יש בכללן שבע עשרה מצוות--שבע מצוות עשה, ועשר מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שלא לרצוח; (ב) שלא ליקח כופר לנפש רוצח, אלא יומת; (ג) להגלות הרוצח בשגגה; (ד) שלא ליקח כופר למחוייב גלות; (ה) שלא יומת הרוצח כשירצח, קודם עמידה בדין; (ו) להציל הנרדף בנפשו של רודף; (ז) שלא לחוס על הרודף; (ח) שלא לעמוד על דם; (ט) להפריש ערי מקלט ולכוון להם הדרך; (י) לערוף את העגלה בנחל; (יא) שלא ייעבד באותה קרקע ולא תיזרע; (יב) שלא לשום דמים; (יג) לעשות מעקה; (יד) שלא יכשיל תמים בדרך; (טו) לפרוק עם מי שנכשל בדרך; (טז) לטעון עימו; (יז) שלא יניחנו בדרך נבהל במשאו וילך לו. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א כל הורג נפש אדם מישראל--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תרצח" (שמות כ,יב; דברים ה,טז). ואם רצח בזדון בפני עדים--מיתתו בסיף, שנאמר "נקום, יינקם" (שמות כא,כ): מפי השמועה למדו שזו מיתת סיף; בין שהרג את חברו בברזל, בין ששרפו באש--מיתתו בסיף.
א,ב מצוה ביד גואל הדם, שנאמר "גואל הדם, הוא ימית את הרוצח" (במדבר לה,יט); וכל הראוי לירושה, הוא גואל הדם. לא רצה גואל הדם, או שלא היה יכול להמיתו, או שאין לו גואל דם--בית דין ממיתין את הרוצח בסיף.
א,ג האב שהרג את בנו--אם היה לנהרג בן--הרי זה הורג אבי אביו, מפני שהוא גואל; ואם אין לו בן--אין אחד מן האחין נעשה גואל הדם להמית את אביו, אלא בית דין ממיתין אותו. ואחד הזכר ואחד הנקבה בגאילת הדם.
א,ד ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח, ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפוטרו: שאין נפשו של זה הנהרג קניין גואל הדם, אלא קניין הקדוש ברוך הוא--שנאמר "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" (במדבר לה,לא). ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר "ולא תחניפו את הארץ . . . כי הדם, הוא יחניף את הארץ" (במדבר לה,לג).
א,ה רוצח שהרג בזדון--אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו, עד שיבואו לבית דין וידינוהו למיתה: שנאמר "ולא ימות הרוצח, עד עומדו לפני העדה למשפט" (במדבר לה,יב). והוא הדין לכל מחוייבי מיתת בית דין שעברו ועשו, שאין ממיתין אותן עד שייגמר דינם בבית דין.
א,ו במה דברים אמורים, בשעבר ועשה העוון שחייב עליו מיתת בית דין; אבל הרודף אחר חברו להורגו, אפילו היה הרודף קטן--הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף.
א,ז כיצד: אם הזהירוהו, והרי הוא רודף אחריו--אף על פי שלא קיבל עליו התראה, כיון שעדיין הוא רודף--הרי זה נהרג. ואם יכולים להצילו באבר מאברי הרודף--כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסיף, ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו--עושין. ואם אינן יכולין לכוון, ולא להצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף--הרי אלו הורגין אותו, ואף על פי שעדיין לא הרג: שנאמר "וקצותה, את כפה: לא תחוס, עינך" (דברים כה,יב).
א,ח אחד מבושיו, ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות, אחד האיש שאחז את האישה--עניין הכתוב שכל החושב להכות חברו הכיה הממיתה אותו, מצילין את הנרדף בכפו של רודף; ואם אינן יכולין--מצילין אותו אף בנפשו, שנאמר "לא תחוס, עינך" (דברים כה,יב): [ט] הרי זו מצות לא תעשה, שלא לחוס על נפש הרודף.
א,ט לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד--מותר לחתוך העובר במעיה, בין בסם בין ביד: מפני שהוא כרודף אחריה להורגה. ואם משהוציא ראשו, אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזה הוא טבעו של עולם.
א,י אחד הרודף אחר חברו להורגו, או רודף אחר נערה מאורסה לאונסה--שנאמר "כי כאשר יקום איש על ריעהו, ורצחו נפש--כן, הדבר הזה" (דברים כב,כו). והרי הוא אומר "צעקה, הנערה המאורשה, ואין מושיע, לה" (דברים כב,כז); הא יש לה מושיע--מושיעה בכל דבר שהוא יכול להושיעה, ואפילו בהריגת הרודף.
א,יא והוא הדין לשאר כל העריות, חוץ מן הבהמה; אבל הזכור, מצילין אותו בנפש הרודף כשאר עריות. אבל הרודף אחר הבהמה לרבעה, או שרדף לעשות מלאכה בשבת, או לעבוד עבודה זרה--אף על פי שהשבת ועבודה זרה עיקרי הדת--אין ממיתין אותו עד שיעשה, ויביאוהו לבית דין, וידינוהו, וימות.
א,יב רדף אחר ערווה, ותפסה ושכב והערה--אף על פי שלא גמר ביאתו, אין ממיתין אותו עד עומדו בדין. רדף אחר ערווה, והיו אחרים רודפין אחריו להצילה, ואמרה להם הניחוהו, כדי שלא יהרגני--אין שומעין לה, אלא מבהילין אותו ומונעין אותו מלבעול באבריו; ואם אינן יכולין למונעו באבריו, אפילו בנפשו כמו שביארנו.
א,יג כל היכול להציל באבר מאבריו, ולא טרח בכך, אלא הציל בנפשו של רודף, והרגו--הרי זה שופך דמים, וחייב מיתה; אבל אין בית דין ממיתין אותו.
א,יד כל היכול להציל, ולא הציל--עובר על "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא יט,טז). וכן הרואה את חברו טובע בים, או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו, או שישכור אחרים להצילו, ולא הציל, או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חברו, ויכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה בליבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו--העושה אותם עובר על "לא תעמוד על דם ריעך".
א,טו הרואה רודף אחר חברו להורגו, או אחר ערווה לבועלה, ויכול להציל, ולא הציל--הרי זה ביטל מצות עשה, שהיא "וקצותה, את כפה" (דברים כה,יב); ועבר על שני לאוין, על "לא תחוס, עינך" (שם) ועל "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא יט,טז). [טז] אף על פי שאין לוקין על לאוין אלו, מפני שאין בהן מעשה, חמורים הם: שכל המאבד נפש אחת מישראל, כאילו איבד כל העולם כולו; וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים כל העולם כולו.
ב,א כל ההורג חברו בידו, כגון שהכהו בסיף או באבן הממיתה, או שחנקו עד שמת, או שרפו באש--הואיל והרגו מכל מקום, הוא בעצמו--הרי זה נהרג בבית דין.
ב,ב אבל השוכר הורג להרוג את חברו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חברו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו--כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו; וחייב מיתה לשמיים, ואין בהן מיתת בית דין.
ב,ג ומניין שכן הוא הדין: שהרי הוא אומר "שופך דם האדם, באדם דמו יישפך" (בראשית ט,ו), זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח. "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט,ה), זה ההורג עצמו; "מיד כל חיה אדרשנו" (שם), זה המוסר חברו לפני חיה לטורפו; "מיד האדם, מיד איש אחיו--אדרוש, את נפש האדם" (שם), זה השוכר אחרים להרוג את חברו. ובפירוש נאמר בשלושתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמיים.
ב,ד ובכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין--אם רצה מלך ישראל להורגם בדין המלכות ותקנת העולם, הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה--אם הייתה השעה צריכה לכך, הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.
ב,ה הרי שלא הרגם המלך, ולא הייתה השעה צריכה לחזק הדבר--הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות, ולצערן בכל מיני צער: כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים, שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב, ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני, ואיפטר.
ב,ו אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו, בין זכר בין נקבה--הרי זה נהרג עליו, אם הרג בזדון; או גולה, אם הרג בשגגה: והוא, שכלו לו חודשיו; אבל נולד לפחות מתשעה חודשים--הרי הוא כנפל עד שישהה שלושים יום, וההורגו בתוך שלושים יום אינו נהרג עליו.
ב,ז אחד ההורג את הבריא, או את החולה הנוטה למות. ואפילו הרג את הגוסס, נהרג עליו; ואם היה גוסס בידי אדם, כגון שהכוהו עד שנטה למות והרי הוא גוסס--ההורגו, אין בית דין ממיתין אותו.
ב,ח ההורג את הטריפה--אף על פי שאוכל ושותה ומהלך בשוק, הרי זה פטור מדיני אדם. וכל אדם בחזקת שלם הוא, וההורגו נהרג--עד שייוודע בוודאי שזה טריפה, ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם זה, ובה ימות, אם לא ימיתנו דבר אחר.
