יש בכללן שמונה מצוות--שתיים מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להפריש תרומה גדולה; (ב) להפריש תרומת מעשר; (ג) שלא יקדים תרומות ומעשרות זה לזה, אלא יפריש על הסדר; (ד) שלא יאכל זר תרומה; (ה) שלא יאכל אפילו תושב כוהן או שכירו תרומה; (ו) שלא יאכל ערל תרומה; (ז) שלא יאכל כוהן טמא תרומה; (ח) שלא תאכל חללה תרומה, ולא מורם מן הקודשים. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ונביאים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ שנער, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכין ושבין שם; וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצריים ובארץ עמון ומואב, מפני שהם סביבות ארץ ישראל.
א,ב ארץ ישראל האמורה בכל מקום--היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום--אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם--אינו נקרא ארץ ישראל, כדי שינהגו בו כל המצוות; ומפני זה חילק יהושוע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים, ואף על פי שלא נכבשה--כדי שלא תהיה כיבוש יחיד, כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.
א,ג הארצות שכבש דויד חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהריים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן--אף על פי שמלך ישראל הוא, ועל פי בית דין הגדול היה עושה--אינן כארץ ישראל לכל דבר, ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצריים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ, ולהיותן כארץ ישראל לא הגיעו.
א,ד ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל--מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל, אלא נשאר בה משבעה עממים; ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה תחילה, ואחר כך כבש ארצות אחרות--היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר. והארצות שכבש דויד, הן הנקראין סוריה.
א,ה [ד] סוריה--יש דברים שהיא בהן כארץ ישראל, ויש דברים שהיא בהן כחוצה לארץ. והקונה בה קרקע, כקונה בארץ ישראל לעניין תרומות ומעשרות ושביעית; והכול בסוריה, מדברי סופרים.
א,ו [ה] כל שהחזיקו עולי מצריים, ונתקדש קדושה ראשונה--כיון שגלו, בטלה קדושתן: שקדושה ראשונה--לפי שהייתה מפני הכיבוש בלבד, קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא.
א,ז כיון שעלו בני הגולה, והחזיקו במקצת הארץ--קידשוה קדושה שנייה העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד לבוא; והניחו אותן המקומות שהחזיקו בהם עולי מצריים, ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו, ולא פטרום מן התרומה והמעשרות, כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. ורבנו הקדוש התיר בית שאן, מאותן המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל; והוא נמנה על אשקלון, ופטרה מן המעשרות.
א,ח [ו] נמצא כל העולם כולו לעניין מצוות התלויות בארץ, נחלק לשלוש מחלקות--ארץ ישראל, וסוריה, וחוצה לארץ. וארץ ישראל נחלקת לשניים--כל שהחזיקו עולי בבל חלק אחד, והנשאר שהחזיקו בו עולי מצריים בלבד חלק שני. וחוצה לארץ נחלקת לשניים--ארץ מצריים ושנער ועמון ומואב, המצוות נוהגות בהם מדברי סופרים ונביאים; ושאר הארצות, אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן.
א,ט [ז] איזו היא הארץ שהחזיקו עולי מצריים--מרקם שהיא במזרח ארץ ישראל, עד הים הגדול; מאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל, עד עכו שהיא בצפון. היה מהלך מעכו לכזיב--כל הארץ שעל ימינו, שהוא מזרח הדרך--הרי היא בחזקת חוצה לארץ, טמאה משום ארץ העמים, ופטורה מן המעשר ומן השביעית: עד שייוודע לך שאותו מקום מארץ ישראל. וכל הארץ שעל שמאלו, שהוא מערב הדרך--הרי היא בחזקת ארץ ישראל, וטהורה היא משום ארץ העמים, וחייבת במעשר ובשביעית: עד שייוודע לך שאותו המקום חוצה לארץ.
א,י וכל ששופע ויורד מטורי סמנום ולפנים, ארץ ישראל; מטורי סמנום ולחוץ, חוצה לארץ. והננסים שבים, רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי סמנום ועד נחל מצריים--מן החוט ולפנים, ארץ ישראל; ומן החוט ולחוץ, חוצה לארץ. וזו היא צורתה:
א,יא [מקום הציור]
א,יב [ח] מהיכן החזיקו עולי בבל, מכזיב ולפנים כנגד המזרח. ומכזיב ולחוץ עד אמנה והיא סמנום, ועד הנהר והוא נחל מצריים--לא החזיקו בו; וכזיב עצמה, לא החזיקו בה.
א,יג [ט] איזו היא סוריה--מארץ ישראל ולמטה כנגד ארם נהריים וארם צובה, כל יד פרת עד בבל, כגון דמשק ואחלב וחרן ומנבג וכיוצא בהן עד שנער; וצהר, הרי היא כסוריה. אבל עכו חוצה לארץ כאשקלון, והם תחומי ארץ ישראל.
א,יד [י] גוי שקנה קרקע בארץ ישראל--לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה; לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו, אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות, ומביא ביכורים: והכול מן התורה, כאילו לא נמכרה לגוי מעולם. ויש קניין לגוי בסוריה להפקיע מן המעשרות ומן השביעית, כמו שיתבאר.
א,טו [יא] פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל--אם נגמרה מלאכתם ביד הגוי ומירחן הגוי, פטורין מכלום: שנאמר "דגנך" (דברים יח,ד), ולא דגן גוי. ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתיגמר מלאכתן וגמרן ישראל, חייבין בכול מן התורה; ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכוהן, ותרומת מעשר ומוכרה לכוהן, ומעשר ראשון והרי הוא שלו: מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכוהן בתרומת מעשר, אני באתי מכוח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום.
א,טז ומפני מה לא ייתן תרומת מעשר לכוהן, כתרומה גדולה: לפי שנאמר בתרומת מעשר "כי תקחו מאת בני ישראל" (במדבר יח,כו)--טבל שאתה לוקח מישראל, אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכוהן; אבל טבל שאתה לוקח מן הגוי, אין אתה נותן לכוהן תרומת מעשר שתפריש ממנו, אלא מוכרה לכוהן, ולוקח דמיה.
א,יז [יב] מכר הגוי הפירות שלו לישראל כשהן מחוברין לקרקע--אם עד שלא באו לעונת המעשרות, ונגמרו ביד ישראל--חייבין בכול, ונותן התרומות והמעשרות לבעלים; ואם מכרן אחר שבאו לעונת המעשרות--מפריש תרומת מעשר ומעשר, ונותן מהן לבעלים לפי חשבון.
א,יח כיצד: לקח תבואה זרועה מן הגוי אחר שהביאה שליש, ונגמרה ביד ישראל--מפריש תרומות ומעשרות כמו שביארנו, ונותן שני שלישי המעשר ללוי, ושני שלישי תרומת מעשר לכוהן; ומוכר לו השליש.
א,יט [יג] ישראל שמכר פירותיו לגוי קודם שיבואו לעונת המעשרות, וגמרן הגוי--פטורין מן התרומה ומן המעשרות; ואם אחר שבאו לעונת המעשרות--אף על פי שגמרן הגוי, חייבין בכול מדבריהם. וכן גוי שגמר פירות ישראל--הואיל ודיגונן ביד גוי, אינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהן.
א,כ [יד] מכר הגוי לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות, ומירחן הגוי ברשות ישראל--אינן חייבין בתרומה ומעשרות: הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות הגוי, ומירחן הגוי--אף על פי שהן ברשות ישראל.
א,כא [טו] הקונה שדה בסוריה--חייב בתרומות ומעשרות מדבריהם, כמו שיתחייב מן התורה הקונה בירושלים, כמו שביארנו.
א,כב אבל הקונה פירות מן הגויים בסוריה, בין תלושין בין מחוברים, אפילו קודם שבאו לעונת המעשרות--אף על פי שמירחן ישראל--הואיל ואינן מקרקע שלו, פטורין.
א,כג [טז] קנה קרקע מן הגוי בסוריה, ופירות מחוברין--אם הגיעו לעונת המעשרות ביד הגוי, פטורין; ואם עדיין לא הגיעו לעונת המעשרות, הואיל וקנה אותם עם הקרקע, חייב לעשר.
א,כד [יז] ישראל שהיה אריס לגוי בסוריה, פירותיו פטורין מן המעשרות--לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום, ויש לגוי קניין בסוריה להפקיע מן המעשרות כמו שביארנו; וכן החוכר והמקבל והשוכר שדה מן הגוי בסוריה, פטור מן התרומות ומן המעשרות.
א,כה [יח] ישראל שלקח בסוריה שדה מן הגוי עד שלא הביאה שליש, וחזר ומכרה לגוי מאחר שהביאה שליש--אם חזר ישראל ולקחה פעם שנייה--הרי זה חייב בתרומות ומעשרות, שהרי נתחייבה ביד ישראל.
א,כו [יט] ישראל שהיה לו קרקע בסוריה, והוריד לה אריס, ושלח לו האריס פירות--הרי אלו פטורים: שאני אומר מן השוק לקח--והוא, שיהיה אותו המין מצוי בשוק.
א,כז [כ] שותפות הגוי, חייבת בתרומות ומעשרות. כיצד: ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות--אפילו חלקו השדה בקמתה, ואין צריך לומר אם חלקו גדיש--הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של גוי, אף על פי שמירחן הגוי; וחיובם מדבריהם, כמו שביארנו.
א,כח [כא] במה דברים אמורים, בארץ ישראל--שהמעשרות של תורה, ובשל תורה אין ברירה; אבל אם לקחו שדה בסוריה--הואיל והמעשרות שם מדבריהם--אפילו חלקו הגדיש, חלקו של גוי פטור מכלום.
א,כט [כב] פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ, פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות: שנאמר "אשר אני מביא אתכם, שמה" (במדבר טו,יח)--"שמה" אתם חייבין, ובחוצה לה פטורין. ואם יצאו לסוריה, חייבין מדבריהם.
א,ל וכן פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ, חייבין בחלה: שנאמר "שמה" (במדבר טו,יח)--"שמה" אתם חייבין, בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ. ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ, חייבין במעשרות מדבריהם. [כג] עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ--בזמן שהספינה גוששת בארץ--הרי הצומח בו חייב בתרומה ומעשרות ושביעית, כצומח בארץ ישראל עצמה.
א,לא [כד] אילן שהוא עומד בארץ ונוטה לחוצה לארץ, או עומד בחוצה לארץ ונוטה לארץ--הכול הולך אחר העיקר; היו מקצת שורשיו בארץ, ומקצת שורשיו בחוצה לארץ--אפילו היה צחיח סלע מבדיל ביניהן, הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה.
א,לב [כה] עציץ נקוב שהיה בו זרע שלא השריש, והיה נקבו בארץ ונופו חוצה לארץ--הולכים אחר הנוף.
א,לג [כו] התרומה בזמן הזה, ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא--אינה מן התורה, אלא מדבריהם: שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל, ובזמן שיהיו כל ישראל שם, שנאמר "כי תבואו" (ויקרא כה,ב), ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית; לא כשהיו בירושה שנייה שהייתה בימי עזרא, שהייתה ביאת מקצתן--ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה. וכן ייראה לי שהוא הדין במעשרות, שאין חייבין בהן בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה.
ב,א כל אוכל אדם, הנשמר, שגידוליו מן הארץ--חייב בתרומה; ומצות עשה להפריש ממנו ראשית לכוהן, שנאמר "ראשית דגנך תירושך ויצהרך . . . תיתן לו" (דברים יח,ד): מה דגן תירוש ויצהר מאכל אדם, וגידוליו מן הארץ, ויש לו בעלים שנאמר "דגנך"--אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה. וכן במעשרות.
ב,ב הכרשינין--אף על פי שאינם מאכל אדם--הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון, חייבין בתרומה ומעשרות. הסיאה והאיזוב והקורנית שזרען מתחילה לאדם, חייבין במעשר; וכן כל כיוצא בהן. זרען לבהמה--אף על פי שנמלך וחישב עליהן לאדם כשהן מחוברין--פטורין, שמחשבת חיבור אינה כלום. עלו מאליהן בחצר--אם היה חצר המשמרת פירותיה--הרי אלו חייבין, שסתמן לאדם; ואם אינה משמרת, פטורין.
ב,ג זירעוני גינה שאינן נאכלים, כגון זרע לפת וזרע צנון וזרע בצלים וכיוצא בהן--פטורים מן התרומה ומן המעשרות, מפני שאינן אוכל אדם; אבל הקצח, חייב בתרומה ומעשרות.
ב,ד תמרות של תלתן, ושל חרדל, ושל פול הלבן, ושל צלף, והקפריסין של צלף--פטורים מפני שאינן פרי. במה דברים אמורים, בשזרען לזרע; אבל זרען לירק, הרי אלו חייבים. וכן האבייונות של צלף חייבים, מפני שהן פרי.
ב,ה כוסבר שזרעה לזרע, ירקה פטור מן התרומה ומן המעשרות; זרעה לירק, מפריש תרומה ומעשרות מן הירק ומן הזרע. וכן השבת שזרעה לזרע, ירקה פטור; זרעה לירק, מתעשרת זרע וירק ואינה מתעשרת זירים; זרעה לזירים, מפריש תרומה ומעשרות מן הזרע ומן הירק. וכן השחליים והגרגיר שזרען לזרע, מתעשרין זרע וירק. כיצד מתעשרין לזרע ולירק: שאם ליקט הירק לאוכלו, מפריש תרומה ומעשרות ואחר כך אוכל; וכשייבש ויאסוף הזרע שלו, מפריש מן הזרע.
ב,ו הירקות--אף על פי שהן מאכל אדם, אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם: לפי שנאמר במעשר "תבואת זרעך" (דברים יד,כב), תבואה וכיוצא בה; אבל הירקות אינן בכלל התבואה. וכן ייראה לי, שהוא הדין בתרומה--שהרי נאמר בה "דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יח,ד), כל הדומה לאלו; אבל תרומת הירק, מדבריהם כמעשר.
ב,ז אין מפרישין תרומה ומעשרות מן הירק בחוצה לארץ, ואפילו במקומות שאמרנו שמפרישין בהן מעשרות. וכן ירק הבא מחוצה לארץ לארץ--אף על פי שיש עפר בעיקריהן, הרי זה פטור ולא גזרו עליו.
ב,ח התבואה והקטנית שזרען לירק--בטלה דעתו אצל כל אדם, והירק שלהן פטור; והזרע, חייב בתרומה ומעשרות.
ב,ט [ח] התלתן--אף על פי שאינן אוכל אדם כשיקשו--הואיל ורוב האדם אוכלין אותן בתחילתן, הרי הן חייבין בתרומה ומעשרות.
ב,י [ט] ואלו פטורין מן התרומה ומן המעשרות--הלקט והשכחה והפיאה והפרט והעוללות, אפילו העמיד מהן כרי. ואם עשה מהן גורן בשדה--הוקבעו למעשרות, ומפריש מהן תרומה ומעשרות; אבל אם עשה הגורן בעיר, פטורין--שהרי קול יש להן, והכול יודעין שהן לקט או שכחה או פיאה. [י] הלקט והשכחה והפיאה של גוי חייבין בתרומה ומעשרות, אלא אם כן הפקיר.
ב,יא וכן התבואה והזיתים שלא הביאו שליש, פטורין מן התרומה ומן המעשרות; ומניין יודע--כל שזורעה ומצמחת, בידוע שהביאה שליש. עבר והפריש מתבואה וזיתים שלא הביאו שליש, אינה תרומה.
ב,יב [יא] וכן ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות, ואפילו הפקירו הכול; אבל הזורע שדה הפקר, חייב בתרומה ומעשרות. [יב] הפקיר קמה וזכה בה, ועבר והפריש ממנה תרומה--הרי זו תרומה; אבל אם הפקיר שיבולים וזכה בהן, ועבר והפריש מהן תרומה--אינה תרומה. וכן כל המפריש מדבר שאינו חייב, אינה תרומה; וכן במעשרות.
