הלכות ערכים וחרמים

יש בכללן שבע מצוות--חמש מצוות עשה, ושתיים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) לדון בערכי אדם כאשר מפורש בתורה, וזה הוא דין ערכי אדם; (ב) דין ערכי בהמה; (ג) דין ערכי בתים; (ד) דין ערכי שדות; (ה) דין מחרים נכסיו; (ו) שלא יימכר חרם; (ז) שלא ייגאל חרם.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות ערכים וחרמים פרק א

א,א  הערכים--הם נדר מכלל נדרי הקדש, שנאמר "איש, כי יפליא נדר--בערכך נפשות, לה'" (ויקרא כז,ב); לפיכך חייבין עליהן משום "לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג), ו"לא תאחר" (דברים כג,כב), ומשום "ככל היוצא מפיו, יעשה" (במדבר ל,ג).

א,ב  ומצות עשה לדון בדיני ערכים, כאשר מפורש בתורה; ואחד האומר ערכי עליי, או האומר ערך זה עליי, או ערך פלוני עליי--נותן הערך, לפי שני הנערך, והוא הדבר הקצוב שבתורה, לא פחות ולא יתר.

א,ג  וכמה הוא הערך:  אם היה הנערך בן שלושים יום או פחות, אין לו ערך; והאומר עליו, ערך זה עליי--הרי זה כאומר ערך כלי זה עליי, ואינו חייב כלום.

א,ד  היה מבן אחד ושלושים יום עד בן חמש שנים גמורות--ערך הזכר חמישה שקלים, והנקבה שלושה שקלים.

א,ה  משייכנס בשנת שש יום אחד עד שישלים שנת עשרים--ערך הזכר עשרים שקלים, והנקבה עשרת שקלים.

א,ו  משייכנס בשנת אחד ועשרים יום אחד עד שישלים שנת שישים--ערך הזכר חמישים שקלים, והנקבה שלושים שקלים.

א,ז  ומשייכנס בשנת אחת ושישים יום אחד עד יום מותו, אפילו חיה כמה שנים--ערך הזכר חמישה עשר שקלים, והנקבה עשרה שקלים.

א,ח  [ד] כל השנים האלו, מעת לעת מיום הלידה.  וכל השקלים--בשקל הקודש, והוא משקל שלוש מאות ועשרים שעורה מכסף טהור; וכבר הוסיפו עליו ועשו אותו סלע, כמו שביארנו בהלכות שקלים.

א,ט  [ה] טומטום ואנדרוגינוס--אין להם ערך, שלא קצבה תורה ערך אלא לזכר ודאי או לנקבה ודאית; לפיכך טומטום ואנדרוגינוס שאמר, ערכי עליי, או שהעריכו אחר--אינו חייב כלום.

א,י  [ו] הגוי נערך, אבל אינו מעריך.  כיצד:  גוי שאמר ערכי עליי, או ערך ישראלי זה עליי--לא אמר כלום; וישראל שאמר ערך גוי זה עליי, או ערך פלוני הגוי עליי--נותן לפי שני הגוי הנערך.  וכן המעריך את החירש ואת השוטה--חייב, ונותן לפי שניו.

א,יא  [ז] העבד--נערך ועורך, כשאר ישראל; ואם ייפדה ויהיה לו, ייתן ערך שנדר.

א,יב  [ח] אחד המעריך את היפה הבריא, ואחד המעריך את הכאור החולה, אפילו היה הנערך מוכה שחין או סומה או גידם ויש בו כל מום--נותן לפי שניו, כמו שקצוב בתורה.

א,יג  [ט] הדמים, אינן כערכים.  כיצד:  האומר דמיי עליי, או דמי זה עליי, או דמי פלוני עליי--אפילו היה אותו פלוני קטן בן יומו, או טומטום או אנדרוגינוס, או גוי--נותן מה שהוא שווה דינר או אלף, כאילו הוא עבד נמכר בשוק.  [י] והערכים והדמים כולן--הכול, סתמן לבדק הבית; וייפלו הכול ללשכה שהייתה במקדש, מוכנת לקודשי בדק הבית.

א,יד  [יא] גוי שאמר דמיי עליי, או דמי פלוני--נותן כפי נדרו; ואינו נופל ללשכה, שאין מקבלין מן הגויים נדבה או נדר לחזק בדק הבית או בדק ירושלים--שנאמר "לא לכם ולנו, לבנות בית" (עזרא ד,ג), ונאמר "ולכם, אין חלק וצדקה וזיכרון--בירושלים" (נחמיה ב,כ).

א,טו  [יב] ומה יעשה בהן:  ייבדק הגוי על דעת מי נדר--אם נדר על דעת ישראל--יוציאוהו בית דין במה שייראה להם, חוץ מבדק הבית ובדק ירושלים; ואם אמר לשמיים נדרתי, ייגנזו.