ב,ט אדם טריפה שהרג את הנפש--נהרג, שנאמר "וביערת הרע, מקרבך" (דברים יג,ו; ועוד שש פעמים בהמשך הספר): והוא, שיהרוג בפני בית דין. אבל בפני עדים, פטור: שמא יוזמו העדים; ואם הוזמו אינן נהרגין, שהרי לא זממו להרוג אלא טריפה, וכל עדות שאינה ראויה להזמה, אינה עדות בדיני נפשות.
ב,י אחד ההורג את ישראל, או ההורג עבד כנעני--הרי זה נהרג עליו; ואם הרג בשגגה, גולה. [יא] ישראל שהרג גר תושב--אינו נהרג עליו בבית דין, שנאמר "וכי יזיד איש על ריעהו" (שמות כא,יד); ואין צריך לומר שאינו נהרג על הגוי. ואחד ההורג את עבד אחרים או ההורג עבדו--הרי זה נהרג עליו, שהעבד כבר קיבל עליו מצוות ונוסף על נחלת ה'.
ב,יא [יב] מה בין עבדו לעבד אחרים: שעבדו, יש לו רשות להכותו. לפיכך אם הכה עבדו הכיה שיש בה כדי להמית, ונטה למות, ועמד עשרים וארבע שעות, ואחר כך מת--אינו נהרג עליו, אף על פי שמת מחמת המכה: שנאמר "לא יוקם, כי כספו הוא" (שמות כא,כא). ומה הוא "יום או יומיים" (שם)--יום שהוא כיומיים, שהוא מעת לעת.
ב,יב [יג] אבל המכה עבד שאינו שלו--אפילו מת לאחר כמה ימים מחמת המכה--הואיל והכהו כדי להמית, הרי זה נהרג עליו כשאר בני חורין.
ב,יג [יד] ייראה לי, שהמכה את עבדו בסכין וסיף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן, ואמדוהו למיתה, ומת--אינו בדין "יום או יומיים" (שמות כא,כא); ואפילו מת לאחר שנה, נהרג עליו. לכך נאמר "בשבט" (שמות כא,כ)--שלא נתנה לו תורה רשות להכותו אלא בשבט ורצועה וכיוצא בהן, לא הכית רציחה.
ב,יד [טו] המוכר את עבדו, ופסק עימו שישמשנו שלושים יום, והכהו אחד מהן בתוך השלושים יום, והמיתו--הרי זה נהרג עליו, ואינו בדין "יום או יומיים" (שמות כא,כא): הראשון, לפי שאינו "כספו" (שם) המיוחד לו; והשני, לפי שעדיין אינו תחתיו.
ב,טו [טז] וכן מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין. ועבד של שני שותפין--אינו בדין "יום או יומיים" (שמות כא,כא), שהרי אינו לאחד מהן "כספו" (שם) המיוחד לו; ולפיכך נהרג עליו כשאר העם.
ג,א המכה את חברו בזדון באבן או בעץ, והמיתו--אומדין דבר שהכהו בו, ומקום שהכהו עליו, אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה, או אינו ראוי: שנאמר "באבן יד אשר ימות בה הכהו . . . או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו" (במדבר לה,יז-יח), עד שיהיה בו כדי להמית. ואינו דומה מכהו על ליבו למכהו על ירכו; [ב] הואיל ונאמר "אשר ימות בה" (במדבר לה,יז; במדבר לה,כג), מכאן שאומדין מקום המכה.
ג,ב כשם שאומדין החפץ שהכה בו ומקום המכה, כך אומדין כוח ההכיה--שנאמר "באבן יד" (במדבר לה,יז), מכאן שמשערין את היד: אינו דומה זורק אבן בחברו בריחוק שתי אמות לזורק בו בריחוק עשר, שבריחוק עשר יהיה כוחה יתר; ואינו דומה זורק בריחוק עשר לזורק בריחוק מאה אמה, שבריחוק המקום ביותר יתמעט כוח ההכיה.
ג,ג וכן משערין המכה עצמה; ומשערין כוח ההורג, וכוח הנהרג--אם הוא גדול או קטן, או חזק או חלש, או בריא או חולה, וכן כל כיוצא בזה: שנאמר "אשר ימות בה" (במדבר לה,יז; במדבר לה,כג)--מיתתו של זה, משערין כל סיבותיה.
ג,ד כלי ברזל, לא נתנה לו תורה שיעור--שנאמר "ואם בכלי ברזל הכהו וימות, רוצח הוא" (במדבר לה,טז), ואפילו במחט: והוא, שיהיה לו חוד כמו מחט או שפוד או סכין וכיוצא בהן; אבל אם הכהו בעשת של ברזל וכיוצא בה, אומדין אותה כמו שאומדין האבן או העץ.
ג,ה המכה את חברו בלא כלי והמיתו, כגון שהכהו בידו או ברגלו או נגפו בראשו והמיתו--משערין כוח המכה, וכוח הנהרג, ומקום המכה: אינו דומה דוחף חברו באצבעו, לבועט בו ברגלו בכל כוחו; ואינו דומה מכהו על ליבו, למכהו על מותניו; ואינו דומה חלש המכה את הבריא החזק, לבריא חזק המכה חלש או חולה.
ג,ו ומניין שמשערין בכל אלו, שנאמר "או באיבה הכהו בידו, וימות--מות יומת המכה" (במדבר לה,כא): אף על פי שנאמר "בידו", הצריך הכתוב להיות ההכיה "באיבה"--מכלל שמשערין את כוח ההכיה.
ג,ז וכן הדוחף את חברו מראש הגג, ונפל ומת--משערין גובה המקום שהפילו מעליו, וכוח הנדחף: שאינו דומה בן יומו שנפל לגדול שנפל. ומניין שמשערין גובה המקום, שנאמר "ואם בשנאה, יהדופנו" (במדבר לה,כ). וייראה לי שכל מקום שאין בגובהו עשרה טפחים--אין בו כדי להמית, כדרך שאמרו בבור לעניין בהמה.
ג,ח אחד המכה את חברו באבן או בעץ, או שהכהו בגוש של אדמה או בגוש של מלח וגופרית, או בסל מלא עפר או צרורות, ואפילו בפלח של דבילה: שנאמר "אשר ימות בה" (במדבר לה,יז; במדבר לה,כג)--כל שהוא ראוי להמית, והכובד הוא שממית.
ג,ט הדוחף את חברו לתוך המים או לתוך האש, אומדין אותו--אם יכול לעלות משם, פטור ממיתת בית דין; ואם אינו יכול לעלות, חייב. וכן אם כבש עליו בתוך הים או בתוך האש, עד שלא נשאר בו כוח לעלות ומת--חייב, אף על פי שאינו הוא הדוחף בתחילה.
ג,י והוא הדין למניח ידו על פי חברו וחוטמו עד שהניחו מפרפר ואינו יכול לחיות, או שכפתו והניחו בצינה או בחמה עד שמת, או שבנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח, או שהכניסו למערה ובית ועישן עליו עד שמת, או שהכניסו לבית של שיש והדליק עליו נר עד שהמיתו ההבל--בכל אלו נהרג עליו, שזה כמי שחנקו בידו.
ג,יא [י] אבל הכופת את חברו והניחו ברעב עד שמת, או שכפתו והניחו במקום שסוף הצינה או החמה לבוא לשם, ובאה והמיתתו, או שכפה עליו גיגית, או שפרע עליו את המעזיבה, או שהשיך בו את הנחש, ואין צריך לומר אם שיסה בו כלב או נחש--בכל אלו אין בית דין ממיתין אותו, והרי הוא רוצח; ודורש דמים, דורש ממנו דם.
ג,יב [יא] וכן הדוחף חברו לבור, והיה שם סולם בבור שיכול לעלות עליו, או שזרק בו חץ, והיה תריס בידו להגן עליו, ובא אחר וסילק את הסולם והסיר את התריס--שניהן אינן נהרגין בבית דין. אפילו היה הדוחף עצמו, הוא שחזר וסילק את הסולם--פטור ממיתת בית דין; ונדרש ממנו דם.
ג,יג [יב] הזורק צרור בכותל, וחזרה האבן לאחוריה והרגה--חייב מיתת בית דין, שמכוחו היא באה. וכל אלו שמשחקין בכדור שהתרו בהן והרגו--בתוך ארבע אמות, פטורין; חוץ לארבע אמות, אפילו לסוף מאה אמה--חייבין: והוא, שיש בה כדי להמית כמו שביארנו. [יג] זרק אבן למעלה, והלכה לצדדין והרגה--חייב.
ג,יד הכופת את חברו, והניחו במקום שאינו יכול לברוח, והציף עליו מים, ומת--הרי זה נהרג עליו: והוא, שימות מכוח ראשון הבא ממעשיו.