ב,יג דברים שאין דרכן של רוב בני אדם לזרוע אותן בגינות ובשדות, אלא חזקתן מן ההפקר--הרי הן פטורין מן התרומה ומן המעשרות: כגון השום בעל בכי, ובצל של רכפה, וגריס הקלקי, ועדשים המצרייות, וכיוצא בהן.
ב,יד [יג] נתערב דבר שחייב בתרומה בדבר שאינו חייב--כגון זיתי ניקוף שנתערבו בזיתי מסיק, ועינבי עוללות בעינבי בציר--אם יש לו פירות אחרות, מוציא על החייב לפי חשבון. ואם אין לו אלא אלו--מפריש תרומה ותרומת מעשר על הכול, וכאילו הכול חייב בתרומה; ומפריש מעשר ראשון ומעשר שני, לפי חשבון דבר החייב.
ב,טו [יד] התרומה לכוהן, בין טמאה בין טהורה: אפילו נטמא הדגן או התירוש כולו קודם שיפריש, הרי זה חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנה לכוהן--שנאמר "ואני הנה נתתי לך, את משמרת תרומותיי" (במדבר יח,ח), אחת טמאה ואחת טהורה. הטהורה, נאכלת לכוהנים. והטמאה, ייהנו בשריפתה: אם היה שמן, מדליקין אותו; ואם היה דגן וכיוצא בו, מסיקין בו את התנור.
ב,טז [טו] וכן תרומת מעשר--אם נטמאת, או נטמא המעשר--מפרישין אותה בטומאה, וניתנת לכוהן ליהנות בשריפתה. [טז] וכל המפריש תרומה גדולה או תרומת מעשר--מברך קודם שיפריש כדרך שמברכין על כל המצוות, כמו שביארנו בברכות.
ב,יז אין מוציאין תרומה מהארץ לחוצה לארץ, אפילו טמאה. ואין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ. ואם הביא--הרי זו לא תיאכל, מפני שהיא טמאה בארץ העמים; ולא תישרף, שלא יאמרו ראינו תרומה שלא נטמאה נשרפת; ולא תחזור לחוצה לארץ, שמא יאמרו מוציאין תרומה לחוצה לארץ: אלא מניחין אותה עד שתיטמא טומאה ידועה לכול, או עד שיבוא ערב הפסח אם הייתה חמץ, ותישרף.
ג,א תרומה גדולה, אין לה שיעור מן התורה: שנאמר "ראשית דגנך" (דברים יח,ד)--כל שהוא, אפילו חיטה אחת פוטרת את הכרי. ולכתחילה, לא יפריש אלא כשיעור שנתנו חכמים; ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה, יש לו להפריש כל שהוא לכתחילה. [ב] וכמה הוא שיעורה שנתנו חכמים: עין יפה, אחד מארבעים; והבינונית, אחד מחמישים; ועין רעה, אחד משישים. ולא יפחות מאחד משישים.
ג,ב [ג] כל תרומה שאין הכוהנים מקפידין עליה, כגון תרומת החרובין והכליסין--ניטלת לכתחילה אחד משישים. ואלו ניטלין אחד משישים--תרומת גידולי תרומה, ועירובי תרומה, ותרומה טמאה שהייתה הטומאה באונס או בשגגה, ותרומת הקדש, ותרומת חוצה לארץ, ותרומת הקצח, והכליסין, והחרובין, והגמזייות, והתורמוסין, ושעורים אדומייות, וכיוצא בהן, ופירות עציץ שאינו נקוב; וכן האפיטרופין כשתורמין פירות יתומים, תורמין אחד משישים.
ג,ג [ד] אין תורמין תרומה זו לא במידה, ולא במשקל, ולא במניין--לפי שלא נאמר בה שיעור; אלא אומד, ומפריש בדעתו כמו אחד מחמישים. אבל תורם הוא את המדוד ואת השקול ואת המנוי. ולא יתרום בסל ובקופה שמידתן ידועה; אבל תורם הוא בהן חציין או שלישן. ולא יתרום בסאה חצייה, שחצייה מידה.
ג,ד [ה] המרבה בתרומה--הואיל ושייר מקצת חולין, הרי זו תרומה; אבל אם אמר כל הפירות האלו תרומה, לא אמר כלום. המתכוון לתרום אחד מעשרה, ועלתה בידו אחד משישים--תרומתו תרומה; נתכוון לתרום אחד משישים, ועלתה בידו אחד מחמישים--אינה תרומה.
ג,ה [ו] המפריש תרומה, ועלתה בידו אפילו אחד מעשרים--תרומתו תרומה. תרם ועלתה בידו אחד משישים, וחזר והוסיף לשם תרומה--אותה התוספת חייבת במעשרות; ומפריש ממנה הכוהן המעשרות, ואחר כך יאכלנה.
ג,ו תרם ועלתה בידו אחד מחמישים ואחת--הרי זו תרומה, ויחזור ויתרום פעם שנייה כדי להשלים השיעור שבדעתו; והתוספת הזאת--יש לו להפרישה במידה או במשקל או במניין, אבל לא יפרישנה אלא מן המוקף בראשונה.
ג,ז המפריש מקצת התרומה--אותו המקצת אינו תרומה, והרי הוא כחולק הכרי; ואף על פי כן צריך להפריש תרומת אותו מקצת ממנו, ולא יפריש עליו מפירות אחרות. [ח] הפריש מקצת תרומה מכרי זה, ומקצת תרומת כרי אחר ממנו--הרי זה לא יתרום מזה על זה.
ג,ח האומר תרומת הכרי הזה לתוכו--אם אמר בצפונו או בדרומו, קרא שם וחייב להפריש ממנו תרומתו; ואם לא עיין מקום, לא אמר כלום. [ט] אמר תרומת הכרי הזה והכרי הזה בזה--מקום שנסתיימה תרומתו של ראשון, שם נסתיימה תרומתו של שני.
ג,ט [י] תרומת מעשר, אין מפרישין אותה באומד; אלא מדקדק בשיעורה, ואפילו בזמן הזה--שהרי שיעורה מפורש בתורה. [יא] דבר שדרכו להימדד מודד, ודבר הנשקל שוקל, ודבר שאפשר למנותו מונה. היה אפשר למנותו ולשוקלו ולמודדו--המונה משובח, והמודד משובח ממנו, והשוקל משובח משניהן.
ג,י [יב] מצות תרומת מעשר--שיפריש אותה בן לוי ממעשרו, שנאמר "כי תקחו מאת בני ישראל . . ." (במדבר יח,כו). ויש לישראל להפריש אותה, וליתנה לכוהן; וייתן המעשר ללוי, אחר שהפריש ממנו תרומתו שהיא מעשר מן המעשר.
ג,יא [יג] ישראל שהפריש מעשר ראשון כשהוא שיבולים, קודם שידוש ויפריש תרומה גדולה, ונתנו ללוי--אין הלוי חייב להפריש ממנו תרומה גדולה אחר שידושנו, אלא תרומת מעשר בלבד. אבל אם דש ישראל, והפריש המעשר מן הדגן קודם שיפריש תרומה גדולה, ונתנו ללוי--חייב הלוי להפריש ממנו תרומה גדולה, ותרומת מעשר: מאחר שנעשה דגן, נתחייב בתרומה גדולה--שנאמר "ראשית דגנך" (דברים יח,ד).
ג,יב [יד] בן לוי שלקח מעשר שיבולים--לא ייתן תרומתו לכוהן שיבולים, אלא קונסין אותו לדוש ולזרות וליתן לו מעשר מן המעשר מן הדגן; ואינו חייב ליתן לו מעשר התבן או העצה. ואם הפריש תרומת המעשר שיבולים, כמו שניתנו לו--הרי זה כותש, ונותן לכוהן את הזרע ואת התבן. ומפני מה קנסו אותו לכתוש, מפני שלקח המעשר שיבולים והפקיע ממנו תרומה גדולה.
ג,יג [טו] בן ישראל שאמר ללוי, כך אמר לי אבא, מעשר לך בידי--אין חוששין לתרומת מעשר שבו: שהרי אביו הפריש תרומתו, ולפיכך ציווהו שזה המעשר לפלוני הלוי. ואם אמר לו, אמר לי אבא, כור מעשר יש לך בידי--חוששין לתרומת מעשר שבו.
ג,יד [טז] תרומת מעשר שהיה בה אחד משמונה בשמינית, מוליכה לכוהן; פחות מכאן, אינו מיטפל בה להוליכה, אלא משליכה באור, ושורפה. וביין ובשמן--אפילו כל שהוא, מוליכה לכוהן: ובלבד שתהיה תרומת מעשר ודאית, וטהורה; אבל אם הייתה טמאה, או שהייתה של דמאי--אם אין בה כשיעור, אינו מיטפל בה אלא שורפה.
ג,טו [יז] אין תורמין תרומה גדולה, אלא מן המוקף. כיצד: היו לו חמישים סאה בבית זה, וחמישים סאה בבית אחר--לא יפריש מאחד מהן שתי סאים על המאה, שנמצא מפריש ממקום על מקום אחר. ואם הפריש שלא מן המוקף, תרומתו תרומה: והוא, שיהיה המופרש שמור; אבל אם היה טעון כדי יין או שמן, וראה שהן משתברין, ואמר הרי הן תרומה על פירות שבביתי--לא אמר כלום.
ג,טז [יח] פירות המפוזרין בתוך הבית, או שתי מגורות שבבית אחד--תורם מן אחד על הכול. שקי תבואה, ועיגולי דבילה, וחבייות של גרוגרות--אם היו בהקפה אחת, תורמין מאחד על הכול. חבייות של יין--עד שלא סתם את פיהן, תורם מאחת על הכול; ומשסתם, תורם מכל אחת ואחת.
ג,יז [יט] היה מלקט גפי ירק ומניח בגינה, תורם מאחד על הכול. הביא מין אחד ביניהן, תורם מכל אחד ואחד; הביא מינין הרבה בקופה, כרוב מלמעלה וכרוב מלמטה ומין אחר באמצע--לא יתרום מן העליון על התחתון. ואם הקיף חמישה ציבורים בגורן--תורם מאחד על הכול, בזמן שעיקר הגורן קיים; אין עיקר הגורן קיים, תורם מכל אחד ואחד.
ג,יח [כ] תרומת מעשר--מפרישין אותה שלא מן המוקף, שנאמר "מכול מעשרותיכם, תרימו תרומה" (ראה במדבר יח,כח-כט): אפילו מעשר אחד במדינה זו, ומעשר אחר במדינה אחרת--מפריש תרומה אחת על הכול. ותלמידי חכמים אין תורמין אלא מן המוקף, ואפילו תרומת מעשר.
ג,יט [כא] בן לוי שהיה לו מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומתו, והניחו להיות מפריש עליו והולך, והוא בטבלו--מה שעשה עשוי: שנאמר "כי את מעשר בני ישראל, אשר ירימו לה'" (במדבר יח,כד), מלמד שהוא עושה את כולו תרומה לאחר.
ג,כ [כב] הפריש ממנו תרומת מעשר תחילה, ואחר כך הניחו להיות מפריש עליו והולך עד שייעשה כולו תרומת מעשר, וייתננו לכוהן--לא עשה כלום, שנאמר "את מקדשו, ממנו" (במדבר יח,כט): בזמן שקודשיו בתוכו, עושה אותו תרומה לאחרים; אין קודשיו בתוכו, אינו עושה אותו תרומה לאחרים.
ג,כא וכן המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומה גדולה, צריך שיהיו טבלין לתרומה; ואם הניחן להיות מפריש עליהן מעשר, צריך שיהיו טבלין למעשר.
ג,כב [כג] כשמפרישין תרומות ומעשרות, מפרישין אותן על הסדר. כיצד: מפריש ביכורים תחילה לכול, ואחר כך תרומה גדולה, ואחר כך מעשר ראשון, ואחר כך מעשר שני או מעשר עני. והמקדים שני לראשון, או מעשר לתרומה, או שהקדים תרומה לביכורים--אף על פי שעבר על לא תעשה, מה שעשה עשוי.
ג,כג ומניין שהוא בלא תעשה--שנאמר "מלאתך ודמעך, לא תאחר" (שמות כב,כח), לא תאחר דבר שראוי להקדימו; ואין לוקין על לאו זה.
ג,כד הרוצה להפריש תרומה גדולה ותרומת מעשר כאחד--מפריש אחד משלושה ושלושים ושליש, ואומר: אחד ממאה שיש כאן, הרי הוא בצד זה שהפרשתי והרי הוא חולין; והנשאר מזה שהפרשתי, הוא תרומה על הכול; והמעשר שראוי להיות למאה חולין אלו, הרי הוא בצד זה שהפרשתי; וזה הנשאר יתר על התרומה ממה שהפרשתי, הרי הוא תרומת מעשר על הכול.
ד,א עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות--שנאמר "כן תרימו גם אתם" (במדבר יח,כח), לרבות את השליח; ואין עושין שליח גוי, שנאמר "גם אתם"--מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית.
ד,ב חמישה לא יתרומו; ואם תרמו, אין תרומתן תרומה: החירש, והשוטה, והקטן; והנוכרי שתרם של ישראל, ואפילו ברשותו; והתורם את שאינו שלו, שלא ברשות הבעלים. אבל התורם משלו על של אחרים--הרי זו תרומה, ותיקן פירותיהם; וטובת הנאה שלו, שנותנה לכל כוהן שירצה.
ד,ג התורם שלא ברשות, או שירד לתוך שדה חברו וליקט פירות שלא ברשות כדי שייקחם ותרם: אם בא בעל הבית ואמר לו, הלך אצל היפות--אם היו שם יפות ממה שתרם--תרומתו תרומה, שהרי אינו מקפיד; ואם לא היו שם יפות ממה שתרם--אין תרומתו תרומה, שלא אמר לו אלא דרך מיחוי. ואם בא בעל הבית וליקט והוסיף--בין יש לו יפות מהן בין אין לו, תרומתו תרומה.
ד,ד חמישה לא יתרומו; ואם תרמו, תרומתן תרומה: חירש מדבר ואינו שומע, לפי שאינו שומע הברכה; והאילם ששומע ואינו מדבר והערום, מפני שאינן יכולין לברך; והשיכור והסומה, מפני שאינן יכולין לכוון ולהפריש את היפה.
ד,ה קטן שהגיע לעונת נדרים--אף על פי שלא הביא שתי שערות, ולא נעשה גדול--אם תרם, תרומתו תרומה, ואפילו בתרומה של תורה, הואיל ונדריהן והקדשן קיימין מן התורה כמו שביארנו בנדרים.
ד,ו האומר לשלוחו צא ותרום לי, והלך לתרום, ואינו יודע אם תרם או לא תרם, ובא ומצא כרייו תרום--אין חזקתו תרום: שאין אומרין באיסורין חזקת שליח עושה שליחותו להקל, אלא להחמיר; וחושש שמא אחר תרם, שלא ברשות.
ד,ז האומר לשלוחו צא ותרום, תורם כדעתו של בעל הבית: אם היה יודע בו שהוא בעל עין רעה, מפריש אחד משישים; ואם בעל נפש שבעה, מפריש לו אחד מארבעים. ואם אינו יודע דעתו--מפריש לו בבינונית, אחד מחמישים.
ד,ח נתכוון לבינונית, ועלתה בידו אחת מארבעים או אחת משישים--תרומתו תרומה; ואם נתכוון להוסיף על הבינונית, ותרם אפילו אחת מתשעה וארבעים--אין תרומתו תרומה.
ד,ט [ח] פירות השותפין חייבין בתרומה ומעשרות--שנאמר "מעשרותיכם" (במדבר יח,כח), אפילו של שניים; והשותפין, אין צריכין ליטול רשות זה מזה, אלא כל התורם מהן, תרומתו תרומה.
ד,י תרם אחד מהן, ובא השני ותרם תרומה, שהרי לא ידע שתרם חברו--אם היו ממחין זה על זה, תרומת השני אינה תרומה. ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור, אין תרומת השני תרומה; ואם לא תרם הראשון כשיעור, תרומת שניהן תרומה.
ד,יא [ט] האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו ושפחתו, תרום, והלכו לתרום, וביטל שליחותן קודם שיתרומו--אם לא שינה השליח, תרומתו תרומה; ואם שינה--כגון שאמר לו תרום מן הצפון, ותרם מן הדרום--הואיל וביטל שליחותו מקודם, אינה תרומה.