א,טז  [יג] הגוסס--אין לו לא ערך, ולא דמים:  הואיל ורוב הגוססין למיתה, הרי הוא כמת.  וכן מי שנגמר דינו בבית דין של ישראל להורגו על עבירה שעבר, והעריכו אחר, או שהעריך עצמו, או שאמר דמיי עליי, או שאמר אחר דמי זה עליי--אינו חייב כלום:  שזה כמת הוא, והמת אין לו לא ערך ולא דמים; ועל זה נאמר "כל חרם, אשר יוחרם מן האדם--לא ייפדה" (ויקרא כז,כט), כלומר אין לו פדיון אלא הרי הוא כמת.

א,יז  [יד] זה היוצא ליהרג שהעריך אחרים, או נדר דמיהם, או הזיק--חייב לשלם, וגובין הכול מנכסיו.

א,יח  [טו] כוהנים ולויים מעריכין ונערכין, כשאר ישראל.  וקטן שהגיע לעונת נדרים והעריך, או נדר דמים--חייב לשלם:  שהרי נדריו קיימין, כמו שביארנו בהלכות נדרים.

א,יט  [טז] הערכים הקצובין לפי השנים--הן שני הנערך, לא שני המעריך.  כיצד:  בן עשרים שאמר לבן שישים, ערכך עליי--נותן ערך בן שישים; ובן שישים שאמר לבן עשרים, ערכך עליי--נותן ערך בן עשרים.  וכן כל כיוצא בזה.

א,כ  [יז] וצריך בערכים שיהיה פיו וליבו שווין, כשאר הנדרים; ונשאלין על הערכים ועל הדמים, כדרך שנשאלין על שאר נדרים והקדשות.

א,כא  [יח] האומר ערך אלו כולם עליי--נותן ערך כולן, כל אחד ואחד לפי שניו.  ואם היה עני, נותן על ידי כולן ערך עני; ואם היה עשיר, נותן על ידי כולן ערך עשיר.

א,כב  [יט] האומר ערכי עליי, וחזר ואמר ערכי עליי, וכן כמה פעמים--חייב על כל אחת ואחת.  אמר שני ערכיי עליי, נותן שני ערכים; וכן אם אמר ארבעה, אפילו אלף--נותן כמניין שנדר.  [כ] אמר הרי עליי ערך, ולא פירש ערך מי אלא ערך סתם--נותן פחות שבערכים, שהוא שלושה שקלים.

א,כג  [כא] האומר ערכי עליי, ומת קודם שיעמוד בדין--אין היורשין חייבין ליתן, שנאמר "והעמידו לפני הכוהן, והעריך אותו הכוהן" (ויקרא כז,ח); עמד בדין ומת, ייתנו היורשין.  [כב] אבל האומר דמיי עליי--אף על פי שעמד בדין, ומת קודם שיקצצו דמיו ויאמרו הדיינין כמה ישווה--אין היורשין חייבין ליתן; ואם קצצו דמיו, ואחר כך מת--ייתנו היורשין.  [כג] ומה בין הערכים לדמים--שהערכים קצובין מן התורה, והדמים אינן קצובין.

א,כד  וכן האומר ערך פלוני עליי, ומת העורך והנערך אחר שעמד הנערך בדין--חייבין היורשין ליתן.  מת הנערך קודם שיעמוד בדין--אף על פי שהמעריך קיים, הרי זה פטור:  שאין ערך למת, והנערך צריך עמידה בדין.  אמר דמי פלוני עליי, ועמד בדין ומת קודם שיקצצו דמיו--הרי זה פטור:  שאין דמים למתים.
 

הלכות ערכים וחרמים פרק ב

ב,א  האומר ערך ידי או רגלי או עיני עליי, או שאמר ערך יד זה או עיניו עליי--לא אמר כלום.  ערך ליבי או כבדי עליי, או ערך ליבו או כבדו של פלוני עליי--נותן ערך כולו; וכן כל אבר שאם יינטל מן החי, ימות--אם אמר ערכו עליי, נותן ערך כולו.  [ב] אמר חצי ערכי עליי, נותן חצי ערכו; ערך חציי עליי--נותן ערך כולו, שאי אפשר שיינטל חצייו ויחיה.

ב,ב  [ג] האומר דמי ידי עליי, או דמי יד פלוני עליי--שמין אותו כמה הוא שווה ביד, וכמה הוא שווה בלא יד; ונותן להקדש.  כיצד:  אם נמכר הוא כולו, ישווה חמישים, ואם יימכר חוץ מידו שתישאר ידו זו לבעליו ולא יהיה ללוקח בה כלום, ישווה ארבעים--נמצא זה יתחייב לשלם להקדש עשרה.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,ג  [ד] האומר דמי ראשי או כבדי עליי, או דמי ראשו או ליבו של פלוני עליי--נותן דמי כולו.  וכן האומר דמי חציי עליי, נותן דמי כולו; אבל האומר חצי דמיי עליי, נותן חצי דמיו.