ד,א המתכוון להרוג את זה, והרג את זה--פטור ממיתת בית דין, ומן התשלומין; ומן הגלות, לפי שאין ערי מקלט קולטות אותו כמו שיתבאר. לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל, והרג אחד מהן--פטור ממיתת בית דין.
ד,ב נתכוון להכות חברו על מותניו, ולא היה בכלי כדי להמית על מותניו, והלכה לה האבן על ליבו, והיה בה כדי להמית על ליבו, ומת, או שנתכוון להכותו על ליבו, והיה בה כדי להמית על ליבו, והלכה לה על מותניו, ולא היה בה כדי להמית על מותניו, ומת--פטור ממיתת בית דין; ואינו גולה, שאין ההורג בכוונה גולה.
ד,ג אבל אם נתכוון להכותו על מותניו, והיה בה כדי להמית על מותניו, והלכה לה על ליבו, ומת--הרי זה נהרג. וכן כל כיוצא בזה.
ד,ד [ג] המכה את חברו באבן או באגרוף וכיוצא בהן, אומדין אותו: אם אמדוהו לחיים, נותן חמישה דברים ונפטר; ואפילו חלה המוכה, והכביד ומת מחמת המכה--הרי זה פטור.
ד,ה ואם אמדוהו למיתה--אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד, וממתינים לזה; אם מת, ייהרג המכה. ואם הקל, ונתרפא רפואה שלמה, והלך בשוק על רגליו כשאר הבריאים--משלם המכה חמישה דברים, ונפטר.
ד,ו [ד] זה שנאמר בתורה "על משענתו" (שמות כא,יט)--אינו שיהלך והוא נשען על המיטה או על אחר, שאפילו הנוטה למות יכול להלך על המשענת; לא נאמר "משענתו" אלא שיהיה מהלך על משענת כוחו, ולא יהיה צריך כוח אחר להישען עליו.
ד,ז [ה] אמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה, ולאחר מכאן הכביד ומת--הרי זה נהרג; ואין אומדין אותו אומד שני כשהקל, שרגליים לדבר.
ד,ח [ו] הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות, ומת--בין שהכוהו בזה אחר זה בין שהכוהו כאחת, כולן פטורין ממיתת בית דין: שנאמר "כל נפש אדם" (ויקרא כד,יז), עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש. והוא הדין לדחפוהו שניים או שכבשוהו שניים לתוך המים, או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהן והרג--כולן פטורין.
ד,ט [ז] זרקו בו עשרה אבן זה אחר זה, וכל אחת מהן אין בה כדי להמית, וזרק אחד אבן באחרונה, ויש בה כדי להמית ומת--הרי זה האחרון נהרג עליו.
ד,י רוצח שנגמר דינו, ונתערב באחרים, ולא נודע מי הוא מהן--כולן פטורין. ורוצח שלא נגמר דינו, שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינן--כולן פטורין מן המיתה, שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו; ואוסרין את כולן.
ד,יא [ח] ההורג נפשות, ולא היו שני העדים רואין אותו כאחת, אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני שני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות--כל אלו הרצחנין, כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מעיהן; ואחר כך מאכילים אותן שעורים, עד שכרסם נבקעת מכובד החולי.
ד,יב [ט] ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתות בית דין--אלא אם נתחייב מיתה, ממיתין אותו; ואם אינו חייב מיתה, פוטרין אותו: שאף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים. אפילו עבודה זרה, ואין צריך לומר עריות או חילול שבת--אינן כשפיכות דמים: שאלו העוונות הן מעבירות שבין אדם להקדוש ברוך הוא, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חברו. וכל מי שיש בידו עוון זה, הרי הוא רשע גמור; ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה, ולא יצילו אותו מן הדין--שנאמר "אדם, עשוק בדם נפש . . ." (משלי כח,יז).
ד,יג צא ולמד מאחאב עובד עבודה זרה, שהרי נאמר בו "רק, לא היה כאחאב" (מלכים א כא,כה); וכשנסדרו עוונותיו וזכייותיו לפני אלוהי הרוחות, לא נמצא לו עוון שחייבו כליה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות: שנאמר "ותצא הרוח, ותעמוד לפני ה'" (ראה מלכים א כב,כא; דברי הימים ב יח,כ), זו רוח נבות; ונאמר לה "תפתה וגם תוכל" (מלכים א כב,כב; דברי הימים ב יח,כא). והרי הוא הרשע לא הרג בידו, אלא סיבב; קל וחומר להורג בידו.
ד,יד [י] המינים, והם עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס, הרי זה מין, והאפיקורוסין, והן שכופרין בתורה ובנבואה מישראל--מצוה להורגן: אם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה, הורג; ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן.
ד,טו כיצד: ראה אחד מהן שנפל לבאר, והסולם בבאר--קודם ומסלק הסולם, ואומר לו הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך. וכיוצא בדברים אלו.
ד,טז [יא] אבל הגויים שאין בינינו וביניהם מלחמה, ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן--אין מסבבים להן המיתה. ואסור להצילן; אם נטו למות, כגון שראה אחד מהן שנפל לים--אינו מעלהו: שנאמר "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא יט,טז), ואין זה ריעך.
ד,יז [יב] במה דברים אמורים, בישראל בעל עבירות העומד ברשעו ושונה בו תמיד, כגון הרועים בהמה דקה שפקרו בגזל, והם הולכים באיוולתן. אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד, אלא עושה עבירות להנית עצמו, כגון אוכל נבילות לתיאבון--מצוה להצילו, ואסור לעמוד על דמו.
ה,א כל ההורג בשגגה--גולה ממדינה שהרג בה לערי מקלט, ומצות עשה להגלותו: שנאמר "וישב בה, עד מות הכוהן הגדול" (במדבר לה,כה). והוזהרו בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח בשגגה כדי לישב בעירו, שנאמר "ולא תקחו כופר, לנוס אל עיר מקלטו" (במדבר לה,לב).
ה,ב אין הרוצח בשגגה גולה, אלא אם כן מת הנהרג מיד; אבל אם חבל בו בשגגה, אף על פי שאמדוהו למיתה, וחלה ומת--אינו גולה: שמא הוא קירב את מיתת עצמו, או הרוח נכנסה בחבורתו והרגתו. אפילו שחט בו כל שני הסימנים, ועמד מעט--אינו גולה על ידו. לפיכך אם לא פירכס כלל, או ששחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו כגון בית סתום של שיש--הרי זה גולה. וכן כל כיוצא בזה.
ה,ג ישראל שהרג בשגגה את העבד, או את גר תושב--גולה. וכן העבד שהרג בשגגה את ישראל, או את גר תושב; וכן גר תושב שהרג את גר תושב, או את העבד בשגגה--גולה, שנאמר "והייתה לבני ישראל, ולגר ולתושב בתוכם" (ראה במדבר לה,טו).
ה,ד גר תושב שהרג את ישראל בשגגה--אף על פי שהוא שוגג, הרי זה נהרג: אדם מועד לעולם. וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר להורגו, הרי זה קרוב למזיד; ונהרג עליו, הואיל ונתכוון להורגו. וגוי שהרג את הגוי בשגגה--אין ערי מקלט קולטות אותו, שנאמר "והייתה לבני ישראל" (ראה במדבר לה,טו).
ה,ה הבן שהרג את אביו בשגגה, גולה. וכן האב שהרג את בנו בשגגה, גולה על ידו: במה דברים אמורים, בשהרגו שלא בשעת לימוד, או שהיה מלמדו אומנות אחרת שאינו צריך לה. אבל אם ייסר את בנו כדי ללמדו תורה או חכמה או אומנות, ומת--פטור.
ה,ו וכן הרב המכה את תלמידו, או שלוח בית דין שהכה את בעל דין הנמנע מלבוא לדין, והמיתו בשגגה--פטורין מן הגלות: שנאמר "לחטוב עצים" (דברים יט,ה), לדברי הרשות; יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושלוח בית דין--שהרי שגגו והרגו, בשעת עשיית המצוה.
ה,ז בתחילה, אחד שוגג ואחד מזיד, מקדימין לערי מקלט; ובית דין של אותה העיר שהרג בה שולחין ומביאין אותו משם, ודנין אותו--שנאמר "ושלחו זקני עירו, ולקחו אותו משם" (דברים יט,יב). מי שנתחייב מיתה--ממיתין אותו, שנאמר "ונתנו אותו, ביד גואל הדם" (שם); מי שנפטר--פוטרים אותו, שנאמר "והצילו העדה את הרוצח, מיד גואל הדם" (במדבר לה,כה); מי שנתחייב גלות--מחזירין אותו למקומו, שנאמר "והשיבו אותו העדה, אל עיר מקלטו" (שם).
ה,ח כשמשיבין אותו, מוסרין לו שני תלמידי חכמים: שמא יהרגנו גואל הדם בדרך; ואומרין להם אל תנהגו בו מנהג שופכי דמים, בשוגג בא מעשה לידו.