ד,יב [י] אריס שתרם, ובא בעל הבית ועיכב--אם עד שלא תרם עיכב, אין תרומתו תרומה; ואם משתרם עיכב, תרומתו תרומה. והאפיטרופין תורמין נכסי יתומים.
ד,יג [יא] הגנב והגזלן והאנס, תרומתן תרומה: ואם היו הבעלים רודפין, אין תרומתן תרומה. [יב] הבן והשכיר והעבד והאישה, תורמין על מה שהן אוכלין; אבל לא יתרומו על הכול, שאין אדם תורם דבר שאינו שלו. הבן בשאוכל אביו, והאישה בעיסתה--תורמין, מפני שהן ברשות.
ד,יד [יג] הפועלים, אין להן רשות לתרום שלא מדעת בעל הבית: חוץ מן הדורכין בגת--שאם ירצו לטמא את היין, הרי הן מטמאים אותו מיד; ולפי שמסר להן והאמינם על כך, הרי הן כשלוחין, ואם תרמו, תרומתן תרומה. [יד] ופועל שאמר לו בעל הבית, כנוש לי גורני, ותרם, ואחר כך כינש--תרומתו תרומה.
ד,טו הנוכרי שהפריש תרומה משלו--דין תורה שאינה תרומה, לפי שאינו חייב. ומדבריהן גזרו, שתהיה תרומתן תרומה: גזירה--משום בעלי כיסין, שלא יהיה זה הממון לישראל ויתלה אותו בגוי כדי לפוטרו. ובודקין את הגוי שהפריש תרומה: אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה, תינתן לכוהן; ואם לאו--טעונה גניזה, שמא בליבו לשמיים.
ד,טז במה דברים אמורים, בארץ ישראל. אבל גוי שהפריש תרומה בחוצה לארץ, לא גזרו עליה: מודיעין אותו שאינו צריך, ואינה תרומה כלל.
ד,יז [טז] המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה--לא אמר כלום: עד שיהיה פיו וליבו שווין. הפריש תרומה במחשבתו, ולא הוציא בשפתיו כלום--הרי זו תרומה: שנאמר "ונחשב לכם, תרומתכם" (במדבר יח,כז), במחשבה בלבד תהיה תרומה.
ד,יח [יז] המפריש תרומה על תנאי--אם נתקיים התנאי, הרי היא תרומה; ואם לא נתקיים, אינה תרומה. וכן המפריש תרומה או מעשרות, וניחם עליהן--הרי זה נשאל עליהן לחכם ומתיר לו, כדרך שמתירין שאר הנדרים; ותחזור חולין כמות שהייתה--עד שיפריש פעם שנייה אותה שהפריש תחילה, או פירות אחרות.
ד,יט [יח] התורם בור של יין, ואמר הרי זו תרומה על מנת שתעלה שלם--צריך שתעלה שלם מן השבר ומן השפיכה, אבל לא מן הטומאה; ואם נשברה, אינה מדמעת. הניחה במקום שאם תישבר שם או תתגלגל לא תגיע לבור--הרי זו מדמעת, שכבר נתקיים תנאו.
ד,כ [יט] במה דברים אמורים, בתרומה גדולה. אבל בתרומת מעשר, שמותר לתרום שלא מן המוקף--כיון שעלתה, נתקיים תנאו; והרי היא תרומת מעשר--ואף על פי שנשברה או נשפכה, ואין צריך לומר שנטמאת.
ד,כא [כ] האומר שלמעלה תרומה ושלמטה חולין, או שלמעלה חולין ושלמטה תרומה--דבריו קיימין, שהדבר תלוי בדעת התורם.
ד,כב [כא] התורם את הגורן--צריך שיכוון את ליבו שתהיה זו תרומה על הכרי, ועל מה שבקטיעין, ועל מה שבצדדין, ועל מה שבתוך התבן; התורם את היקב--צריך שיכוון את ליבו לתרום על מה שבחרצנין, ועל מה שבזוגין; התורם את הבור של יין, צריך שיכוון את ליבו לתרום על מה שבגפת. ואם לא נתכוון, אלא תרם סתם--נפטר הכול: שתנאי בית דין הוא, שהתרומה על הכול. התורם כלכלה של תאנים, ונמצאו תאנים בצד הכלכלה--הרי אלו פטורין, מפני שבליבו לתרום על הכול.
ה,א אין תורמין אלא מן היפה, שנאמר "בהרימכם את חלבו, ממנו" (במדבר יח,ל; במדבר יח,לב); ואם אין שם כוהן--תורם מן המתקיים, אף על פי שיש שם יפה שאינו מתקיים. כיצד: תורם תאנים על הגרוגרות; ובמקום שאין בו כוהן, תורם גרוגרות על התאנים. ואם רגיל לעשות תאנים גרוגרות--תורם מן התאנים על הגרוגרות, אפילו במקום שאין בו כוהן.
ה,ב אבל במקום שיש בו כוהן--אין תורמין מן הגרוגרות על התאנים, אפילו במקום שדרכן לעשות תאנים גרוגרות. [ב] ותורמין בצל שלם, אף על פי שהוא קטן, אבל לא חצי בצל, אף על פי שהוא גדול--בכל מקום.
ה,ג אין תורמין ממין על שאינו מינו, שנאמר "כדגן, מן הגורן, וכמלאה, מן היקב" (במדבר יח,כז); ואם תרם, אינה תרומה. [ג] הקישות והמלפפון מין אחד, כל מין חיטים אחד, כל מין תאנים וגרוגרות ודבילה אחד; ותורם מזה על זה. וכל שהוא כלאיים בחברו--לא יתרום מזה על זה, אפילו מן היפה על הרע.
ה,ד כיצד: היו לו חמישים סאה חיטין וחמישים שעורים בבית אחד, והפריש על הכול שני סאין חיטין--אינן תרומה. וכל שאינו כלאיים בחברו, תורם מן היפה על הרע; אבל לא מן הרע על היפה. ואם תרם מן הרע על היפה, תרומתו תרומה--חוץ מן הזונין על החיטים, מפני שאין הזונין מאכל אדם.
ה,ה [ד] אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו--שנאמר "כדגן, מן הגורן, וכמלאה, מן היקב" (במדבר יח,כז), מן הגמור על הגמור; ואם תרמו, תרומתן תרומה.
ה,ו [ה] מאימתיי תורמין את הגורן, משיכבור; כבר מקצת, תורם מן הכבור על שאינו כבור. המכנס שיבולים לתוך ביתו לעשותן מלילות, הרי זה תורם מהן שיבולים. [ו] מאימתיי תורמין את הגת, משיהלכו בה שתי וערב; מאימתיי תורמין את הזיתים, משיעטנו.
ה,ז אין תורמין מן הטהור על הטמא; ואם תרם, תרומתו תרומה. והלכה למשה מסיניי, שעיגול של דבילה שנטמא מקצתו--תורמין לכתחילה מן הטהור שבו על הטמא שבו. ולא העיגול בלבד שהוא גוף אחד, אלא אפילו אגודה של ירק, אפילו ערימה של חיטים שנטמאת מקצתה--תורמין מן הטהור שבה על הטמא שבה.
ה,ח אבל אם היו שני עיגולים או שתי אגודות או שתי ערימות, אחת טמאה ואחת טהורה בצידה--לא יתרום מן הטהור על הטמא לכתחילה. ותורמין תרומת מעשר מן הטהור על הטמא לכתחילה--שנאמר "את מקדשו, ממנו" (במדבר יח,כט), טול מן המקודש שבו.
ה,ט [ח] אין תורמין מן הטמא על הטהור; ואם תרם בשוגג, תרומתו תרומה. במזיד--לא תיקן את השיירים, וזה שהרים תרומה; ויחזור ויתרום. במה דברים אמורים, שלא ידע בטומאה; אבל אם ידע, ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור--הרי הוא כמזיד. וכן בתרומת מעשר.
ה,י [ט] אין תורמין מן המחובר על התלוש, ולא מן התלוש על המחובר. כיצד: היו לו פירות תלושין, ואמר פירות אלו יהיו תרומה על פירות אלו המחוברים, אפילו אמר לכשייתלשו, או שהיו לו שתי ערוגות, ואמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים, או שאמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין--לא אמר כלום.
ה,יא אבל אם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו לכשייתלשו, ונתלשו--הואיל ובידו לתולשן, אינו מחוסר מעשה; ולכשייתלשו שניהם, דבריו קיימין: והוא שיביאו שתיהן שליש, בעת שיאמר.
ה,יב [י] אין תורמין מן הלח על היבש, ולא מן היבש על הלח; ואם תרם, תרומתו תרומה. כיצד: ליקט ירק היום, וליקט ממנו למחר--אין תורמין מזה על זה, אלא אם כן דרכו להשתמר שני ימים; וכן ירק שדרכו להשתמר שלושה ימים, כגון המלפפונות--כל שליקט בשלושת הימים מצטרף, ותורם מזה על זה. ירק שדרכו להשתמר יום אחד בלבד, וליקט בשחרית וליקט בערב--תורם מזה על זה.
ה,יג [יא] אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו; ואם תרם--אינה תרומה, שנאמר "שנה שנה" (דברים יד,כב).
ה,יד ליקט ירק ערב ראש השנה עד שלא באה השמש, וחזר וליקט אחר שבאה השמש--אין תורמין מזה על זה: שזה חדש, וזה ישן. וכן אם ליקט אתרוג בערב חמישה עשר בשבט עד שלא באה השמש, וחזר וליקט אתרוג אחר משבאה השמש--אין תורמין מזה על זה: מפני שאחד בתשרי ראש השנה למעשרות תבואה וירקות וקטנייות, וחמישה עשר בשבט ראש השנה למעשרות האילן.
ה,טו [יב] אין תורמין פירות הארץ על פירות חוצה לארץ, ולא מפירות חוצה לארץ על פירות הארץ, ולא מפירות הארץ על פירות סוריה, ולא מפירות סוריה על פירות הארץ. ולא מפירות שאינן חייבין בתרומה כגון לקט שכחה או פירות שנתרמה תרומתן, על פירות שחייבין בתרומה, ולא מפירות שחייבין בתרומה, על פירות הפטורין. ואם תרם, אינה תרומה.
ה,טז [יג] המפריש תרומה ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או ממעשר שני והקדש שלא נפדו, על פירות אחרות--אין תרומתו תרומה.
ה,יז [יד] אין תורמין מדבר שהוא חייב בתרומה מן התורה על דבר שהוא חייב מדבריהן, ולא מן החייב מדבריהן על החייב מן התורה. ואם תרם, תרומתו תרומה; ויחזור ויתרום.
ה,יח [טו] עציץ נקוב, הרי הוא כארץ. וכמה יהיה בנקב--כדי שורש קטן, והוא פחות מכזית. זרע תבואה בעציץ שאינו נקוב, והביאה שליש, ואחר כך נקבו, ונגמרה התבואה והוא נקוב--הרי היא כצומח בשאינו נקוב: עד שייקבנו, קודם שיביאו שליש.
ה,יט [טז] התורם מפירות הגדלין בארץ על הגדלין בעציץ נקוב, או מפירות עציץ נקוב על הגדלין בארץ--תרומתו תרומה. תרם משאינו נקוב על הנקוב, תרומתו תרומה; ויחזור ויתרום. תרם מן הנקוב על שאינו נקוב, תרומתו תרומה; ולא תיאכל, עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות ממקום אחר.
ה,כ [יז] התורם מן הדמאי על הדמאי, ומן הדמאי על הוודאי--תרומה; ויחזור ויתרום, מכל אחד ואחד בפני עצמו. תרם מן הוודאי על הדמאי, תרומה; ולא תיאכל, עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות.
ה,כא [יח] אין תורמין שיבולים על החיטים, וזיתים על שמן, וענבים על יין; ואם תרם, אינה תרומה--גזירה, שלא יטריח את הכוהן לכתוש ולדרוך. אבל תורמין שמן על זיתים הנכבשין, ויין על ענבים לעשותן צימוקין; למה זה דומה--לתורם משני מינין שאינן כלאיים זה בזה, מן היפה על הרע.
ה,כב וכן תורמין מזיתי שמן על זיתי כבש, אבל לא מזיתי כבש על זיתי שמן; מיין שאינו מבושל על המבושל, אבל לא מן המבושל על שאינו מבושל; מן הצלול על שאינו צלול, אבל לא משאינו צלול על הצלול; מתאנים על גרוגרות במניין, מגרוגרות על התאנים במידה, אבל לא תאנים על גרוגרות במידה, ולא גרוגרות על תאנים במניין: כדי שיתרום לעולם בעין יפה. ותורמין חיטים על הפת, אבל לא מן הפת על החיטים אלא לפי חשבון. ובכל אלו--אם תרם, תרומתו תרומה.
ה,כג [יט] אין תורמין שמן על זיתים הנכתשין, ולא יין על ענבים הנדרכות--שזה דומה לתורם מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו. ואם תרם, תרומה; ויחזור ויתרום מן הזיתים והענבים, בפני עצמן. הראשונה מדמעת בפני עצמה, והאוכלה חייב עליה כשאר תרומות גמורות; אבל לא השנייה.
ה,כד [כ] מי שתרם שמן על זיתים שדעתו לאוכלן, או זיתים על זיתים ודעתו על הכול לאכילה, או שתרם יין על ענבים שהם לאכילה, או ענבים על ענבים והכול לאכילה, ונמלך לדורכן, ודרך הזיתים והענבים שכבר תרם עליהם--אינו צריך לחזור ולתרום.
ה,כה [כא] אין תורמין חומץ על יין, אבל תורמין יין על חומץ--שהיין והחומץ, מין אחד הן; היה בליבו לתרום חומץ על חומץ, ונמצא החומץ שתרם יין--אינה תרומה. [כב] התורם חבית של יין על היין, ונמצאת חומץ--אם נודע שהייתה חומץ עד שלא תרמה, אינה תרומה; ואם אחר שתרמה החמיצה, הרי זו תרומה. ואם ספק, תרומה; ויחזור ויתרום.
ה,כו וכן התורם קישות ונמצאת מרה, אבטיח ונמצא סרוח, או שנמצאו נקורין, תרם חבית של יין ונמצאת מגולה שאסור לשתותה--תרומה; ויחזור ויתרום שנייה. ואין אחת משתיהן מדמעת בפני עצמה, והאוכל אחת משתיהן אינו חייב חומש.
ה,כז [כג] כיצד: נפלה אחת מהן לתוך החולין, אינה מדמעתן; נפלה שנייה למקום אחר, אינה מדמעת. נפלו שתיהן למקום אחד, מדמעות כקטנה שבשתיהן. וכן אם אכל זר שתיהן, משלם כקטנה שבשתיהן וחומשה. כיצד הוא עושה בשתיהן--נותנן לכוהן אחד, ונוטל מן הכוהן דמי הגדולה.
ה,כח [כד] הבודק את החבית, והניחה להפרישה תרומה על אחרים, עד שתיעשה כולה תרומה, וייתננה לכוהן, ולאחר זמן בדקה ומצאה חומץ--מעת שבדקה תחילה עד שלושה ימים, ודאי יין, וכל יין שחישב באותן הימים שהתרומה שלו בחבית זו, הרי הוא מתוקן; מכאן ואילך ספק, וצריך להפריש ממנו תרומה שנייה.
ה,כט [כה] בשלושה פרקים צריך לבדוק את היין שהניחו להפריש עליו, שמא החמיץ; ואלו הן--בקדים של מוצאי החג, ובהוצאת הסמדר, ובשעת כניסת מים לבוסר. ויין מגיתו, מפרישין עליו בחזקת שהוא יין ארבעים יום.
ה,ל [כו] המניח פירות להיות מפריש עליהן, עד שייעשו תרומה--אף על פי שאין מפרישין לכתחילה, אלא מן המוקף--אם הפריש, הרי הן בחזקת קיימין. מצאן שאבדו--הרי זה חושש לכל מה שתיקן, שמא לא הפריש עליהן אלא אחר שאבדו; ולפיכך מפריש תרומה שנייה.