ב,ד  [ה] האומר משקלי עליי, או משקל פלוני--נותן משקלו:  אם כסף, כסף, ואם זהב, זהב--כמו שפירש.  אמר משקל ידי, או רגלי עליי--רואין כמה היא ראויה לשקול, ונותן ממין שפירש.  ועד היכן היא היד לעניין זה, עד האציל; והרגל, עד הארכובה:  לפי שבנדרים, הולכין אחר לשון בני אדם.

ב,ה  [ו] האומר קומתי עליי, כסף או זהב--נותן שרביט שאינו נכפף מלוא קומתו, ממין שפירש; אמר מלוא קומתי עליי--נותן אפילו שרביט הנכפף, ממין שפירש.

ב,ו  [ז] האומר משקלי עליי, ולא פירש מאיזה מין--אם היה עשיר ביותר, ונתכוון למתנה מרובה--נותן משקלו זהב; והוא הדין באומר משקל ידי או רגלי או קומתי עליי, ולא פירש מאיזה מין--נותן זהב.  ואם אינו מופלג בעשירות--נותן משקלו או משקל ידו מדברים שדרכן להישקל באותו מקום, אפילו פירות; וכן נותן שרביט מלוא קומתו, אפילו של עץ:  הכול לפי ממונו, ודעתו.

ב,ז  [ח] האומר עומדי עליי, ישיבתי עליי, או מקום ישיבתי עליי, רוחבי עליי, עוביי עליי, היקפי עליי--כל אלו ספק, ומביא לפי ממונו:  עד שיאמר, לא כך נתכוונתי.  ואם מת, ייתנו היורשין פחות שבלשונות.

ב,ח  [ט] האומר הרי עליי מטבע כסף, לא יפחות מדינר כסף; מטבע נחושת, לא יפחות ממעה כסף.  הרי עליי ברזל, לא יפחות מאמה על אמה לכלה עורב שהיה במקדש למעלה בגג ההיכל, כמו שיתבאר במקומו.

ב,ט  [י] האומר הרי עליי כסף או זהב, ולא הזכיר מטבע--יביא לשון של כסף או של זהב:  יהיה משקלה כדי שיאמר, לא עד כך נתכוונתי.  וכן אם פירש המשקל, ושכח כמה פירש--יביא עד שיאמר, לא עד כך נתכוונתי.

ב,י  [יא] אחד האומר דמיי עליי, או דמי פלוני עליי, או האומר הרי עליי מנה, או חמישים, או כסף, או זהב--הכול, הן הנקראין חייבי דמים; והדמים והערכים לבדק הבית, כמו שביארנו.

ב,יא  [יב] שתי לשכות היו במקדש--אחת לשכת חשיים, ואחת לשכת הכלים:  לשכת חשיים--יראי חטא נותנין לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי.  לשכת הכלים--כל מי שהתנדב כלי זורקו לתוכה, ואחת לשלושים יום הגזברין פותחין אותה:  כל כלי שנמצא בו צורך לבדק הבית, מניחין אותו; והשאר נמכרין, ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית.

ב,יב  [יג] הוצרכו לקודשי מזבח, ולא הספיקה להן תרומת הלשכה--מוציאין את הראוי להן מקודשי בדק הבית; אבל אם הוצרכו לבדק הבית, ולא מצאו בלשכת בדק הבית דבר המספק להן--אין מוציאין את הראוי להן מקודשי המזבח.
 

הלכות ערכים וחרמים פרק ג

ג,א  המעריך את הפחות מבן עשרים, ולא עמד בדין עד שהיה יתר על עשרים--אינו נותן אלא ערך פחות מבן עשרים:  שאין הערך אלא בזמן הערך, לא בזמן ההעמדה בדין.

ג,ב  כל הערכים הקצובין בתורה--הן שנותן המעריך, אם היה עשיר; אבל אם היה עני, ואין ידו משגת--נותן כל הנמצא בידו אפילו סלע אחד, ונפטר:  שנאמר "ואם מך הוא, מערכך . . . על פי, אשר תשיג יד הנודר" (ויקרא כז,ח).

ג,ג  ומניין שהוא נותן אפילו סלע אחד, אם אין לו אלא סלע:  שנאמר "וכל ערכך--יהיה, בשקל הקודש" (ויקרא כז,כה)--הא למדת שאין בערכים פחות מסלע, ולא יותר על חמישים.

ג,ד  הרי שלא נמצא בידו אפילו סלע--אין לוקחין ממנו פחות מסלע, אלא יישאר הכול עליו חוב; ואם מצאה ידו, והעשיר--ייתן ערך שלם הקצוב בתורה.