ה,ט רוצח בשגגה שהרגו גואל הדם חוץ לתחום עיר מקלטו--פטור, שנאמר "ולו, אין משפט מוות" (דברים יט,ו). [י] אחד ההורגו בדרך קודם שייכנס לעיר מקלטו, או שהרגו בחזירתו עם השניים ששומרין אותו. נכנס לעיר מקלטו, ויצא חוץ לתחומה בזדון--הרי זה התיר עצמו למיתה, ורשות לגואל הדם להורגו; ואם הרגו כל אדם--אין חייבין עליו, שנאמר "אין לו, דם" (במדבר לה,כז).
ה,י [יא] יצא חוץ לתחום עיר מקלטו בשגגה--כל ההורגו, בין גואל הדם בין שאר אדם--גולה על ידו; הרגו בתוך תחום עיר מקלטו, אפילו גואל הדם--הרי זה נהרג עליו.
ה,יא [יב] המזבח קולט--שהרי נאמר בהורג בזדון "מעם מזבחי, תיקחנו למות" (שמות כא,יד), מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח. לפיכך ההורג בשגגה, וקלטו מזבח, והרגו שם גואל הדם--הרי זה נהרג עליו, כמו שהרגו בתוך עיר מקלטו.
ה,יב [יג] אין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד; ואינו קולט אלא כוהן, ועבודה בידו. אבל זר, או כוהן שאינו עובד עבודה בשעה שנהרג, או שהיה עובד ולא היה על גגו אלא סמוך למזבח, או אוחז בקרנותיו--אינו נקלט. [יד] וכל מי שקלטו המזבח, אין מניחין אותו שם; אלא מוסרין לו שומרין, ומגלין אותו לערי מקלט.
ה,יג במה דברים אמורים, במחוייב גלות. אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות, או מבית דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה, וברח למזבח ונסמך לו, ואפילו היה זר--הרי זה ניצול; ואין לוקחין אותו מעל המזבח למות לעולם, אלא אם כן נתחייב מיתת בית דין בעדות גמורה והתראה, כשאר כל הרוגי בית דין תמיד.
ו,א שלושה הם ההורגים בלא כוונה: [ב] יש הורג בשגגה והעלמה גמורה, וזה הוא שנאמר בו "ואשר לא צדה, והאלוהים אינה לידו" (שמות כא,יג). ודינו שיגלה לערי מקלט, ויינצל כמו שביארנו.
ו,ב [ג] ויש הורג בשגגה, ותהיה השגגה קרובה לאונס; והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא, שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם. ודינו שהוא פטור מן הגלות; ואם הרגו גואל הדם, נהרג עליו.
ו,ג [ד] ויש הורג בשגגה, ותהיה השגגה קרובה לזדון; והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה, או שהיה לו להיזהר ולא נזהר. ודינו שאינו גולה: מפני שעוונו חמור, אין גלות מכפרת לו; ואין ערי מקלט קולטות אותו, שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד.
ו,ד לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום, והרגו--פטור. [ה] ומה יעשה זה, יישב וישמור עצמו מגואל הדם. וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד, או בלא התראה, וכיוצא בהן--אם הרגן גואל הדם, אין להם דמים: לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה.
ו,ה [ו] כיצד: הזורק אבן לרשות הרבים והרג, או הסותר כותלו לרשות הרבים ונפלה אבן והמיתה--בין שסתרו ביום, בין שסתרו בלילה--הרי זה קרוב למזיד, ואינו נקלט: מפני שזו פשיעות היא, שהרי היה לו לעיין ואחר כך יזרוק או יסתור.
ו,ו [ז] סתרו לאשפה בלילה--אם הרבים מצויין בה--הרי זה קרוב למזיד, ואינו נקלט; ואם אין הרבים מצויין בה כלל--הרי זה קרוב לאונס, ופטור מן הגלות. [ח] הייתה האשפה עשויה להיפנות בה בלילה, ואינה עשויה להיפנות בה ביום, ונקרה אדם וישב שם, ונפלה עליו אבן בשעת סתירה ומת--הרי זה גולה.
ו,ז ואם אחר שנפלה האבן, בא זה וישב שם ונפלה עליו ומת--הרי זה פטור מן הגלות. [ט] וכן הזורק את האבן, ואחר שיצאת מידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה ומת--פטור מן הגלות: שנאמר "ומצא את ריעהו" (דברים יט,ה), פרט לממציא עצמו.
ו,ח [י] השונא שהרג בשגגה--אינו נקלט, שנאמר "והוא לא אויב לו" (במדבר לה,כג): חזקתו שהוא קרוב למזיד. ואיזה הוא שונא, זה שלא דיבר עימו שלושה ימים מפני האיבה; וכן אם נכנס לקרן זווית והמיתו שם בשגגה, או שדחפו בגופו, או שנתכוון לזרוק שתיים וזרק ארבע, או שעלה על דעתו שמותר להרוג, או שנתכוון להרוג את זה והרג את זה, אפילו נתכוון להרוג גוי או בהמה ונמצאו ישראל--הרי כל אלו קרובין למזיד, ואינן נקלטין.
ו,ט [יא] הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות, והרגו בעל הבית בשגגה--פטור מן הגלות: שנאמר "ואשר יבוא את ריעהו ביער" (דברים יט,ה)--מה יער שיש רשות לנהרג להיכנס לשם, אף כל כיוצא בו. לפיכך הנכנס לחנות הנגר שלא ברשות, וניתזה בקעת, וטפחה לו על פניו, ומת--פטור מגלות; ואם נכנס ברשות, הרי זה גולה.
ו,י [יב] מי שהיה דולה את החבית להעלותה לגג, ונפסק החבל ונפלה על חברו והרגתהו, או שהיה עולה בסולם, ונפל על חברו והרגו--פטור מן הגלות: שזה כמו אנוס הוא, שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העיתים אלא כמו פלא הוא.
ו,יא אבל אם היה משלשל את החבית, ונפלה על חברו והרגתהו, היה יורד בסולם, ונפל על חברו והרגו, היה מעגל במעגלה, ונפלה על חברו והרגתהו--גולה: שנאמר "ויפל עליו, וימות" (במדבר לה,כג), עד שייפול דרך נפילה. שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העיתים להיזק, ודבר קרוב הוא להיות, שהרי טבע הכובד לירד למטה במהרה; הואיל ולא זירז עצמו, ותיקן מעשיו יפה בשעת ירידה--יגלה. וכן כל כיוצא בזה.
ו,יב [יג] קצב שהיה מקצב והגביה ידו בקופיס לאחוריו, והחזירו לשבר העצם כדרך שהקצבים עושין--כל שימות בהולכה, שהיא הגבהה מלפניו וירידה מאחוריו--אינו גולה עליו; וכל שימות בהחזרה, שהיא עלייה מאחוריו וירידה לפניו--גולה. זה הכלל: כל שבדרך ירידתו, גולה; שלא בדרך ירידתו, אינו גולה; ואפילו בירידה שהיא צורך עלייה, אינו גולה.
ו,יג [יד] כיצד: היה עולה בסולם, ונשמטה שליבה מתחת רגלו, ונפלה והמיתה--פטור מן הגלות. וכן המתכוון לזרוק בצד זה, והלכה לה בצד אחר, או שהייתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם, ועמד ונפלה והמיתה, וכן הסומה שהרג בשגגה--כל אלו פטורין מן הגלות, מפני שהן קרוב לאונס.
ו,יד [טו] הייתה אבן בחיקו והכיר בה ושכחה, ועמד ונפלה והמיתה--גולה: שנאמר "בשגגה" (במדבר לה,יא; במדבר לה,טו), מכלל שהייתה לו ידיעה.
ו,טו נשמט הברזל מקתו, והרג--הרי זה גולה. נשמט הברזל מן העץ המתבקע--אינו גולה, מפני שאין זה מכוחו אלא מכוח כוחו; ונמצא כמו אונס. וכן הזורק אבן לתמר להפיל תמרים, ונפל מן התמרים על תינוק, והרגוהו--פטור, מפני שהן באין מכוח כוחו. וכן כל כיוצא בזה משאר הסיבות.
ז,א תלמיד שגלה לערי מקלט, מגלין רבו עימו: שנאמר "וחי" (דברים ד,מב; דברים יט,ד; דברים יט,ה)--עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובה. וכן הרב שגלה, מגלין ישיבתו עימו.
ז,ב עבד שגלה לעיר מקלט--אין רבו חייב לזונו, ומעשה ידיו לרבו. אישה שגלת לעיר מקלט, בעלה חייב לזונה, ואינו יכול לומר לה שאי מעשה ידייך במזונותייך, אלא אם כן היו מספיקין לה.
ז,ג רוצח שנגמר דינו להגלותו, ומת קודם שיגלה--מוליכין עצמותיו לשם; ורוצח שמת בעיר מקלטו, קוברין אותו שם. ובעת שימות הכוהן הגדול, מוליכין עצמות הרוצח משם לקברי אבותיו.
