טו  [יט] קידשה אביה והיא קטנה, ומת--אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר, הרי זו מגורשת משיגיע הגט לידה.  ואם לאו, אינה מתגרשת עד שתיבחן; ואם גירשה, אינה מגורשת.

ב,טז  [כ] מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו, ולא רצה לגרש--בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן, מכין אותו עד שיאמר, רוצה אני; ויכתוב הגט, והוא גט כשר.  וכן אם הכוהו גויים ואמרו לו, עשה מה שישראל אומרין לך, ולחצו אותו ישראל ביד הגויים, עד שגירש--הרי זה כשר; ואם הגויים מעצמן אנסוהו עד שכתב--הואיל והדין נותן שיכתוב, הרי זה גט פסול.

ב,יז  ולמה לא בטיל גט זה--שהרי הוא אנוס, בין ביד גויים בין ביד ישראל:  שאין אומרין אנוס, אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו חייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר, או נתן; אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה, או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו--אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה.

ב,יח  לפיכך מי שאינו רוצה לגרש--מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות; ויצרו הוא שתקפו.  וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר, רוצה אני--כבר גירש לרצונו.

ב,יט  לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש, וטעו בית דין של ישראל, או שהיו הדיוטות, ואנסוהו עד שגירש--הרי זה גט פסול:  הואיל וישראל אנסוהו, יגמור ויגרש.  ואם הגויים אנסוהו לגרש שלא כדין, אינו גט; אף על פי שאמר בגויים, רוצה אני, ואמר לישראל, וכתבו וחתמו--הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והגויים אנסוהו, אינו גט.
 

הלכות גירושין פרק ג

ג,א  כל גט שנכתב שלא לשם האיש המגרש, ולשם האישה המתגרשת--אינו גט.  כיצד:  סופר שכתב גט ללמד או להתלמד, ובא הבעל ומצא שם שנכתב בגט זה כשמו, ושם האישה כשם אשתו, ושם העיר כשם עירו, ונטלו וגירש בו--אינו גט.

ג,ב  יתר על זה, כתב לגרש את אשתו, ומצאו בן עירו ואמר לו, שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך, ונטלו ממנו וגירש בו--אינו גט, אף על פי שנכתב לשם גירושין.

ג,ג  יתר על כן, מי שיש לו שתי נשים ששמותיהן שווין, וכתב לגרש את הגדולה, ונמלך וגירש בו את הקטנה--אינו גט:  אף על פי שנכתב לשם האיש המגרש, לא נכתב לשם זו שנתגרשה בו.

ג,ד  יתר על כן, אמר לסופר, כתוב ואיזו שארצה אגרש בו, וכתב הסופר על דעת זו, וגירש בו אחת מהן--הרי זה ספק גירושין.  וכל גט שכתבו שלא לשמה--אף על פי שהעביר עליו קולמוס לשמה, אינו גט.

ג,ה  מי שכתב גט לגרש את אשתו, ונמלך ולא גירשה, ונתייחד עימה אחר שכתבו לה--לא יגרשנה באותו הגט, פעם אחרת כשירצה לגרשה.  ואם גירשה באותו הגט הישן, הרי זו מגורשת; ותינשא בו לכתחילה, שהרי נכתב לשמה, והרי נותן לה עתה בעדים כהלכתו.  ולמה לא יגרש בו לכתחילה--גזירה, שמא יאמרו גיטה קודם לבנה.

ג,ו  אמר לסופר, כתוב גט לפלונית, יהיה עימי לכשאשאנה אגרשנה בו, ונכתב, ונשאה, וגירשה בו--אינו גט:  מפני שלא הייתה בת גירושין ממנו, כשנכתב גט זה; ונמצא כנכתב שלא לשם גירושין.  אבל אם אמר לו, כתוב אותו לארוסתי לכשאשאנה אגרשנה בו, וכנסה, וגירשה בו--כשר.  כתבו ליבמתו, ואחר שייבמה גירשה בו--הרי זה ספק גירושין, הואיל ואינה אישה גמורה כשכתבו.

ג,ז  מפני תקנת סופר, התירו חכמים לסופר שיכתוב טופסי גיטין:  ויניח מקום האיש, ומקום האישה, ומקום הזמן, ומקום הרי את מותרת לכל אדם--עד שיכתבם לשם האיש המגרש, ולשם האישה המתגרשת; וכן יחתמו העדים, לשמה ולשמו.

ג,ח  סופר שכתב הגט לשמה ולשמו כהלכתו, וחתמו העדים שלא לשמה--הואיל ומסרו לה בעדים, הרי זה פסול, שאין העדים חותמין על הגט, אלא מפני תיקון העולם.

ג,ט  יש מי שאומר שאם חתמו העדים שלא לשמה--הואיל והוא כמזוייף מתוכו, הרי זה גט בטיל; וכן אם היה אחד מעדיו פסול, או שהיה בו עד אחד בלבד כשר--אף על פי שנמסר בעדים, הרי זה בטיל.  ולא ייראה לי דבר זה; אלא כמזוייף, לא מזוייף ודאי, והואיל ונמסר בעדים כשרים, הרי זה פסול מדבריהם.

ג,י  [ט] המביא גט, ואבד ממנו, ומצאו--אם אבד ממנו במקום שאין השיירות מצויות, אפילו מצאו לאחר זמן מרובה--הרי זה בחזקת הגט שאבד ממנו הוא הגט הנמצא, ותתגרש בו.

ג,יא  אבד במקום שהשיירות מצויות--אם מצאו מיד, ועדיין לא שהה שם אדם מן העוברים, או שמצאו בכלי שהניחו בו, ויש לו טביעות עין באורכו ורוחבו של גט כשיהיה כרוך--הרי הוא בחזקתו, ותתגרש בו.

ג,יב  [י] הוחזק באותו המקום איש אחר ששמו כשם שבגט--חוששים שמא גט זה הנמצא של אותו האיש האחר הוא, הואיל ועבר אדם שם, אף על פי שלא שהה; ואם נתגרשה בו, הרי זו ספק מגורשת.  אבל אם לא עבר אדם שם--הרי זה בחזקתו, ואף על פי שהוחזקו שם שניים ששמותיהן שווין.

ג,יג  [יא] היה לעדים בגט סימן מובהק--כגון שאמרו נקב יש בו בצד אות פלונית, או שאמרו מעולם לא חתמנו על גט אחר שיש בו שמות כשמות אלו--הרי זה בחזקתו, ותתגרש בו:  ואף על פי שמצאו אחר זמן מרובה, ובמקום שהשיירות מצויות, והוחזקו שם שניים ששמותיהן שווין.

ג,יד  [יב] שניים ששילחו שני גיטין, ונתערבו--נותנין שניהן לזו ושניהן לזו, בעדי מסירה; לפיכך אם אבד אחד מהן, הרי השני בטיל.

ג,טו  [יג] מי שהיו לו שני שמות, וכן אישה שיש לה שני שמות--כשמגרש כותב שמה ושמו שהן רגילין בו וידועין בו ביותר, ואומר איש פלוני וכל שם שיש לו גירש אישה פלונית וכל שם שיש לה; ואם כתב חניכתו וחניכתה, כשר.  [יד] כתב השם שאינם ידועין בו ביותר, וכתב כל שם שיש לו--הרי זה ספק גירושין.  שינה שמו או שמה, ושם עירו או שם עירה--אף על פי שכתב וכל שם שיש לו, וכל שם שיש לה--אינו גט.

ג,טז  [טו] הכול כשרין לכתוב את הגט, חוץ מחמישה--גוי, ועבד, וחירש, ושוטה, וקטן; אפילו האישה עצמה, כותבת את גיטה.  ישראל שנשתמד לעבודה זרה, או שהוא מחלל שבת בפרהסיה--הרי הוא כגוי, לכל דבריו.

ג,יז  [טז] ולמה אין כותבין אלו החמישה--מפני שצריך הכותב לכתוב לשם האיש המגרש, ולשם האישה המתגרשת:  והגוי, על דעת עצמו הוא כותב; וחירש שוטה וקטן, אינן בני דעת; והעבד, אינו בתורת גיטין וקידושין, ולפיכך הוא פסול כגוי, לכל דבריו.  ואם כתב הגט אחד מחמישה אלו--אינו גט, אף על פי שחתמו בו עדים כשרים, ונמסר לה בכשרים.

ג,יח  [יז] כתב אחד מן החמישה טופס הגט, והניח מקום התורף, שהוא מקום האיש, ומקום האישה, ומקום הזמן, ומקום הרי את מותרת לכל אדם, וכתבן הפיקח הגדול הישראלי לשמה--הרי זה גט כשר.

ג,יט  [יח] מותר להניח חירש שוטה וקטן לכתוב טופס הגט, לכתחילה--והוא, שיהיה גדול עומד על גבן.  אבל הגוי והעבד--אין כותבין הטופס לכתחילה, ואפילו ישראל עומד על גבן:  שלא התירו לכתוב טופסי גיטין שלא לשמה לכתחילה, אלא מפני תקנת סופר כמו שביארנו.

ג,כ  [יט] הכותב גט בשבת או ביום הכיפורים בשגגה, ונתנו לה--הרי זו מגורשת.  כתבו וחתמו בו ביום טוב בזדון, ונתנוהו לה--אינה מגורשת, שהרי העדים פסולין מן התורה; כתבו ביום טוב בזדון, ונמסר לה בפני עדים כשרים ביום טוב--הרי זה גט פסול.
 

הלכות גירושין פרק ד

ד,א  אין כותבין את הגט אלא בדבר שרישומו עומד, כגון דיו וסקרה וקמוס וקלקנתוס וכיוצא בהן; אבל אם כתבו בדבר שאינו עומד, כגון משקין ומי פירות וכיוצא בהן--אינו גט.  כתבו באבר בשחור ובשיחור, כשר; ואין כותבין בהן, לכתחילה.

ד,ב  כותבין במי עפצה לכתחילה, על גבי הנייר והעור וכיוצא בהן.  אבל לא על גבי מגילה עפוצה, מפני שאינו ניכר; ואם כתב, אינו גט.  וכן כל כיוצא בו.

ד,ג  על הכול כותבין את הגט, אפילו על איסורי הנאה; וכותבין על דבר שיכול להזדייף--והוא, שייתנו לה בעדי מסירה.  [ג] כיצד:  כותב על הנייר המחוק, ועל הדפתרא, ועל החרס, ועל העלין, ועל ידו של עבד, ועל קרן הפרה; ומוסר לה העבד והפרה או הנייר המחוק וכיוצא בו, בפני עדים.

ד,ד  היה הגט חקוק על ידו של עבד בכתובת קעקע, והיה יוצא מתחת ידה, והיו העדים חקוקים על ידו--הרי זו מגורשת, אף על פי שאין לה עדי מסירה:  שהרי אין יכול להזדייף.  אפילו היו מוחזקין בעבד שהוא שלו, וגט חקוק על ידו, והוא יוצא מתחת ידה, והיא אומרת בעדים נמסר לי--הרי זו ספק מגורשת:  שמא מעצמו נכנס לה, שהגודרות אין להן חזקה.

ד,ה  היה הגט חקוק על הטבלה, והעדים עליו, והוא יוצא מתחת ידה--אף על פי שהן מוחזקין בטבלה שהיא שלה, הרי זו מגורשת, שהאישה עצמה כותבת גיטה, שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עדי מסירה.

ד,ו  חקק הגט על הלוח, או על האבן, או על טס של מתכת--אם חפר ירכי האותייות, כשר:  שזה כתב הוא--הרי הוא אומר "כתובה בעט ברזל . . ." (ירמיהו יז,א), כלומר שהוא חופר.  וכן אם חקק הירכות מאחורי הטס, עד שבלטו בפני הטס.  אבל אם חפר תוך האות, עד שייראו הירכות גבוהות מכאן ומכאן, ככתב דינרי הזהב--אינו גט, שאין זה כתב.  [ז] המקרע על העור תבנית כתב, או שרשם על העור תבנית כתב--הרי זה כשר.

ד,ז  כותבין את הגט בכל כתב, ובכל לשון.  גט שכתוב בכתב מן הלשונות, ועדיו חותמין בכתב אחר--כשר:  והוא, שיהיו מכירין לשון הכתב וכתבה.  [ח] אחד מן העדים חתם בכתב, והעד השני בכתב לשון אחרת--כשר; אבל אם היה מקצת הגט כתוב בלשון, ומקצתו בלשון אחרת--פסול.

ד,ח  [ט] כל לשון שיכתוב בה הגט, צריך שייזהר הסופר בדברי הגט, שלא יהיה משמען שני עניינות, עד שנמצא הקורא אומר, שמא לכך וכך נתכוון, שאין משמעו לשון גירושין, או שמא לעניין זה נתכוון שמשמעו לשון גירושין.  אלא יהיו דברים שאין בהן ספק באותה הלשון אלא משמעו עניין אחד, שגירש ושילח פלוני לפלונית.

ד,ט  [י] וכן צריך שיהיה הכתב מבואר היטב באותו הכתב שיכתוב, עד שיידעו לקרותו הקטנים שמכירין אותו כתב, שאינן לא נבונים ולא סכלים בקטנים, אלא בינוניים; ולא יהיה כתב מעוקם, ומבולבל--שמא תדמה אות לאות, ונמצא העניין משתנה.

ד,י  [יא] היה בו משמע שני עניינות, או שהיה בכתבו עיקום או בלבול עד שאפשר שיקרא ממנו עניין אחר--הואיל ונקרא לעניין הגירושין ויש בו משמע גירושין, הרי זה פסול.

ד,יא  כבר נהגו ישראל כולם לכתוב הגט בלשון ארמי, ובנוסח זה, אף על פי שמותר לכותבו בכל לשון, לכתחילה.

ד,יב  וזה הוא נוסח הגט:  בכך וכך בשבת כך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך ליצירה או לשטרות למניינא די רגילנא לממני ביה במקום פלוני איך אנא פלוני בן פלוני דממקום פלוני וכל שום אחרן וחניכה דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי צביתי ברעות נפשי כיד לא אניסנא ופטרית ושבקית ותרוכית יתיכי ליכי אנתי פלונית בת פלוני דממתא פלונית וכל שום אחרן וחניכה דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי די הוית אנתתי מקדמת דנא וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי ליכי די תהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר די תצבייין ואנש לא ימחה בידיכי מן שמי מן יומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן דיהוי ליכי מני ספר תרוכין וגט פטורין ואגרת שבוקין כדת משה וישראל.

ד,יג  והעדים חותמים למטה, כמו שביארנו.

ד,יד  [יג] כשיכתוב הגט בלשון זה ובנוסח זה:  לא יכתוב ודן ביוד--שמא יקרא הקורא ודין, כלומר משפט יהיה ביני ובינייך; ולא יכתוב ואגרת ביוד--שמא יקרא הקורא ואי גרת, כלומר אם זינת; ולא יכתוב למהך ביוד--שמא יקרא הקורא לי מהך, כלומר לי שחוק; ולא יכתוב תהוייין ותצבייין בשתי יודין--שמא יקרא הקורא תהויין ותצביין, כלומר שהוא מדבר עם שתי נשים, ונמצא שאינו מגרש לזו, אלא לשתיים אחרות.

ד,טו  וכן יאריך ואו דוכדו--שמא תדמה ליוד, ויהיה משמעו וכדי, כלומר בתנאי זה אפטור אותיך; וכן יאריך ואו דתרוכין ושבוקין--שמא תדמה ליוד, ויהיה משמעו תריכין ושביקין, כלומר שהוא אומר לה שהיא שבקה אותו וגירשה אותו.  ועל דרך זו, צריך להיזהר בכל לשון ובכל כתב שיכתוב--שלא יהיה בו כמשמע שני עניינות.

ד,טז  [יד] הרי שכתב בנוסח זה, ולא האריך ואוין אלו, או לא כתב היודין היתרות, או שכתב היודין שאמרנו שלא ייכתבו--הרי זה גט פסול.  וכן כל כיוצא בזה, בכל לשון--פסול.

ד,יז  [טו] גט שמחק בו אות או תיבה, או שתלה בין השיטין--אם מטופס הגט, הרי זה כשר.  ואם מן התורף, אינו גט; ואם החזיר ופירש בסוף הגט שאות פלונית תלויה או על מחק, אפילו מתורף הגט--כשר, כשאר שטרות.

ד,יח  וכן גט שנמצא קרוע שתי וערב, שהוא קרע של בית דין--הרי זה גט בטיל, כשאר השטרות; אבל אם נקרע, ואינו קרע של בית דין--כשר.  [טז] נימוק, או שהרקיב, או שנעשה ככברה--כשר.  נמחק או ניטשטש, ובבואה שלו קיימת--אם יכול להיקרות, כשר; ואם לאו, אינו גט.