ג,ה  עשיר שהעריך והעני, או שהעריך כשהוא עני והעשיר--הרי זה חייב בערך עשיר; אבל אם העריך כשהוא עני, והעשיר וחזר והעני--נותן ערך עני.

ג,ו  עשיר שאמר ערכי עליי, או ערך פלוני עליי, ושמע העני ואמר, מה שאמר זה עליי--הרי העני חייב בערך עשיר, שהוא ערך שלם; אבל עני שהעריך את העשיר, ואמר ערך זה עליי--אינו חייב אלא בערך עני, שהוא כפי אשר תשיג ידו.

ג,ז  מה בין החייב בערך עני, להחייב בערך עשיר שהוא הערך הקצוב כולו:  שהחייב בערך עני שלקחו ממנו כל מה שידו משגת אפילו סלע אחד, ואחר כך העשיר--אינו חייב לשלם; ואם היה חייב בערך עשיר--יישאר שאר הערך חוב עליו, עד שיעשיר וישלם הערך שעליו.

ג,ח  המפרש את הערך ואמר, ערכי עליי חמישים סלעים, או ערך פלונית עליי שלושים סלעים--אינו נידון בהישג יד; אלא לוקחין כל הנמצא בידו, והשאר עליו חוב עד שיעשיר וייתן.

ג,ט  וכן האומר דמיי עליי, או דמי פלוני עליי--אינו נידון בהישג יד:  שחייבי דמים, הרי פירשו נדרן; והרי הן כמי שאמר מנה עליי הקדש, שהוא חייב ליתן מנה גמור.

ג,י  האומר הרי עליי ערך סתם, ולא פירש--אינו כמפרש שלושה שקלים, אלא נידון בהישג יד כשאר המעריכין.

ג,יא  האומר ערכי עליי, וחזר ואמר ערכי עליי, והיו בידו עשר סלעים, ונתן תשע לשנייה, וסלע לראשונה--יצא ידי שתיהן, שהערכים לא כחובות הן:  שאף על פי שכל מה שבידו משועבד לראשונה--הקדש מאוחר, מה שגבה גבה.

ג,יב  אבל אם נתן תשע לראשונה, ואחת לשנייה:  ידי שנייה יצא--שהרי כשנתן הסלע, לא נשאר בידו כלום; והרי אין ידו משגת.  וידי הראשונה לא יצא--שהרי כל מה שבידו משועבד לראשונה, וכשנתן התשע נשאר לו סלע ולא נתנו; והרי לא נתן כל מה שידו משגת.  לפיכך יישאר עליו שאר ערך ראשון, עד שיעשיר וישלם.

ג,יג  [יב] האומר שני ערכיי עליי, ולא היה בידו אלא פחות מכדי שני ערכים--הרי הדבר ספק:  אם נתפס לשניהן, ונותן חצי מה שיש לו לערך אחד וחצייו לערך השני וייפטר, או ייתן ערך אחד מהן שלם או כל הנמצא בידו באחד מהן, ויישאר הערך האחר עליו חוב עד שייתן אותו בענייות או בעשירות כפי הישג ידו.

ג,יד  [יג] המפריש ערכו או דמיו, ואבדו או נגנבו--אף על פי שלא אמר עליי חיוב אחריותן--חייב באחריותן, עד שיגיעו ליד הגזבר:  שנאמר "ונתן את הערכך ביום ההוא, קודש לה'" (ויקרא כז,כג)--הרי הן חולין אף על פי שהפרישן, עד שיגיעו ליד הגזבר.

ג,טו  [יד] חייבי ערכים ודמים--ממשכנין אותן, ולוקחין מהן בעל כורחן מה שנדרו; ואין חייבין להחזיר להם המשכון, ביום או בלילה.  ומוכרין כל הנמצא להם מן הקרקע, ומן המיטלטלין, מכסות, וכלי תשמיש הבית, ועבדים, ובהמה; ונפרעין מן הכול.

ג,טז  ואין מוכרין לא כסות אשתו, ולא כסות בניו, ולא בגדים שצבען לשמן, ולא סנדלים חדשים שלקחן לשמן; וכן המקדיש כל נכסיו, לא הקדיש את אלו.

ג,יז  [טו] ונותנין לו מכל נכסיו--לזה שיש עליו ערכים או דמים או שהקדיש מנה לבדק הבית, ואין לו:  נותנין לו תפילין של ראש ושל יד, וסנדלין, ומיטה לישב עליה, ומיטה ומצע הראויין לו לישן עליהן; ואם היה עני, נותנין לו מיטה ומפץ לישן עליו.