ז,ד שאר הלויים השוכנים בערי מקלט--כשימות אחד מהן, אינו נקבר בעיר ולא בתוך התחום: שנאמר "ומגרשיהם, יהיו לבהמתם ולרכושם, ולכול, חיתם" (במדבר לה,ג)--לחיים ניתנו, ולא לקבורה.
ז,ה רוצח שהרג בשגגה בעיר מקלטו--גולה בה משכונה לשכונה, ואינו יוצא מן העיר. ובן לוי שהרג במדינתו--גולה למדינה אחרת מערי הלויים, לפי שכולן קולטות כמו שיתבאר; ואם הרג חוץ מערי הלויים, וברח לעירו--הרי זה קולטו.
ז,ו עיר מקלט שרובה רצחנים, אינה קולטת--שנאמר "ודיבר באוזני זקני העיר ההיא, את דבריו" (יהושוע כ,ד), ולא ששוו דבריהם לדבריו. וכן עיר שאין בה זקנים--אינה קולטת, שנאמר "זקני העיר ההיא".
ז,ז רוצח שגלה לעיר מקלט, ורצו אנשי העיר לכבדו--יאמר להם רוצח אני; אמרו לו אף על פי כן, מקבל מהן.
ז,ח הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם, ואפילו לדבר מצוה, או לעדות בין עדות ממון בין עדות נפשות: ואפילו להציל נפש בעדותו, או להציל מיד הגיס, או מיד הנהר, מיד הדליקה, ומיד המפולת. ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה, אינו יוצא משם לעולם עד שימות הכוהן הגדול. ואם יצא, התיר עצמו למיתה כמו שביארנו.
ז,ט אחד כוהן גדול המשוח בשמן המשחה, ואחד המרובה בבגדים; ואחד כוהן גדול העובד, ואחד הכוהן שעבר: כל אחד מארבעתן שמת, מחזיר את הרוצח. אבל משוח מלחמה אינו מחזיר, מפני שהוא ככוהן הדיוט.
ז,י רוצח שנגמר דינו לגלות, ולא היה שם כוהן גדול, וההורג כוהן גדול, ולא היה שם כוהן גדול אחר, וכוהן גדול שהרג, ולא היה שם כוהן גדול אחר--הרי אלו גולין, ואינן יוצאין מעיר מקלט לעולם.
ז,יא נגמר דינו לגלות, ואחר כך מת הכוהן הגדול קודם שיגלה הרוצח--הרי זה פטור מן הגלות. ואם עד שלא נגמר דינו מת הכוהן הגדול, ומינו כוהן אחר תחתיו, ואחר כך נגמר דינו--הרי זה חוזר במיתתו של שני שנגמר דינו בפניו.
ז,יב נגמר דינו, ונמצא הכוהן הגדול בן גרושה או בן חלוצה--בטלה כהונה, וכאילו נגמר דינו בלא כוהן גדול, ואינו יוצא משם לעולם.
ז,יג רוצח ששב לעירו אחר מות הכוהן הגדול, הרי הוא כשאר כל אדם; ואם הרגו גואל הדם--נהרג עליו, שכבר נתכפר לו בגלותו. [יד] ואף על פי שנתכפר לו, אינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם, אלא הרי הוא מורד מגדולתו כל ימיו, הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על ידו.
ז,יד [טו] אף על פי שהחובל באביו בזדון, חייב מיתת בית דין כמו ההורג שאר אדם, אם חבל באביו או באימו בשגגה, אינו חייב גלות: שלא חייבה תורה גלות אלא להורג נפש אדם בשגגה בלבד, כמו שביארנו.
ח,א מצות עשה להפריש ערי מקלט, שנאמר "שלוש ערים, תבדיל לך" (דברים יט,ב; דברים יט,ז); ואין ערי מקלט נוהגות אלא בארץ ישראל. [ב] ושש ערים היו: שלוש הבדיל משה רבנו בעבר הירדן, ושלוש הבדיל יהושוע בארץ כנען.
ח,ב [ג] אין אחת מערי מקלט קולטת, עד שיובדלו כולן--שנאמר "שש ערי מקלט, תהיינה לכם" (במדבר לה,יג). והודיענו משה רבנו שאין שלוש שבעבר הירדן קולטות, עד שיובדלו שלוש שבארץ כנען. ולמה הבדילן--אמר הואיל ובאה מצוה לידי, אקיימנה.
ח,ג [ד] בימי המלך המשיח מוסיפין שלוש אחרות על אלו השש, שנאמר "ויספת לך עוד שלוש ערים, על השלוש האלה" (דברים יט,ט). והיכן מוסיפין אותן--בערי הקיני והקניזי והקדמוני, שנכרת לאברהם אבינו עליהן ברית, ועדיין לא נכבשו; ועליהן נאמר בתורה "ואם ירחיב ה' אלוהיך, את גבולך, כאשר נשבע, לאבותיך; ונתן לך את כל הארץ, אשר דיבר לתת לאבותיך . . . ויספת לך עוד שלוש ערים, על השלוש האלה" (דברים יט,ח-ט).
ח,ד [ה] וחייבין בית דין לכוון הדרכים לערי מקלט, ולתקן אותם ולהרחיבן; ומסירין מהן כל מכשול וכל תקלה, ואין מניחין בדרך לא תל, ולא גיא ולא נהר אלא עושין עליו גשר כדי שלא לעכב את הבורח לשם: שנאמר "תכין לך, הדרך" (דברים יט,ג). ורוחב דרך ערי מקלט, אין פחות משלושים ושתיים אמות. ומקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים, כדי שיכירו הרצחנים ויפנו לשם.
ח,ה [ו] בחמישה עשר באדר בכל שנה, בית דין מוציאין שלוחים לתקן הדרכים; וכל מקום שמצאוהו שנתקלקל, מתקנים אותו. ובית דין שנתרשלו בדבר זה, מעלה עליהן הכתוב כאילו שפכו דמים.
ח,ו [ז] וכן מושחין בין כל עיר ועיר מערי מקלט בתחילת הפרשתן, עד שיהיו משולשות בשווה--שנאמר "תכין לך, הדרך, ושילשת את גבול ארצך" (דברים יט,ג).
ח,ז [ח] ערי מקלט--אין עושין אותן לא עיירות קטנות, ולא כרכים גדולים, אלא עיירות בינונייות. ואין מושיבין אותן אלא במקום שווקים, ובמקום המים; ואם אין שם מים, מכניסין לתוכן מים. ואין מושיבין אותן אלא במקום אכלוסין. נתמעטו אכלוסיהן, מוסיפין עליהן; נתמעטו דיוריהן, מכניסין לתוכן כוהנים לויים וישראליים. ואין פורסין בתוכן מצודות, ואין מפשילין בתוכן חבלים, כדי שלא תהיה רגל גואל הדם מצויה שם.
ח,ח [ט] כל ערי הלויים קולטות, וכל אחת מהן עיר מקלט היא: שנאמר "ועליהם תיתנו, ארבעים ושתיים עיר. כל הערים, אשר תיתנו ללויים--ארבעים ושמונה, עיר" (במדבר לה,ו-ז)--הקישן הכתוב כולן זו לזו, לקלוט. [י] ומה הפרש יש בין ערי מקלט שהובדלו למקלט, ובין שאר ערי הלויים: שערי מקלט קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, הואיל ונכנס בהן נקלט; ושאר ערי הלויים, אין קולטות אלא לדעת. ורוצח הדר בערי מקלט, אינו נותן שכר ביתו; והדר בשאר ערי הלויים, נותן שכר לבעל הבית.
ח,ט [יא] כל עיר הקולטת, תחומה קולט כמוה. אילן שהוא עומד בתוך תחום ערי מקלט, ונופו נוטה חוץ לתחום--משיגיע תחת הנוף, נקלט; היה עומד חוץ לתחום, ונופו נוטה לתוך התחום--משיגיע לעיקרו, נקלט. וההורגו שם, נהרג עליו. ואף על פי שהתחום קולט, אין הרוצח דר בו: שנאמר "וישב בה" (במדבר לה,כה)--"בה", ולא בתחומה.
ט,א הרוג שנמצא נופל בארץ, ולא נודע מי הכהו--מניחין אותו במקומו, ויוצאין חמישה זקנים מבית דין הגדול שבירושלים, שנאמר "ויצאו זקניך, ושופטיך" (דברים כא,ב); ומודדין ממנו אל הערים שסביבות החלל. אפילו נמצא בצד עיר זו, שהדבר ידוע בוודאי שהיא הקרובה--מצוה למדוד.
ט,ב אחר שמודדין, ונודעה העיר הקרובה--קוברין את הנהרג במקומו, וחוזרין זקני ירושלים למקומן. ובית דין של אותה העיר מביאין עגלת בקר משל אנשי אותה העיר; ומורידין אותה אל נחל שהוא שוטף בחוזקה, וזה הוא "איתן" (דברים כא,ד) האמור בתורה.