ד,יט  [יז] במה דברים אמורים, בשהיה הגט יוצא מתחת ידה בעדי חתימה, ואין שם עדי מסירה.  אבל אם יש שם עדים שנמסר לה הגט בפניהם, והיה כשר--הרי זה כשר:  אף על פי שהיה תורף הגט על המחק, או בין השיטין, או שהיה קרוע שתי וערב--כשנתן לה בפניהם.

ד,כ  [יח] חמישה שכתבו גט אחד לחמש נשותיהן--אם כתבוהו בכלל, כגון שכתבו בכך בשבת גירש פלוני לפלונית ופלוני לפלונית, וכך אמר כל אחד מהן לאשתו, ליכי די תהוייין, וכל טופס הגט, ושני עדים חותמין מלמטה--הרי זה כשר, ויינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה; ואם אין שם עדי מסירה--כל שתצא מגילה זו מתחת ידה, מגורשת.

ד,כא  אבל אם כתב בכך בשבת גירש פלוני לפלונית והשלים הגט, והתחיל תחתיו גט אחר באותה המגילה, וכתב וביום זה או בכך בשבת גירש פלוני לפלונית והשלים הגט השני, וכן עד שהשלים כל הגיטין, והעדים מלמטה--אם ניתנה מגילה זו לכל אחת מהן בעדי מסירה, הרי כולן מגורשות.  ואם אין שם עדי מסירה, והייתה מגילה זו יוצאה מתחת יד אחת מהן--אם הייתה זו שגיטה באחרונה שהעדים נקראין עימו, הרי זו מגורשת; ואם הייתה המגילה יוצאה מתחת יד אחת מן הראשונות, הרי זו ספק מגורשת.

ד,כב  [יט] כתב אני פלוני ופלוני ופלוני גירשנו נשותינו פלונית ופלונית ופלונית, והשלים הגט--אף על פי שנמסר לכל אחת מהן בעדים, אינו גט:  שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד--שנאמר "וכתב לה" (דברים כד,א; דברים כד,ג), לא לה ולחברתה.  חזר ופרטן בתוך הגט, וכתב פלוני גירש פלונית ופלוני גירש פלונית ופלוני גירש פלונית בזמן פלוני--הרי אלו כשרים.

ד,כג  [כ] כתב שני גיטין, בשני דפין, במגילה אחת, זה בצד זה--אם יש שני עדים נקראים בסוף גט זה, ושני עדים בסוף גט זה--הרי זה כשר; וכל שתצא מגילה זו מתחת ידה, מגורשת.

ד,כד  [כא] היו שני עדים בלבד, באים מתחת גט זה לתחת גט זה--אם יצא מתחת יד אישה שהעדים נקראים עם גיטה--הרי זו מגורשת; ואם יצא מתחת יד השנייה שאין העדים נקראים עימו--אינו גט, עד שיימסר לה בעדים.

ד,כה  [כב] כתב שני גיטין, בשני דפין, זה למעלה מזה, והעדים בין שני הגיטין, שנמצאו בסוף הראשון ולמעלה מן השני--אם היה יוצא מתחת יד שהעדים נקראין בסוף גיטה, הרי זו מגורשת.  וזו שהעדים נקראין בראש גיטה למעלה, אינה מגורשת:  שהעדים שחתמו בראש הדף של גט, או מצידו, או מאחוריו--אינו גט.  ואם נמסר לה בעדים, כשר.

ד,כו  [כג] הקיף ראש דף זה לראש דף זה, והעדים באמצע, שנמצאו העדים בראש שני הגיטין--שניהם בטילין; ואם נמסרו להן בעדים, שניהם כשרים.

ד,כז  [כד] שייר מקצת הגט, וכתבו בדף השני, והעדים מלמטה, בסוף הדף השני--כשר:  והוא, שיהיה ניכר במגילה שלא נחתכה ושלכך נתכוון הסופר שישלים בדף השני.  אבל אם אינו ניכר--אף על פי שנמסר בעדים, הרי זו ספק מגורשת:  שמא שני גיטין היו, ונחתך מקצת זה מסוף הדף, ומקצת השני מראש הדף.

ד,כח  [כה] הרי שכתב את הגט, ואחר שגמר כתב, שאלו בשלום פלוני, או שלום עליך פלוני ריעי, וכיוצא בזה, וחתמו העדים מלמטה, והרי גט זה יוצא מתחת ידה--הרי זו ספק מגורשת, שמא לא חתמו אלא על שאילת שלום; אבל אם כתב, ושאלו בשלום פלוני, או שלום עליך פלוני ריעי, וכיוצא בזה, שהרי ליווה דברים אלו על דברי הגט, ועל שניהם חתמו--הרי זו מגורשת.  ואם נמסר לה בעדים--בין כך ובין כך, הרי זה גט כשר.
 

הלכות גירושין פרק ה

ה,א  זה שנאמר בתורה "ונתן בידה" (דברים כד,א; דברים כד,ג)--אין עניין הכתוב, אלא שיגיע הגט לה:  ואחד ידה, או חיקה, או חצרה, או שלוחה שעשת ידו כידה--הכול אחד הוא.  ואחת חצרה הקנויה לה, או חצרה המושכרת לה או השאולה לה--הכול רשותה היא; ומשיגיע הגט לרשותה, נתגרשה.

ה,ב  הזורק גט לאשתו לתוך חצרה--אם הייתה עומדת שם בצד רשותה, נתגרשה; ואם לאו, לא נתגרשה:  עד שתעמוד בצד חצרה, ואף על פי שהיא חצר שישתמר הגט בתוכה--שחובה היא לה הגירושין, ואין חבין לאדם אלא בפניו.

ה,ג  הייתה עומדת בראש הגג שלה, והוא מלמטה בחצרו, וזרקו לה למעלה--כיון שהגיע לאוויר מחיצות המעקה, או לפחות משלושה סמוך לגג--נתגרשה, ובלבד שיהא יורד לנוח.  אבל אם נמחק או נשרף קודם שיגיע לה--אף על פי שנמחק אחר שהגיע לאוויר מחיצות או אחר שהגיע לפחות משלושה סמוך לגג, כגון שנשבה הרוח והעלתו ונמחק או נשרף--הואיל ואינו הולך לנוח, אינו גט ולא נתגרשה.

ה,ד  היה הגג שלו, והוא מלמעלה בו, והיא מלמטה בחצר שלה, וזרק לה גיטה--כיון שיצא הגט ממחיצות הגג והגיע למחיצות מקומה שהיא עומדת בו, נתגרשה.

ה,ה  זרקו לרשותה לתוך האש ונשרף, או לתוך המים ואבד--אינו גט; אבל אם הגיע לרשותה, ואחר כך באה אש ושרפתו--הרי זה גט.  [ו] זרקו על גבי קנה או רומח הנעוצים ברשותה, אינו גט--עד שינוח במקום המשתמר בו.

ה,ו  שתי חצרות זו לפנים מזו, פנימית שלה, והחיצונה שלו, וכותלי החיצונה גבוהות על הפנימית שלה--כיון שזרק הגט לתוך אוויר החיצונה, נתגרשה:  שהפנימית בכותלי החיצונה משתמרת, מה שאין כאן בקופות.

ה,ז  כיצד:  שתי קופות זו לפנים מזו, הפנימית שלה, והחיצונה שלו, וזרק לה גיטה לתוכן--אפילו הגיע לאוויר הפנימית, אינה מגורשת עד שינוח על צד הקופה הפנימית.  במה דברים אמורים, בשהייתה מוטה על צידה, ואין לה שוליים.  אבל אם יש לה שוליים--אפילו נח בקרקעיתה, אינה מגורשת:  שכלי של אישה ברשות הבעל אינו קונה לה הגט, אלא אם כן אינו מקפיד על מקומו.

ה,ח  זרק לה גיטה, והיא בתוך ביתו או בתוך חצרו--אינה מתגרשת עד שיגיע הגט לידה או לחיקה, או לכלי מן הכלים שלה שאין הבעל מקפיד על מקומו, כגון צלוחית או קפיפה קטנה וכיוצא בהן.  וכן אם הגיע למיטה שלה שהיא יושבת עליה, והייתה גבוהה עשרה טפחים--הרי זו מגורשת:  שהרי חלקה רשות לעצמה, ואין הבעל מקפיד על מקום כרעי המיטה.

ה,ט  השאילה הבעל מקום בחצרו ולא ייחדו, וזרק לה הגט והגיע לארבע אמות שלה שהיא עומדת בהן--הרי זו מגורשת.  נתגלגל ונפל על גבי קורה או סלע רחוק ממנה--אם היה המקום שנפל עליו, אין בו ארבע אמות על ארבע אמות, ואינו גבוה עשרה, ואין לו שם לווי--הרי זה לא חלק רשות לעצמו, וכאילו היא והוא במקום אחד.  ואם יש שם אחד משלושה דברים אלו--חלק רשות לעצמו, ומקום אחד השאיל לה, שני מקומות לא השאיל, ואינה מגורשת עד שיגיע לה הגט.

ה,י  זרק לה גיטה לרשותה, ועבר בתוך רשותה שהיא עומדת בה, ונפל חוץ לרשותה--אף על פי שעבר בפחות משלושה סמוך לארץ, אינה מגורשת:  עד שינוח ברשותה--לפי שאינה מגורשת משיגיע הגט לאוויר רשותה, אלא אם כן סופו לנוח ברשותה.  [יא] הייתה עומדת על גגה, וזרקו לה, ונפל בגג אחר סמוך לו--אם יכולה לפשוט ידה וליטלו, הרי זו מגורשת:  אף על פי שדיורין חלוקין למעלה כשם שהן חלוקין למטה, אין בני אדם מקפידין על מקום כיוצא בזה.

ה,יא  [יב] הייתה ידה קטפרס, וזרק הגט על ידה, ונפל לארץ--אם נפל לתוך ארבע אמות שלה ונח, הרי זו מגורשת; נפל לתוך הים או לתוך האש, אינה מגורשת--והוא שהייתה עומדת על גבי המים או סמוך לאש, שמתחילת נפילתו לאיבוד היה עומד.

ה,יב  [יג] זרקו לה ברשות הרבים, או ברשות שאינה של שניהם--קרוב לו, אינה מגורשת; קרוב לה, הרי זו מגורשת.  היה הגט מחצה למחצה, וממחצה למחצה עד שיהיה קרוב לה--הרי זו ספק מגורשת; היה קרוב לה, כדי שתשוח ותיטלנו--הרי זה פסול, עד שיגיע גט לידה, ואחר כך תינשא בו לכתחילה.

ה,יג  [יד] כיצד הוא קרוב לו:  היה הוא יכול לשומרו, והיא אינה יכולה לשומרו--זה הוא קרוב לו; שניהם יכולין לשומרו, או שניהם אין יכולין לשומרו--זה הוא מחצה למחצה.

ה,יד  [טו] בא הוא תחילה ועמד, ואחר כך עמדה היא כנגדו, וזרקו לה--אם היה הגט בתוך ארבע אמות שלו--אינה מגורשת, אף על פי שאם תשוח תיטלנו.  עמדה היא תחילה, ובא הוא ועמד כנגדה, וזרקו לה--אף על פי שהוא מחצה למחצה, הואיל והוא בתוך ארבע אמות שלה, הרי זה פסול, עד שיגיע הגט לידה.

ה,טו  [טז] זרק הגט לידה, והיה קשור במשיחה וקצת המשיחה בידו--אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו--אינה מגורשת, עד שתיפסק המשיחה; ואם אינו יכול לנתקו, הרי זו מגורשת.

ה,טז  [יז] נתן את הגט ביד עבדה, והוא ניעור והיא משמרתו--אם היה כפות--הרי זה גט, וכאילו הגיע לחצרה שהיא עומדת בצידה; ואם אינו כפות, אינו גט.  נתנו ביד העבד, והוא ישן והיא משמרתו--הרי זה פסול; ואם היה כפות, הרי זו מגורשת.

ה,יז  [יח] כתב גט ונתנו ביד עבדו, וכתב לה שטר מתנה עליו--כיון שזכת בעבד--זכת בגט ונתגרשה, אם היה כפות.  ואם אינו כפות וניעור, קנת העבד; ואינה מגורשת, עד שיגיע הגט לידה.  וכן אם נתן הגט בחצרו, ומכר לה החצר או נתנה לה--כיון שקנת החצר בשטר או בכסף או בחזקה, נתגרשה.
 

הלכות גירושין פרק ו

ו,א  השליח שעושה האישה לקבל לה גיטה מיד בעלה, הוא הנקרא שליח קבלה; ומשיגיע הגט לידו, תתגרש כאילו הגיע לידה.  וצריכה לעשותו, בפני עדים.  וצריכה שני עדים שיעידו, שהגיע הגט ליד שלוחה; ואפילו הם הראשונים, או אחד מן הראשונים ואחר--הרי זו עדות גמורה.

ו,ב  במה דברים אמורים, בשאבד הגט או נקרע.  אבל אם היה הגט יוצא מתחת ידי שליח הקבלה, אינו צריך עדים:  בין שנמסר לו בעדים, בין שנתנו לו הבעל בינו לבינו--יציאתו מתחת ידו, כיציאתו מתחת ידי האישה.  ואף על פי כן לכתחילה לא ייתן לו הגט אלא בעדי מסירה, כמו האישה עצמה.

ו,ג  הבעל אינו יכול לעשות שליח לקבל גט לאשתו; אבל נותן הגט לשליח להוליך הגט לאשתו, וזה הוא הנקרא שליח הולכה.  [ד] וכן האישה שולחת שליח להביא לה גיטה מיד בעלה, וזה הוא הנקרא שליח הבאה.  ואין שליח הולכה והבאה צריך עדים.  [ה] ואין האישה מתגרשת בגט ששלח הבעל, או שהביא לה שליח הבאה, עד שיגיע גט לידה.  וכל מקום שנאמר בעניין הגיטין שליח סתם, הוא שליח הולכה או שליח הבאה.

ו,ד  [ו] הכול כשרין לשליחות הגט, בין שליח קבלה בין שליח הולכה והבאה, חוץ מן החמישה--הנוכרי, והעבד, והחירש, והשוטה, והקטן; ואם קיבל או הביא אחד מהן גט, אינו גט.  [ז] אבל הנשים והקרובים, כשרים; ואפילו הפסולין מדברי סופרים בעבירה, כשרין לשליחות.  אבל הפסולין בעבירה מדברי תורה, פסולין להבאת הגט; ואם הביאו, הרי זה פסול.  במה דברים אמורים, בשנתקיים הגט בחותמיו; אבל אם לא נסמוך בו, אלא על דברי פסול מן התורה בעבירה--אינו גט.

ו,ה  [ח] היה השליח קטן כשניתן לו הגט וגדול כשהביאו, חירש ונתפקח, שוטה ונשתפה, נוכרי ונתגייר, עבד ונשתחרר--הרי זה בטיל; אבל אם ניתן לו הגט והוא פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח, היה שפוי כשניתן לו ונשתטה וחזר ונשתפה כשהביאו ליד האישה--הרי זה גט כשר, מפני שתחילתו וסופו בדעת.

ו,ו  [ט] האישה שעשת שליח בעדים ואמרה לו, טול לי גיטי, יהא לי בידך--הרי זה שליח קבלה, וכאילו אמרה לו התקבל לי גיטי.  ויש לאישה לעשות שליח קבלה, לקבל לה גיטה מיד שלוחו של בעלה.  וקטנה אינה עושה שליח לקבלה, אף על פי שחצרה קונה לה גיטה כגדולה--מפני ששליח קבלה צריך עדים, ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה.

ו,ז  [י] האישה שעשת שליח קבלה, ואמר לו הבעל, אין רצוני שתקבל לה, אלא הרי זה גיטה הולך אותו לה--הרשות ביד הבעל, ונעשה זה שליח הולכה, לא שליח קבלה; אבל אם אמר לו, התקבל לה, או זכה לה, או הא לך--לא עקר שליחות הקבלה.  אמר לו, הולך לה--עקר שליחות הקבלה, ונעשה שליח הבעל; וכן אם אמר לו, הולך ותן לה--עקר שליחות הקבלה.