ו,א תרומה ותרומת מעשר נאכלת לכוהנים--בין גדולים בין קטנים, בין זכרים בין נקבות, הם ועבדיהם הכנעניים ובהמתן: שנאמר "וכוהן, כי יקנה נפש קניין כספו" (ויקרא כב,יא). עבד כוהן שברח, ואשת כוהן שמרדה--הרי אלו אוכלין.
ו,ב תרומה של תורה--אין אוכל אותה, אלא כוהן מיוחס; אבל כוהני חזקה, אוכלין בתרומה של דבריהן בלבד. ותרומה טהורה--בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר, בין של תורה בין של דבריהן--אינה ניתנת אלא לכוהן תלמיד חכמים: מפני שאסור לאכול תרומה טמאה, וכל עמי הארץ בחזקת טומאה. לפיכך נותן תרומה טמאה, לכל כוהן שירצה.
ו,ג ישראלית שנישאת לכוהן, אפילו קטנה בת שלוש שנים ויום אחד--תאכל בתרומה וחזה ושוק; ודין תורה שתאכל משנתארסה, שהרי היא קניינו. אבל אסרו חכמים שתאכל, עד שתיכנס לחופה: גזירה--שמא תאכיל תרומה לאביה ולאחיה, כשהיא ארוסה בבית אביה.
ו,ד חירשת ושוטה שנישאת לכוהן--אינה אוכלת בתרומה, אפילו השיאה אביה: גזירה שמא יישא חירש כוהן לחירשת, ויאכיל אותה; לפיכך גזרו שלא תאכל חירשת בת ישראל, כלל.
ו,ה הזר אסור לאכול תרומות, שנאמר "וכל זר, לא יאכל קודש" (ויקרא כב,י)--אפילו היה תושב כוהן, או שכירו: תושב זה שכיר עולם, ושכיר זה שכיר שנים; ועבד עברי, הרי הוא כתושב. וכוהנת אשת הזר, הרי היא כזר--שנאמר "וכל זר", בין הוא בין אשתו.
ו,ו זר שאכל תרומה בזדון--בין שהיה טמא בין שהיה טהור, בין שאכל תרומה טהורה בין שאכל טמאה--חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ומתו בו, כי יחללוהו" (ויקרא כב,ט). ולוקה על אכילתה; ואינו משלם דמי שאכל, שאינו לוקה ומשלם. ואם אכל בשגגה--מוסיף חומש, שנאמר "ואיש, כי יאכל קודש בשגגה--ויסף חמישיתו . . ." (ויקרא כב,יד). [ז] "ובת כוהן--כי תהיה, לאיש זר: היא, בתרומת הקודשים לא תאכל" (ויקרא כב,יב), שני עניינים בלאו זה: שאם תיבעל לאסור לה ותיעשה זונה או חללה, כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה--הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל, שהחלל כזר לכל דבר; ושאם תינשא לישראל--הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקודשים שהוא חזה ושוק לעולם, אף על פי שגירשה או מת.
ו,ז [ח] אבל התרומות--אוכלת אחר שגירשה הישראלי או מת, אם לא הניח ממנה בן: שנאמר "ובת כוהן כי תהיה אלמנה וגרושה, וזרע אין לה . . . מלחם אביה תאכל" (ויקרא כב,יג). [ט] מפי השמועה למדו--"מלחם", ולא כל לחם: חוזרת היא לתרומה, ואינה חוזרת לחזה ושוק.
ו,ח [י] ולא הכוהנת בלבד, אלא אפילו לוייה וישראלית שנבעלה לאסור לה--הואיל ונעשת זונה--אסורה לאכול בתרומה לעולם, ואף על פי שיש לה זרע מכוהן. [יא] לפיכך השבויה אינה אוכלת בתרומה, ואף על פי שהיא אומרת טהורה אני; וכל שבויה שנאמנת לומר טהורה אני או שיש לה עד כדי שתהיה מותרת לבעלה, הרי זו אוכלת בתרומה. והנרבעת לבהמה--לא נפסלה מן הכהונה, ואוכלת.
ו,ט [יב] ישראלית שיש לה זרע מכוהן, אוכלת בשביל בנה--בין זכרים בין נקבות, ואפילו טומטום ואנדרוגינוס, ואפילו זרע הזרע עד סוף העולם: שנאמר "וזרע אין לה" (ויקרא כב,יג); [יג] כשם שזרע ישראל מכוהנת פוסל אותה--כך זרע כוהן מישראלית מאכיל אותה, ואף על פי שהוא זרע פסול.
ו,י כיצד: בת ישראל שנישאת לכוהן, או כוהנת לישראל, וילדה ממנו בת, ובא על הבת מי שהוא ערווה עליה או שנישאת לממזר, ומתה הבת, והרי הממזר קיים--הייתה אם אימו בת ישראל לכוהן, תאכל בתרומה; בת כוהן לישראל, לא תאכל בתרומה. [יד] הנה למדת שהיא אוכלת בשביל זרעה, ואף על פי שאותו הזרע פסול ואפילו ישראל אינו; ואין צריך לומר שאם הייתה לה בת מכוהן, אף על פי שהבת נשואה לישראל, ואפילו נתחללה--הרי אימה אוכלת בשביל הבת הפסולה.
ו,יא [טו] כיוצא בו--הכוהנת שאינה אוכלת מפני זרעה שמישראל, אף על פי שאותו הזרע כוהנים. כיצד: בת כוהן שנישאת לישראל, וילדה ממנו בת, והלכה הבת ונישאת לכוהן, וילדה ממנו בן--הרי זה ראוי להיות כוהן גדול, מאכיל את אימו, ופוסל את אם אימו, ואף על פי שמתה אימו; וזאת אומרת לא כבן בתי כוהן גדול, שהוא פוסלני מן התרומה.
ו,יב [טז] העבד אינו פוסל משום זרע, ואינו מאכיל. כיצד: כוהנת שנישאת לישראל, או ישראלית שנישאת לכוהן, וילדה ממנו בן, והלך הבן ונכבש על השפחה, וילדה ממנו עבד, ומת הבן והרי העבד קיים--הייתה אם אביו של עבד זה בת ישראל לכוהן, לא תאכל בתרומה; הייתה בת כוהן לישראל, תאכל: שאין זה זרע, שהעבדים אין להם ייחוס.
ו,יג [יז] בת ישראל שנישאת לכוהן, ומת ולה ממנו בן, וחזרה ונישאת לישראל--לא תאכל בתרומה. מת הישראלי, ולה ממנו בן--לא תאכל בתרומה; מת בנה מישראל, אוכלת בשביל בנה הראשון.
ו,יד [יח] בת כוהן שנישאת לישראל, ויש לה ממנו בן, וחזרה ונישאת לכוהן--תאכל בתרומה; מת ולה ממנו בן, תאכל בתרומה; מת בנה מכוהן--אסורה לאכול, מפני בנה שמישראל. מת בנה מישראל--חוזרת לבית אביה כנעוריה, ואוכלת בתרומה; ואינה אוכלת בחזה ושוק.
ו,טו [יט] בת ישראל שנישאת לישראל תחילה, ויש לה ממנו בן, וחזרה ונישאת לכוהן--אוכלת בתרומה; מת ולה ממנו בן--אוכלת בפני בנה האחרון, שהרי הוא מאכילה כמו שהאכילה אביו.
ז,א כוהן טמא אסור לאכול תרומה, בין טמאה בין טהורה--שנאמר "איש איש מזרע אהרון, והוא צרוע או זב--בקודשים לא יאכל" (ויקרא כב,ד): איזה הוא קודש שאוכלין אותו כל זרע אהרון, זכרים ונקבות--הוי אומר תרומות. אלא שהאוכל תרומה טהורה--חייב מיתה בידי שמיים, ולפיכך לוקה: שנאמר "ושמרו את משמרתי, ולא ישאו עליו חטא" (ויקרא כב,ט). וטמא שאכל תרומה טמאה--אף על פי שהוא בלאו--אינו לוקה, שהרי אינה קודש.
ז,ב אין הטמאים אוכלין בתרומה, עד שיעריבו שמשן וייצאו שלושה כוכבים בינוניים, וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה: שנאמר "ובא השמש, וטהר" (ויקרא כב,ז), עד שיטהר הרקיע מן האור; "ואחר יאכל מן הקודשים" (שם).
ז,ג כוהן טהור שאכל תרומה טמאה--אינו לוקה, מפני שהיא בעשה: שנאמר "ואחר יאכל מן הקודשים" (ויקרא כב,ז)--מדבר שהוא בקדושתו, הוא שיאכל כשיטהר; אבל דבר טמא, לא יאכל אף על פי שטהר. ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.
ז,ד מי שהיה אוכל בתרומה, והרגיש שנזדעזעו אבריו להוציא שכבת זרע--אוחז באמה, ובולע את התרומה.
ז,ה השוטה והחירש, מטבילין אותן ומאכילין אותן תרומה אחר שיעריבו שמשן. ומשמרין אותן, שלא יישנו אחר הטבילה: שאם יישנו, טמאים--אלא אם כן עשו להם כיס של נחושת, שמא יראה קרי.
ז,ו רוכבי גמלים אסורין לאכול בתרומה, עד שיטבלו ויעריבו שמשן--שהן בחזקת טומאה: מפני חימום הרכיבה על עור הגמל, מוציא טיפה של שכבת זרע.
ז,ז המשמשת מיטתה--אם לא נתהפכה בשעת תשמיש--טובלת, ואוכלת בתרומה לערב; ואם נתהפכה בשעת תשמיש--הרי זו אסורה לאכול בתרומה כל שלושה ימים, שאי אפשר לה שלא תפלוט ותהיה טמאה כמו שיתבאר במקומו.
ז,ח תרומת חוצה לארץ--הואיל ועיקרה מדבריהן--אינה אסורה באכילה, אלא לכוהן שטומאה יוצאה עליו מגופו: והן בעלי קראין, וזבין, וזבות, ונידות, ויולדות. וכולן שטבלו--מותרין לאוכלה, אף על פי שלא העריבו שמשן.
ז,ט אבל טמאי מגע טמאות--בין שנגע במת שאי אפשר לנו היום ליטהר ממנו, בין שנגע בשרץ--אינו צריך לטבול לתרומת חוצה לארץ. [ט] לפיכך כוהן קטן שעדיין לא ראה קרי, וקטנה שעדיין לא ראת נידה--אוכלין אותה תמיד בלא בדיקה, שחזקתן שלא יצאה טומאה עדיין עליהם. והמצורע, הרי הוא כמי שטומאה יוצאה עליו מגופו: והוא, שיטמא אותו כוהן מיוחס; אבל קודם שיטמאו הכוהן, טהור הוא.
ז,י כוהן ערל, אסור לאכול בתרומה מדין תורה--שהרי נאמר "תושב . . . ושכיר" בתרומה (ויקרא כב,י), ונאמר "תושב ושכיר" בפסח (שמות יב,מה): מה "תושב ושכיר" האמור בפסח, ערל אסור בו--אף "תושב . . . ושכיר" האמור בתרומה, ערל אסור בה. ואם אכל, לוקה מן התורה.
ז,יא משוך--מותר לאכול בתרומה, ואף על פי שנראה כערל; ומדברי סופרים שיימול פעם שנייה, עד שייראה מהול. [יא] והנולד מהול, אוכל בתרומה; והטומטום אינו אוכל, מפני ספק ערל. ואנדרוגינוס, מל ואוכל.
ז,יב הערל וכל הטמאין--אף על פי שהן אסורין מלאכול בתרומה, נשיהן ועבדיהן אוכלין. [יג] פצוע דכא וכרות שופכה--הם ועבדיהן אוכלין, ונשיהן לא יאכלו. אם לא ידע את אשתו משנעשה פצוע דכא וכרות שופכה, הרי אלו יאכלו; וכן אם נשא בת גרים, הרי זו אוכלת. [יד] פצוע דכא כוהן שקידש בת כוהן, אינה אוכלת.
ז,יג סריס חמה, הוא ואשתו ועבדיו אוכלין. אנדרוגינוס וטומטום, עבדיהן אוכלין; אבל לא נשותיהן. [טו] חירש שוטה וקטן שקנו להן עבדים, אינן אוכלין; אבל אם קנו להם בית דין, או אפיטרופין, או שנפלו להן בירושה--הרי אלו אוכלין.
ז,יד [טז] אנדרוגינוס שנבעל לפוסל מן התרומה, בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו--נפסל מלאכול בתרומה כנשים, ואין עבדיו אוכלין. וכן אם נבעל לאנדרוגינוס אחר שהוא פוסל בביאתו לאישה--נפסל, ואינו אוכל ולא מאכיל עבדיו: והוא, שיבעול אותו דרך נקבותו; אבל דרך זכרותו, אין זכר פוסל זכר מן הכהונה.
ז,טו [יז] עבד של שותפין, שהיה אחד מהן אינו מאכיל--הרי זה העבד אסור לאכול. וכל המאכיל בתרומה, מאכיל בחזה ושוק.
ז,טז [יח] בת ישראל שנישאת לכוהן, והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל--הרי אלו יאכלו; וכן עבדי כוהן שקנו עבדים, ועבדי אשתו שקנו עבדים--יאכלו: שנאמר "כי יקנה נפש קניין כספו" (ויקרא כב,יא)--אפילו קניין הקניין אוכל, וקניין האוכל מאכיל. וקניין שאינו אוכל, אינו מאכיל אחרים. [יט] בת כוהן שנישאת לישראל, והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל--הרי אלו לא יאכלו.
ז,יז [כ] אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, בין כוהנת בין ישראלית, וכן שאר חייבי לאוין, והכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל--עבדי מלוג לא יאכלו, אף על פי שהוא חייב במזונותם; ועבדי צאן ברזל יאכלו, מפני שהם של בעל. נשא שנייה--היא אוכלת, ועבדי מלוג שלה לא יאכלו.
ז,יח [כא] כוהנת אלמנה שנתארסה לכוהן גדול, או גרושה לכוהן הדיוט--הואיל והן משמרות לביאה פסולה של תורה, הרי אלו לא יאכלו; וכן אם נכנסו לחופה בלא אירוסין--אינן אוכלות, שהחופה פוסלת אותן מלאכול. נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין, חזרו להכשרן ואוכלות; מן הנישואין--לא יאכלו, שכבר נתחללו.
ז,יט [כב] כוהנת שמת בעלה כוהן, ונפלה לפני יבמים שיש בהן חלל--לא תאכל, מפני זיקת החלל: ואפילו עשה בה אחד מן הכשרים מאמר, שאין המאמר קונה ביבמה קניין גמור.
ז,כ [כג] כוהן שנתן גט ליבמתו הכוהנת, שהיא נאסרה עליו, ועדיין זיקתו עליה--הרי זו אוכלת בתרומה: מפני שהיא משומרת לביאה פסולה של דבריהן, שאין הגט פוסל היבמה אלא מדבריהן. וכן כוהנת חלוצה או שנייה שנתארסה לכוהן, אוכלת. כוהן הדיוט שנשא איילונית, הרי זו אוכלת בתרומה.
ח,א העובר, והיבם, והאירוסין, והחירש, ובן תשע שנים ויום אחד--פוסלין, ולא מאכילין. [ב] העובר כיצד: בת ישראל המעוברת מכוהן, לא תאכל בשביל העובר; ובת כוהן המעוברת מישראל, אסורה לאכול מפני העובר--שנאמר "ושבה אל בית אביה כנעוריה" (ויקרא כב,יג), פרט למעוברת.
ח,ב [ג] בת כוהן שבא עליה ישראל--אין חוששין לה שמא נתעברה, אלא טובלת ואוכלת לערב. הייתה נשואה לישראל, ומת בעלה--טובלת ואוכלת בתרומה לערב, עד ארבעים יום; ואם הוכר עוברה--הרי זו מקולקלת למפרע, עד ארבעים יום: שכל הארבעים אינו עובר, אלא מים בעולם הוא חשוב.