ט,ג ועורפין אותה שם בקופיס מאחוריה. ובית דין של אותה העיר, עם כל זקני העיר אפילו הם מאה--הכול רוחצין את ידיהן שם, במקום עריפתה של עגלה.
ט,ד ואומרים שם בתוך הנחל בלשון הקודש, "ידינו, לא שפכו את הדם הזה, ועינינו, לא ראו" (דברים כא,ז): כלומר שלא בא לידינו הנהרג הזה, ופטרנוהו בלא מזונות; ולא ראינוהו, והנחנוהו בלא לוייה. והכוהנים אומרים בלשון הקודש, "כפר לעמך ישראל אשר פדית, ה', ואל תיתן דם נקי, בקרב עמך ישראל" (דברים כא,ח); והולכין להן. והקדוש ברוך הוא מכפר על הדם, שנאמר "וניכפר להם, הדם" (שם).
ט,ה [ד] כשמודדין מן החלל, מדקדקין במידה, ואין מקדדין בה. ואין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין של עשרים ושלושה; ואין מודדין לירושלים, שאין ירושלים מביאה עגלה ערופה, לפי שלא נתחלקה לשבטים, ונאמר "באדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך לרשתה" (דברים כא,א).
ט,ו [ה] נמצא קרוב לירושלים, או לעיר שאין בה בית דין--מניחין אותה, ומודדין אל שאר העיירות הסמוכות לו. נמצא סמוך לספר, או לעיר שיש בה גויים--אין מודדין כל עיקר, שהרי זה בחזקת שהרגוהו גויים.
ט,ז [ו] אין העיר הקרובה מביאה, אלא בזמן שמניין העם שבה כמו מניין העיר הרחוקה ממנה; אבל אם היו אלו שברחוקה מרובין על אנשי הקרובה ממנה--הולכין אחר הרוב, והמרובין מביאין העגלה: [ז] אף על פי שהולכין אחר הרוב מן התורה, והולכין אחר הקרוב--הרוב עודף.
ט,ח נמצא הנהרג מכוון בין שתי עיירות, ואנשי זו כאנשי זו בשווה--יביאו עגלה אחת בשותפות, ויתנו ויאמרו, אם זו היא הקרובה, הרי היא שלהן ואלו נתנו להם חלקם מתנה, ואם אלו הם הקרובים, הרי היא שלהן ואלו נתנו להן חלקם מתנה: לפי שאי אפשר לצמצם, ואפילו בידי אדם.
ט,ט מהיכן מודדין, מחוטמו. נמצא גופו במקום אחד, וראשו במקום אחר--מוליכין הגוף אצל הראש, וקוברים אותו במקומו. וכן כל מת מצוה--מוליכין גופו אצל ראשו, ונקבר במקומו.
ט,י נמצאו מתים רבים זה בצד זה, מודדין מחוטמו של כל אחד ואחד מהן; ואם הייתה עיר אחת קרובה לכולם, מביאה עגלה אחת על כולן. נמצאו זה על גבי זה, מודדין מן העליון כמות שהן מונחין.
ט,יא נאמר "כי יימצא חלל" (דברים כא,א)--לא חנוק ולא מפורפר, שאין זה נקרא חלל. "באדמה" (שם), לא טמון בגל. "נופל" (שם), לא תלוי באילן. "בשדה" (שם), לא צף על פני המים. "לא נודע, מי הכהו" (שם)--הא אם נודע, לא היו עורפין; [יב] אפילו ראה ההורג עד אחד--אפילו עבד, או אישה, או פסול לעדות בעבירה--לא היו עורפין. לפיכך משרבו הרצחנים בגלוי, בטלה עגלה ערופה.
ט,יב [יג] עד אחד אומר ראיתי את ההורג, ועד אחד הכחישו ואמר לו לא ראית--היו עורפין. במה דברים אמורים, בשבאו שניהם כאחת. אבל אם אמר אחד אני ראיתי את ההורג, הרי זה נאמן כשניים לעניין זה; ואם בא אחר כך עד אחד והכחישו ואמר לו לא ראית--אין משגיחין על דברי האחרון, ואין עורפין.
ט,יג [יד] באו שניים, אחר שהעיד האחד והכחישוהו ואמרו לו לא ראית--הרי הן כשתי עדייות המכחישות זו את זו, ועורפין.
ט,יד אישה אומרת ראיתי את ההורג, ואישה אחרת מכחשת אותה ואומרת לה לא ראית--היו עורפין, בין שבאו שתיהן כאחת בין שבאו זו אחר זו.
ט,טו שניים אומרים ראינו, ואחד אומר להן לא ראיתם--אין עורפין; אחד אומר ראיתי, ושניים אומרים לו לא ראית--היו עורפין. [טו] במה דברים אמורים, בשהיו שלושתן כשרים או פסולים. אבל אם אמר עד אחד ראיתי ההורג, ושתי נשים או שני פסולים אומרים לו לא ראית--אין עורפין.
ט,טז שתי נשים או שני פסולים אומרים ראינו ההורג, ועד אחד מכחישם ואומר לא ראיתם--עורפים: שאפילו מאה נשים או מאה פסולים, ועד אחד מכחיש כולן--הרי אלו כעד אחד ועד אחד.
ט,יז שלוש נשים או שלושה פסולים אומרים ראינו ההורג, וארבע נשים או ארבעה פסולים אומרים לא ראיתם--עורפין. זה הכלל--בפסולין, הלך אחר רוב המניין בכל מקום.
י,א אין דין עגלה ערופה נוהג אלא בארץ ישראל, וכן בעבר הירדן. [ב] עגלה ערופה, בת שתי שנים או פחות; אבל אם הייתה בת שתי שנים ויום אחד, פסולה. ואין המומין פוסלין בה; ואף על פי כן אם הייתה טריפה, פסולה--"כפרה" (ראה דברים כא,ח) נאמר בה כקודשים.
י,ב [ג] כל העבודות פוסלות את העגלה, כמו שפוסלין בפרה אדומה--שנאמר "אשר לא עובד בה, אשר לא משכה, בעול" (דברים כא,ג). ולמה נאמר "עול" מאחר שנאמר "אשר לא עובד בה" שהוא כולל העול עם שאר עבודות--שהעול פוסל בין בשעת מלאכה, בין שלא בשעת מלאכה: כיון שמשכה בעול טפח--נפסלה, אף על פי שלא חרש בה ולא עשה בה מלאכה. ושאר עבודות, אינן פוסלין אלא עד שעת מלאכה.
י,ג [ד] כל מלאכה שהיא לצורכה, כגון שפרס טליתו עליה מפני הזבובים--אינו פוסלה; וכל שהוא שלא לצורכה, כגון שפרס טליתו עליה לנושאה--פסולה. וכן כל כיוצא בזה, כמו שביארנו בהלכות פרה אדומה.
י,ד [ה] אין עורפין את העגלה אלא ביום, לפי שנאמר בה "כפרה" (ראה דברים כא,ח) כקודשים; וכל היום כשר לעריפת העגלה. ואין עורפין שתי עגלות כאחת, שאין עושין מצוות חבילות חבילות.
י,ה [ו] עגלה ערופה אסורה בהניה, ונקברת במקום עריפתה. ומשתרד לנחל--תיאסר בהניה, אף על פי שעדיין לא נערפה; ואם מתה או נשחטה אחר ירידתה--הרי זו אסורה בהניה, ותיקבר.
י,ו [ז] נמצאו עדיה זוממין, הרי זו מותרת בהניה. כיצד: כגון שאמר עד אחד אני ראיתי את ההורג, ובאו שניים והכחישוהו ואמרו לו לא ראית, והפרישו את העגלה, והורידוה לנחל לעורפה על פיהם, ואחר כך הוזמו השניים--הרי זו מותרת בהניה.
י,ז [ח] נמצא ההורג עד שלא תיערף העגלה, תצא ותרעה בעדר. נמצא אחר שנערפה--תיקבר במקומה, שעל הספק באה מתחילתה, כיפרה ספקה, והלכה לה. ואף על פי שנמצא הרוצח אחר עריפתה--הרי זה ייהרג, שנאמר "ואתה, תבער הדם הנקי--מקרבך" (דברים כא,ט).
י,ח [ט] הנחל שנערפה בו העגלה--אסור בזריעה ועבודה לעולם, שנאמר "אשר לא ייעבד בו, ולא ייזרע" (דברים כא,ד). וכל העובד שם עבודה בגופה של קרקע, כגון שחרש או חפר או זרע או נטע וכיוצא באלו--לוקה.
י,ט ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים--שזה כמי שארג שם בגד או תפרו, שאינה מלאכה בגוף הקרקע; לכך נאמר "לא ייעבד בו, ולא ייזרע" (דברים כא,ד)--מה זריעה בגופה של קרקע, אף כל עבודה שנאסרה שם אינה אלא בגופה של קרקע.