ו,ח  [יא] שליח האישה שבא ליטול גט מן הבעל, ואמר לו, שליח קבלה אני, ואמר לו הבעל, הילך גט זה כמו שאמרה, כלומר איני עוקר שליחותה, אלא בין שעשת אותך שליח קבלה או שליח הולכה, הרי את כמה שאמרה, והביא את הגט, ואמרה לו, לא שמתיך אלא שליח הבאה--אפילו הגיע הגט לידה, אינה מגורשת:  שהרי עקר השליח שליחות שאמרה היא, ואמר לבעל מעולם לא נעשיתי שליח הבאה לה.

ו,ט  [יב] אמר השליח לבעל, שליח הבאה אני, ואמר לו הבעל, הא לך כמה שאמרה, והביא את הגט, ואמרה לו, שליח קבלה שמתיך--כיון שהגיע הגט לידה, מגורשת:  שהרי לא עקר שליחות שאמרה, אלא גרע אותה, שהרי היא אומרת לקבלה, והוא אומר לבעל להבאה בלבד.

ו,י  [יג] הבעל ששלח גט לאשתו, בא שליח ליתנו לה, לא נטלתו אלא אמרה לו בפני עדים, יהיה לי גט זה פיקדון אצלך, או שאמרה לו, הרי את שליח לקבלו לי--הרי זו מגורשת בספק, עד שיגיע גט לידה; ומשיגיע גט לידה, תתגרש ודאי.

ו,יא  [יד] שליח שהביא גט--כשהוא נותנו לה, נותנו בפני שניים, ואותן השניים צריכין לקרותו, ואחר כך יינתן לה בפניהם:  שדין השליח עם האישה, כדין הבעל עימה, שתחתיו הוא קם.

ו,יב  לפיכך אם נתנו השליח לה, ולא קראוהו עדי מסירה, ונטלתו וזרקתו לים--הרי זו ספק מגורשת.  [טו] עבר השליח ונתן הגט בינו לבינה--ייטלנו ממנה, ויחזור וייתננו לה בפני שניים; ואם מת, הואיל והגט יוצא מתחת ידה ומקויים בחותמיו--הרי זה כשר.

ו,יג  [טז] שליח שנטל את הגט, וקודם שיגיע ליד האישה, חזר הבעל ואמר לו, גט ששלחתי עימך בטיל, או שקדם ואמר לאישה, גט ששלחתי לך בטיל, או ששלח שליח אחר לבטלו, או שאמר לאחרים, גט ששלחתי לאשתי בטיל--הרי זה בטיל, ואף על פי שהגיע לידה.  וכל המבטל בפני אחרים, צריך לבטל בפני שניים.  ואם אחר שהגיע גט לידה, או ליד שליח קבלה--אינו יכול לבטלו; ואף על פי שחזר בתוך כדי דיבור וביטלו, הואיל ואחר שהגיע לידה או ליד שליח קבלה או לחצרה ביטלו--אינו בטיל, והרי זה גט כשר.

ו,יד  [יז] היה מחזר ומבקש השליח כדי לבטלו, או שהיה מבקש שניים שיבטלו בפניהם, ובין שהוא מחזר ורודף הגיע הגט לידה, ואחר כך ביטל--אינו בטיל, ואף על פי שהיה מחזר לבטלו קודם שיגיע לידה.

ו,טו  [יח] אמר לעשרה, כתבו גט ותנו לאשתי--יכול לבטל זה שלא בפני זה, ואפילו בפני שניים אחרים.  שלח הגט ביד שניים, הרי זה יכול לבטל זה שלא בפני זה; ואפילו היו עשרה, משביטלו בפני אחד מהם, בטיל הגט.

ו,טז  [יט] וכן מי שאמר לשניים, גט שאני כותב לאשתי בטיל הוא, וכתב אחר כן גט, ונתנו לה בפני שניים אחרים--הרי זה גט בטיל; וזו היא מסירת המודעה על הגט.  וכן אם אמר להם, כל גט שיכתוב לי פלוני בטיל, או כל גט שאכתוב בבית דינו של פלוני הרי הוא בטיל, או כל גט שאכתוב מהיום עד עשרים שנה בטיל--הרי זה בטיל.

ו,יז  וכן אם אמר לשניים, כל גט שאכתוב לפלונית אשתי בטיל הוא, וכל דבר שאבטל בו מודעה זו, הרי הוא בטיל, וכתב אחר כן גט ונתנו לה--אף על פי שביטל המודעה קודם שיכתוב הגט וייתנו לה, הרי הגט בטיל.

ו,יח  [כ] אם כן, מה תקנת דבר זה--שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט, אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמין כשיתקיימו אותן הדברים לבטל גט זה, הרי הן בטילים, והוא אומר הין; ואחר כך, אומר להם לכתוב ולחתום וליתן לה; ולא יניחוהו לילך עד שיגיע גט לידה, כדי שלא ייצא ויבטלו.  ואין המוסר מודעה ולא המבטל מודעה צריך קניין.

ו,יט  [כא] השולח גט ביד שליח, וביטל הגט--הרי זה חוזר ומגרש בו כשירצה, שלא ביטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות.  לפיכך אם היה הגט ביד הבעל וביטלו, כגון שאמר גט זה בטיל הוא--אינו מגרש בו לעולם, והרי הוא כחרס; ואם גירש בו, אינה מגורשת.  וכן אם פירש בעת שביטלו, והוא ביד השליח ואמר, גט ששלחתי הרי הוא בטיל מלהיות גט--אינו מגרש בו לעולם.

ו,כ  [כב] באיזה לשונות מבטל הגט:  אמר בטיל הוא, אי אפשי בו, גט זה לא יועיל, לא יעזוב, לא ישלח, לא יגרש, יהא כחרס, יהא חרס, הרי הוא כחרס--אם אמר אחד מאלו, ומן הדומה להן--הרי זה ביטלו.

ו,כא  [כג] אבל אם אמר גט זה אינו גט, פסול הוא, אינו מועיל, אינו מתיר, אינו משלח, אינו מגרש, חרס הוא--לא אמר כלום:  שאין זה לשון מבטל, אלא לשון מודיע אמיתת הדבר; והרי הודיע לנו דבר שאינו כן--כמי שאמר על דבר האסור שהוא מותר, או על הטמא שהוא טהור.  [כד] אמר גט זה בטל, שמשמעו פועל שעבר, כגון "חמק עבר" (שיר השירים ה,ו)--הרי זה ספק; לפיכך אם נתגרשה בגט זה, הרי היא ספק מגורשת.

ו,כב  [כה] מי ששלח גט לאשתו, ובא השליח ואמר לו, לא מצאתיה, או לא רצת ליקח, ואמר הבעל, ברוך הטוב והמטיב, או כיוצא בדברים האלו שמשמען שאין בדעתו לגרשה, שהרי הוא שמח בעיכוב הגט--לא בטיל הגט, אלא ייתן ותהיה מגורשת, עד שיאמר לו בפירוש לא תיתן, או יבטל בפירוש.

ו,כג  [כו] מי ששלח גט לאשתו, וחזר וביטלו בפני שניים אחרים, וכן מי שמסר מודעה על הגט--מכין אותו מכת מרדות, מפני שגורם להיות ממזרים:  שהרי יגיע גט לידה ותינשא בו, ואחר זמן ייצאו העדים שביטל בפניהם או שמסר מודעה בפניהם קודם שיכתוב הגט; ונמצא הוולד ממזר.

ו,כד  [כז] שליח שהביא גט, ונתנו לאישה--אין אומרין שמא ביטלו הבעל, אלא נותנין אותו לה בחזקת שהוא כשר; ותינשא בו.  ואם נמצא אחר כך שביטלו, תצא והוולד ממזר.  וכן הכותב גט ונתנו לאשתו, אין אומרין שמא מסר מודעה על גט זה; אלא הרי הוא בחזקת כשרות, ותינשא בו.

ו,כה  [כח] וכן המביא גט, והניח הבעל חולה או שהיה זקן--נותנו לה בחזקת שהוא קיים.  אבל אם הניחו גוסס, רוב גוססין למיתה; ואף על פי שנתנו לה--הרי זה ספק גירושין, שאין גט לאחר מיתה.  וכן עיר שהקיפה החיל והיא במצור, וספינה המיטרפת בים, והיוצא לידון--הרי אלו בחזקת חיים; ואם היה גט אחד מהן ביד השליח--נותנו לאשתו, ותהיה בחזקת מגורשת.

ו,כו  [כט] אבל עיר שכבשה הגיס והובקעה, וספינה שאבדה בים, והיוצא ליהרג מבית דין של גויים, ומי שגררתו חיה, או שטפו נהר, או נפלה עליו מפולת--נותנין עליהן חומרי חיים, וחומרי מתים.  ואם היה גט אחד מהן ביד השליח, אינו נותנו לאשתו; ואם נתנו לה, הרי זו ספק מגורשת.  ואם נודע שמת הבעל קודם שיגיע גט לידה, אינו גט.

ו,כז  [ל] הבעל ששלח גט לאשתו, הרי הוא חייב במזונותיה ובכל תנאיי כתובה, עד שיגיע הגט לידה, או ליד שליח קבלה.
 

הלכות גירושין פרק ז

ז,א  שליח שהביא גט ממקום למקום בארץ ישראל--אף על פי שלא ראה כתיבת הגט, ולא ידע מי הם עדיו, אלא נתן לו הבעל גט ואמר לו, תן גט זה לאשתי--הרי זה נותנו לה בפני שניים, ואף על פי שאין עדיו ידועין אצלנו; ותהיה מגורשת, ותינשא בו.

ז,ב  בא הבעל ועירער ואמר, לא גירשתי מעולם וגט שהובא לה מזוייף הוא--יתקיים בחותמיו.  ואם לא נתקיים, או לא נודעו עדיו כלל--תצא, והוולד ממזר:  שהרי אינה מגורשת.  אבד הגט, הרי זו ספק מגורשת.

ז,ג  לפיכך נשים שחזקתן שהן שונאות זו את זו, אינן נאמנות להביא גט בארץ ישראל זו לזו--שמא מזוייף הוא, ותתכוון לקלקל אותה, כדי שתינשא, ותיאסר על בעלה.  [ג] ואלו הן הנשים שחזקתן שונאות זו את זו:  חמותה; ובת חמותה; וצרתה, אפילו הייתה הצרה נשואה לאחר; ויבמתה, אפילו הייתה אחותה; ובת בעלה.  אבל שאר כל הנשים, כשרות.

ז,ד  המביא גט ממקום למקום בארץ ישראל, וחלה או נאנס--משלחו ביד אחר; וכן השני--אם חלה, משלחו ביד אחר; אפילו מאה.  ואינו צריך עדים, לעשות שליח בפניהם.  והאחרון שהגיע הגט לידו נותנו לה בפני שניים, ותתגרש בו, אף על פי שמת השליח הראשון.

ז,ה  שליח שהביא גט ממקום למקום בחוצה לארץ, או מארץ ישראל לחוצה לארץ, או מחוצה לארץ לארץ ישראל--אם היה השליח עומד שם בשעת כתיבת הגט וחתימתו--הרי זה אומר בפני שניים, בפניי נכתב ובפניי נחתם; ואחר כך יינתן לה בפניהם, ותתגרש בו:  ואף על פי שאין עדיו ידועין אצלנו; ואפילו היו עדיו כשמות הגויים, אין חוששין להן.

ז,ו  בא הבעל ועירער, אין משגיחין בו; לפיכך אף הנשים ששונאות זו את זו, נאמנות להביא גט זה ולומר בפניי נכתב ובפניי נחתם.  [ז] וכן שליח שהביא גט בארץ ישראל ואמר, בפניי נכתב ובפניי נחתם, אף על פי שאינו צריך--אם יבוא הבעל ויערער, אין משגיחין בו.

ז,ז  ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה, לא יינתן לה אלא אם כן נתקיים בחותמיו; ויש לשליח להיות מכלל השלושה שיקיימו אותו בחותמיו.  ואם לא נתקיים, וניתן לה--הרי זה פסול, עד שיתקיים; ואם בא הבעל ועירער, ולא נתקיים--אינה מגורשת.  אבד הגט, הרי זו ספק מגורשת.

ז,ח  ומפני מה הצריכו לומר, בפניי נכתב ובפניי נחתם, בחוצה לארץ--כדי שלא תהיה האישה צריכה לקיימו, אם יבוא הבעל ויערער, מפני שאין העדים מצויין לקיימו, ממקום למקום בחוצה לארץ.

ז,ט  בעל שהביא ראיה ברורה, שגט זה שנאמר בו בפניי נכתב ובפניי נחתם, מזוייף--הרי זה בטיל:  שלא האמינו דבריו של אחד שאמר בפניי נכתב ובפניי נחתם, אלא לדחות ערעור הבעל שאין עימו ראיה; אבל במקום עדים שמכחישין אותו, לא האמינוהו.

ז,י  הנהרות שבארץ ישראל, והננסין שבים הגדול--שבתוך התחום של ארץ ישראל, הרי הן כארץ ישראל; ושחוץ לתחום, כחוצה לארץ.  ובהלכות מתנות עניים, יתבארו תחומי ארץ ישראל; ובבל, כארץ ישראל לגיטין.

ז,יא  גט שכתבו בארץ ישראל, וחתמו בחוצה לארץ--צריך שיאמר בפניי נכתב ובפניי נחתם; כתבו בחוצה לארץ, וחתמו בארץ ישראל--אינו צריך לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם.

ז,יב  נכתב מקצת הגט בפניו, ונחתם כולו בפניו--אם מקצתו הראשון הוא, הרי זה אומר בפניי נכתב ובפניי נחתם; אפילו לא נכתב בו אלא שיטה אחת בפניו, ואפילו שמע קן הקולמוס כותב, וחתמו העדים בפניו--הרי זה אומר בפניי נכתב ובפניי נחתם.  וכן אם יצא הסופר לשוק, וחזר והשלים את הגט--אינו חושש שמא אחר מצאו ואמר לו, ולשם איש אחר כתבו; אלא אומר, בפניי נכתב ובפניי נחתם.

ז,יג  אמר בפניי נכתב אבל לא בפניי נחתם, בפניי נחתם אבל לא בפניי נכתב, בפניי נכתב וחתם עד אחד אבל לא העד השני, אפילו היה הוא העד השני--הרי זה יתקיים בחותמיו, ואחר כך יינתן לה.  ואם העיד הוא ואחר על העד השני שלא חתם בפניו, הרי זה כשר ויינתן לה; ואין צריך לומר, אם העידו שניים אחרים על כתב ידי העד השני, שזה כשר.

ז,יד  שניים שהביאו גט בחוצה לארץ--אף על פי שלא נכתב ונחתם בפניהם, הואיל ונתנו להם הבעל ליתנו לאשתו, הרי אלו נותנין לה, ותהיה מגורשת:  שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה, אף על פי שאינו מקויים--שהרי שלוחיו הם עדיו, שאילו אמרו השניים בפנינו נתגרשה, הרי זו מגורשת, אף על פי שאין שם גט.

ז,טו  במה דברים אמורים, בזמן שהגט יוצא מתחת יד שניהם; אבל בזמן שאינו יוצא מתחת ידם, צריכין לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם.  לפיכך אם אמר אחד בפניי נכתב והאחד אומר בפניי נחתם, אפילו שניים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפניי נחתם--הואיל ואינו יוצא מתחת יד שניהם, לא יינתן לה, עד שיתקיים בחותמיו.  [טז] אמר אחד בפניי נכתב, ושניים אומרים בפנינו נחתם--כשר, אף על פי שאינו יוצא מתחת ידם:  שהרי נתקיים בחותמיו.

ז,טז  [יז] שליח שהביא גט בחוצה לארץ, ונתנו לה בינו לבינה, או שנתנו בפני שניים ולא אמר בפניי נכתב ובפניי נחתם--אף על פי שנישאת, נוטלו ממנה וחוזר ונותנו לה בפני שניים ואומר בפניהם בפניי נכתב ובפניי נחתם; ואם לא נטלו ממנה--הרי זה פסול, עד שיתקיים בחותמיו.  [יח] נתנו לה, ולא הספיק לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם עד שנשתתק--הרי זה יתקיים בחותמיו, ואחר כך יינתן לה.

ז,יז  [יט] הסומה אינו יכול להביא גט זה של חוצה לארץ, מפני שאינו יכול לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם; לפיכך אם נכתב ונחתם לפניו כשהיה פיתח, ונסתמה--הרי זה אומר בפני שלושה, בפניי נכתב ונחתם, ונותנו לה.

ז,יח  וכן האישה שהביאה גט זה של חוצה לארץ, צריכה שלושה לומר בפניהם בפניי נכתב ובפניי נחתם--שלא אמרו בפני שניים, אלא בזמן שהשליח כשר לעדות, שהרי הוא מצטרף עם השניים, ונמצא מכלל השלושה שקיימו גט זה בדבריו:  שהעד נעשה דיין, בדבר שהוא מדבריהם.