ג,יח  ונותנין לו מזון שלושים יום, וכסות שנים עשר חודש לו לבדו; אבל לא לאשתו ובניו, אף על פי שהוא חייב במזונותיהן ובכסותן.  ואין נותנין לו אלא כסות הראויה לו.  [טז] היו עליו כלי משי, ובגדים מזוהבין--מעבירין אותן מעליו, ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול; אבל לא לשבתות וימים טובים.

ג,יט  [יז] ואם היה אומן--נותנין לו שני כלי אומנות, מכל מין ומין.  כיצד:  אם היה חרש, נותנין לו שני מעצדין ושתי מגירות.  היו לו כלים מרובין ממין אחד, ומועטין ממין שני--אין מוכרין מן המרובין, ולוקחין לו מן המועט, אלא נותנין לו שני כלים מן המרובין, וכל שיש לו מן המועט.

ג,כ  [יח] היה חמר או איכר--אין נותנין לו בהמתו, אף על פי שאין לו מזונות אלא ממנה; היה ספן--אין נותנין לו ספינתו, אלא יימכר הכול.

ג,כא  [יט] היה בנכסים בהמה ועבדים ומרגלייות, ואמרו התגרים, אם יילקח לעבד זה כסות בשלושים משביח הוא מאה, ופרה זו אם תמתינו בה לאטליס משבחת עשרה, ומרגלית זו אם מעלין אותה למקום פלוני תשווה ממון רב וכאן אינה שווה אלא מעט--אין שומעין להן.

ג,כב  אלא כיצד עושין:  מוכרין הכול במקומו ובשעתו, כמה שהוא, שנאמר "ונתן את הערכך ביום ההוא, קודש לה'" (ויקרא כז,כג), לרבות כל דבר של הקדש--שאין מפרכסין אותו, ואין ממתינין בו לשוק, ולא מוליכין אותו ממקום למקום.  אין להקדש, אלא מקומו ושעתו.

ג,כג  [כ] במה דברים אמורים, במיטלטלין ועבדים; אבל הקרקעות--מכריזין עליהם שישים יום רצופין בבוקר ובערב, ואחר כך מוכרין אותן.
 

הלכות ערכים וחרמים פרק ד

ד,א  שדה שירשה אדם ממורישיו, היא הנקראת שדה אחוזה; ושדה שלקחה או זכה בה, היא הנקראת שדה מקנה.  והמקדיש שדה אחוזתו--מודדין אותה, וערכה הוא הערך הקצוב בתורה.

ד,ב  וכמה הוא:  כל מקום שראוי לזרוע בו חומר שעורים, יזרענו ביד ולא יקרב זריעתו ולא ירחיק אותה--ערכו חמישים שקל לכל שני יובל, ואין שנת יובל מן המניין.  ואחד המקדיש שדה טובה, שאין בכל ארץ ישראל כמותה, או שדה רעה, שאין כמותה לרוע--כזה מעריכין אותה.

ד,ג  כבר ביארנו בהלכות שקלים שהשקל האמור בתורה, הוא הנקרא סלע בלשון חכמים; והגרה האמורה בתורה, היא המעה בדברי חכמים.  והוסיפו על השקל, ועשו אותו סלע; והסלע ארבעה דינרין, והדינר שש מעין, והמעה שני פונדיונין.  נמצא לכל שנה, סלע ופונדיון:  שאף על פי שהסלע שמונה וארבעים פונדיון--כשייתן הפונדיונות ליקח סלע מן השולחני, נותן תשעה וארבעים.

ד,ד  החומר--הוא הכור, והוא שני לתכין; והלתך, חמש עשרה סאין.  נמצא החומר שלושים סאה--שהן עשר איפות, כל שלוש סאין איפה.  וכבר ביארנו בהלכות שבת, שהמקום שיש בשיבורו חמישים אמה על חמישים אמה, הוא בית סאה, והוא מזרע סאה.

ד,ה  נמצאת למד, שהמקום שיש בשיבורו חמישה ושבעים אלף אמה, שהוא בריבוע מאתיים ארבע ושבעים אמות על מאתיים ארבע ושבעים אמות בקירוב--הוא בית כור, והוא "זרע חומר שעורים" (ויקרא כז,טז).

ד,ו  [ה] כיצד דרך החשבון בערכי שדות:  הרי שהקדיש שדה אחוזתו, ונשאר ליובל שמונה שנים חוץ משנת היובל שאינה בחשבון כמו שביארנו--כל הרוצה לפדותה מיד ההקדש, נותן לכל "זרע חומר שעורים" (ויקרא כז,טז) שמונה סלעים ושמונה פונדיונות; ואם רצו הבעלים לפדותה, נותנין עשר סלעים ועשרה פונדיונות, לפי שהן מוסיפין חומש.