י,י אנשי עיר קרובה שנתאחרו ולא הביאו עגלה ערופה--כופין אותן ומביאין, ואפילו לאחר כמה שנים: שחייבי עגלה ערופה שעבר עליהן יום הכיפורים, חייבים להביא אחר יום הכיפורים.
יא,א מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו, שנאמר "ועשית מעקה לגגך" (דברים כב,ח): והוא, שיהיה בית דירה; אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן, אינו זקוק לו. וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, פטור מן המעקה.
יא,ב בית של שני שותפין, חייב במעקה: שנאמר "כי ייפול הנופל ממנו" (דברים כב,ח), לא תלה אלא בנופל. אם כן למה נאמר "גגך" (שם)--למעט בתי כנסייות ובתי מדרשות, לפי שאינן עשויים לדירה. הייתה רשות הרבים גבוהה מגגו, אינו זקוק למעקה--שנאמר "כי ייפול הנופל ממנו", לא לתוכו.
יא,ג גובה המעקה--אין פחות מעשרה טפחים, כדי שלא ייפול הנופל ממנו. וצריך להיות המחיצה חזקה--כדי שיישען האדם עליה, ולא תיפול. וכל המניח גגו בלא מעקה, ביטל מצות עשה; ועבר על לא תעשה, שנאמר "ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב,ח). ואין לוקין על לאו זה, מפני שאין בו מעשה.
יא,ד אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שייכשל בו אדם וימות, כגון שהייתה לו באר או בור בחצרו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים--חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים, או לעשות לה כסוי כדי שלא ייפול בה אדם וימות.
יא,ה וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות--מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר "הישמר לך ושמור נפשך" (דברים ד,ט). ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה--ביטל מצות עשה, ועבר על "לא תשים דמים" (דברים כב,ח).
יא,ו [ה] הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות; וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עליי בכך, או איני מקפיד על כך--מכין אותו מכת מרדות.
יא,ז [ו] ואלו הן: לא יניח אדם פיו על הסילון המקלח מים וישתה, ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים, שמא יבלע עלוקה, והוא אינו רואה. ולא ישתה מים מגולים--שמא שתה מהן נחש וכיוצא בו מזוחלי עפר, וישתה וימות.
יא,ח [ז] ואלו הן המשקין האסורין משום גילוי--המים, והיין ואפילו מזוג, ואפילו התחיל להשתנות טעמו לחומץ, והחלב, והדבש, והציר; אבל שאר כל המשקין--אין מקפידין על גילויין, שאין בעלי ארס שותין מהן. [ח] השום שנתרסק ואבטיח שנחתך, ונתגלה--אסור; וכן כל כיוצא בזה.
יא,ט יין מבושל, אין בו משום גילוי; וכן יין תוסס, והוא היין משעת דריכתו עד שלושה ימים, ויין או מים או חלב שהיו חמין, כל זמן שההבל עולה מהן, וכן משקין שהיה המשקה יורד מלמעלה לתוכן טיפה אחר טיפה, והוא שיהיה טורד ויורד--כל אלו אין בהן משום גילוי: שזוחלי עפר מתייראים מביעבוע המשקה ומן ההבל, ואין שותין ממנו.
יא,י [ט] מי כבשין, ומי שלקות, ומי תורמוסין--אין בהן משום גילוי. מים ששרה בהן כבשין ושלקות ותורמוסין--אם נשתנה טעמן, אין בהם משום גילוי; ואם אין בהם נותן טעם, אסורין. וכן מים שהדיח בהן פרישים, ודרמוסקין לחולה--אסורין משום גילוי.
יא,יא [י] יין שעירב בו דברים חדין כפלפלין, או דברים מרים כאפסתנין עד שנשתנה טעמו--אין בו משום גילוי; והוא הדין בשאר המשקין.
יא,יב [יא] כל המשקין האסורין משום גילוי שנתגלו, בין ביום בין בלילה--אסורין; ואפילו היה בצידן אדם ישן, אין אימת ישן על הזוחלין. וכמה ישהו ויהיו אסורין--כדי שייצא הרחש מתחת אוזן כלי, וישתה ויחזור למקומו.
יא,יג [יב] שיעור המים שייאסרו אם נתגלו, כדי שיהיה הסם ניכר בהן ומזיק. אבל אם היו המים מרובין כדי שתאבד בהן המרה--הרי אלו מותרין, בין בקרקעות בין בכלים. וכן הדין בשאר המשקין. [יג] מעיין המושך כל שהוא, אין בו משום גילוי.
יא,יד לגין מגולה שהניחו בשידה תיבה ומגדל, או בתיק שלו, או בבור, אפילו עמוק מאה אמה, או במגדל גבוה מאה אמה, או בטרקלין מיופה ומסוייד--הרי זה אסור. בדק את התיבה או את המגדל, ואחר כך הניחו בו--הרי זה מותר. ואם היה בהן נקב, אסור; כמה יהיה בנקב, כדי שתיכנס בו אצבע קטנה של קטן.
יא,טו [יד] חבית שנתגלתה--אף על פי ששתו ממנה תשעה ולא מתו, לא ישתה עשירי: מעשה היה ואמרו ששתה עשירי ומת, מפני שארס הנחש שוקע למטה. ויש סם חמת זוחלי עפר שעולה וצופה למעלה, ויש סם שהיא נתלית באמצע המשקה; ולפיכך הכול אסור, ואפילו סננו במסננת. וכן אבטיח שנתגלה--אף על פי שאכלו ממנו תשעה ולא מתו, לא יאכל עשירי.
יא,טז [טו] מים שנתגלו--לא ישפכם לרשות הרבים, ולא ירבץ בהם את הבית, ולא יגבל בהן את הטיט, ולא ירחוץ בהן פניו ידיו ורגליו, ולא ישקה מהן בהמה בין בהמת חברו בין בהמתו; אבל משקה אותן לחתול. [טז] עיסה שנילושה במים מגולין, אפילו היא של תרומה--תישרף; ואפילו נאפת, הרי הפת אסורה.
יב,א בהמה חיה או עוף שנשכן נחש וכיוצא בו, או שאכלו סם הממית האדם--קודם שישתנה בגופן, הרי אלו אסורים משום סכנת נפשות. לפיכך בהמה חיה או עוף שנמצאו חתוכי רגליים--אף על פי שהן מותרין משום טריפה--הרי אלו אסורין משום סכנה, שמא אחד מזוחלי עפר נשכן: עד שייבדקו. כיצד בודקן, צולה אותן בתנור: אם לא נתחתך הבשר, ולא נשתנה משאר הצלי--הרי אלו מותרין.
יב,ב וכן ניקורי תאנים וענבים והקישואים והדלועין והאבטיחין והמלפפונות--אפילו היו גדולים ביותר, בין תלושין בין מחוברין, ואפילו היו בתוך הכלי--כל שיש בו ליחה ונמצא נשוך, אסור: שמא נחש וכיוצא בו נשכו. ואפילו ראה ציפור או עכבר יושב ומנקר--הרי אלו אסורין, שמא במקום נקב ניקב.
יב,ג תאנה או ענב שניטל העוקץ שלהן, אין בהם משום גילוי; לפיכך אוכל אדם תאנים וענבים בלילה, ואינו חושש. תאנה נקורה שיבשה ונעשת גרוגרת, ותמרה נקורה שיבשה--שתיהן מותרות.
יב,ד אסור לאדם ליתן מעות או דינרים לתוך פיו: שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או מצורעין, או זיעה--שכל זיעת האדם סם המות, חוץ מזיעת הפנים. [ה] וכן לא ייתן אדם פס ידו תחת שחייו--שמא נגע בידו במצורע או בסם רע, שהידיים עסקנייות. ולא ייתן התבשיל תחת המיטה, אף על פי שהוא עוסק בסעודה, שמא ייפול בו דבר המזיק, והוא אינו רואהו.
יב,ה [ו] וכן לא ינעוץ הסכין בתוך האתרוג או בתוך הצנון--שמא ייפול אדם על חודה, וימות. וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי, או על גשר רעוע, או להיכנס לחורבה; וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות, אסור לעמוד במקומן.
יב,ו [ז] וכן אסור ליהודי להתייחד עם הגויים, מפני שהן חשודים על שפיכות דמים. ולא יתלווה עימהן בדרך; פגע בגוי בדרך, מחזירו לימינו. היו עולין במעלה או יורדים בירידה--לא יהיה ישראל למטה וגוי למעלה, אלא ישראל למעלה וגוי למטה: שמא ייפול עליו להמיתו. ואל ישוח לפניו, שמא ירוץ את גולגולתו. [ח] שאלו לאיין אתה הולך--ירחיב לו את הדרך כדרך שהרחיב יעקוב לעשיו, שנאמר "עד אשר אבוא אל אדוני, שעירה" (בראשית לג,יד).