ז,יט  [כ] חלה השליח, או נאנס--בא לבית דין ואומר להם, גט זה בפניי נכתב ובפניי נחתם, והן משלחין אותו ביד שליח אחר; ואין האחרון צריך לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם, אלא אומר, שליח בית דין אני, ונותנו לה בפני העדים.  [כא] חלה השני, או נאנס--עושה שליח אחר בבית דין, אפילו מאה; והאחרון אומר, שליח בית דין אני, ונותנו לה, אף על פי שמת השליח הראשון.

ז,כ  ומפני מה צריך בית דין, מפני שהוא צריך לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם; אבל אם נתקיים הגט בחותמיו--אף על פי שנתנו שליח לשליח, ואפילו מאה בינם לבין עצמם, עד שהגיע הגט לידה--הרי זה כשר.  ואף על פי שלא פירש הבעל, ולא אמר לו שלחו ביד אחר אם חלה או נאנס--הרי זה משלחו.

ז,כא  [כב] כל העושה שליח, אינו צריך שיהיה השליח עימו בבית דין; אלא אומר להם, הרי פלוני שלוחי, ואפילו שלא בפניו.  וכן השליח עושה שליח אחר שלא בפניו, אפילו הן מאה.

ז,כב  [כג] האיש שנתן גט לאשתו, ונכתב ונחתם בפניה, ואמר לה, הרי את שלוחה להולכה עד בית דין פלוני, והם יעמידו שליח וייתנו לך גט זה, ותתגרשי בו--הרי זו נאמנת לומר בפניהם, בפניי נכתב ובפניי נחתם, והם נוטלין אותו ונותנין אותו לשליח ליתנו לה, כמאמר הבעל.

ז,כג  [כד] במה דברים אמורים, בשהתנה עליה הבעל תנאי זה; אבל אם לא התנה עליה, אלא נתן לה גיטה, והרי הגט יוצא מתחת ידה--אינה צריכה לומר כלום; והרי היא בחזקת מגורשת, הואיל וגט שבידה כתוב כהלכתו והעדים חותמין עליו.  ואף על פי שאין אנו מכירין כתב העדים, ולא נתקיים--אין חוששין לה, שמא זייפה אותו:  שהרי אינה מקלקלת על עצמה; ועוד שהעדים החותמין על הגט, הרי הן כמי שנחקרה עדותן בבית דין, עד שיהיה שם מערער.  לפיכך נעמיד הגט בחזקתו, ותינשא, ואין חוששין, שמא יימצא מזוייף:  כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר, כשיביא אותו השליח--עד שיערער הבעל, או עד שיביא ראיה שהוא מזוייף או בטיל.

ז,כד  שאם תבוא לחוש לדברים אלו וכיוצא בהן, כך היה לנו לחוש לגט שייתן אותו הבעל בפנינו--שמא ביטלו ואחר כך נתנו, או שמא עדים פסולין חתמו בו והרי הוא כמזוייף מתוכו, או שמא שלא לשמה נכתב.  וכשם שאין חוששין לזה וכיוצא בו, אלא נעמידו על חזקתו עד שייוודע שהוא בטיל--כך לא נחוש לא לשליח ולא לאישה עצמה שהגט יוצא מתחת ידה, שאין דיני האיסורין כדיני הממונות.
 

הלכות גירושין פרק ח

ח,א  המגרש על תנאי--אם נתקיים התנאי, הרי זו מגורשת; ואם לא נתקיים התנאי, אינה מגורשת.  וכבר ביארנו בפרק שישי מהלכות אישות, משפטי התנאין כולם.  ושם נתבאר שהמגרש על תנאי--כשיתקיים התנאי--תהיה מגורשת בשעה שיתקיים, לא בשעת נתינת הגט לידה; לפיכך יש לבעל לבטל הגט, או להוסיף על תנאו, או להתנות תנאי אחר--כל זמן שלא נתקיים התנאי הראשון, אף על פי שהגיע הגט לידה.  ואם מת הבעל, או אבד הגט, או נשרף, קודם שיתקיים התנאי--אינה מגורשת.  ולכתחילה לא תינשא, עד שיתקיים התנאי; ואם נישאת--לא תצא אלא אם כן לא נשאר בידה לקיימו, שהרי בטיל הגט.

ח,ב  ושם נתבאר שאם אמר לה, הרי את מגורשת מעכשיו, או מהיום, על תנאי כך וכך, או שאמר לה, הרי את מגורשת, על מנת כך וכך--כשיתקיים התנאי, תהיה מגורשת משעת נתינת הגט לידה; לפיכך אינו יכול לבטל הגט, ולא להוסיף על תנאו, משהגיע הגט לידה.  ואם אבד, או נשרף, אפילו מת הבעל, קודם שיתקיים התנאי--הרי זו מקיימת התנאי אחר מותו, וכבר נתגרשה משעת נתינת הגט לידה.  ויש לה להינשא לכתחילה, אף על פי שעדיין לא נתקיים התנאי; ואין חוששין שמא לא יתקיים, הואיל והיה התנאי במעכשיו או בעל מנת.

ח,ג  [ב] כל המגרש על תנאי--בין שאמר מעכשיו, בין שאמר אם יהיה ואם לא יהיה--הרי זה לא יתייחד עם אשתו, כל זמן שלא נתקיים התנאי, אלא בפני עד, אפילו עבד אפילו שפחה:  חוץ משפחתה או בנה הקטן, מפני שאינה בושה מלשמש בפניהם.  והדבר ידוע שאם נתייחד עימה לבדה בפני שני עדים כאחד, אפילו לאחר שנתקיים התנאי--הרי זו ספק מגורשת, שמא נבעלה ובטיל הגט כמו שיתבאר בהלכות אלו.

ח,ד  [ג] כיצד מגרש אדם על תנאי:  לא שיאמר כתבו גט לאשתי על תנאי, או כתבו ותנו לה על תנאי, ואין צריך לומר שלא יכתוב בתוך הגט, על תנאי זה גירש פלוני את פלונית.  אלא כיצד עושה--אומר לסופר לכתוב ולעדים לחתום, וכותבין גט כשר, בלא שם תנאי בעולם; ואחר כך נותן לה הגט ואומר לה, הרי זה גיטיך, או הרי את מגורשת בזה, על מנת כך וכך, או יאמר להם, או לשליח, תנו לה גט זה, על מנת כך וכך.

ח,ה  [ד] כתב התנאי בגט, אחר שגמר לכתוב תורף הגט--הרי זה כשר:  בין שכתבו קודם חתימת העדים, בין שכתבו אחר חתימת העדים.  אבל אם כתבו קודם התורף--אפילו כתב על מנת כך וכך--הרי זה ספק גירושין, שהרי נשאר לו זכות בגופו של גט; וכן אם התנה בפה קודם כתיבת התורף, הרי זה ספק גירושין.

ח,ו  [ה] המגרש את אשתו, והתנה עליה, בין בכתב אחר התורף, בין על פה אחר התורף, ואמר לה, הרי את מותרת לכל אדם חוץ מאיש פלוני, או אלא לאיש פלוני, ונתן לה הגט על תנאי זה--אם היה אותו האיש גוי או עבד, או אסור עליה משום ערווה כגון אביה ואחיה או אביו ואחיו--הרי זה גט כשר.  ואם היה אותו האיש יש לו בה קידושין--אף על פי שהוא מחייבי לאוין, ואף על פי שהוא קטן--אינו גט:  שהרי שייר בגט, ואין זה כריתות.  היה בעל אחותה, שאף על פי שהוא היום אסור עליה משום ערווה, אם תמות אחותה, יהיה מותר לה--הרי זו ספק מגורשת.

ח,ז  [ו] אמר לה, הרי את מותרת לכל אדם חוץ ממי שייוולד שאינו עתה בעולם, או חוץ מזנותך, כלומר תהיה מותרת להינשא לכל אדם, אבל לזנות הרי את באיסור אשת איש, או הרי את מותרת לכל מי שיבוא עלייך כדרך כל הארץ, אבל שלא כדרכך הרי את באיסורך, או הרי את מותרת לכל אדם חוץ ממקדש בשטר, כלומר שהיא מותרת להתקדש בכסף ובביאה, אבל בשטר הרי את באיסור אשת איש, או הרי את מותרת לכל אדם חוץ מהפרת נדרייך, כלומר שלא נשאר לי עלייך שום אישות חוץ מהפרת נדרייך שאת אשתי לעניין הפרת נדרים, או לעניין אכילת תרומה, או לעניין ירושה שאם מתה יירשנה--בכל אחד מאלו, הרי זו ספק מגורשת.

ח,ח  [ז] אמר לה, הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון, וחזר ואמר לה, הרי את מותרת לראובן ושמעון--הרי זו מגורשת:  שהאנשים שהתנה בהן, הרי התירן וביטל התנאי.  [ח] אמר לה, הרי את מותרת לראובן--הרי זו אינה מגורשת, שהרי לא ביטל תנאו של שמעון.

ח,ט  אמר לה, הרי את מותרת לשמעון, או שאמר לה, הרי את מותרת אף לשמעון--הרי זה ספק גירושין:  שמא לא התירה אלא לשמעון, וראובן באיסורו עומד; וזה שאמר לשמעון, כלומר לכל אדם אף לשמעון, או שמא התירה לכול וזה שאמר אף לשמעון והוא הדין לראובן, ששמעון סמוך היה לראובן בתנאו.

ח,י  [ט] התנה עליה ואמר, היום אין את אשתי, ולמחר אשתי--אינה מגורשת, ואף על פי שכרת בינו לבינה היום; לפיכך כותבין בגיטין מן היום, ולעולם.

ח,יא  [י] הרי זה גיטיך, על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייכי--אינו גט, שאין זה כריתות; כל ימי חיי, או כל ימי חיי פלוני--הרי זה גט, שהרי כרת בינו לבינה, ולא יישאר לו עליה רשות, כשימות אותו פלוני.

ח,יב  [יא] הרי זה גיטיך, על מנת שלא תלכי לבית אביך עד שלושים יום--הרי זה גט; שלא תלכי לבית אביך, לעולם--אינו גט, שאין זה כריתות.  לפיכך האומר לאישה, הרי זה גיטיך, על מנת שלא תאכלי בשר זה לעולם, על מנת שלא תשתי יין זה לעולם--אינו גט, שאין זה כריתות; עד שלושים יום, הרי זה גט.

ח,יג  [יב] הרי זה גיטיך, על מנת שלא תינשאי לפלוני--אינו גט:  הא למה זה דומה, לאומר לה, על מנת שלא תשתי יין זה לעולם, או שלא תלכי לבית אביך לעולם, או כל ימי חייכי.  אבל אם אמר לה, על מנת שלא תינשאי לפלוני עד חמישים שנה--הרי זה גט, ולא תינשא לו כל זמן שהתנה; ואם נישאת, בטיל הגט למפרע.  זינת עימו--הוולד ממנו כשר, והגט כשר:  שלא התנה עימה אלא על הנישואין.

ח,יד  [יג] הרי זה גיטיך, על מנת שתינשאי לפלוני--אם נישאת לו, הרי זה גט כשאר התנאים; אבל אמרו חכמים, לא תינשא לא לאותו פלוני ולא לאחר:  לאותו פלוני לא תינשא, שמא יאמרו נשיהן נותנין זה לזה במתנה; ולאחר לא תינשא, שאינו גט אלא בקיום התנאי.  עברה ונישאת לאותו פלוני, לא תצא.  נישאת לאחר, קודם שתינשא לו--בטיל הגט, ותצא והוולד ממזר; וצריכה גט משני.

ח,טו  [יד] הרי זה גיטיך, והנייר שלי--אינה מגורשת, שאין זה כריתות; על מנת שתיתן לי את הנייר, הרי זה גט ותיתן.  [טו] חקק הגט על טס של זהב, ונתנו לה ואמר לה, הרי זה גיטיך, וכתובתיך--כשר, ונתקבלה כתובתה אם יש בטס כדי כתובתה; ואם אין בו, ישלים לה כתובתה.

ח,טז  כל המגרש על תנאי שמבטל את הגט, כגון שהתנה עליה שלא תשתה יין כל ימי חייה, או שתהיה מותרת לכל אדם חוץ מפלוני, או שהתנה שאר תנאים קודם כתיבת התורף--אם היה התנאי כתוב בגט, וחזר ומחקו ונתנו לה--הרי זו ספק מגורשת; ואם היה התנאי על פה--הרי זה נוטל הגט ממנה, וחוזר ונותנו לה בתנאי כשר, או בלא תנאי כלל.

ח,יז  כיצד:  הרי שנתן גט לאשתו ואמר לה, הרי את מגורשת בזה ומותרת לכל אדם חוץ מפלוני--אם נטלו ממנה וחזר ונתנו לה ואמר לה, הרי את מותרת בו לכל אדם, או הרי זה גיטיך--הרי זו מגורשת.  וכן כל כיוצא בזה.

ח,יח  הנותן גט לאשתו, על מנת שתיתן לו מאתיים זוז, וחזר והתנה עליה תנאי אחר בפני עדים, שתשמש את אביו שתי שנים--לא ביטלו דבריו האחרונים את הראשונים, אלא הרי זה כאומר לה עשי אחד משני התנאים, רצת משמשת רצת נותנת, ואין אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין.  אבל אם התנה עליה שתיתן לו מאתיים זוז, וחזר והתנה בפני שניים שתיתן לו שלוש מאות זוז--כבר בטיל תנאי של מאתיים, וצריכה ליתן שלוש מאות.  וכן כל כיוצא בזה.

ח,יט  התנה עליה שתעשה דבר זה סתם, הרי זה כמפרש יום אחד, הואיל ולא פירש כמה זמן תעשה.  כיצד:  אמר לה, הרי זה גיטיך, על מנת שתעשי עימי מלאכה, על מנת שתשמשי את אבא, על מנת שתניקי את בני--אם עשת עימו מלאכה יום אחד, או שימשה אביו יום אחד, או שהניקה בנו יום אחד בתוך הזמן שהבן יונק בו והוא בתוך ארבעה ועשרים חודש--הרי זה גט.  מת הבן, או האב, קודם שתניק, או תשמש--אינו גט.

ח,כ  אמר לה, על מנת שתניקי את בני, או תשמשי את אבא, שתי שנים--הרי זו משלמת הזמן שפירש; מת הבן או האב בתוך הזמן, או שאמר האב אין רצוני שתשמשני--אינו גט, שהרי לא נתקיים התנאי.  וכן כל כיוצא בזה.

ח,כא  הרי זה גיטיך, על מנת שתיתני לי מאתיים זוז מכאן ועד שלושים יום--נתנה בתוך שלושים יום מדעתו, הרי זו מגורשת; לאחר שלושים יום, אינה מגורשת.  נתנה לו בעל כורחו, והוא אינו רוצה לקבל--הרי זה גט פסול, עד שתיתן מדעתו.  חזר ואמר לה בתוך השלושים יום, הרי הן מחולין לך, אינה מגורשת, שהרי לא נעשה התנאי; מת בתוך השלושים יום, הואיל ושלמו השלושים יום ולא נתנה--אינה מגורשת.

ח,כב  אמר לה הרי זה גיטיך, על מנת שתיתני לי מאתיים זוז, ולא קבע זמן, ומת קודם שתיתן--אינה יכולה ליתן ליורשיו, שלא התנה עליה אלא שתיתן לו.  ולא בטיל הגט, שהרי לא קבע זמן; לפיכך אף על פי שאבד הגט, או נקרע קודם שימות--הרי זו מגורשת, ולא תינשא לזר עד שתחלוץ.

ח,כג  הרי זה גיטיך, על מנת שתיתני לי כלי פלוני או בגד פלוני, ואבד אותו כלי או נגנב--אף על פי שנתנה לו אלף בדמיו--אינו גט:  עד שתיתן אותו כלי עצמו, או עד שיבטל התנאי.

ח,כד  מי שנתגרשה על תנאי, וקידשה אחר קודם שיתקיים התנאי--אם נתקיים התנאי--הרי זו מקודשת; ואם לא נתקיים התנאי, ובטיל הגט--אינה צריכה גט משני, שהרי אין קידושין תופסין בה.  אבל אם נישאת, ולא נתקיים התנאי ובטיל הגט--צריכה גט משני, כמו שביארנו.
 