ח,ג [ד] בת ישראל שנישאת לכוהן, ומת והניחה מעוברת--לא יאכלו עבדיה בתרומה בשביל העובר: שהיילוד הוא שמאכיל, ושאינו יילוד אינו מאכיל. לפיכך אם היה העובר חלל--אינו פוסל העבדים, אלא אוכלין בגלל אחיו הכשרים, עד שייוולד זה החלל, וייאסרו העבדים מלאכול.
ח,ד [ה] היבם כיצד: בת ישראל הזקוקה ליבם כוהן, לא תאכל--שנאמר "וכוהן, כי יקנה נפש" (ויקרא כב,יא), וזה עדיין לא קנה אותה; ובת כוהן הזקוקה לישראל, אסורה מפני יבמה--שנאמר "ושבה אל בית אביה" (ויקרא כב,יג), פרט לשומרת יבם.
ח,ה [ו] יבם כוהן שבא על יבמתו באונס, או בשגגה, או שהערה בה ולא גמר--אף על פי שקנה אותה כמו שביארנו בהלכות ייבום, אינו מאכילה בתרומה: עד שיבעול בעילה גמורה, ברצון. במה דברים אמורים, בשנתאלמנה מן האירוסין; אבל מן הנישואין--הואיל והייתה אוכלת, תאכל בביאה זו.
ח,ו [ז] האירוסין כיצד: בת כוהן שנתארסה לישראל--אסורה לאכול, שהרי יש לו בה קניין; ובת ישראל שנתארסה לכוהן--לא תאכל עד שתיכנס לחופה, שמא תאכיל לבני בית אביה כמו שביארנו.
ח,ז [ח] ישראל שאמר לכוהנת, הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום--הרי זו אוכלת בתרומה כל השלושים, שעדיין לא נתארסה; ואם אמר לה, הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר שלושים יום--הרי זו אסורה לאכול מיד. וכן בשאר כל התנאים כיוצא בזה.
ח,ח [ט] החירש כיצד: כוהנת שנישאת לחירש ישראל--לא תאכל, שהרי קונה בתקנת חכמים שתיקנו לו נישואין. ובת ישראל שנישאת לכוהן חירש--לא תאכל, שאינו קונה מן התורה: שאינו בן דעת.
ח,ט [י] נתארסה לכוהן פיקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש--אינה אוכלת; מת ונפלה לפני יבם חירש, וייבמה--אינה אוכלת. אבל אם נשאה כשהוא פיקח, ונתחרש--הרי זו אוכלת; מת ונפלה ליבם חירש, וייבמה--הרי זו אוכלת, הואיל והייתה אוכלת בתחילה. ואשת חירש שילדה ממנו, הרי זו אוכלת בשביל בנה.
ח,י [יא] בן תשע שנים ויום אחד כיצד: מי שנבעלה לאסור לה, והוא בן תשע שנים ויום אחד--הואיל וביאתו ביאה, נפסלה מן הכהונה ואסורה מלאכול: מפני שנעשת זונה או חללה כמו שביארנו, אפילו היה שחוף. ובת ישראל, אפילו שנישאת לכוהן בן תשע שנים ויום אחד--אף על פי שביאתו ביאה--אינה אוכלת בשביל הקטן, לפי שאינו קונה עד שיגדיל.
ח,יא ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד, ספק שאינו, נישאת לבן שלוש עשרה שנה ויום אחד, ספק שהביא שתי שערות ספק שלא הביא--הרי זו אסורה לאכול.
ח,יב כל אלו שאין מאכילין בתרומה של תורה, כך אין מאכילין בתרומה של דבריהם--גזירה, שמא יאכילו בשל תורה.
ח,יג ואלו לא פוסלין, ולא מאכילין--האונס, והמפתה, והשוטה שנשא אישה: אלא אם כן הייתה אסורה להן, שהן פוסלין אותה בביאתן, מפני שנעשת זונה או חללה, כמו שביארנו.
ח,יד מי שנישאת לכוהן שוטה, או שאנס אותה או פיתה כוהן, וילדה--אוכלת בשביל בנה; ואף על פי שהדבר ספק, הואיל ושלא בקידושין היא, שמא מאחר עיברה--הרי הוולד בחזקת זה שבא עליה: והוא שלא יצא עליה קול עם אחר, אלא הכול מרננין אחריה בזה הכוהן.
ח,טו וכן כוהנת שבא עליה שוטה ישראל, או שאנסה או פיתה אותה, ונתעברה--אינה אוכלת, מפני העובר; נתחתך העובר, הרי זו תאכל.
ח,טז [טו] אשת איש שבאו לה עדי קינוי, ועדי סתירה--הרי זו אסורה לאכול בתרומה, עד שתשתה מי המרים: מפני שהיא ספק זונה. מת בעלה קודם שישקנה, או שהייתה מן הנשים שאינן שותות ולא נוטלות כתובה--הרי זו אסורה בתרומה לעולם. וכל אשת כוהן שאמרה, טמאה אני--הרי זו אסורה לאכול בתרומה.
ח,יז [טז] קטנה בת ישראל שנישאת לכוהן שלא מדעת אביה, בין בפני אביה בין שלא בפניו--אף על פי שקידשה אביה, אינה אוכלת בתרומה: שאם מיחה, תיעשה זרה למפרע; וזה שרואה ושותק--כועס הוא, לפי שנישאת שלא לדעתו.
ט,א האישה אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה, או ליד שלוחה שעשת לקבלה; וכל שהיא ספק גרושה, הרי זו לא תאכל.
ט,ב האישה שעשת שליח לקבל לה גיטה, אסורה לאכול בתרומה מיד; ואם אמרה לו, קבל לי גיטי במקום פלוני--אינה אסורה עד שיגיע שליח לאותו מקום. שלחה שליח להבאת גיטה, אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה. האומר לאשתו, הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתו--אסורה לאכול בתרומה מיד.
ט,ג [ב] עיר שהקיפה כרקום, וספינה המיטרפת בים, והיוצא לידון--הרי אלו בחזקת קיימין; ואין צריך לומר מפרש, ויוצא בשיירה. אבל עיר שכבשה כרקום, וספינה שאבדה בים, והיוצא ליהרג מבתי דיני גויים, ומי שגררתו חיה, או נפלה עליו מפולת, או שטפו נהר--נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים; לפיכך אם היו נשותיהן בת כוהן לישראל, או בת ישראל לכוהן--הרי אלו לא יאכלו. אבל מי שנגמר דינו בבית דין, והניחוהו בבית הסקילה ליהרג--הרי זה בחזקת מת, ולא תאכל אשתו.
ט,ד [ג] הניחו בעלה גוסס במדינה אחרת, בין שהייתה כוהנת אשת ישראל או ישראלית אשת כוהן--לא תאכל: שרוב גוססין למיתה. אחד אומר מת בעלה, ואחד אומר לא מת--הרי זו לא תאכל.
ט,ה [ד] אמרה לה צרתה, או אחת מחמש נשים שאינן נאמנות להעידה שמת בעלה--הואיל ואינה נישאת על פיהן, הרי זו אוכלת בתרומה בחזקת שבעלה קיים: עד שיעיד לה שהוא נאמן להשיאה על פיו.
ט,ו [ה] המשחרר את עבדו--משיזכה לו בגט שיחרור, פסלו מלאכול בתרומה; וכל עבד שיצא לחירות, ועדיין הוא מעוכב שיחרור כמו שיתבאר בהלכות עבדים--אף על פי כן, הרי הוא אסור לאכול בתרומה.
ט,ז [ו] הכותב נכסיו לאחר, וזיכה לו על ידי אחר, והיו בהן עבדים, ושתק זה שניתנו לו ואחר כך צווח--הרי זה ספק אם זה שצווח הוכיח סופו על תחילתו, ועדיין לא יצאו מרשות ראשון, או זה שצווח אחר ששתק, חזר בו; לפיכך אין אוכלין בתרומה--בין שהיה רבן ראשון כוהן והשני ישראל, בין שהיה רבן ראשון ישראל והשני כוהן.
ט,ח [ז] ישראל ששכר בהמה מכוהן, מאכילה התרומה. וכוהן ששכר בהמת ישראל--אף על פי שהוא חייב במזונותיה--לא יאכילנה תרומה, מפני שאינה "קניין כספו" (ויקרא כב,יא).
ט,ט [ח] ישראל ששם פרה מכוהן לפטמה, ולהיות השכר ביניהן--לא יאכילנה תרומה, אף על פי שיש לכוהן בשבחה חלק; אבל כוהן ששם פרת ישראל לפטמה--אף על פי שיש לישראל חלק בשבח, הואיל וגופה לכוהן, שהרי שמה על עצמו--הרי זה מאכילה התרומה.
ט,י [ט] פרתו של ישראל שילדה בכור, מאכילו התרומה--שהבכור לכוהנים; ואוצר אדם כרשיני תרומה לתוך שובכו, ואינו חושש שמא יבואו היונים שלו ויאכלו אותן.
ט,יא [י] ייראה לי, שאם מכר הכוהן פרתו לישראל, ולקח הדמים--אף על פי שעדיין לא משך הלוקח, הרי זה אסור להאכילה תרומה: שדין תורה מעות קונות, כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר. ואם מכר ישראל לכוהן--אף על פי שנתן הדמים, לא תאכל בתרומה עד שימשוך.
י,א זר שאכל תרומה בשגגה, משלם קרן וחומש; אפילו ידע שהיא תרומה, ושהוא מוזהר עליה. אבל אם לא ידע אם חייב עליה מיתה, אם לאו--הרי זו שגגה, ומשלם קרן וחומש.
י,ב אחד האוכל דבר שדרכו לאכול, ואחד השותה דבר שדרכו לשתות, ואחד הסך דבר שדרכו לסוך--שנאמר "ולא יחללו, את קודשי בני ישראל" (ויקרא כב,טו), לרבות את הסך. ואחד האוכל תרומה טמאה בשגגה ואחד האוכל טהורה, משלם קרן וחומש. ואינו חייב חומש, עד שיאכל כזית--שנאמר "כי יאכל קודש בשגגה" (ויקרא כב,יד), ואין אכילה פחותה מכזית; וכשם שאכילת תרומה בכזית, כך שתייתה בכזית.
י,ג אכל וחזר ואכל, שתה וחזר ושתה--אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס, ומתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית--הרי אלו מצטרפין לכזית.
י,ד התרומה ותרומת מעשר, בין של דמאי בין של ודאי, והחלה, והביכורים--כולן מצטרפין לכזית, לחייב עליהן מיתה וחומש: שכולן נקראו תרומה. ומן הדין היה שאין חייבין חומש על תרומת מעשר של דמאי, כמו שאין חייבין על מעשר שני שלו כמו שיתבאר; אבל אמרו חכמים, אם לא יתחייב עליה חומש, יזלזלו בה.
י,ה אכל תרומה במזיד--אם התרו בו, לוקה ואינו משלם. ואם לא התרו בו--אם הייתה טהורה, משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. ואם הייתה טמאה--משלם דמי עצים, מפני שאינה ראויה אלא להסקה; לפיכך אם אכל תרומת תותים ורימונים וכיוצא בהם שנטמאו--פטור מן התשלומין, שהרי אינם ראויין להסקה.
י,ו האוכל תרומה חמץ בפסח--בין בזדון בין בשגגה, בין טמאה בין טהורה--פטור מן התשלומין: אפילו הפרישה כשהיא מצה והחמיצה, פטור; ואפילו דמי עצים אינו משלם, שהרי אינה ראויה להסקה--מפני שהיא אסורה בהניה, אין לה דמים.
י,ז אבל השוגג ואכל תרומה ביום הכיפורים, או שאכל תרומה נקורה, והשותה יין תרומה שנתגלה, והסך יין ושמן כאחד, או ששתה שמן וחומץ כאחד, או שכסס את החיטים, או גמע את החומץ--הרי זה משלם קרן וחומש.
י,ח היה שבע וקץ במזונו, והוסיף על שובעו באכילת תרומה--אינו משלם את החומש: שנאמר "כי יאכל" (ויקרא כב,יד), לא שיזיק עצמו. וכן הכוסס את השעורים--פטור מן החומש, מפני שהזיק עצמו.
י,ט זר שבלע שופין של תרומה, והקיאן, ובא אחר ואכלן, גם הוא בשגגה--הראשון משלם קרן וחומש, והשני משלם דמי עצים לראשון.
י,י המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה--הם משלמין קרן וחומש, מפני שהן כשוגגין. והוא משלם להם דמי סעודתן, שדמי החולין יתרין מדמי תרומה שאכלו--שדבר האסור, נפשו של אדם חתה ממנו.
י,יא המאכיל את בניו הקטנים, ואת עבדיו בין גדולים בין קטנים, והאוכל תרומת חוצה לארץ, והאוכל או השותה פחות מכזית, ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה, והשותה שמן, והסך את היין--כל אלו משלמין את הקרן, ואינן משלמין את החומש.
י,יב בת כוהן שהייתה נשואה לישראל, או שנפסלה, ואחר כך אכלה תרומה--משלמת את הקרן, ואינה משלמת את החומש.
י,יג האישה שהייתה אוכלת בתרומה, ואמרו לה מת בעליך, או גירשיך, וכן העבד שהיה אוכל, ואמרו לו מת רבך והניח יורש שאינו מאכיל, או שמכרך לישראל, או נתנך לו, או שיחררך, וכן כוהן שהיה אוכל, ונודע לו שהוא בן גרושה, או בן חלוצה--הרי אלו משלמין את הקרן בלבד. ואם הייתה תרומת חמץ, והיה ערב הפסח--הרי אלו פטורין מלשלם: מפני שזמנה בהול, נחפזו לאכול ולא בדקו.
י,יד וכולן שהייתה תרומה בתוך פיהן כשידעו שהן אסורין לאכול, הרי אלו יפלוטו. [יג] היה אוכל, ואמרו לו נטמאת, או נטמאת התרומה, טמא היית, או טמאה הייתה התרומה, או נודע שהוא טבל, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או מעשר שני והקדש שלא נפדו, או שטעם טעם פשפש לתוך פיו--הרי אלו יפלוטו.
י,טו [יד] שתי קופות, אחת של תרומה ואחת של חולין, שנפלה תרומה לתוך אחת מהן, ואין ידוע לאיזו נפלה--הריני אומר לתוך של תרומה נפלה. ואין ידוע איזו היא של תרומה--אכל זר את אחת מהן, הרי זה פטור מן התשלומין: שהמוציא מחברו, עליו הראיה. והשנייה, נוהג בה כתרומה.
י,טז אכל אחר את השנייה, אף הוא פטור. אכל אחד את שתיהן, משלם כקטנה שבשתיהן: אם מזיד, קרן; ואם שוגג, קרן וחומש.
י,יז [טו] האוכל את החומש בשגגה--הרי זה מוסיף עליו חומשו, שהחומש כקרן לכל דבר; וכן מוסיף חומש על חומש, עד לעולם.
י,יח כל המשלם קרן וחומש, הרי התשלומין כתרומה לכל דבר, אלא שאם נזרעו, גידוליהן חולין; ואם רצה הכוהן למחול, אינו מוחל. וכל המשלם את הקרן בלבד, הרי התשלומין חולין; ואם רצה הכוהן למחול, מוחל.
י,יט [טז] בת ישראל שאכלה תרומה, ואחר כך נישאת לכוהן--אם תרומה שלא זכה בה כוהן אכלה, משלמת קרן וחומש לעצמה; ואם תרומה שזכה בה כוהן אכלה, משלמת קרן לבעלים וחומש לעצמה: שכל המשלם קרן וחומש--משלם הקרן לבעלים, והחומש לכל כוהן שירצה. [יז] לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה--בין כך ובין כך, אינה משלמת לעצמה; והרי היא כמי שלא נישאת לכוהן מעולם.
י,כ [יח] כל האוכל תרומה, בין בשוגג בין במזיד--אינו משלם אלא מן החולין המתוקנים, שהוציאו מהן תרומות ומעשרות; ומשלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה ומן ההפקר, וממעשר ראשון שניטלה תרומתו, אף על פי שעדיין לא ניטלה תרומה גדולה שיש בו, אם הקדים המעשר לתרומה; ומשלמין ממעשר שני והקדש שנפדו, אף על פי שנפדו שלא כהלכה. ומשלמין מן החדש על הישן; אבל אין משלמין ממין על שאינו מינו--שנאמר "ונתן לכוהן את הקודש" (ויקרא כב,יד), כקודש שאכל.