יב,ז [ט] אסור ליקח רפואה מן הגוי, אלא אם כן נתייאשו ממנו שיחיה; ואסור להתרפאות מן המין, ואף על פי שנתייאשו ממנו--שמא יימשכו אחריו. ומותר ליקח רפואה מן הגויים לבהמה, או למכה שבגוף מבחוץ כגון מלוגמה ורטייה; ואם הייתה מכה של סכנה, אסור ליקח ממנו. וכל מכה שמחללין עליה את השבת, אין מתרפין בהן מהן. [י] ומותר לשאול לרופא גוי, ויאמר לו סם פלוני יפה לך וכך וכך תעשה; אבל לא ייקח ממנו.
יב,ח [יא] ואסור להסתפר מהן ברשות היחיד, שמא יהרגנו. ואם היה אדם חשוב--מותר, מפני שהוא מתיירא להורגו; ואם דימה לגוי שהוא אדם חשוב, כדי שיפחד ממנו ולא יהרגנו--הרי זה מותר להסתפר ממנו.
יב,ט [יב] אסור למכור לגויים כל כלי המלחמה, ואין משחיזין להם את הזין. ואין מוכרין להן לא סכין, ולא קולרין, ולא כבלים, ולא שלשלאות של ברזל, ולא עששייות של ברזל הינדואה, ולא דובים ואריות, ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים; אבל מוכרין להן תריסין, שאינן אלא להגן. [יג] וכשם שאסרו למכור לגוי, כך אסרו למכור לישראל שמוכר לגוי. ומותר למכור הזין לחיל של בני המדינה, מפני שהן מגינין על ישראל.
יב,י [יד] כל שאסור למכור לגוי--אסור למוכרו לישראל שהוא ליסטיס, מפני שנמצא מחזק ידי עובר עבירה ומכשילו. וכן כל המכשיל עיוור בדבר, והשיאו עצה שאינה הוגנת, או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עיוור ואינו רואה דרך האמת מפני תאוות ליבו--הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד).
יב,יא הבא ליטול ממך עצה, תן לו עצה ההוגנת לו. [טו] ואסור להשיא עצה טובה לגוי, או לעבד רשע. ואפילו להשיאו עצה שיעשה דבר מצוה, והוא עומד ברשעו--אסור; ולא נתנסה דנייאל אלא על שהשיא עצה לנבוכדנאצר ליתן צדקה, שנאמר "להן מלכא, מלכי ישפר עלך" (דנייאל ד,כד).
יג,א מי שפגע בחברו בדרך, ובהמתו רובצת תחת משאה--בין שהיה עליה משא הראוי לה, בין שהיה עליה יתר ממשאה--הרי זה מצווה לפרוק מעליה; וזו מצות עשה, שנאמר "עזוב תעזוב, עימו" (שמות כג,ה). [ב] ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך, אלא יקים עימו ויחזור ויטעון משאו עליה--שנאמר "הקם תקים, עימו" (דברים כב,ד), זו מצות עשה אחרת. ואם הניחו נבהל, ולא פרק ולא טען--ביטל מצוות עשה; ועבר על מצות לא תעשה, שנאמר "לא תראה את חמור אחיך" (שם).
יג,ב [ג] היה כוהן, והבהמה רובצת בבית הקברות--אינו מיטמא לה, כשם שאינו מיטמא להשיב אבידה. וכן אם היה זקן שאין דרכו לטעון ולפרוק--הואיל ואינה לפי כבודו, פטור.
יג,ג [ד] זה הכלל: כל שאילו הייתה שלו, היה טוען ופורק--הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חברו. ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין--אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חברו רובצת תחת משא של תבן או קנים וכיוצא בהן, פורק וטוען עימו.
יג,ד [ה] פרק וטען, וחזרה ונפלה--חייב לפרוק ולטעון פעם אחרת, אפילו מאה פעמים: שנאמר "עזוב תעזוב, עימו" (שמות כג,ה), "הקם תקים" (דברים כב,ד). לפיכך צריך לאדדה עימו עד פרסה, אלא אם כן אמר לו בעל המשא איני צריך לך.
יג,ה [ו] מאימתיי יתחייב לפרוק ולטעון עימו: משיראהו ראייה שהיא כפגיעה--שהרי נאמר "כי תראה" (שמות כג,ה), ונאמר "כי תפגע" (שמות כג,ד). וכמה: שיערו חכמים משיהיה ביניהם מאתיים ושש ושישים אמה ושני שלישי אמה, שהוא אחד משבעה ומחצה במיל; היה רחוק ממנו יתר מזה, אינו זקוק לו.
יג,ו [ז] מצוה מן התורה לפרוק עימו, בחינם. אבל לטעון עליו, הרי זו מצוה ונוטל שכרו; וכן בשעה שמדדה עימו עד פרסה, יש לו שכר.
יג,ז [ח] מצא בהמת חברו רבוצה--אף על פי שאין הבעלים עימה, מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה: שנאמר "עזוב תעזוב" (שמות כג,ה), "הקם תקים" (דברים כב,ד)--מכל מקום. אם כן למה נאמר "עימו" (שמות כג,ה; דברים כב,ד): שאם היה בעל הבהמה עימה, והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו הואיל ועליך מצוה, אם רצית לפרוק לבדך, פרוק--הרי זה פטור, שנאמר "עימו". ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה, חייב לפרוק ולטעון לבדו.
יג,ח [ט] בהמת הגוי והמשא של ישראל--אם היה הגוי מחמר אחר בהמתו, אינו זקוק לה; ואם לאו, חייב לפרוק ולטעון, משום צער ישראל. וכן אם הייתה הבהמה של ישראל, והמשאוי של גוי--חייב לפרוק ולטעון, משום צער ישראל. אבל בהמת הגוי ומשאו--אינו חייב להיטפל בהן, אלא משום איבה.
יג,ט [י] חמרים שרגליו של אחד מהן רעועות--אין חבריו רשאין להקדים, ולעבור מעליו; נפל האיש, רשאין לעבור מעליו.
יג,י [יא] היה אחד טעון ואחד רוכב, ודחקן הדרך--מעבירין את הרוכב מפני הטעון. אחד טעון ואחד ריקן, מעבירין את הריקן מפני הטעון. אחד רוכב ואחד ריקן, מעבירין את הריקן מפני הרוכב. שניהן טעונין, שניהן רוכבין, שניהן ריקנין--עושין פשרה ביניהן.
יג,יא [יב] וכן שתי ספינות שהיו עוברות בנהר, ופוגעות זו בזו--אם עוברות שתיהן בבת אחת, טובעות; ואם עברו זו אחר זו, עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלה גבוהה, ופגעו זה בזה--אם עברו שניהן בבת אחת, נופלין; ואם עברו זה אחר זה, עולין. כיצד הן עושין: טעונה ושאינה טעונה, תידחה שאינה טעונה מפני הטעונה; קרובה ורחוקה, תידחה קרובה מפני שאינה קרובה. שתיהן רחוקות, שתיהן קרובות, שתיהן טעונות--הואיל וכולן בדוחק אחד, הטל פשרה ביניהן והן מעלות שכר זה לזה. ובזה וכיוצא בו נאמר "בצדק, תשפוט עמיתך" (ויקרא יט,טו).
יג,יב [יג] הפוגע בשניים--אחד רובץ תחת משאו, ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עימו--מצוה לפרוק בתחילה משום צער בעלי חיים, ואחר כך טוען. במה דברים אמורים, בשהיו שניהם שונאים או שניהן אוהבים; אבל אם היה אחד שונא, ואחד אוהב--מצוה לטעון עם השונא תחילה, כדי ליכוף את יצרו הרע.
יג,יג [יד] ה"שונא" (ראה שמות כג,ה) שנאמר בתורה--הוא מישראל, לא מאומות העולם. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל, והכתוב אומר "לא תשנא את אחיך, בלבבך" (ויקרא יט,יז): אמרו חכמים, כגון שראהו לבדו שעבר עבירה, והתרה בו ולא חזר--הרי זה מצווה לשונאו, עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו. ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה--אם מצאו נבהל במשאו--מצוה לפרוק ולטעון עימו, ולא יניחנו נוטה למות: שמא ישתהה בשביל ממונו, ויבוא לידי סכנה; והתורה הקפידה על נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלווים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר "אמור אליהם חי אני נאום ה' אלוהים, אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו, וחיה" (ראה יחזקאל לג,יא).
בריך רחמנא דסייען. נגמר ספר אחד עשר, בעזרת שדיי. ומניין פרקים של ספר זה, שניים ושישים: הלכות נזקי ממון, ארבעה עשר פרקים; הלכות גניבה, תשעה פרקים; הלכות גזילה ואבידה, שמונה עשר פרקים; הלכות חובל ומזיק, שמונה פרקים; הלכות רוצח ושמירת נפש, שלושה עשר פרקים.