הלכות גירושין פרק ט

ט,א  המגרש את אשתו לאחר זמן קבוע, הרי זו מגורשת כשיגיע הזמן שקבע.  והרי זה דומה לתנאי, ואינו תנאי:  דומה לתנאי--שהיא מתגרשת, כשיגיע הזמן שקבע; ואינו תנאי--שהמגרש על תנאי, הרי גירש, וזה עדיין לא גירש, עד שיגיע אותו זמן.  לפיכך המגרש על תנאי, צריך לכפול תנאו; וזה אינו צריך לכפול דברו, ולא לשאר משפטי התנאין שביארנו.

ט,ב  כיצד:  האומר לאשתו, הרי זה גיטיך, ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלושים יום--אינה מגורשת בו אלא לאחר שלושים יום; ואם מת הבעל, או אבד הגט או נשרף, בתוך שלושים יום--אינה מגורשת.  [ג] הלכה והניחתו בצידי רשות הרבים, ונגנב או אבד משם לאחר שלושים יום--הרי זו מגורשת, הואיל והיה הגט קיים ביום שהיא מתגרשת בו, וייחדה אותו במקום שאינו רשות הרבים, שצידי רשות הרבים אינן כרשות הרבים.

ט,ג  [ד] וכן אם תלה הגירושין במעשה, דינו כדין מגרש אחר זמן.  כיצד:  כגון שאמר לאישה, הרי זה גיטיך, ולא תתגרשי בו עד שתיתני לי מאתיים זוז--הרי זו מתגרשת אחר שתיתן; ואינו צריך לכפול תנאו, ולא לשאר משפטי התנאין שביארנו--שהרי לא גירש על תנאי, אלא עדיין לא גירש זה, אלא תלה הגירושין בעשיית כך וכך, ואחר כך תתגרש.

ט,ד  [ה] ומה בין המגרש על תנאי, לזה שקבע זמן לגירושין או תלין במעשה:  שהמגרש על תנאי--יש שם גירושין, ואינן גמורין, עד שיתקיים התנאי.  לפיכך כשיתקיים התנאי, נתגרשה אם היה הגט קיים, אף על פי שאינו ברשותה; ואינה צריכה לחזור וליטלו או להיותו ברשותה אחר שנתקיים התנאי, שהרי הגיע לידה תחילה בתורת גירושין.  ואם נישאת קודם שיתקיים התנאי--לא תצא, כמו שביארנו.

ט,ה  אבל התולה גירושין בזמן או במעשה--לא הגיע גט לידה בתורת גירושין, אלא בתורת פיקדון עד הזמן שקבע, או עד שתעשה המעשה.  לפיכך כשיגיע הזמן, צריכה להיות הגט ברשותה, או תחזור ותיטלנו, או שיהיה במקום שייחדה אותו בו אף על פי שאינו רשותה, כמו שביארנו; ואחר כך תתגרש בו.  ואם נישאת קודם שיגיע הזמן שקבע, או קודם שתעשה המעשה שתלה בו הגירושין--תצא, והוולד ממזר:  שעדיין היא אשת איש גמורה, ואין כאן שם גירושין.

ט,ו  הנותן גט ביד אשתו ואמר לה, אם לא תיתני לי מאתיים זוז, אין זה גט, או אין את מגורשת--הרי זה לא גירש כלל, ואין כאן גט לא על תנאי ולא תלוי במעשה.  וכן כל כיוצא בזה.

ט,ז  הרוצה לגרש על תנאי, ויהיה עניין תנאו שלא תתגרש עד זמן פלוני--הרי זה מוציא עניין זה בלשון תנאי, ויתנה התנאי בביאתו בזמן קבוע או בהליכתו.  כיצד:  כגון שיאמר לה, אם לא באתי מכאן ועד שלושים יום, הרי זה גט, ואם באתי בתוך שלושים יום, לא יהיה גט, ונותן הגט בידה; או יאמר לה, הרי זה גיטיך מעכשיו, אם לא באתי מכאן ועד שלושים יום, או הרי זה גיטיך, על מנת שלא אבוא למדינה זו עד שלושים יום.  וכן כל כיוצא בזה.

ט,ח  התנה עליה שיהיה גט, אם לא בא עד שלושים יום למדינה זו, והיה בא בדרך בתוך שלושים יום, וחלה או עיכבו נהר ולא בא עד אחר שלושים יום--הרי זה גט:  אפילו עומד וצווח הריני אנוס, שאין אונס בגיטין; ואף על פי שגילה דעתו, שאין רצונו לגרש.

ט,ט  התנה עליה שתתגרש כשיעבור מכנגד פניה שלושים יום, והיה הולך ובא הולך ובא ולא נתייחד עימה--כשילך וישהה שלושים יום, תהיה מגורשת; ואף על פי שהיה הולך ובא בתוך שלושים יום, הואיל ולא נתייחד עימה, הרי הגט כשר.

ט,י  במה דברים אמורים, בשהתנה ואמר, הרי היא נאמנת עליי לומר שלא פייסתי אותה.  אבל אם לא האמינה, חוששין שמא פייס אותה כשהיה הולך ובא, ומחלה לו התנאי, וביטל הגט כשפייסה; ומפני חשש זה, יהי הגט פסול אחר השלושים יום.

ט,יא  וכן האומר לאישה, הרי זה גיטיך לאחר שנים עשר חודש, והיה עימה במדינה--חוששין שמא פייס אותה, עד שיאמר נאמנת עליי שלא פייסתי.  [י] וכן כל התנאין שהן תלויין ברצונה, ואם רצת וביטלה אותן, בטיל הגט--חוששין לו שמא פייס, עד שיאמר נאמנת עליי.  במה דברים אמורים, במתגרשת מן הנישואין, שליבו גס בה; אבל המתגרשת מן האירוסין, אין חוששין לו שמא פייס.

ט,יב  [יא] הרי זה גיטיך מעכשיו, אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש--אין חוששין שמא בא בסתר, שאין דרך בני אדם לבוא בצנעה; ואם תם הזמן שקבע ולא בא, הרי זו מגורשת.  מת בתוך שנים עשר חודש--אף על פי שאי אפשר שיבוא, והרי היא מגורשת, לא תינשא במקום יבם עד אחר שנים עשר חודש, כשיתקיים התנאי.

ט,יג  [יב] בריא שהתנה שיהיה זה גט אם מת, או חולה שהתנה שיהיה זה גט אם מת מחולי זה--לא אמר כלום:  שמשמע אם מתי, לאחר מיתה; ומשמעו, מעתה.  לפיכך אם אמר, אם מתי, הרי זה כאומר, לאחר מותי--ואין גט לאחר מיתה.  [יג] אמר לה, הרי זה גיטיך מעכשיו אם מתי, או מהיום אם מתי--הרי זה גט, וכשימות תהיה מגורשת.  [יד] אמר לה הרי זה גיטיך מעכשיו, או מהיום, לאחר מיתתי, ומת--הרי זו ספק מגורשת:  שמא אחר שאמר מעכשיו חזר בו, וסמכה דעתו על לאחר מיתה--שאין גט לאחר מיתה.

ט,יד  [טו] הרי זה גיטיך לכשתצא חמה, ומת בלילה--אינו גט; על מנת שתזרח חמה, ומת בלילה--הרי זו מגורשת, וכשתזרח חמה, יתקיים התנאי.  התנה עליה שאם זרחה חמה יהיה גט, ואם לא זרחה לא יהיה גט, ומת בלילה--אינו גט:  שהרי לא נתקיים התנאי עד שמת, ואין גט לאחר מיתה.

ט,טו  [טז] שכיב מרע שכתב גט לאשתו וגירשה, ועמד--אינו יכול לחזור בו, שאין גיטו כמתנתו:  שאם תאמר יחזור בו, יאמרו גיטו לאחר מיתה יגרש--כמו מתנתו, שאינה קונה אלא לאחר מיתה.

ט,טז  [יז] הרי זה גיטיך מהיום, אם מתי מחולי זה, ונפל עליו בית או נשכו נחש או טרפו ארי וכיוצא בזה, ומת--אינו גט.  [יח] אמר לה, אם לא יעמוד מחולי זה, ונפל עליו בית או נשכו נחש או טרפו ארי--הרי זו ספק מגורשת.

ט,יז  הרי זה גיטיך מעכשיו, אם מתי מחולי זה, ועמד והלך בשוק, וחלה ומת--אומדין אותו:  אם מחמת חולי הראשון מת, הרי זה גט; ואם לאו, אינו גט.  ואם ניתק מחולי לחולי, ולא עמד בשוק--הרי זה גט, ואינו צריך אומד.  [יט] ובכל אלו התנאין, כל הימים שמנתינת הגט עד שימות ויתקיים התנאי--הרי היא מגורשת לכל דבר, ובלבד שלא יתייחד עימה כמו שביארנו.

ט,יח  [כ] חולה שרצה לגרש אשתו על תנאי כשימות, כדי שלא תיפול לפני יבם, ואם עמד לא תהיה מגורשת, ולא רצה לגרשה מעכשיו, כדי שלא תיטרף דעתו--כך הוא כותב בגט אחר שכותב התורף, או אומר לה כשנותן לה הגט, אם לא מתי לא יהיה גט, ואם מתי יהיה גט, ואם לא מתי לא יהיה גט:  כדי שיהיה תנאי כפול, והין קודם ללאו, ולא יפתח פיו תחילה לפורענות.  ואם מת, תהיה מגורשת כשימות--והוא שיגיע הגט לידה, קודם מיתה.

ט,יט  [כא] בעל שנתן גט לאחד ואמר לו, זכה בגט זה לאשתי כדי שלא תיפול לפני יבם, ומת הבעל קודם שיגיע הגט לידה--הרי זו ספק מגורשת:  שרוב הנשים, זכות היא להן שלא ייפלו לפני יבם; ולפיכך תהיה ספק מגורשת, אף על פי שלא הגיע גט לידה, הואיל וזכה לה בו אחר.

ט,כ  [כב] אמר לעדים, לאחר שנים עשר חודש כתבו גט ותנו לאשתי, או שאמר להם, כתבו ותנו גט לאשתי לאחר שנים עשר חודש--הרי אלו כותבין אחר הזמן שקבע, ונותנין לה; ואם כתבוהו בתוך הזמן, אף על פי שנתנוהו לה אחר זמן שאמר--אינו גט.  כתבוהו אחר הזמן כשאמר, ומת קודם שיינתן לה--אינו גט; ואם לא נודע אם מיתה קדמה לנתינת הגט, או נתינת הגט קדמה למיתה--הרי זו ספק מגורשת.

ט,כא  [כג] אמר להן, כתבו ותנו לה אחר השבוע--אין כותבין אלא אחר שנה מאחר השבוע; אמר להן, לאחר השנה--כותבין לאחר חודש משנה שנייה; אמר להן, לאחר החודש--כותבין לאחר השבת מחודש שני; אמר להן, לאחר השבת--כותבין מאחר יום השבת עד סוף יום שלישי; אמר להן, כתבו ותנו לה קודם השבת--כותבין מיום רביעי ועד סוף יום שישי, ונותנין לה.

ט,כב  [כד] הרי שאיחרו אחר הזמן שאמר, ואחר כך כתבו ונתנו לה, כגון שאמר להן, לאחר החודש, וכתבו ונתנו לה, לאחר שתי שבתות מחודש שני--הרי זה פסול.  [כה] נתייחד עימה אחר שאמר להן לכתוב ולחתום וליתן לה, הרי אלו לא יכתובו:  וקל וחומר הדברים--אם הגט שניתן לה לידה כשנתייחד עימה, נפסל הגט שמא בעל; קל וחומר לזה, שלא נכתב.  ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתייחד עימה, אינו גט.

ט,כג  [כו] אמר לעשרה, כתבו גט לאשתי--אחד כותב, על ידי כולם; כולכם כתובו--כותב אחד מהם, במעמד כולם.  הוליכו גט זה לאשתי--מוליכו אחד מהן, על ידי כולם; כולכם הוליכו גט זה לאשתי--מוליכו אחד מהן, במעמד כולם.

ט,כד  [כז] אמר לעשרה, כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי--אחד מהן כותב, ושניים מהן חותמין, ואחד מהן נותנו לה; ואפילו היה הכותב הוא אחד משני העדים שחתמו בו, והוא השליח שנתנו לה--הרי זה כשר.  אמר להן, כולכם חתומו--כולם חותמין; ואם מנאן, בין שמנה כולם בין שמנה מקצתן, ואמר להן חתומו--הרי זה כאומר כולכם חתומו:  ושניים שחותמין בתחילה, הן משום עדים; והשאר, משום תנאי.

ט,כה  לפיכך אם היו השאר פסולין, או חתמו זה היום וזה למחר, אפילו לימים הרבה--הרי זה כשר.  מת אחד מהן קודם חתימה, הרי זה גט בטיל.  היה אחד משניים הראשונים פסול, הרי זה גט פסול--שמא יאמרו עד פסול כשר בעדות שאר שטרות, בעת שיהיו העדים רבים; ולא הכשירוהו בגט שעדיו רבים, אלא מפני שעדי מסירה הן העיקר.

ט,כו  [כח] תיקנו חכמים שהאומר לרבים לכתוב גט, או לחתום, או להוליך גט לאשתו--אם לכתיבה--אומר להן, כל אחד מכם יכתוב גט לאשתי; וכן להולכה--יאמר, כל אחד מכם יוליך; ואם לחתימה--יאמר להן, כל שניים מכם יחתמו בגט זה ותנו לאשתי.  [כט] ולמה אמרו חכמים, עדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה--גזירה, שמא יאמר לרבים כולכם חתומו; אם תאמר חותמין זה שלא בפני זה--שמא יעידו שניים, ותיטול הגט בידה, ותחשוב שכבר העידו בו, ועדיין לא נתקיים התנאי.

ט,כז  [ל] אמר לשלושה, שניים מכם יכתבו גט לאשתי ויחתמו וייתנו לה, והיה בהן אב ובנו, בין שחתם האב עם האחר, בין שחתם הבן עם האחר--הרי זה כשר, שהאדם עושה הבן שליח במקום האב.

ט,כח  [לא] אמר לשניים, כתבו וחתמו ותנו לפלוני שיוליך לאשתי, או תנו לשליח שיוליך לה--אחד מהן כותב, ושניהם חותמין ונותנין לשליח; ואם הוליכו הן בעצמן ונתנו לה--אינו גט, שלא עשה אותן שליח לגירושין.  כיצד יעשו--ייטלו אותו ממנה, וייתנוהו לשליח, וחוזר ונותנו לה בפניהן, או בפני אחרים.  ורבותיי הורו בגט זה בדבר שאינו נראה, מפני שיבוש שהיה בנוסחאות שלהן.

ט,כט  [לב] אמר לסופר, כתוב לי גט לאשתי, כתבו ונתנו לבעל בלא עדים, ונטלו הבעל ונתנו לשליח ואמר לו, תן גט זה לאשתי בפני עדים, והלך השליח ונתנו לה בפני עדים--הרי זו ספק מגורשת:  שאין השליח נאמן להתיר הערווה, אף על פי שהוא עד אחד--אלא מפני כתב העדים שחתמו על הגט, שהן כמי שנחקרה עדותן, עד שיהיה שם מערער, כמו שביארנו.  ואם היו שם שני עדים שיעידו שגט זה, הבעל נתנו לשליח לגרשה בו--הרי זו מגורשת.

ט,ל  [לג] האומר לשליח, תן גט זה לאשתי במקום פלוני, ונתנו לה במקום אחר--אינו גט; הרי היא במקום פלוני, ונתנו לה במקום אחר--כשר, מפני שמראה מקום הוא לו.  אמר לו, אל תיתנהו לה אלא בבית, ונתנו לה בעלייה, אל תיתנהו לה אלא בימין, ונתנו לה בשמאל, תנהו לה ביום פלוני, ונתנו לה בתוך הזמן--אינו גט; אל תיתנהו לה אלא ביום פלוני, ונתנו לה מלפניו, או מאחריו--אינו גט, שהרי הקפיד על עצמו של יום.  וכן כל כיוצא בזה.

ט,לא  [לד] וכן האישה שאמרה לשלוחה, התקבל לי גיטי במקום פלוני, וקיבלו לה במקום אחר--אינו גט; הבא לי גיטי למקום פלוני, והביאו לה למקום אחר--כשר.

ט,לב  [לה] האומר לשלוחו, הולך גט זה לאשתי, בין שאמר לו הולך, בין שאמר לו את הולך, וחלה או נאנס--משלחו ביד אחר.  ואם אמר לו, טול לי ממנה חפץ פלוני, ותן לה גט זה--הרי זה לא ישלחו ביד אחר; ואם שילחו ביד אחר, ויצאת האישה לקראת השליח ונתנה החפץ בתחילה, ואחר כך נתן לה הגט--הרי זו מגורשת.  [לו] נתן לה הגט, ואחר כך נתנה החפץ--אפילו מיד השליח הראשון, אינו גט:  שהרי עבר על דברי הבעל בדבר שסתם בני אדם מקפידין עליו--שהרי הבעל אמר לו, טול החפץ ותן לה, והוא נתן ואחר כך נטל.