י,כא [יט] האוכל קישואין של ערב שביעית--ימתין לקישואין של מוצאי שביעית, וישלם מהן: שאינו יכול לשלם חובו מפירות שביעית, כמו שיתבאר במקומו.
י,כב [כ] אכל תרומה טמאה--משלם חולין, בין טמאין בין טהורין. אכל תרומה טהורה, משלם חולין טהורין; ואם שילם חולין טמאין, בין בשוגג בין במזיד--תשלומיו תשלומין, ויחזור וישלם מן הטהורין.
י,כג [כא] אכל תרומת חבר, משלם לו. אכל תרומת עם הארץ--משלם לחבר, ונוטל דמיה ממנו ונותנו לעם הארץ שאכל תרומתו: שאין מוסרין טהרות לעם הארץ.
י,כד [כב] גזל תרומה מאבי אימו כוהן ואכלה, ואחר כך מת אבי אימו--אינו משלם לעצמו, אלא משלם ליורש אחר משאר השבט; וכן אם נפלה לו תרומה מאבי אימו ואכלה, ובעל חוב שגבה תרומה בחובו והאישה בכתובתה ואכלוה--משלמין קרן וחומש לכוהן חבר, והחבר נותן להם דמים שהיו מוכרין בה אותה התרומה שאכלו.
י,כה [כג] הגונב תרומה, ולא אכלה--משלם תשלומי כפל לבעלים; ויש לו לשלם מדמי תרומה. גנבה, ואכלה--משלם שני קרנין וחומש: קרן וחומש מן החולין, וקרן אפילו מדמי תרומה.
י,כו [כד] הייתה התרומה הקדש לבדק הבית, וגנבה ואכלה--אינו משלם תשלומי כפל, שאין בהקדש תשלומי כפל כמו שיתבאר במקומו. אבל משלם קרן ושני חומשים--חומש משום אוכל תרומה, וחומש משום שנהנה מן ההקדש. ולמי משלם: אם היה בה כזית, ואין בה שווה פרוטה--משלם לכוהנים; ואם יש בה שווה פרוטה--בין שיש בה כזית בין שאין בה כזית, משלם להקדש.
י,כז [כה] ומפני מה חל איסור הקדש על התרומה--מפני שהתרומה אסורה לזר, ומותרת לכוהן; הקדישה, נאסרה על הכוהן. לפיכך נוסף בה איסור אף על ישראל, על דרך שביארנו בהלכות ביאות אסורות ואיסורי מאכלות.
י,כח [כו] הגוזל תרומה ואכלה, משלם קרן וחומש אחד: שהחומש שחייב בו משום תרומה, יצא בו ידי גזלו--שנאמר "ונתן לכוהן את הקודש" (ויקרא כב,יד), אינו חייב אלא בחומש של קודש בלבד. גזלה והאכילה לאחר, האוכל משלם קרן וחומש.
י,כט כל מקום שאמרו משלם קרן וחומש--אם אכל שווה ארבעה, משלם שווה חמישה ממין שאכל; וכל מקום שאמרו קרן ושני חומשין--אכל שווה ארבעה, משלם שווה שישה; ומקום שאמרו שני קרנין וחומש--אכל שווה ארבעה, משלם שווה תשעה. ולעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהייתה שווה בשעת אכילה, בין שהוזלה בשעת תשלומין בין שהוקרה.
יא,א התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכה--שהסיכה כשתייה, שנאמר "כמים בקרבו; וכשמן, בעצמותיו" (תהילים קט,יח); והשתייה בכלל אכילה: לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, ולסוך דבר שדרכו לסוך. ולא יסוך יין וחומץ. אבל סך הוא את השמן הטהור; ומדליק את הטמא, וזה הוא הנקרא שמן שריפה בכל מקום.
יא,ב תמרים של תרומה, מותר לחבץ אותן ולקבצן כעיגול הדבילה; ואסור לעשות מהם שיכר. וכן אין עושין תמרים דבש, ולא תפוחים יין, ולא פירות הסתיו חומץ; וכן שאר כל הפירות--אין משנין אותן מברייתן בתרומה, חוץ מזיתים וענבים בלבד.
יא,ג עבר ועשה האוכל משקה, הרי זה שותהו. וזר שאכל דבש תמרים, ויין תפוחים, וכיוצא בהן בשגגה--אינו חייב לשלם; ואם אכל במזיד, מכין אותו מכת מרדות.
יא,ד [ג] אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס, מפני שהוא מאבדן; אבל נותנין את היין למורייס. ואין מפטמין את השמן, מפני שהוא מוציאו מכלל מאכלות ועושהו שמן משחה; אבל מערבין יין ושמן ודבש ופלפלין וכיוצא באלו, לאוכלן. [ד] אין מבשלין יין של תרומה, מפני שהוא ממעיטו.
יא,ה אין כובשין בצלים של תרומה בחומץ של תרומה, מפני שמפסיד החומץ. אין מערבין תבואה בקטנית; וכל דבר שיתפרש זה מזה כשכוברין אותו, מערבין. ומשחרבה יהודה, התחילו לערב תבואה בתבואה וקטנית בקטנית; אבל לא תבואה בקטנית.
יא,ו [ה] כדרך שמרקדין את הקמח בחולין, כך נוהג הכוהן בתרומה--מרקד לאכול, ומשליך את המורסן. הרי שרצה לעשות סולת מנופה בנפייות הרבה, עד שמוציא קב או קביים מן הסאה--לא ישליך את השאר, מפני שהוא ראוי לאכילה; אלא יניחו במקום מוצנע.
יא,ז [ו] שמן של תרומה, אין חוסמין בו תנור וכיריים. ואין סכין בו מנעל וסנדל; ולא יסוך רגלו, והיא בתוך מנעל וסנדל, אבל סך את רגלו, ולובש המנעל או הסנדל. וסך כל גופו, ומתעגל על גבי קטבוליה חדשה. ואף על פי שהן ניסוכין, אינו חושש; אבל לא ייתן שמן על גבי טבלה של שיש להתעגל עליה, מפני שהוא מאבדו.
יא,ח [ז] כל האוכל תרומה, אפילו פירות--צריך נטילת ידיים אף על פי שהיו ידיו טהורות, כמו שיתבאר במקומו. ואינה נאכלת עם הזר על השולחן--גזירה, שמא יאכל ממנה. ותרומת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השולחן, ואינה צריכה נטילת ידיים--כחולין. ואין סכין שמן תרומה בידיים מסואבות; נפל על גבי בשרו, מפשפשו בידיים מסואבות. אבל סכין את הקטן בשמן תרומה בתוך שבעה, שהנולד כל שבעה אינו חשוב ערל.
יא,ט [ח] סך הוא הכוהן עצמו בשמן, ומביא בן בתו ישראל ומעגילו על גביו; ואם סך עצמו בשמן ונכנס למרחץ--מותר הזר למשותו במרחץ, אף על פי שהוא ניסוך ממנו. [ט] כוהנת שחפפה ראשה בתלתן של תרומה, אין הישראלית מותרת לחוף אחריה; אבל מעגגה שיערה בשיערה. ומפני מה הותרו הכוהנים לחוף שיערן בתלתן של תרומה, מפני שאינו ראוי למאכל אדם.
יא,י עוקצי תאנים וגרוגרות, ועוקצי הכליסים והחרובין, ומעי אבטיח, וקליפי אבטיח, וקליפי אתרוג, וקליפי מלפפון--אף על פי שאין בהן אוכל, וקנובת ירק שמשליכין בעלי בתים--הרי אלו אסורים לזרים; אבל קנובת ירק שמקנבים הגננין, מותרת לזרים.
יא,יא קליפי פולין ושומשמין--אם יש בהן אוכל, אסורין; אין בהן אוכל, מותרין. [יא] גרעיני אתרוג, מותרים; גרעיני זיתים ותמרים וחרובין--אף על פי שלא כנסן הכוהן, הרי אלו אסורין לזרים. ושאר הגרעינין--בזמן שכנסן ויש בהן לחלוחית למצוץ אותן, אסורות לזר; ואם השליכן, מותרות.
יא,יב הסובין של חיטין חדשות--אסור, מפני שהוא ראוי למאכל אדם; ושל חיטין ישנות, מותר. ועד מתיי נקראו חדשות, כל זמן שבני אדם רגילין לחבוט בין הגרנות. [יג] הניצולות והרקבנייות של תרומה, אסורות; ואם העלו אבק, מותרות.
יא,יג שמרים של תרומה שנתן עליהם מים--הראשון והשני, אסור לזרים; והשלישי, מותר. ואם לא נתן מים, אלא מסנן היין מעל השמרים בלבד--אף השלישי אסור לזרים.
יא,יד מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה--אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת, ואחר כך ייתן לתוכה חולין; אלא מכבד כדרכו, ונותן לתוכה חולין. וכן חבית של שמן שנשפכה--אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח, אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין.
יא,טו המערה כד של שמן תרומה--הרי זה מערה עד שיפסוק העמוד, ויתחיל השמן לנטף מעט מעט, וכיון שנטפו שלוש טיפים זו אחר זו, דייו: ומותר ליתן לתוך הכד שמן חולין. הרי שלא נתן, אלא הניח הכד עד שמיצת אותה--התמצית תרומה.
יא,טז ממלא הכוהן נר שמן שריפה, ונותנו לישראל לעלות בו לעלייה, ולהיכנס לחדר--לעשות צורכי הכוהן, אבל לא צורכי ישראל; ואם היה שותף עימו, מותר. [יז] ישראל שהיה אורח אצל כוהן, והדליק לו שמן שריפה, ועמד הכוהן והלך לו--אינו חייב לכבות את הנר, עד שיתכבה מאליו. וטובל הישראלי פתילה בנר הכוהן, ומדליקה לילך בה.
יא,יז [יח] בקרו של כוהן שהיה עומד אצל בקרו של ישראל, וכלייו של כוהן שהיה נארג אצל כלייו של ישראל--הרי זה מדליק עליהן שמן שריפה, שלא ברשות הכוהן. וכן מדליקין שמן שריפה בבתי כנסייות, ובבתי מדרשות, ובמבואות האפלים, שלא ברשות כוהן. ומי שאין לו שמן חולין להדליק נר חנוכה--מדליק שמן שריפה, שלא ברשות כוהן.
יא,יח מדליקין שמן שריפה על גבי החולין, ברשות כוהן. [יט] בת ישראל שנישאת לכוהן, והיא למודה לבוא אצל אביה--מדליק ברשותה.
יא,יט מותר לכוהן להדליק שמן שריפה אפילו בבית האבל, או בבית המשתה שיש שם ערבוב; ואין חוששין שמא יסתפקו ממנו--בבית המשתה, מפני נקיון כליהם אין נוגעין בו, ובבית האבל, מפני שאין להם פנאי מפני האבל.
יא,כ הזורע את התרומה--בשוגג יופך, ובמזיד יקיים; ואם הביאה שליש--בין במזיד בין בשוגג, יקיים. ואם היה פשתן--אפילו הביא שליש, ואפילו במזיד--יופך: קנס קנסו בו, שלא יזרע ויתכוון ליהנות בעציו.
יא,כא גידולי תרומה--הרי הן כחולין לכל דבר, אלא שאסורים לזרים: גזרו חכמים עליהן שיהיו אסורין לזרים כתרומה, משום תרומה טמאה שביד הכוהן--שלא ישהה אותה אצלו כדי שיזרענה ותצא לחולין, ונמצא בא בה לידי תקלה. לפיכך מותר לאכול הגידולין בידיים טמאות, ומותרין לטבול יום כחולין.
יא,כב גידולי גידולין--חולין לכל דבר, ואפילו דבר שאין זרעו כולה: אם רבו הגידולין על העיקר בגידולי הגידולין--הרי הגידולין השניים מעלין את העיקר, אף על פי שאין זרעו כולה; ויהיה הכול מותר לזרים.
יא,כג וכן תרומת חוצה לארץ, והמדומע, ותוספת תרומה, וזירעוני גינה שאינם נאכלים כגון זרע לפת וצנון, אף על פי שאותו לפת וצנון תרומה--גידוליהן מותרין, והרי הן חולין לכל דבר; וכן הזורע פשתן של תרומה, הגידולין מותרין לזרים.
יא,כד [כג] הזורע תרומה טמאה--אף על פי שהגידולים טהורין, הרי הן אסורין באכילה: הואיל והתרומה שנזרעה אסורה באכילה הייתה, כבר נדחו. [כד] חתך את העלין שצמחו, ויצאו עלין שניין וחתכן--הרי האוכל שיצא אחר כך מותר באכילה.
יא,כה שתלים חולין שנטמאו, ואחר שנטמאו זרען ועשין תרומה--הרי אלו מותרין: שהרי טהרו בזריעה, ולא נטמאו כשהן תרומה כדי שיהיו אסורין.
יא,כו שיבולת שזרעה בתוך הכרי, ומירח הכרי כולו--הרי אותה השיבולת טבל, הואיל ונמרחה בתוך הכרי. שתלה ואחר כך קרא עליה שם, ועשיה תרומה--הרי זו ספק תרומה, הואיל וזרעה, שמא פרח הטבל ממנה, ונעשת כפירות שעדיין לא נגמרו; אבל אם עשה אותה תרומה קודם שיזרענה, הרי זו תרומה.
יא,כז לפיכך אם תלש ממנה, ואכל במזיד--חייב מיתה; בשוגג, משלם את החומש. ואם גחן, ואכל בפיו מן הארץ--בטלה דעתו אצל כל אדם, שאין דרך אכילת בני אדם בכך: לפיכך פטור מן המיתה; ומן החומש, אם היה שוגג.
יא,כח [כז] שדה של גידולי תרומה--חייבת בלקט שכחה ופיאה, וחייבת בתרומה ובמעשרות ובמעשר עני: ועניי ישראל ועניי כוהנים נוטלים ממנה מתנות אלו--עניי כוהנים אוכלין את שלהם, ועניי ישראל מוכרין את שלהם לכוהנים בדמי תרומה, והדמים של עניים; וכן בן לוי מוכר המעשר שלו לכוהנים.
יא,כט [כח] החובט גידולין אלו משובח. והדש בבהמה כיצד יעשה: תולה קפיפות בצווארי הבהמה, ונותן לתוכן מאותו המין; נמצא לא זומם את הבהמה, ולא מאכיל את התרומה.
יב,א אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל, כשאר הקודשים; ולא יביא אותה לידי טומאה, ולא יפסיד אותה, אלא אוכל הטהורה, ומדליק הטמאה. ומותר לטמא תרומת חוצה לארץ, בטמאות של תורה, אף על פי שאינה טמאה, אלא בארץ העמים שהיא מדבריהם--מפני שעיקר חיובה מדבריהם; לפיכך נידה קוצה לה חלה בחוצה לארץ--שאינה מוזהרת אלא לאוכלה, לא ליגע בה כמו שביארנו.
יב,ב תרומה שנטמאת בספק--לא אוכלים, ולא שורפין; אלא תהיה מונחת עד שתיטמא טומאה ודאית, ותישרף. ויש שם ספקות ששורפין עליהן את התרומה, כמו שיתבאר בעניין טומאה וטהרה.
יב,ג חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה--הרי זה לא יחדש בה דבר, לא יזיזנה ממקומה, ולא יגלנה; אלא יניחנה עד שתיטמא ודאי, ותישרף. ואין חוששין שמא תיאכל.
יב,ד חבית שנשברה בגת העליונה, והתחתונה טמאה--אם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה, יציל; ואם לאו, יציל בידיו בלא נטילת ידיים, ואף על פי שהוא מטמאה, כמו שיתבאר בעניין טהרות.
יב,ה במה דברים אמורים, בחבית של יין--והוא שיהיה בגת התחתונה פחות ממאה, שהרי יידמע הכול ויפסד. אבל אם היה בתחתונה מאה בזו החבית, שהרי היא עולה באחד ומאה, או שהייתה חבית של שמן--תרד ותיטמא, ואל יטמאנה בידיו: שהרי כולו ראוי להדלקה, ואין שם הפסד מרובה.