ד,ז  וכן כל חומש האמור בתורה, צריך שיהיה הקרן עם התוספת חמישה--נמצא שהוסיף רביע הקרן; וכן אם פדת אשתו של מקדיש, או אחד מיורשיו--הרי אלו מוסיפין חומש.

ד,ח  [ו] נשאר ליובל ארבע שנים, נותן הפודה ארבע סלעים וארבעה פונדיונות לכל חומר; ואם הבעלים פדו אותה, נותנין חומש.  וכן לפי חשבון זה, סלע ופונדיון לכל שנה.  ואינו נותן שנה בשנה, אלא נותן הכול כאחד.

ד,ט  [ז] נשאר בינו ובין היובל שנה, אינו יכול ליתן סלע ופונדיון לפדותה--שנאמר "וחישב לו הכוהן . . . על פי השנים הנותרות" (ויקרא כז,יח), אינה נפדית בגרעון כסף אלא קודם ליובל בשתי שנים או יתר.  [ח] נשאר בינו ובין היובל שנה וחודשים--אם רצה הגזבר לחשב החודשים שנה וייתן שני שקלים ושני פונדיונין לכל זרע חומר, הרי זה מותר:  לפי שאין מחשבין חודשים להקדש, שנאמר "על פי השנים הנותרות"--שנים אתה מחשב להקדש, ואין אתה מחשב חודשים.

ד,י  [ט] לפיכך אין ראוי לאדם להקדיש שדהו, לפני היובל בפחות משתי שנים.  ואם הקדישה--הרי זו מוקדשת, ואינה נפדית בגרעון כסף:  אלא אם רצה הפודה ליתן חמישים שקל לכל חומר, פודה אותה; ואם לא פדיה, הרי זו יוצאה לכוהנים ביובל כמו שיתבאר.

ד,יא  [י] הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה, אינה מוקדשת.  וכוהן ולוי שהקדישו בשנת היובל עצמה, הרי זו מוקדשת:  [יא] כשם שגואלין לעולם, כך מקדישין לעולם.

ד,יב  המקדיש את שדהו אחר היובל--אינה נפדית בגרעון כסף עד שיגמור שנה אחר היובל, לפי שאין מחשבין חודשים להקדש; לפיכך אם רצה הפודה ליתן חמישים שקל לכל זרע חומר--הרי זה פודה אפילו ביום שאחר היובל, ואינו גורע כלום.

ד,יג  כשמודדין, אין מודדין אלא מקומות הראויין לזריעה.  היו שם סלעים גבוהים עשרה טפחים, או נקעים מלאים מים עמוקים עשרה טפחים--אין נמדדין עימה; פחות מכאן, נמדדין עימה.  [יד] היו בה מקומות נמוכות עשרה או יותר, ואין בהן מים--נמדדין בפני עצמן, ומחשבין להן מה שראוי להן.

ד,יד  [טו] הייתה מלאה אילנות--אף על פי שלא פירש, הרי הקדיש גם האילנות:  שכל המקדיש, בעין יפה הוא מקדיש.  ומחשבין את האילנות, בשווייהן; והקרקע--מודדין אותה, ויהיה ערכה סלע ופונדיון לכל שנה ולכל זרע חומר, כמו שביארנו.

ד,טו  [טז] המקדיש שדה שאינה ראויה לזריעה, והיא הנקראת טרשין--פודין אותה בשווייה; וכן המקדיש את האילנות בלבד, פודין אותן בשווייהן.  [יז] היו האילנות שלושה אילנות לתוך בית סאה, ולא פירש שהאילנות בלבד הוא שהקדיש--הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן.

ד,טז  אבל אם היו האילנות נטועות כל שלושה אילנות ביתר מבית סאה, או בפחות, או שהקדישן זה אחר זה--הרי זה לא הקדיש את הקרקע, ולא את האילנות שביניהן.  [יח] הקדיש האילנות, ואחר כך הקדיש את הקרקע--פודה את האילנות בשווייהן, ואת הקרקע על פי מידתה.

ד,יז  [יט] המקדיש שדה אחוזתו, והגיע היובל ולא נפדית, אלא הרי היא תחת יד ההקדש--הכוהנים נותנין את דמיה, ותהיה אחוזה להן:  שאין הקדש יוצא בלא פדיון, ואותן הדמים ייפלו להקדש בדק הבית.

ד,יח  [כ] גאלה המקדיש קודם שיגיע היובל--הרי זו חוזרת לבעליה, והערך שנתן ייפול לבדק הבית כמו שביארנו; וכן אם גאלה בנו של מקדיש, הרי זו חוזרת לאביו ביובל.  אבל אם גאלה אותה בתו, או שאר קרוביו, או נוכרי מיד ההקדש--אם חזר המקדיש וגאלה מידן, חוזרת לו לעולם; ואם לא גאלה מידן, אלא הגיע היובל והיא תחת יד הבת או שאר קרובים או נוכרי--הרי זו יוצאה להקדש, ואינה חוזרת לבעליה לעולם, אלא תהיה אחוזה לכוהנים, שנאמר "והיה השדה בצאתו ביובל . . . לכוהן, תהיה אחוזתו" (ויקרא כז,כא).