ט,לג  [לז] אמר לו, תן לה הגט, וטול ממנה חפץ פלוני--הרי זה לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר; ואם שילחו ביד אחר--הרי זה גט, בין שנתנה החפץ תחילה, בין שלא נתנה אלא בסוף.

ט,לד  [לח] נתן הגט לשליח ואמר לו, אל ייתנהו לה אלא אתה, ונתנו לאחר, ונתנו לה--אינו גט; וכן אם אמר לו, אל תיתנהו לה אתה, אלא תנהו לפלוני, והוא ייתננו לה, ונתנו לה השליח הראשון--אינו גט, לפי שלא עשהו שליח לגירושין.

ט,לה  [לט] נתן לו הגט ואמר לו, הולך גט זה לאשתי, אמר לו השליח, איני מכירה, אמר לו הבעל, תנהו לפלוני, הוא מכירה--הרי זה שליח שלא ניתן לגירושין, ואינו נותן הגט אלא לפלוני שאמר הבעל; ואותו הפלוני הוא שליח הגירושין, והוא שמוליכו לה, או משלחו ביד אחר, אם חלה או נאנס.

ט,לו  [מ] נתן הגט לשליח ואמר לו, לא תיתנהו לה עד שלושים יום, וחלה או נאנס בתוך השלושים--משלחו ביד אחר:  שאף על פי שאינו עכשיו שליח לגירושין, הואיל ולאחר שלושים יום יהיה שליח גירושין, עושה שליח אחר, בתוך השלושים.

ט,לז  [מא] במה דברים אמורים, בשלא היה בעלה עימה במדינה, או שהייתה מתגרשת מן האירוסין.  אבל מתגרשת מן הנישואין ובעלה עימה במדינה, חוששין לו שמא פייס, ואינו עושה שליח בתוך השלושים, אלא אם כן אמר, נאמנת עליי שלא פייסתי; אבל נותן הגט לה לאחר השלושים--וחוששין לה כמו שביארנו, עד שיאמר, נאמנת עליי שלא פייסתי.
 

הלכות גירושין פרק י

י,א  כל מקום שאמרנו בחיבור זה, שהגט בטיל, או אינו גט, או אינה מגורשת--הרי זה גט בטיל מן התורה, ועדיין היא אשת איש גמורה; ואם נישאת, תצא והוולד ממזר.  ואם היה בעלה כוהן, לא נאסרה עליו משום גרושה--חוץ מן המגרש את אשתו ואמר לה, הרי את מגורשת ממני, ואין את מותרת לכול:  שאף על פי שאין זה גט, הרי זו פסולה לכהונה מדבריהן, שנאמר "ואישה גרושה מאישה" (ויקרא כא,ז); אמרו חכמים, אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, ולא הותרה לכול, נאסרה לכהונה--וזהו ריח הגט, שפוסל בכהונה מדבריהן.

י,ב  וכל מקום שאמרנו בחיבור זה, שהגט פסול--הרי זה פסול מדברי סופרים בלבד; ונפסלה בו מן הכהונה, מדברי תורה.  ולכתחילה, לא תינשא; ואם נישאת, לא תצא והוולד כשר.  וכותבין לה גט אחר כשר, ונותנין לה--והיא תחת בעלה.  ואם אי אפשר לכתוב אחר, והיה הבעל ותיק וגירש מעצמו--הרי זה משובח, אם אין לו בנים; אבל אם יש לו בנים--לא יוציא מפני פסול הגט, שמא יוציא לעז על בניו.

י,ג  וכל מקום שאמרנו בחיבור זה, הרי זה ספק גירושין, או שהיא ספק מגורשת--לא תינשא.  ואם נישאת, תצא; והוולד ספק ממזר, מפני שהיא ספק ערווה.  ובין שגירש את אשתו בגט פסול, או שהייתה ספק מגורשת ורצה להחזירה--הרי זו מותרת לבעלה; ואינו צריך לחדש הנישואין, ולברך שבע ברכות, ולכתוב כתובה--עד שתתגרש גירושין גמורין.

י,ד  כל מי שנישאת בגט בטיל, הרי זו צריכה גט מבעל שני מדבריהן--כדי שלא יאמרו, אשת איש יוצאה בלא גט; וצריכה גט מן הראשון, להתירה לשאר העם.  ונאסרה על שניהם לעולם, אף על פי שנבעלה בשגגה--כדי שלא יאמרו, החזיר זה גרושתו אחר שנישאת; ואם עבר אחד משניהן והחזירה, יוציא.

י,ה  וכן הדין באישה שבאו לה עדים שמת בעלה, ונישאת, ואחר כך בא בעלה, בין שהיה בעלה פיקח, בין שהיה חירש, בין שנישאת לפיקח, בין שנישאת לחירש שאין קידושיו קידושין גמורים--תצא משניהם, וצריכה גט משניהם, ונאסרה על שניהם עולמית.

י,ו  הרי שנתקדשה, ואחר כך בא בעלה, או נמצא הגט בטיל--הרי זו מותרת לבעלה, ואינה צריכה גט משני:  שאין קידושין תופסין בעריות; ואין חוששין שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט--כיון שלא נישאת, יאמרו תנאי היה בקידושין ולא נתקיים.

י,ז  האישה שנישאת, ואחר כך נמצא הגט בטיל, או בא בעלה, אחר ששמעה שמת--אין הבעל הראשון והשני זכאין לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפר נדריה.  וכל פירות שאכלו שניהן אחר שנישאת, אין מוציאין מהן; ואין לה כתובה, ולא תנאי מתנאיי כתובה, ולא מזונות--לא על זה, ולא על זה.  ואם נטלה מזה, או מזה--תחזיר.  וכל מה שבלה או אבד מנכסיה, אפילו מנכסי צאן ברזל--אין מוציאין אותן, לא מזה ולא מזה.  והוולד מן השני, ממזר; ואם בא עליה הראשון קודם שיגרש השני, הרי הוולד ממזר מדבריהם.

י,ח  גירשה השני, ונטלה ממנו כתובה, ואחר כך בא בעלה, או נמצא הגט בטיל--אין מוציאין מידה מה שנטלה, לא מן המזונות ולא מן הכתובה.

י,ט  [ח] וכן הדין באחיו שקידש אישה והלך, ושמע בו שמת, וייבם אשתו, ואחר כך בא--תצא מזה ומזה, וצריכה גט מזה ומזה; וכל הדרכים האלו בה.  וכן אם קידש אישה, והלכה למדינה אחרת, ושמע שמתה, ונשא אחותה, ואחר כך נודע שלא מתה--צריכות שתיהן ממנו גט, וכל הדרכים האלו בהן.

י,י  [ט] אבל אם הלכה אשתו הנשואה למדינה אחרת, ושמע שמתה, ונשא אחותה, ונמצאת אשתו קיימת--אין אחותה צריכה ממנו גט, ואשתו מותרת; וכן שאר העריות שנשאן בחזקת היתר, ונמצאו ערווה--אינן צריכות גט, שאין קידושין תופסין בעריות.

י,יא  [י] ומפני מה הצריכו אחות ארוסתו גט--שמא יאמרו, תנאי היה באירוסין, וכדת נשא אחותה; והואיל ויצאה אחותה בגט, אחותה שהיא ארוסתו הראשונה אסורה, כדי שלא יאמרו, נשא אחות גרושתו.

י,יב  [יא] כתב הסופר, וטעה ונתן גט לאיש ושובר לאישה, או שטעו הן ונטל הבעל הגט, ונטלה היא השובר, וכמדומה להן שנתגרשה, ולאחר זמן והרי הגט יוצא מתחת ידי האיש--אם לא נישאת--הרי זו אינה מגורשת, ונתגלה הדבר שעדיין לא נתגרשה, וייתן לה הגט בפנינו, ותהיה מגורשת משעת נתינתו.  ואם נישאת, ואחר כך הוציא הבעל את הגט ואמר, עדיין לא נתגרשה, שהרי הגט בידי ולא הגיע לידה--אין שומעין לו לאוסרה על בעלה, אלא הרי זו בחזקת גרושה, ונפל הגט מידה ומצאו זה, והרי בא לאוסרה על בעלה השני.

י,יג  [יב] המוציא את אשתו משום שם רע, או משום שהיא פרוצה בנדרים--אומרין לו, הודיעה שמפני זה אתה מוציאה, כדי לייסרה; ודע אתה שאין אתה מחזיר אותה לעולם.  ומפני מה המוציא את זו, לא יחזירה לעולם--גזירה, שמא תינשא לאחר, ותעשה תשובה ותהיה צנועה תחתיו, ויאמר הראשון אילו הייתי יודע שכן הוא, לא הייתי מגרשה:  ונמצא כמגרש על תנאי, ולא נתקיים--שנמצא הגט בטיל למפרע.  לפיכך אומרים לו, גמור בליבך לגרשה, שאין זו חוזרת לך לעולם; ואם עבר והחזיר, לא יוציא.

י,יד  [יג] וכן המוציא את אשתו משום איילונית, או משום שרואה דם בכל עת תשמיש--הרי זה לא יחזיר לעולם:  שמא תינשא לאחר, ותלד האיילונית ותתרפא הנידה, ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא, לא הייתי מגרש--ונמצא הגט בטיל, והבנים ממזרים; ואם עבר והחזיר, לא יוציא.

י,טו  [יד] שליח שהביא גט חוצה לארץ ואמר, בפניי נכתב ובפניי נחתם--הרי זה לא יישאנה, שאנו חוששין שמא עיניו נתן בה ולפיכך העיד לה; וכן עד אחד שהעיד לאישה שמת בעלה, ונישאת על פיו--הרי זה לא יישאנה; וכן החכם שאסר את האישה בנדר על בעלה--הרי זה לא יישאנה; וכן הנטען על השפחה ונשתחררה, על הנוכרית ונתגיירה--הרי זה לא יישאנה; וכן גוי ועבד הבא על בת ישראל, אף על פי שחזר הגוי ונתגייר, העבד ונשתחרר--הרי זה לא יישאנה.  וכולן, אם עברו ונשאו--אין מוציאין מידם.

י,טז  [טו] וכולן שהיו להן נשים, ומתו נשותיהן, או שנתגרשו והיו הנשים הן שהרגילו את בעליהן לגרשם--הרי אלו מותרות להינשא להן, לכתחילה; וכן אם הלכו נשים אלו, ונישאו לאחרים, ונתאלמנו, או נתגרשו--הרי אלו מותרות להינשא להן, לכתחילה.

י,יז  [טז] וכל אחת מהן, מותרת להינשא לבן העד שהעיד לה, או לבן החכם שאסרה על בעלה, או לבן הנטען עליה, או לשאר קרוביהן--שאין אדם חוטא, כדי שייהנה אחר; ומותרת האישה להינשא לאחד מעדי גירושיה, או מעדי מיאוניה, או לאחד מן הדיינים שחלצה בפניהם--שאין חוששין אלא לעדות אחד.  ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון, ויתקרב לחליצה.

י,יח  [יז] המגרש את אשתו, וחזר ובעלה בפני עדים קודם שתינשא לאחר, בין שגירשה מן הנישואין, בין מן האירוסין--הואיל ואשתו הייתה, הרי זו בחזקת שהחזירה, ולשם קידושין בעל, לא לשם זנות:  ואפילו ראו אותו, שנתן לה מעות--שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו באשתו בעילת זנות, והרי בידו לעשותה בעילת מצוה.  לפיכך הרי זו בחזקת מקודשת קידושי ודאי, וצריכה ממנו גט שני.

י,יט  [יח] נתייחד עימה בפני עדים--אם הייתה מגורשת מן הנישואין, חוששין לה שמא נבעלה, והן הן עדי ייחוד, הן הן עדי ביאה:  שכל המקדש בביאה, אינו צריך לבעול בפני עדים, אלא יתייחד בפניהן ויבעול, כמו שביארנו.  לפיכך צריכה גט מספק, והרי היא ספק מקודשת.  ואם הייתה מתגרשת מן האירוסין--אין חוששין לה, שהרי אין ליבו גס בה.

י,כ  [יט] הורו מקצת הגאונים שכל אישה שתיבעל בפני עדים, צריכה גט--חזקה, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.  והגדילו והוסיפו בדבר זה שעלה על דעתם, עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו, חוששין לו, ולא תתייבם אשתו--שמא שיחרר שפחתו, ואחר כך בא עליה; ויש מהן שהורה שוודאי שיחרר, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.

י,כא  וכל הדברים האלו--רחוקים הם בעיניי עד מאוד, מדרכי ההוראה; ואין ראוי לסמוך עליהן:  שלא אמרו חכמים חזקה זו, אלא באשתו שגירשה בלבד, או במקדש על תנאי ובעל סתם, שהרי היא אשתו--ובאשתו הוא, שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות, עד שיפרש שהיא בעילת זנות, או שיפרש שעל תנאי הוא בועל.  אבל בשאר הנשים--הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות, עד שיפרש שהוא לשם קידושין.  ואין צריך לומר בשפחה או בגויה, שאינה בת קידושין, שאין חוששין להן, כלל; והרי הבן מהן, בחזקת גוי ועבד, עד שייוודע בוודאי שנשתחררה אימו, או נתגיירה.

י,כב  [כ] מי שהוחזקה אשת איש, בין מן הנישואין בין מן האירוסין, ויצא שמה בעיר מגורשת, אפילו רוב העיר או כולן מעבירין קול שנתגרשה--אין חוששין לה, והרי זו בחזקתה; אבל אם יצא שמה בעיר מקודשת, והוחזק הקול בבית דין, שהרי היא מקודשת בספק כמו שביארנו, ואחר כך יצא עליה קול שנתגרשה מאותן הקידושין--הרי זו מגורשת, שקול אסרה וקול התירה.

י,כג  [כא] לא יישא אדם אישה, ודעתו לגרשה; ולא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו, ודעתו לגרשה.  ולא יגרש אדם אשתו ראשונה, אלא אם כן מצא בה ערוות דבר, שנאמר "כי מצא בה ערוות דבר" (דברים כד,א).  ואין ראוי לו, למהר לשלח אשתו ראשונה; אבל שנייה, אם שנאה ישלחה.

י,כד  [כב] אישה רעה בדעותיה, ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות--מצוה לגרשה, שנאמר "גרש לץ, וייצא מדון" (משלי כב,י).  ואישה שנתגרשה משום פריצות--אין ראוי לאדם כשר שיישאנה, שאין זה מוציא רשעה מביתו וזה מכניסה לתוך ביתו.

י,כה  [כג] מי שנתחרשה אשתו--הרי זה מגרשה בגט, ותהיה גרושה.  אבל אם נשתטת--אינו מוציאה, עד שתבריא; ודבר זה תקנת חכמים הוא, כדי שלא תהיה הפקר לפרוצין, שהרי אינה יכולה לשמור את עצמה.  לפיכך מניחה ונושא אחרת, ומאכילה ומשקה משלה.  ואין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה, שאין כוח בבן דעת, לדור עם השוטים בבית אחד; ואינו חייב לרפותה, ולא לפדותה.  ואם גירשה, הרי זו מגורשת; ומוציאה מביתו, ואינו חייב לחזור ולהיטפל בה.
 

הלכות גירושין פרק יא

יא,א  אין נושאין קטנה.  והנושא קטנה יתומה, ולא רצת בבעל--הרי זו ממאנת והולכת, ואינה צריכה ממנו גט:  שאין קידושי קטנה קידושין גמורין, כמו שביארנו.  וכן קטנה שהשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה, כשהיא קטנה--הרי היא כיתומה בחיי האב; ואם נישאת כשהיא קטנה בחיי אביה, הרי זו ממאנת.  [ב] החירשת--אף על פי שנישואיה מדברי סופרים כנישואי קטנה--לא תיקנו לה שתמאן, כדי שלא יימנעו מלנושאה.

יא,ב  [ג] ממאנת היא הקטנה--בין מן האירוסין, בין מן הנישואין, בין בפני בעלה, בין שלא בפניו; וכשם שממאנת בבעל, כך ממאנת ביבם.  וממאנת בבעל זה, ונישאת לאחר; וממאנת בשני, וכן בשלישי--אפילו כמה פעמים:  כל זמן שהיא קטנה, יש לה למאן.  וקטנה שלא מיאנה, אף על פי שהיא נשואה, והלכה ונתקדשה לאחר, כשהיא קטנה--קידושיה הן הן מיאוניה.