יב,ו וכן חבית שמן שנשפכה--אם יכול להציל רביעית בטהרה, יציל. ואם לאו, יציל בטומאה: שכיון שנשברה החבית--אינו מוזהר שלא להציל בטומאה, מפני שהוא בהול.
יב,ז [ו] היה עובר ממקום למקום, וכיכרות של תרומה בידו, אמר לו הנוכרי, תן לי אחת מהן, ואם לאו הריני נוגע בכולן, ומטמאן--יניח לפניו אחת על הסלע, ואל ייתננה לתוך ידו: כדי שלא יטמא התרומה בידיים.
יב,ח [ז] התלתן והכרשינין של תרומה--הואיל ואינו מאכל אדם, הרי זה מותר לעשות כל מעשיהן בטומאה. ואינו נזהר, אלא בעת שרייתן במים--שאם שרה אותה בטומאה, הרי טימא אותה בידיים; אבל אחר השרייה, אין נזהר, לא בעת ששף הכרשינין, ולא בעת שמאכילן לבהמה. לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין, לכוהן עם הארץ.
יב,ט [ח] אין מפקידין תרומה אצל כוהן עם הארץ, מפני שליבו גס בה. אבל מפקידין אותה אצל ישראל עם הארץ, בכלי חרס המוקף צמיד פתיל: ובלבד, שלא יהיו פירות מוכשרין--גזירה, שלא תסיטם אשתו נידה.
יב,י [ט] אין עושין לעם הארץ תרומת זיתיו בטהרה; אבל עושין לו זיתי חולין בטהרה, משום כדי חייו של בדד. וכיצד עושה: נוטל כדי התרומה ומניחה בכלי שאינו מקבל טומאה, כגון כלי אבנים; וכשיבוא עם הארץ ליטול החולין והתרומה, אומרין לו, היזהר שמא תיגע בתרומה, שלא תחזור לטבלה.
יב,יא [י] ישראל שעושה פירותיו בטומאה, אין בוצרין עימו; ואין צריך לומר שאין דורכין עימו, מפני התרומה שתיעשה בטומאה. אבל מוליכין עימו חבייות לגת, ומביאין מן הגת.
יב,יב [יא] זיתים וענבים שנטמאו, סוחטן ועושה אותן תרומה. ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה, וסחטן פחות פחות מכביצה--הרי המשקה היוצא מהן מותר בשתייה לכוהנים; ואפילו לנסכים הוא ראוי: שהמשקה כאילו הוא מופקד בתוך האוכל. ולא אמרו פחות מכביצה, אלא גזירה--שמא יעשה יותר מכביצה, ונמצא המשקה מיטמא בכביצה. ואם היו פירות אלו שלישי לטומאה--דורכן בגת ובבית הבד, והמשקה תרומה טהורה: שאין שלישי עושה רביעי בתרומה, כמו שיתבאר בעניין טהרות.
יב,יג [יב] פת תרומה שנטמאת, משליכה לבין העצים עד שישרפום; וכן שמן שנטמא, נותנו בכלי מאוס עד שידליקנו: כדי שלא יהיה תקלה לאחרים, ויאכלוהו. וחיטים שנטמאו--שולקן ומניחן בכלי מאוס, כדי שלא יהיו ראויין לאכילה; ואחר כך יסיק בהן תנור וכיריים. ומשקין שאין ראויין להדלקה שנטמאו, כגון היין--קוברין אותן.
יב,יד [יג] יין תרומה שנתגלה--הואיל ואסור בשתייה, יישפך. וכן תאנים וענבים וקישואים ודלועין ואבטיחין ומלפפונות של תרומה שנמצאו מנוקרות--הרי אלו אסורין באכילה, מפני סכנת נפשות; מה יעשה בהן, ישליך לים או ייקברו. [יד] עיסה שנילושה במים מגולים--אף על פי שהיא תרומה, הרי זו תישרף.
יב,טו אסור לכוהן ליטול תרומה, או שאר מתנות שלו--עד שיפרישו אותם הבעלים: שנאמר "ראשיתם אשר ייתנו לה', לך נתתים" (במדבר יח,יב), ונאמר "אשר ירימו בני ישראל לה'--נתתי לך" (במדבר יח,יט)--עד שירימו הם, ואחר כך יזכה בהם. ולא ייטול אותן אחר שהורמו, אלא מדעת בעלים--שהרי הם של בעלים ליתנן לכל כוהן שירצו, שנאמר "ואיש את קודשיו, לו יהיו" (במדבר ה,י). ואם לקחן שלא מדעת בעלים, זכה בהן--שאין לבעלים בהן אלא טובת הניה, וטובת הניה אינה ממון.
יב,טז כוהן שנתנו לו תרומה, ומצא בה דברים אחרים--הרי אלו אסורים משום גזל, שמא אחרים הניחום שם עד שייטלום.
יב,יז אין ישראל חייבין להיטפל בתרומה, ולהביא אותה מן הגורן לעיר, ומן המדבר ליישוב--אלא כוהנים יוצאין לגרנות, וישראל נותנים להם חלקן שם; ואם לא יצאו, הרי זה מפרישה ומניחה בגורן. ואם הייתה חיה ובהמה אוכלתה שם, ואינה משתמרת שם מהם--התקינו חכמים שייטפל בה, ויביאנה לעיר וייטול שכר הבאתה מכוהן: שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחיה, הרי זה חילול השם.
יב,יח אסור לכוהנים וללויים לסייע בבית הגורנות, כדי ליטול מתנותיהן. וכל המסייע--חילל קודש השם, ועליהם נאמר "שיחתם ברית הלוי" (מלאכי ב,ח). ואסור לישראל להניחן שיסייעו, אלא נותן להם חלקן בכבוד. [יט] נתן תרומה לכוהן על מנת להחזירה, יצא ידי נתינה; ואסור לעשות כן, מפני שנראה כמסייע בבית הגרנות.
יב,יט וכן אסור להן שיחטפו תרומות ומעשרות, ואפילו לשאול חלקן בפיהן אסור; אלא נוטלין בכבוד: שעל שולחן המקום הם אוכלים, ועל שולחנו הם שותים; ומתנות אלו לה' הם, והוא ברוך הוא זיכה להן--שנאמר "ואני הנה נתתי לך, את משמרת תרומותיי" (במדבר יח,ח).
יב,כ לא ייתן אדם תרומה לשומר גיתו, ולא בכור לשומר עדרו, ולא מתנות לרועה בהמתו; ואם נתן--חילל, אלא אם כן נתן להם שכר שמירתן תחילה. ורשאי ישראל לומר לישראל אחר, הא לך סלע זו, ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לפלוני הכוהן בן בתי, או בן אחותי, וכל כיוצא בזה.
יב,כא במה דברים אמורים, בשהיו הבעלים רוצים ליתן אותם לאחד משני כוהנים אלו, או משני לויים אלו בחינם, ואמר לו חברו, הא לך ותן לזה; אבל בעלים שאמרו לכוהן או ללוי, הא לך חלק זה בטובת הניה--הרי זה אסור. וכן אסור לעשות סחורה בתרומות, אף על פי שהוא לוקח מכוהן ומוכר לכוהן.
יב,כב עשרה--אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות, אף על פי שהן אוכלין אותה או מאכילין אותה; ואלו הן: החירש, והשוטה, והקטן שיש בו דעת לפרוש חיקו--מפני שאין באלו דעת; והטומטום, והאנדרוגינוס--מפני שהן בריה בפני עצמה; והעבד--שמא יראו אותו העוברים בשדה, ויעידו עליו שהוא כוהן; והערל, והטמא--מפני שהן מאוסין; והאישה--שמא תתגרש, ומפני הייחוד; והנושא אישה שאינה הוגנת לו--קנסו אותו שלא יחלוק בבית הגרנות, עד שיגרשנה. וכולן--משלחין להן לבתיהן, וחולקין להן בשאר קודשי הגבול ומשלחין להן לבתיהן: חוץ מן הנושא אישה שאינה הוגנת, והטמא, והערל--שאין משלחין להן כלל.
יג,א התרומה עולה, באחד ומאה. כיצד: סאה תרומה שנפלה למאה סאה של חולין, ונתערב הכול--מפריש מן הכול סאה אחת, ונותנה לכוהן; והשאר מותר לזרים. וכל תרומה שאין הכוהנים מקפידין עליה, כגון תרומת הכליסין והחרובין ושעורים של אדום--אינו צריך להגביה: הואיל ונפלה למאה--בטלה במיעוטה, והכול מותר לזרים.
יג,ב נפלה סאה תרומה לפחות ממאה--נעשה הכול מדומע, ויימכר הכול לכוהנים בדמי תרומה, חוץ מדמי אותה סאה. במה דברים אמורים, בשנתערב מין במינו. אבל נתערב מין בשאינו מינו, בנותן טעם--אם יש בכול טעם תרומה, נעשה הכול מדומע, ויימכר לכוהנים, חוץ מדמי תרומה שבו; ואם טעם הכול טעם חולין, הכול מותר לזרים.
יג,ג סאה תרומה שנפלה למאה, והגביה סאה מן הכול, ונפלה הסאה שהגביה למקום אחר--אינה מדמעת אלא לפי חשבון; וכן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה, ונעשה הכול מדומע, ונפל מן המדומע למקום אחר--אינו מדמע אלא לפי חשבון.
יג,ד כיצד: הרי שנפל עשר סאין של תרומה לתשעים סאה חולין, ונדמע הכול--אם נפל ממדומע זה עשר סאין לפחות ממאה חולין, נדמעו: שהרי יש בעשר של מדומע סאה של תרומה. נפל לתוכן פחות מעשר סאין, אינן מדמעות.
יג,ה [ד] במה דברים אמורים, בדבר שאין דרכו להיבלל, כגון חיטים לחיטים או קמח לקמח. אבל דבר שדרכו להיבלל, כגון שמן תרומה לשמן חולין או יין תרומה ליין חולין--הולכין אחר הרוב: אם רוב תרומה, הרי זה מדמע כתרומה; ואם רוב מן החולין--הרי הוא כחולין ואינו מדמע, אף על פי שהכול אסור לזרים.
יג,ו [ה] סאה תרומה שנפלה למאה, הגביהה, ונפלה סאה אחרת, הגביהה, ונפלה אחרת--הרי החולין מותרין: עד שתרבה תרומה על החולין--שאם נפלו לתוך המאה חולין מאה סאה ועוד של תרומה סאה אחר סאה, נעשה הכול מדומע.
יג,ז [ו] סאה תרומה שנפלה למאה, ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת--אם ידע בראשונה קודם שתיפול השנייה, לא נדמעו: אלא מפריש סאתיים, והשאר מותר--הואיל והיה לה לעלות, הרי היא כאילו עלתה. ואם לא ידע בסאה ראשונה אלא אחר שנפלה השנייה--הרי זה מדומע, וכאילו נפלו שתיהן כאחת.
יג,ח [ז] אין פסולת של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור החולין, אבל פסולת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. כיצד: חיטים יפות של תרומה שנפלה למאה סאה חיטים רעות של חולין, וטחן הכול--אף על פי שהמורסן של חולין מרובה ושל תרומה מועט, והרי הקמח של תרומה בפחות ממאה מקמח החולין--הרי זה עולה, ומשערין בקמח עם המורסן שהוא מאה ואחד.
יג,ט אבל אם נפלה סאה של חיטים רעות של תרומה לפחות ממאה סאה של חיטים יפות של חולין, וטחן הכול, והרי הקמח של תרומה אחד ממאה מקמח החולין--הרי זה עולה במאה ואחת, שהרי הותירו החולין ופחתה התרומה.
יג,י [ח] לוג יין של תרומה צלול שנפל למאה לוגין עכורין--אין מוציאין שמרים שבהם, אלא מעלין את הלוג; וכן אם נפל לוג עכור למאה לוגין צלולין, אין מוציאין שמרים שבו. [ט] לוג מים שנפל לתשעה ותשעים לוגין יין, ואחר כך נפל לתוך הכול לוג יין של תרומה--נדמע הכול: שאין המים מעלה את היין.
יג,יא [י] סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין, ונפלו חולין אחרים עד שהותירו על מאה--אם בשוגג, הרי זה עולה באחד ומאה. ואם במזיד, הרי הכול מדומע--שאין מבטלין איסורי תורה, לכתחילה.
יג,יב [יא] תרומת חוצה לארץ--מותר לבטל אותה ברוב, ואוכל אותה בימי טומאתו. ולא עוד, אלא אם היה לו יין של תרומת חוצה לארץ--נוטל ממנו לוג אחד ונותן עליו שני לוגין חולין, ונמצא הכול שלושה; ואחר כך נוטל מיין של תרומה לוג ונותן לתוך השלושה, ומגביה מארבעתן לוג ושותה; וחוזר ומשליך לתוכן לוג אחר, וחוזר ונוטל לוג ושותה; וכן נותן לוג תרומה ונוטל לוג מן התערובת, עד שיכלה כל היין של תרומה: ונמצא שביטל כמה לוגין, בשני לוגין של חולין.
יג,יג [יב] הזורע תרומה בצד החולין, ולא נודע איזה הוא זרע התרומה--אפילו היה מאה לגנה של תרומה ולגנה אחת של חולין, כולן מותרין. במה דברים אמורים, בדבר שזרעו כולה בקרקע, כגון החיטים והשעורים וכיוצא בהן; אבל דבר שאין זרעו נפסד בארץ, כגון השום והבצלים--אפילו מאה לגנה של חולין ולגנה אחת מעורבת ביניהן, הכול מדומע. ואם נתלש הכול, תעלה התרומה באחד ומאה; ולא יתלוש, לכתחילה.
יג,יד [יג] שתי קופות, אחת של תרומה ואחת של חולין, ואין ידוע איזו היא, או שנפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן, ואין ידוע להיכן נפלה, ואחר כך נפלה אחת משתי הקופות לתוך החולין--אינה מדמעתן; וכן אם זרע אחת מהם, הגידולין חולין לכל דבר. והשנייה נוהג בה כתרומה.
יג,טו נפלה הקופה השנייה למקום אחר, אינה מדמעת; וכן אם זרע אחר את השנייה, הגידולין חולין. נפלו שתיהן למקום אחד, מדמעות כקטנה שבשתיהן. זרע אחד את שתיהם--בדבר שזרעו כולה, הגידולין חולין; ובדבר שאין זרעו כולה, הגידולין מדומע.
יג,טז במה דברים אמורים, בזורע את השנייה עד שלא קצר את הראשונה. אבל אם קצר את הראשונה, ואחר כך זרע את השנייה--אפילו בדבר שאין זרעו כולה--הגידולין חולין, שאין תלוש ומחובר נעשין הוכח זה לזה.
יג,יז [יד] שתי קופות, אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן שני סאין, אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו--מותרין: שאני אומר חולין נפלו לתוך החולין, ותרומה לתוך התרומה--ואף על פי שלא רבו חולין על התרומה. במה דברים אמורים, בתרומה בזמן הזה שהיא מדבריהם; אבל בתרומה של תורה, עד שירבו חולין על התרומה.
יג,יח [טו] סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי, ואמר תרומת הכרי הזה בתוכו--במקום שנפלה אותה סאה, שם נסתיימה תרומת הכרי, ונדמע הכול, בתרומה שנפלה ובתרומת הכרי.
יג,יט אמר תרומת הכרי בצפונו--חולקין אותו לשניים, והחצי שבצפון לשניים: ונמצא רביע הכרי שהוא צפון צפונו, הוא המדומע.
יג,כ [טז] היו לפניו שני כריים, ואמר תרומת שני כריים באחד מהן--הרי שניהן מדומעין; היו לפניו שתי סאין וכרי אחד, ואמר הרי אחת מן הסאין האלו עשויה תרומה על הכרי הזה--הרי אחת מהן תרומה, ואין ידוע איזו היא. היו לפניו שני כריים וסאה אחת, ואמר הרי זו תרומה על אחת מן הכריים האלו--הרי היא תרומה; ונתקן אחד מהן, ואין ידוע איזה הוא המתוקן מן הטבל.