ד,יט  ואין הכוהנים צריכין ליתן דמים, שכבר נפדית מיד ההקדש ולוקח ערכה מאחר; אלא תחזור לכוהנים, כאילו הן בעליה.  [כא] במה דברים אמורים, בישראל.  אבל אם היה המקדיש כוהן או לוי, הרי זה גואל לעולם, ואפילו עבר עליה היובל ולא נפדית מן ההקדש, פודה אותה אחר היובל--שנאמר "גאולת עולם, תהיה ללויים" (ויקרא כה,לב).

ד,כ  [כב] האישה שהקדישה שדה אחוזתה, וגאלה בעלה מיד ההקדש, והגיע היובל, והיא תחת ידי הבעל--הרי הדבר ספק, אם תחזור לאישה או תצא לכוהנים.  לפיכך אם קדמה האישה והחזיקה בה אחר היובל, אין הכוהנים יכולין להוציא מידה; ואם קדמו הכוהנים והחזיקו, אינה יכולה להוציא מידם.

ד,כא  [כג] המקדיש שדהו, ופדה אותה כוהן מיד ההקדש, והגיע היובל, והיא תחת יד הכוהן--לא יאמר הואיל והרי היא יוצאה לכוהנים, הרי היא תחת ידי וזכיתי בה:  אלא יוצאה לכל אחיו הכוהנים.

ד,כב  [כד] כשתצא השדה לכוהנים ביובל, תינתן לכוהנים שבמשמר שפגע בו היובל; ואם היה ראש השנה של יובל בשבת, שהרי משמר יוצא ומשמר נכנס--תינתן למשמר היוצא.

ד,כג  [כה] המקדיש את האילנות, והגיע היובל ולא פדו אותן--אינן יוצאין לכוהנים:  שנאמר "והיה השדה בצאתו ביובל, קודש" (ויקרא כז,כא), ואין לי אלא שדה.  אבל המקדיש את הטרשין, והגיע היובל ולא פדו אותן הבעלים--הרי אלו יוצאין לכוהנים:  שנאמר "והיה השדה", וזו שדה נקראת.

ד,כד  [כו] כיצד דין מקדיש שדה מקנתו:  שמין אותה בדמיה, ורואין כמה היא שווה עד היובל, ופודה אותה כל מי שירצה; ואם פדה אותה המקדיש, אינו מוסיף חומש.  ופדיונה לבדק הבית, כשאר ערכים ודמים.  וכשיגיע היובל, תחזור לבעלים הראשונים שמכרוה.  בין שנפדית מיד הגזבר, והרי היא יוצאה מיד אחר, בין שלא נפדית, והרי היא יוצאה מיד ההקדש--הרי זו חוזרת למוכר, ואינה יוצאה לכוהנים:  שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

ד,כה  [כז] כל שדה ששמין אותה להקדש למכור אותה בדמיה, מכריזין עליה שישים יום רצופין, בבוקר בשעת הוצאת פועלים, ובערב בשעת הכנסת פועלים; ומסיימין מצריה, ואומרין כך היא יפה ובכך היא שומה, כל הרוצה ליקח יבוא וייקח.

ד,כו  [כח] הלוקח שדה מאביו או משאר המורישין אותו, והקדישה, בין שהקדישה אחר מות אביו או מורישיו, בין שהקדישה בחיי אביו או שאר מורישיו ואחר כך מת אביו או מורישיו--הרי זו כשדה אחוזה:  שנאמר "ואם, את שדה מקנתו, אשר, לא משדה אחוזתו" (ויקרא כז,כב), שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה--יצאת זו שראויה לו ליורשה.
 

הלכות ערכים וחרמים פרק ה

ה,א  המקדיש שדה אחוזתו--מצוה עליו לפדותה הוא, שהאדון קודם; ואם לא רצה, אין כופין אותו.  במה דברים אמורים, בזמן שמצות יובל נוהגת--שאם יגיע יובל ולא יגאלנה, תצא לכוהנים כמו שביארנו.

ה,ב  אבל בזמן שבטלו היובלות, שהרי אינה יוצאה לכוהנים, אלא סופה להיפדות לעולם--כופין את האדון לפתוח בה תחילה, והיא נפדית בשווייה כשאר ההקדשות.  אם נמצא מי שמוסיף עליו וגואל אותה, יגאל; ואם לאו, אומרין לו, הגיעתך, וייתן מה שאמר.  ואינו פותח בפחות מארבע פרוטות, כדי שיהיה החומש שמוסיף פרוטה.