יא,ג  [ד] ועד מתיי הבת ממאנת, כל זמן שהיא קטנה--עד שתהיה נערה, או עד שייוודע שהיא איילונית.  במה דברים אמורים, בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשת בת שתים עשרה שנה ויום אחד.  אבל אם הגיעה לזמן הזה, ונבעלה--הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שביארנו, הרי זו אינה ממאנת; ואינה צריכה בדיקה למיאון, שחזקתה שהביאה סימנין.

יא,ד  [ה] הרי שנבדקה, ולא נמצאו לה סימנין--הואיל ונבעלה אחר שהגיעה לזמן הראוי לסימנין, הרי זו חוששין לה שמא הביאה ונשרו; ולפיכך צריכה גט מספק.  ואם מיאנה אחר שנבדקה, ונתקדשה לאחר--צריכה ממנו גט מספק; ואם נישאת--תצא מזה ומזה, והוולד ספק ממזר משניהם.

יא,ה  [ו] קטנה שלא מיאנה והגדילה--אף על פי שלא בעלה בעלה משנעשת בת שתים עשרה שנה ויום אחד--הרי זו אינה ממאנת, שהרי הגדילה; וצריכה גט מדברי סופרים:  שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות, עד שנחוש לה שמא הביאה סימנין ותהיה ספק מקודשת, ולא בא עליה אחר שגדלה, כדי שתהיה אשת איש גמורה; ונמצאת שאינה צריכה גט אלא מנישואי קטנות, שהן מדברי סופרים.

יא,ו  לפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדלה, תופסין בה קידושי שני; ואם גירש הראשון, יכנוס השני.  אבל אם גירש שני, לא יקיים ראשון--שמא יאמרו, החזיר גרושתו מאחר שנתארסה.  ואם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון--תצא מזה ומזה, מפני שהיא דומה לאישה ששמעה שמת בעלה ונישאת ואחר כך בא בעלה.  ואין הוולד מן השני ממזר; ואם בא עליה ראשון קודם שיגרש השני, הוולד ממזר.

יא,ז  איזו היא קטנה שצריכה למאן--מבת שש עד בת עשר, בודקין אותה לפי יופי דעתה:  אם יודעת לשמור קידושיה ושהן קידושין, לא שתשמור אותן כמו שמשמרת האגוז והתמרה וכיוצא בהן--הרי זו צריכה מיאון; ואם אינה יודעת לשמור קידושיה--אינה צריכה למאן, אלא הולכת לבית אימה כאילו לא נתקדשה מעולם.  ופחותה מבת שש--אפילו יודעת לשמור, אינה צריכה מיאון; ויתרה על בת עשר--אפילו סכלה ביותר, צריכה מיאון.  וכל מי שהשיאוה אחיה או קרוביה או אימה, שלא לדעתה--אינה צריכה למאן.

יא,ח  כיצד ממאנת:  אומרת בפני שניים, אין רצוני בפלוני בעלי, או אין רצוני בקידושין שקידשוני אימי או אחי, וכיוצא בדברים אלו; ואפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה, והיא עומדת ומשקה עליהן, ואמרה, איני רוצה בפלוני בעלי--הרי זה מיאון.

יא,ט  השניים שממאנת הקטנה בפניהן, כותבין לה, ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו בפלוני בעלה, וחותמין ונותנין לה; וזה הוא גופו של גט מיאון.  וגט מיאון--אינו כגט הגירושין שנתינתו מגרשת, ואינו צריך כתיבה לשמה, ולא מסירה, ולא דבר ממשפטי גט הגירושין; ואין כותבין בו טופסי הגט, שמא ייראה כגט גירושין, לפי שאינו אלא כמעשה בית דין.

יא,י  השניים שממאנת בפניהן, צריכין שיהיו מכירין אותה, ואת בעלה שמיאנה בו; לפיכך כל מי שראה אותה שמיאנה, ושמע מיאוניה--יש לו לכתוב לה גט מיאון, אף על פי שאינן מכירין.  וכבר נהגו ישראל לכתוב גט מיאון, בנוסח זה:

יא,יא  בכך בשבת כך וכך יום לחודש פלוני שנת כך וכך למניין פלוני, מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו ואמרה שאימי או אחי הטעוני והשיאוני או קידשוני ואני קטנה לפלוני בן פלוני.  והשתא גיליתי דעתי קודמיכון דלא צבינא ביה ולא קיימנא עימיה.  ובדקינן פלונית דא ואתברר לנא דעדיין קטנה היא, וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה לזכו ולראיה ברורה.

יא,יב  המגרש את אשתו, ונתקדשה לאחר--אף על פי שלא בעלה, נאסרה על הראשון; ואם החזירה הראשון, ובעלה--לוקה, וכופין אותו להוציא:  שנאמר "לא יוכל בעלה הראשון . . ." (דברים כד,ד).  [יג] זינת עם אחר, כשהיא גרושה--הרי זו מותרת לחזור לבעלה:  שנאמר "ויצאה, מביתו; והלכה, והייתה לאיש אחר" (דברים כד,ב)--הוויתה לאיש אחר שהיא הקידושין, היא שאוסרת אותה לחזור לו.

יא,יג  [יד] ובכלל לאו זה, שכל אישה שזינת תחת בעלה, נאסרה על בעלה, ולוקה עליה--שנאמר "אחרי אשר הוטמאה" (דברים כד,ד), והרי נטמאה:  אלא אם כן הייתה אשת ישראל שנאנסה.  לפיכך כל אישה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה--אם בעל אותה, מכין אותו מכת מרדות; ואם עבר והחזירה אחר שגירשה, יוציא בגט.

יא,יד  [טו] חירש שגירש ברמיזה כמו שביארנו, והלכה ונתקדשה לחירש אחר, ואין צריך לומר לפיקח--אסורה לחזור לבעלה החירש; אבל אשתו של פיקח שנתגרשה, והלכה ונישאת לחירש, ונתגרשה--מותרת לחזור לבעלה הפיקח.

יא,טו  [טז] הממאנת באיש, אינה מגורשת ממנו; ודינה עם בעלה שמיאנה בו, כדינה עם מי שלא קידשה מעולם:  היא מותרת בקרוביו, והוא מותר בקרובותיה; ולא פסלה מן הכהונה.  ואם נישאת לאחר, וגירשה האחר, או מת, או מיאנה בו--מותרת לחזור לראשון.

יא,טז  ולא עוד, אלא אפילו גירשה הראשון והחזירה, ומיאנה בו, ונישאת לאחר אחר שמיאנה בו, וגירשה האחר--מותרת לחזור לראשון:  שכל היוצאה במיאון, אף על פי שקדמו גט--הרי זו כמי שלא נתגרשה ממנו בגט מעולם, ומותרת לחזור לו.

יא,יז  אבל המגרש את הקטנה בגט, ונישאת לאחר, ומיאנה באחר--אסורה לחזור לראשון, מפני שיצאת ממנו בגט, אף על פי שיצאת מן האחרון במיאון; ואין צריך לומר, אם גירשה האחרון, או מת.  וכן אסורה לאבי הראשון, ולבנו, ולאחיו, כשאר הגרושות--אף על פי שיצאת מן האחרון במיאון.

יא,יח  [יז] הממאנת ביבם--אסורה לאביו, מפני שנראת ככלתו בעת שמת בנו; אבל לשאר קרוביו, מותרת.  לפיכך אם מיאנה באחד מן היבמין, מותרת לאחיו.

יא,יט  [יח] כל אישה שנתגרשה, או שנתאלמנה--הרי זו לא תינשא ולא תתארס, עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום שנתגרשה בו או שמת בעלה בו, וחוץ מיום שנתארסה בו:  כדי שייוודע אם היא מעוברת, או אינה מעוברת, להבחין בין זרעו של ראשון, לזרעו של אחרון.  [יט] ומיום כתיבת הגט, מונין למגורשת; ואפילו היה על תנאי, או שלא הגיע לידה אלא אחר כמה שנים--מיום הכתיבה מונין, שהרי אינו מתייחד עימה משכתבו לה.

יא,כ  וגזירת חכמים היא שאפילו אישה שאינה ראויה לוולד, ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין--צריכה להמתין תשעים יום; אפילו קטנה, או זקנה, או עקרה, או איילונית, ואפילו בעלה במדינת הים, או חולה, או חבוש בבית האסורין, אפילו בתולה מן האירוסין--צריכות להמתין תשעים יום.

יא,כא  שפחה שנשתחררה, וגיורת שנתגיירה--ממתינין תשעים יום; אפילו גר ואשתו שנתגיירו, מפרישין אותן תשעים יום, כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה, לזרע שלא נזרע בקדושה.  וכן יפת תואר--אף על פי שנתנה לה תורה שלושים יום לתקנת עצמה, צריכה להמתין תשעים יום לתקנת הוולד; והשלושים, מכלל התשעים.

יא,כב  הממאנת, אינה צריכה להמתין תשעים יום; לא גזרו אלא בגרושה.  וכן המזנה, אינה צריכה להמתין, מפני שהיא משמרת עצמה, שלא תתעבר; וכן אנוסה ומפותה, אינן צריכות להמתין.

יא,כג  מי שנישאת בטעות, ונודע שהיא אסורה לבעלה, והוציאוה בית דין מתחתיו--אם הייתה קטנה שאינה ראויה לוולד, אינה צריכה להמתין:  שזה דבר שאינו מצוי הוא; וכל דבר שאינו מצוי ברוב, לא גזרו בו.

יא,כד  המארס בתוך תשעים יום, מנדין אותו; אירס וברח, אין מנדין אותו.  כנס בתוך תשעים יום, מפרישין אותן עד אחר הזמן; ויעמוד עם אשתו.

יא,כה  וכן גזרו חכמים שלא יישא אדם מעוברת חברו, ומניקת חברו, ואף על פי שהזרע ידוע למי הוא:  מעוברת--שמא יזיק הוולד בשעת תשמיש, שאינו מקפיד על בן חברו; ומניקה--שמא יתעכר החלב, והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילין לחלב כשיתעכר.

יא,כו  כמה הוא זמן היניקה--ארבעה ועשרים חודש, חוץ מיום שנולד בו ומיום שתתארס בו.  [כז] כשם שאסור לישא, כך אסור לארס עד אחר זמן זה; ואפילו נתנה בנה למניקה, או שגמלתהו בתוך ארבעה ועשרים חודש--לא תינשא; מת בנה--מותרת לינשא, ואין חוששין שמא תהרגנו.

יא,כז  [כח] עבר ונשא מעוברת, או מניקה בתוך זמן זה--יוציא בגט, ואפילו היה כוהן; ואם היה ישראל, יחזירה אחר עשרים וארבעה חודש של מניקה.  נשאה וברח, ולאחר זמן בא--יישב עם אשתו, ואין בכך כלום.  אירס מעוברת או מניקה, אין כופין אותו להוציא; ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה, או עד שימות הוולד.
 

הלכות גירושין פרק יב

יב,א  האישה שבאה ואמרה, אשת איש הייתי, וגרושה אני--נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.  הוחזקה אשת איש, ובאה ואמרה, גירשני בעלי--אינה נאמנת להתיר עצמה; אבל פסלה עצמה לכהונה, לעולם.  ואם מת בעלה, חוששין לדבריה; וחולצת, ולא מתייבמת.

יב,ב  היו לה שני עדים שהיא גרושה--אף על פי שאין שם גט, הרי זו תינשא לכתחילה.  הוציאה גט מתחת ידה ואמרה, גירשני בעלי בזה--הרי זו נאמנת; ותינשא בו, אף על פי שאינו מקויים, כמו שביארנו.  [ג] בא הבעל ועירער--אם אמר, לא נתתיו לה אלא נפל ממני ומצאה אותו, אינו נאמן:  שהרי הודה שכתבו לה, והרי הוא יוצא מתחת ידה.  אבל אם אמר הבעל, על תנאי היה, פיקדון היה, מעולם לא כתבתיו ומזוייף הוא--יתקיים בחותמיו או בעדי מסירה, כמו שביארנו.  ואם לא נתקיים, אינה מגורשת להיותה מותרת לאחרים; אבל נפסלה מן הכהונה, כמו שביארנו, שהרי פסלה עצמה בהודאת פיה, ועשתה עצמה כחתיכה של איסור.

יב,ג  [ד] באה היא ובעלה, היא אומרת, גירשתני ואבד גיטי, והוא אומר, לא גירשתיך--אף על פי שהוחזקה אשתו, הרי זו נאמנת:  חזקה, שאין אישה מעיזה פניה בפני בעלה.

יב,ד  [ה] אמר הבעל, גירשתי את אשתי--אינו נאמן, וחוששין לדבריו ותהיה ספק מגורשת; ואפילו הודת לו שגירשה, אינו נאמן--שמא יתכוון לקלקל אותה, או בגט בטיל גירשה והיא אינה יודעת, או שמא תעיז פניה בו מפני שהוא מאמינה, והיא אינה יודעת כובד האיסור שלה.  לפיכך אומרין לו, אם אמת הדבר, הרי אתם קיימים, גרשה עתה בפנינו.

יב,ה  [ו] שניים אומרין נתגרשה, ושניים מכחישין אותן ואומרין לא נתגרשה--אפילו הבעל עומד והיא אומרת לו, גירשתני--הרי זו בחזקת אשת איש גמורה כשהייתה:  מפני העדים שסומכין אותה, אפשר שתעיז פניה.  לפיכך אם נישאת, תצא והוולד ממזר.

יב,ו  [ז] במה דברים אמורים, בשאמרו עכשיו נתגרשה, שהרי אומרין לה, אם אמת הדבר הוציאי גיטיך; אבל אם אמרו העדים מכמה ימים נתגרשה, יש לומר אבד הגט.  והואיל והיא אומרת, גרושה אני בוודאי, ושני עדים מעידין לה--אף על פי שהרי שניים מכחישין אותן--אם נישאת לאחד מעדיה, לא תצא:  שהרי היא ובעלה יודעין בוודאי שהיא מותרת, וחזקה היא שאין מקלקלין עצמן.  אבל אם נישאת לאחר, הואיל והדבר אצלו ספק, וכן אם אמרה היא איני יודעת, אפילו נישאת לאחד מעדיה--הרי זו תצא, והוולד ספק ממזר.

יב,ז  [ח] אמרו שניים ראינוה שנתגרשה, ושניים אומרים לא ראינוה--אם היו כולם שרויים בחצר אחת, הרי זו לא תינשא; ואם נישאת--לא תצא והוולד כשר, שבני אדם עשויין לגרש בצנעה.

יב,ח  [ט] האישה שלא הוחזקה אשת איש, ובא עד אחד ואמר, אשת איש הייתה ונתגרשה, ובא עד אחד ואמר, לא נתגרשה--הרי שניהן מעידין שהיא אשת איש, ואחד מעיד שהיא גרושה, ואין דבריו של אחד מועיל, במקום שניים:  ולפיכך לא תינשא; ואם נישאת, תצא.

יב,ט  [י] אישה ושני אנשים שבאו ממדינה אחרת, זה אומר, זו אשתי וזה עבדי, וזה אומר, זו אשתי וזה עבדי, והאישה אומרת, שניהן עבדיי--הרי היא מותרת לכול:  ואף על פי ששניהן החזיקוה אשת איש--הואיל וכל אחד מהן לעצמו העיד, אינן נאמנין.

יב,י  [יא] שליח קבלה שהוציא גט מתחת ידו, והבעל אומר, מזוייף הוא--יתקיים בחותמיו או בעדי מסירה, כמו שביארנו; אמר הבעל, פיקדון נתתיו לו, והשליח אומר, לגירושין נתנו לי--השליח נאמן.  וכן אם היה הגט יוצא מתחת ידי האישה, והיא אומרת, שליח זה נתנו לי, והשליח אומר, כן היה ולגירושין נתנו לי, והבעל אומר, לא נתתיו אלא לפיקדון--השליח נאמן, והרי זו מגורשת.

יב,יא  [יב] אבד הגט--אף על פי שהבעל אומר, לגירושין נתתי הגט לשליח, והשליח אומר, נתתיו לה--הרי זו ספק מגורשת:  שהרי הוחזקה אשת איש, ואין כאן אלא עד אחד ובעל.  ואפילו אמרה האישה, בפניי נתנו לו לגירושין, ונתנו השליח לי--הואיל והבעל והשליח מעידין אותה, אפשר שתעיז פניה, ושמא לא נתגרשה.