יד,א חמישים תאנות שחורות וחמישים לבנות, שנפלה לתוכן תאנה אחת של תרומה--הייתה לבנה, השחורות מותרות והלבנות מדומעות; הייתה שחורה, השחורות מדומעות, והלבנות מותרות. ואם אין ידוע אם שחורה הייתה, אם לבנה--עולה באחד ומאה מן הכול; ידע מה הייתה אחר שנפלה, ושכח--הרי כולן מדומע.
יד,ב וכן עיגולי דבילה ומלבנים של דבילה, שנפל עיגול או מלבן של תרומה לתוכן, ואין ידוע אם מלבן היה או עיגול--הרי העיגולין מצטרפין למלבנים, ותעלה תרומה באחד ומאה מן הכול.
יד,ג עיגולי דבילה גדולים וקטנים, שנפל עיגול דבילה לתוכן, ואין ידוע אם גדול אם קטן--הרי הן מעלין בין במניין בין במשקל. כיצד: נפל עיגול למאה עיגולין גדולים וקטנים--הריני אומר קטן נפל, ומגביה אחד קטן.
יד,ד נפל עיגול לתוך ארבעים עיגול, מהן עשרים עיגול משקל כל אחד ארבע ליטרין, והאחד ועשרים משקל כל אחד ליטרה--הואיל ומשקל הכול מאה ליטרין ואחד, הריני אומר קטן נפל, ומגביה אחד מן הקטנים. [ג] והקמח והסולת אינן מצטרפין להעלות את התרומה.
יד,ה [ד] סאה חיטים של תרומה, שנפלה על פי המגורה של חיטים--אין משערין אותה במאה ואחד: שאין משערין אלא אם נבללה תרומה עם החולין, או אם אין ידוע באיזה מקום נפלה התרומה. וכיצד יעשה: רואין את התרומה כאילו היא חיטים על גבי שעורים, ומפריש התרומה עצמה שנפלה על פי המגורה עם מעט מן החולין שנפלה עליהן, כמי שמאסף חיטים מעל גבי שעורין.
יד,ו [ה] שתי קופות או שתי מגורות, שנפלה תרומה לתוך אחת מהן ונבללה, ואין ידוע לאיזו מהן נפלה--אם היו שתי המגורות בבית אחד, הרי אלו מצטרפות, ותעלה באחד ומאה מן הכול, כאילו היו שתיהן מגורה אחת; והקופות מצטרפות, ואפילו הייתה קופה בבית זה וקופה בחצר אחרת--לפי שקרוב הדבר לקבץ שתיהן בבית אחד. אבל אם היו שתי הקופות בשתי עיירות, אין מצטרפות.
יד,ז [ו] וכיצד מעלה סאה שנפלה: אם רצה להעלותה מאחת משתיהן, מעלה; ואם רצה להעלות חצייה מזו וחצייה מזו, מעלה.
יד,ח כדים מלאים תאנים של חולין, שדרס ליטרה תאנים של תרומה בפי כד אחת מהם, ואין ידוע איזו היא--אם היו שם מאה כד וכד, הרי זו תעלה; ולוקח כד אחת מהם ומתירה לכוהן חוץ מדמי אותה ליטרה, והשאר מותרין. ואם היו פחות ממאה--הפומין כולן מדומע, והשוליים מותרין. [ז] וכן אם דרסה על פי כוורת, או על פי עיגול, ואין ידוע איזה הוא.
יד,ט דרסה על פי עיגול, ואין ידוע אם בצפונו או בדרומו, ולא איזה עיגול הוא--רואין אותם כאילו הם פרודות, ותעלה לפי המשקל--אם יש בכל העיגולין מאה ליטרין, תעלה: והוא שיש בכל עיגול מהן יתר על שני ליטרין, כדי שתיבטל התרומה ברוב--שספק התרומה, בטיל ברוב החולין.
יד,י [ח] התרומה--ודאיה, אוסר במאה. וספקה, אוסר בחמישים; ואין לה היתר אלא ברוב: ואם הייתה ביתר מחמישים, אינה צריכה רוב. כיצד: תאנה אחת תרומה שנפלה לתשעה ותשעים, והרי המאה קיימין--הכול אסור לזרים, כמו שביארנו.
יד,יא [ט] נפלה אחת מחמישים, ואבדה אחת מן הכול--שמא אחת מן החולין היא שאבדה, או האחת שנפלה היא שאבדה--הרי אלו אסורות: עד שירבה עליהן ממקום אחר, ויוסיף עליהן חמישים תאנים ואחת--יותר הכול. ואם נפלה אחת של תרומה לתוך אחת וחמישים, ואבדה אחת מן הכול--הותרו השאר לזרים.
יד,יב [י] סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או למעשר שני והקדש, ונדמע הכול--אם למעשר ראשון נפלה, יקרא שם לתרומת מעשר; ויימכר הכול לכוהנים, חוץ מדמי תרומה שנפלה ומדמי תרומת מעשר שבו. ואם למעשר שני והקדש נפלה, הרי אלו ייפדו; ויימכרו לכוהן, חוץ מדמי תרומה.
יד,יג [יא] סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין, או מעשר ראשון, או מעשר שני, או הקדש--בין טהורים בין טמאים--הואיל ונדמע הכול בתרומה טמאה שאסורה באכילה לכול, הרי הכול אסור לעולם; ומניחים אותן, עד שירקבו.
יד,יד במה דברים אמורים, בדבר שאין דרכו להיאכל חי. אבל דבר שדרכו להיאכל חי, לא יניחן--שמא ייתקל בהם, וייאכל מהן; אלא ידליק הכול, כדרך שמדליקין תרומה טמאה.
יד,טו [יב] סאה תרומה טהורה, שנפלה לפחות ממאה חולין טמאין--יימכר הכול לכוהנים, חוץ מדמי תרומה. והכוהן אוכל מדומע זה קליות, או ילוש אותו במי פירות שאינן מכשירין--כדי שלא תיטמא התרומה מן החולין הטמאין; או ילוש מדומע זה פחות פחות מכביצה--שאין אוכל טמא מטמא אוכל אחר, עד שיהיה כביצה; או יתחלק מדומע זה פחות מכביצה בכל עיסה, כדי שלא תיטמא התרומה שבו.
יד,טז [יג] סאה תרומה טמאה, שנפלה למאה חולין טהורין, וכן סאה תרומה טהורה, שנפלה למאה חולין טמאין--תעלה באחד ומאה; ותיאכל קליות, או תילוש במי פירות, או פחות פחות מכביצה--שאין הסאה שנפלה, היא הסאה עצמה שעלתה.
יד,יז [יד] סאה תרומה טמאה, שנפלה למאה סאה של תרומה טהורה--בטלה במיעוטה, ואוכלין הכול כטהורה; ואם נפלה לפחות ממאה, יניח הכול עד שירקב.
יד,יח [טו] שתי קופות שנפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן, וידע לאיזו מהן נפלה, ואחר כך נפלה סאה שנייה, ואין ידוע לאיזו מהן נפלה--אומרים למקום שנפלה ראשונה, נפלה שנייה: לפי שתולין את הקלקלה במקולקל.
יד,יט נפלה סאה ראשונה לתוך אחת מהם, ואין ידוע לאיזו מהן נפלה, ואחר כך נפלה סאה שנייה, וידע לאיזו מהן נפלה--אין אומרים למקום שנפלה שנייה נפלה ראשונה, אלא שתיהן מקולקלות.
יד,כ [טז] היו שתי קופות, אחת טמאה ואחת טהורה, ונפלה סאה של תרומה לאחת מהן, ואין ידוע איזו היא--אומרין לתוך הטמאה נפלה.
יד,כא [יז] שתי קופות, אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טמאין, נפלה סאה תרומה טהורה לתוך אחת מהן--אומרין לתוך של תרומה נפלה, והחולין ייאכלו בטהרה כתרומה.
יד,כב [יח] נפלה סאה תרומה טמאה לתוך אחת מהן--אומרין לתוך של תרומה נפלה, והחולין ייאכלו קליות [יט] או יילושו במי פירות.
יד,כג [כ] שתי קופות, אחת של תרומה טמאה ואחת של חולין טהורין, ונפלה סאה של תרומה טהורה לתוך אחת מהן--אומרין לתוך של תרומה נפלה, והחולין ייאכלו קליות; [כא] נפלה סאה של תרומה טמאה לתוך אחת מהן, שתיהן אסורות: שספק תרומה טמאה אסור, וספק המדומע מותר, מפני שאיסור תרומה טמאה מן התורה ואיסור המדומע מדבריהן, על העיקרים שביארנו בהלכות איסורי מאכלות.
טו,א חבית סתומה, מדמעת בכל שהוא. כיצד: חבית סתומה של תרומה שנתערבה בכמה אלפים חבייות סתומות, נדמע הכול; נפתחו החבייות, תעלה באחד ומאה.
טו,ב נתערבה חבית סתומה במאה חבייות, ונפלה אחת מהן לים הגדול--הותרו כולן, ואומרין של תרומה היא שנפלה. מה שאין כן בתאנה שנפלה למאה, ונפלה אחת מהן לים הגדול--אלא צריך להפריש אחת: לפי שהחבית, נפילתה ניכרת; ותאנה וכיוצא בה, אין נפילתה ניכרת.
טו,ג חבית סתומה שנתערבה במאה חבייות, ונפתחה אחת מהן--נוטל ממנה אחד ממאה, ושותה אותה החבית. אבל שאר החבייות אסורות, עד שיתפתחו; וכל אחת ואחת שתיפתח מהן, נוטל ממנה כדי דימועה ושותה השאר.
טו,ד נתערבה חבית במאה וחמישים חבייות, ונתפתחו מהם חבייות--נוטל מהם כדי דימוען, חבית אחת; ושותה המאה. ושאר החמישים אסורות, ואין מחזיקין לאותה חבית של תרומה שהיא ברוב--אפילו היו כמה אלפים חבייות, כולן מדומע. וכל מה שייפתח--נוטל ממנו אחד ממאה, ושותה השיירים; והשאר מדומע.
טו,ה [ד] כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות, שהמחמץ והמתבל אוסר בכל שהוא; לפיכך אם ריסק תפוח של תרומה, ונתנו לתוך העיסה והחמיצה--כל העיסה מדומעת, ואסורה לזרים. [ה] ביצה שנתבלה בתבלין של תרומה--אפילו חלמון שלה אסור, מפני שהוא בולע. [ו] שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה, והגביהו, ואחר כך נתחמצה--הרי זו מותרת.
טו,ו [ז] כבר ביארנו שאם נתערבה תרומה מין בשאינו מינו, בנותן טעם; לפיכך בצל מחותך שנתבשל עם התבשיל--אם היה הבצל תרומה, והתבשיל חולין, ויש בו טעם הבצל--הרי התבשיל אסור לזרים; ואם היה התבשיל תרומה, והבצל חולין, ונמצא טעם התבשיל בבצל--הרי הבצל אסור לזרים.
טו,ז [ח] עדשים שנתבשלו, ואחר כך השליך לתוכן בצל יבש--אם היה שלם, הרי זה מותר; ואם היה מחותך, בנותן טעם. ואם בישל הבצל עם העדשים, בין שלם בין מחותך--בנותן טעם. ושאר כל התבשיל--בין שהשליך הבצל אחר שנתבשל בין שבישלו עם התבשיל, בין שלם בין מחותך--משערין אותו בנותן טעם.
טו,ח ומפני מה בצל אחד שלם לתוך עדשים שנתבשלו, אין משערין אותו: מפני שאינו שואב מהן--שהרי הוא שלם, ולא פולט לתוכן שכבר נתבשלו. ואם היו בצלים רבים, הרי הן כמחותך; וכן אם ניטלה פוטמתו או קליפתו החיצונה, או שהיה לח--הרי הוא כמחותך. והקפלוט--בין לח בין יבש, בין שלם בין מחותך--בנותן טעם.
טו,ט הכובש ירק של חולין, עם ירק של תרומה--הרי זה מותר לזרים, חוץ ממיני בצלים וחציר ושומים: שאם כבש ירק של חולין עם בצלים של תרומה, או בצלים חולין עם בצלים של תרומה--הרי אלו אסורין. כבש ירק של תרומה, עם בצל של חולין--הרי הבצל מותר לזרים.
טו,י זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה--אם היו אלו ואלו פצועין, או שהיו של חולין פצועין ושל תרומה שלמין, או שכבשן במי תרומה--הרי אלו אסורין; אבל אם היו שניהן שלמין, או שהיו זיתי תרומה פצועין וזיתי החולין שלמין--הרי אלו מותרין: לפי שהפצועין שואבות מן השלמין.
טו,יא מי כבשים ומי שלקות של תרומה, הרי הן אסורין לזרים. [יב] השבת--עד שלא נתנה טעם בקדירה, יש בה משום תרומה; ומשנתנה טעם בקדירה, אין בה משום תרומה.
טו,יב [יג] הרודה פת חמה, ונתנה על פי חבית של יין תרומה--אם הייתה הפת חיטים, הרי זו מותרת; ופת של שעורים אסורה, מפני שהשעורים שואבות.
טו,יג [יד] תנור שהסיקו בכמון של תרומה, ואפה בו את הפת--הפת מותרת: שאין בה טעם הכמון, אלא ריחו; והריח אינו אוסר.
טו,יד [טו] שעורין של תרומה שנפלו לבור של מים--אף על פי שהבאישו מימיו--הרי הן מותרין, שאין נותן טעם שפגם אוסר. [טז] תלתן של תרומה, הוא ועצו שנפל לתוך בור של יין--אם יש בזרע התלתן כדי ליתן לבדו טעם ביין, הרי היין אסור לזרים.
טו,טו [יז] שני כוסות של יין, אחד תרומה ואחד חולין--מזג כל אחד מהן במים, ואחר כך עירבן--רואין את יין החולין כאילו אינו, וכאילו יין התרומה נתערב במים, שהרי אינו מינו: אם ראוי אותו המים לבטל טעם יין התרומה, הרי הכול מותר לזרים; ואם לאו--אסור, שכבר ביארנו שאין המים מעלה את היין.
טו,טז [יח] יין של תרומה שנפל על גבי פירות--ידיחם, והם מותרות; וכן שמן של תרומה שנפל על גבי פירות--ידיחם, והם מותרות. נפל השמן על גבי יין--יקפה אותו, והיין מותר לזרים. נפל על גבי הציר, יקפה אותו; וייטול קליפה מעל הציר, כדי שיסיר כל הציר שבו טעם השמן.
טו,יז [יט] קדירה שבישל בה תרומה, לא יבשל בה חולין; ואם בישל, בנותן טעם: ואם שטף הקדירה במים או ביין, הרי זה מותר לבשל בה. בישל במקצת הכלי--אין צריך לשטוף את כולו, אלא שוטף מקום הבישול בלבד.
טו,יח [כ] תרומה גדולה, ותרומת מעשר, והחלה, והביכורים--כולן נקראו תרומה: בתרומת מעשר הוא אומר "והרמותם ממנו תרומת ה'" (במדבר יח,כו), ואומר "כתרומת גורן" (במדבר טו,כ); ובחלה נאמר "חלה, תרימו תרומה" (שם), ונאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך . . . ותרומת ידך" (דברים יב,יז). ואין לך דבר שטעון הבאת מקום שלא פירטו בפסוק זה, חוץ מן הביכורים; ובהן נאמר "ותרומת ידך", הא למדת שהן קרואין תרומה.
טו,יט [כא] לפיכך דין ארבעתן לעניין אכילה ודימוע, אחד הוא--כולן עולין באחד ומאה, ומצטרפין זה עם זה; ואם נטמאו, יישרפו. ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים--כתרומת מעשר של ודאי, אלא שאין לוקין על אכילתה.
טו,כ [כב] כל האוכל תרומה, מברך ברכת אותו מאכל; ואחר כך מברך, אשר קידשנו בקדושתו של אהרון, וציוונו לאכול תרומה. וכך קיבלנו וראינום מברכים, אפילו בחלת חוצה לארץ--שגם אכילת קודשי הגבול כעבודה, שנאמר "עבודת מתנה, אתן את כהונתכם" (במדבר יח,ז).