יב,יב  [יג] שליח קבלה שקיבל גט לאישה, ושילחו לה ביד שני עדים, והגיע הגט לידה ונטלתו, והרי הגט יוצא מתחת ידה, והיא אינה יודעת אם בעלה שילחו לה, או שליח קבלה שלה, או שלוחו של בעלה--הרי זו מגורשת, כמו שביארנו.  [יד] בא הבעל ועירער שלא כתבו, או שהוא גט בטיל--יתקיים בחותמיו, שהרי עדים מעידים שהגט שנתנו לה יצא מתחת ידי שלוחה שידו כידה, ואף על פי שהיא אינה יודעת, הרי העדים ידעו; ואם לא נתקיים, אינה מגורשת.

יב,יג  [טו] מי שהוחזקה אשת איש, והלכה היא ובעלה, ושלום בינו לבינה ושלום בעולם, ובאה ואמרה, מת בעלי--נאמנת, ותינשא או תתייבם:  חזקה שאינה מקלקלת עצמה, ותאסור עצמה על זה ועל זה, ותפסיד כתובתה מזה ומזה, ותוציא בניה ממזרים--בדבר העשוי להיגלות לכול; ואי אפשר להכחיש, ולא לטעון טענה, שאם הוא חי, סופו לבוא או ייוודע שהוא חי.

יב,יד  וכן אם בא עד אחד, והעיד לה שמת בעלה--תינשא על פיו, שהדבר עשוי להיגלות; אפילו עבד, או אישה, או שפחה, ועד מפי עד מפי עבד מפי שפחה מפי קרובין--נאמנין לומר מת פלוני, ותינשא אשתו או תתייבם על פיהם.

יב,טו  [טז] והכול נאמנים להעיד לה, עדות זו--חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו, שאין מעידות זו לזו במיתת בעלה, שמא יתכוונו לאוסרה על בעלה, ועדיין הוא קיים; ואלו הן--חמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה.

יב,טז  אפילו גוי המסיח לפי תומו נאמן, ומשיאין על פיו כמו שיתבאר; ואם נתכוון להעיד, אינו נאמן.  [יז] וכן הפסול בעבירה מן התורה--אם בא להעיד לאישה שמת בעלה, אינו נאמן; ואם היה מסיח לפי תומו, נאמן--אין זה פחות מן הגוי.  אבל פסול מדבריהם, נאמן לעדות אישה.

יב,יז  [יח] בא עד אחד והעיד שמת בעלה, והתירוה להינשא על פיו, ואחר כך בא אחר והכחיש את הראשון ואמר, לא מת--הרי זו לא תצא מהיתרה, ותינשא:  שעד אחד בעדות אישה, כשני עדים בשאר עדייות, ואין דבריו של אחד, במקום שניים.

יב,יח  [יט] באו שניהם כאחד, זה אומר מת, וזה אומר לא מת, אישה אומרת מת, ואישה אומרת לא מת--הרי זו לא תינשא; ואם נישאת, תצא מפני שהיא ספק.  ואם נישאת לעד שהעיד לה, והיא אומרת בריא לי שמת--הרי זו לא תצא; באו שניים ואמרו לא מת--אף על פי שנישאת, תצא.

יב,יט  [כ] במה דברים אמורים, בשהיה האחד שנישאת על פיו כמו השניים שבאו והכחישו אותו--כגון שנישאת על פי איש, ובאו שניים ואמרו לא מת, או שנישאת על פי אישה או על פי עצמה, ובאו שתי נשים או שני פסולין של דבריהן ואמרו לא מת.  אבל עד כשר אומר, מת, ונשים רבות או פסולין אומרים, לא מת--הרי זה כמחצה למחצה; ואם נישאת לאחד מעדיה, והיא אומרת ודאי מת--הרי זו לא תצא.  [כא] אישה אומרת מת, או היא שאמרה מת בעלי, ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת--הרי זו לא תינשא; ואם נישאת, תצא.

יב,כ  [כב] אישה אומרת לא מת, ושתי נשים אומרות מת--הרי זו תינשא; וכן אם אמרו עשר נשים לא מת, ואחת עשרה אומרות מת--הרי זו תינשא:  שאין אומרין שניים כמאה, אלא בעדים כשרים; אבל בפסולין--הולכין אחר הרוב, בין להקל בין להחמיר.

יב,כא  [כג] שני עדים אומרין מת, ושניים אומרין לא מת--הרי זו לא תינשא; ואם נישאת, תצא מפני שהיא ספק.  ואם נישאת לאחד מעדיה, והיא אומרת בריא לי שמת--הרי זו לא תצא.

יב,כב  [כד] מי שיש לו שתי נשים, ובאה אחת מהן ואמרה מת בעלי--הרי זו תינשא על פי עצמה, כמו שביארנו; וצרתה אסורה, שאין צרה מעידה לחברתה.  ואפילו נישאת זו תחילה, אין אומרין אילו לא מת בעלה לא הייתה אוסרת עצמה עליו--שמא משנאתה בצרתה, רוצה היא שייאסרו שתיהן עליו.

יב,כג  זאת אומרת מת בעלי, וצרתה מכחשת אותה ואומרת לה לא מת--הרי זו תינשא:  כשם שאינה מעידה לה להתירה, כך לא תעיד לה לאוסרה.  זו אומרת מת, וצרתה אומרת נהרג--הואיל ושתיהן אומרות שאינו קיים, הרי אלו יינשאו.
 

הלכות גירושין פרק יג

יג,א  האישה שאמרה לבעלה, גירשתני בפני פלוני ופלוני, ובאו אותן העדים והכחישוה, ואחר כך הלכה היא ובעלה, ושלום בעולם, ובאה ואמרה, מת בעלי--אינה נאמנת:  שזו הוחזקה שקרנית, ורוצה להישמט מתחת בעלה.  בא עד אחד, והעיד לה שמת בעלה--לא תינשא, שמא היא שכרה אותו; ואם נישאת, לא תצא, שהרי יש לה עד.

יג,ב  וכן אם הייתה מלחמה בעולם, ובאה ואמרה, מת בעלי במלחמה--אינה נאמנת, ואף על פי שהיה שלום בינו לבינה:  שמא תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת--כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה באמצען, שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג בכללן.  לפיכך אינה נאמנת, ואפילו אמרה, מת במלחמה וקברתיו; אבל אם אמרה, מת על מיטתו--נאמנת.

יג,ג  לא הוחזקה מלחמה בעולם, ובאה ואמרה, מלחמה הייתה במקום פלוני, ומת במלחמה--לא תינשא לכתחילה; ואם נישאת, לא תצא.  [ד] וכן האישה שאמרה, מת בעלי תחת המפולת--אינה נאמנת.  וכן אם היה שילוח נחשים ועקרבים, ואמרה, נשכו נחש או עקרב, ומת--אינה נאמנת, שמא תסמוך דעתה על רוב אנשים שמתו כך בנשיכה.

יג,ד  [ה] אמרה עישנו עלינו בית, או מערה, הוא מת, ואני ניצולתי--אינה נאמנת:  כשם שנעשה לה נס, כך נעשה לו נס.  הייתה שנת רעבון ואמרה, מת בעלי--אינה נאמנת; מת וקברתיו, נאמנת.  [ו] אמרה נפלו עלינו גויים, או ליסטים, הוא נהרג, ואני ניצולתי--נאמנת:  שאין דרכן להרוג הנשים--כדי שנאמר כשם שניצולה היא, כך ניצול הוא.

יג,ה  [ז] היה דבר בעולם ובאה ואמרה, מת בעלי--נאמנת:  שהדבר פשוט בפי כל אדם שבשנת הדבר, זה חויה וזה מת, ואפשר שימותו בדבר נערים חזקים, ויינצלו הזקנים החולים; ולפי זה אין חוששין לה, שמא סמכה דעתה על רוב המתים.

יג,ו  [ח] כבר אמרנו שעד מפי עד, כשר לעדות אישה; במה דברים אמורים, ששמע מפי בן דעת שמת פלוני, כגון עבד או שפחה.  אבל אם שמע מפי שוטה או קטן, אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם.

יג,ז  [ט] שמע מן התינוקות שהן אומרין, עכשיו באנו מהספד פלוני, כך וכך ספדנין היו שם, ופלוני החכם, ופלוני עלה אחר מיטתו, כך וכך עשו במיטתו--הרי זה מעיד מפיהן על פי הדברים האלו וכיוצא בהן, ומשיאין את אשתו.  [י] ישראל שאמר, הרגתי פלוני--הרי זו תינשא על פיו:  שאין אדם משים עצמו רשע, והרי העיד שמת.

יג,ח  [יא] כבר אמרנו שהגוי שהסיח לפי תומו, משיאין על פיו.  כיצד:  היה הגוי מסיח ואומר, אוי לפלוני שמת, כמה היה נאה וכמה טובה עשה עימי; או שהיה מסיח ואומר, כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך בדרך עימנו ומת, ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום.  וכיוצא בדברים אלו, שהן מראין שאין כוונתו להעיד--הרי זה נאמן.  [יב] וישראל ששמע מגוי המסיח לפי תומו, מעיד ששמע ממנו; ותינשא על פיו.

יג,ט  במה דברים אמורים, שלא הייתה שם אמתלה בשיחת הגוי--שמא לא נתכוון אלא לדבר אחר:  כגון שאמר לאחד, עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי פלוני--אין זה מסיח לפי תומו, שכוונתו להטיל אימה על זה.  [יג] וכן אם שמע מערכאות של גויים שאמרו, הרגנו פלוני--אין נאמנין, שהן מחזקין ידי עצמן בכזב כדי להטיל אימה.  וכן כל כיוצא בדברים אלו.

יג,י  [יד] גוי שהתחיל להסיח לפי תומו תחילה--אף על פי ששאלו אותו אחר כן, ובדקוהו עד שפירש כל המאורע--הרי זה נאמן, ומשיאין על פיו.

יג,יא  [טו] כבר הודענו שהעד שאמר, שמעתי שמת פלוני, אפילו שמע מאישה ששמעה מעבד--הרי זה כשר לעדות אישה, ומשיאין על פיו.  אבל אם אמר העד או האישה או העבד, מת פלוני ואני ראיתיו שמת--שואלין אותו היאך ראית, ובמה ידעת שמת:  אם העיד בדבר ברור, נאמן; ואם העיד בדברים שרובן למיתה, אין משיאין את אשתו--שאין מעידין על האדם שמת אלא בשראוהו שמת ודאי, ואין בו ספק.

יג,יב  [טז] כיצד:  ראוהו שנפל לים, אפילו טבע בים הגדול--אין מעידין עליו שמת, שמא יצא במקום אחר; ואם נפל למים מקובצים כגון בור או מערה, שעומד ורואה כל סביביו, ושהה כדי שתצא נפשו, ולא עלה--מעיד עליו שמת, ומשיאין את אשתו.

יג,יג  וכן אם השליכוהו בים, והשליכו מצודה אחריו, והעלו ממנו אבר שאי אפשר שיינטל אותו אבר מן החי, ויחיה--הרי זה מעיד עליו שמת, ומשיאין את אשתו.

יג,יד  [יז] ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהן, אין מעידין עליו--אפשר שלא יאכלוהו; נפל לחפירת נחשים ועקרבים, או לתוך כבשן האש, או לתוך יורה רותחת מלאה יין או שמן, או ששחטו שני סימנין או רוב שני הסימנין--אפילו עמד וברח, מעידין עליו שמת:  שוודאי סופו למות.  וכן כל כיוצא בזה מדברים שאי אפשר שיחיה, אלא ימות מיד בזמן קרוב--הרי אלו מעידין עליו.

יג,טו  [יח] ראוהו צלוב, והעוף אוכל בו--אף על פי שדקרוהו או ירו בו חיצים, אינו מעיד עליו שמת; ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו, כגון מוחו או ליבו או בני מעיו--הרי זה מעידין עליו שמת.

יג,טז  [יט] עד אחד שאמר, ראיתיו שמת במלחמה, או במפולת, או שטבע בים הגדול ומת, וכיוצא באלו מדברים שרובן למיתה--אם אמר קברתיו, נאמן; ותינשא על פיו.  ואם לא אמר קברתיו, לא תינשא; ואם נישאת, לא תצא.

יג,יז  [כ] וכן האישה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף, ולא עלה, ואבד זכרו, ונשתקע שמו--הרי זו לא תינשא על עדות זו, כמו שביארנו; ואם נישאת, לא תצא.  ואפילו היה הגוי הוא שהסיח לפי תומו ואמר, טבע פלוני בים, ונישאת על פיו--הרי זו לא תצא; וחכם שהורה להשיא אותה, לכתחילה--מנדין אותו.

יג,יח  [כא] מצאוהו הרוג, או מת--אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימין, והכירוהו בהן שהוא פלוני--מעידין עליו; ואם ניטל אחד מאלו--אף על פי שיש להם סימנין בגופו ובכליו, ואפילו שומה--אין מעידין, שמא אחר הוא.  במה דברים אמורים, שראוהו בתוך שלושה ימים אחר הריגתו, או מיתתו; אבל אחר שלושה, אין מעידין עליו, מפני שפרצוף פניו משתנה.

יג,יט  [כב] טבע בים, והשליכו הים ליבשה, אפילו אחר כמה ימים--אם הכירו פניו וחוטמו, מעידין עליו, שאינו משתנה במים, אלא אחר זמן מרובה; ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים שעות, ונתפח--אין מעידין עליו, שהרי נשתנה.

יג,כ  כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו להעיד עליו, בודקין אותו ורואין אותו, אפילו בלילה לאור הנר, או לאור הלבנה.  [כג] ראו אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני, והרי נשכו נחש והרי הוא מת, והלכו ומצאוהו שנשתנה, ולא הכירוהו--הרי אלו משיאין את אשתו.

יג,כא  [כד] בא אחד ואמר, אמרו לי בית דין, או אנשים, כשתלך למקום פלוני, אמור להם שמת יצחק בן מיכאל, ובא השליח ואמר לנו, והשליח אינו יודע מי הוא זה--הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה, הרי אשתו מותרת, ואין אומרין, שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת.

יג,כב  [כה] יצא ישראל וגוי מעימנו למקום אחד, ובא הגוי והסיח לפי תומו ואמר, איש שיצא עימי מכאן מת--משיאין את אשתו, ואף על פי שאין הגוי יודע אותו האיש:  והוא שיאמר, קברתיו.

יג,כג  [כו] וכן אם יצאו עשרה בני אדם כאחד ממקום למקום, והן אסורין בקולר, או נושאים גמלים, וכיוצא בדברים אלו, והסיח הגוי לפי תומו ואמר, שעשרה אנשים שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני, והם נושאים כך וכך, מתו כולם, וקברנום--משיאין את נשותיהן.

יג,כד  [כז] ישראל שאמר מת איש יהודי עימנו במקום פלוני, כך וכך צורתו, וכך וכך היו סימניו--אין אומרין באומדן הדעת, הוא פלוני, עד שיעיד העד שהוא פלוני, ויכיר שמו ושם עירו.  אבל אם אמר, אחד יצא עימנו מעיר פלונית ומת--מחפשין באותה העיר:  אם לא יצא משם אלא הוא, תינשא אשתו.

יג,כה  [כח] מצאו כתוב בשטר, מת איש פלוני בן פלוני, או נהרג איש פלוני, ונודע שזה כתב ישראל--הרי זו תינשא אשתו; וכן מי שנשתתק, ובדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין, ונמצאת דעתו מכוונת, וכתב שמת פלוני בן פלוני--סומכין על כתיבתו, ותינשא.  ואין בודקין עדי אישה בדרישה וחקירה--שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר, אלא להקל משום התרת עגונה.

יג,כו  [כט] אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערווה החמורה בעדות אישה, אפילו שפחה, ועד מפי עד, ומפי הכתב, ובלא דרישה וחקירה--כמו שביארנו:  שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות, אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בורייו אלא מפי העדים ובעדותן, כגון שהעידו שזה הרג זה, או הלווה את זה.

יג,כז  אבל דבר שאפשר לעמוד על בורייו שלא מפי העד הזה, ואין העד יכול להישמט אם אין הדבר אמת, כגון זה שהעיד שמת פלוני--לא הקפידה תורה עליו:  שדבר רחוק הוא, שיעיד בו העד בשקר.  לפיכך הקלו חכמים בדבר זה, והאמינו בו עד אחד, מפי שפחה, ומן הכתב, ובלא דרישה וחקירה--כדי שלא יישארו בנות ישראל עגונות.