ה,ג  [ב] רצה האדון למכור שדות אחרות משדותיו, או ללוות, כדי לפדות שדה זו שהקדיש--הרשות בידו, בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאין היובל נוהג; והוא קודם לכל אדם.  וכן אם רצה לגאול חצייה, גואל--מה שאין כאן במוכר להדיוט:  וזה חומר בהדיוט, מבהקדש.

ה,ד  [ג] המקדיש את ביתו, או את בהמה טמאה שלו, או שאר מיטלטלין--הרי אלו נערכין בשווייהן, בין טוב ובין רע.  ואם פדה אותן המקדיש, או אשתו, או יורשו--מוסיף חומש; וכופין את הבעלים לפתוח ראשון.  והדמים לבדק הבית.

ה,ה  בין שהיה הבית בבתי ערי חומה, בין שהיה מבתי החצרים--הרי זה נגאל לעולם.  [ד] גאלו אחד מיד ההקדש--אם היה בית עיר חומה, וקם ביד הגואל שנים עשר חודש--נחלט; ואם היה בית החצרים, והגיע היובל והוא ביד הגואל--חוזר לבעליו ביובל.

ה,ו  [ה] המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית--אף על פי שעבר על עשה, מה שעשה עשוי, וחלה קדושה עליה, ונפדית כשהיא תמימה; ומעריך אותה הכוהן בדמיה, והדמים ייפלו לבדק הבית.  ואין הפודה אותה פודה אלא על מנת להקריבה למזבח, למה שהיא ראויה--שכל דבר הראוי למזבח, אינו יוצא מידי המזבח לעולם.

ה,ז  [ו] ומניין שאסור להקדיש תמימים לבדק הבית:  שנאמר "ושור ושה, שרוע וקלוט--נדבה תעשה אותו" (ויקרא כב,כג)--מפי השמועה למדו, נדבה לבדק הבית.  וכן הדברים מראין שאינה אלא קדושת דמים, שאין מקריבין בעל מום למזבח; ונאמר "אותו"--"אותו" אתה עושה נדבה לבדק הבית, ואין אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית.  ולאו הבא מכלל עשה, הרי הוא כעשה.

ה,ח  [ז] המקדיש את בהמתו סתם, או שהקדיש את נכסיו סתם--רואין:  כל בהמה תמימה הראויה להקריב על גבי המזבח--הזכרים יימכרו לצריכי עולות, ויקריבו אותן עולות; והנקבות יימכרו לצריכי שלמים, ויקריבו אותן שלמים; והדמים--ייפלו לבדק הבית, שסתם הקדשות לבדק הבית.  ועל זה נאמר "ואם בהמה--אשר יקריבו ממנה קרבן, לה':  כול אשר ייתן ממנו לה', יהיה קודש" (ויקרא כז,ט)--כלומר כל הראוי ליקרב על גבי המזבח, יקרב.

ה,ט  [ח] הקדיש נכסיו סתם, והיו בהן יינות שמנים וסלתות ועופות הראויין ליקרב על גבי המזבח--יימכרו לצריכי אותו המין, ויקריבו אותן; והדמים יילקח בהן זכרים, ויקרבו עולות.

ה,י  [ט] ומפני מה יקרבו דמי אלו עצמן, ודמי הבהמה התמימה ייפלו לבדק הבית:  לפי שהבהמה הקדושה למזבח, אם נפל בה מום יש לה פדיון כמו שיתבאר, והסולת והיין והשמן והעופות שנפסלו, אין להן פדיון:  שנאמר "והעמיד את הבהמה, לפני הכוהן.  והעריך הכוהן אותה" (ויקרא כז,יא-יב)--כל שישנו בכלל העמדה והערכה, יש לו פדיון; ושאינו בכלל העמדה והערכה, אין לו פדיון.

ה,יא  [י] הקדיש נכסיו סתם, והייתה בהן הקטורת שנותנין לאומנין בשכרן, עד שיחזרו וייקחו אותה, כמו שביארנו בשקלים--הרי זו תינתן לאומנין בשכרן, כמו שעושין במותר הקטורת.  וכן עושין אם יש שם בנכסיו אחד מסממני הקטורת.

ה,יב  [יא] המקדיש בהמה תמימה למזבח, ונפל בה מום ונפסלה--הרי זו נערכת ונפדית, ועל זה נאמר "ואם, כל בהמה טמאה, אשר לא יקריבו ממנה קרבן, לה'--והעמיד את הבהמה, לפני הכוהן" (ויקרא כז,יא); ויביא בדמיה, קרבן אחר כמותה.

ה,יג  [יב] כל המקדיש בהמה בחיים--בין טמאה בין טהורה, בין קודשי בדק הבית בין קודשי מזבח שנפל בהן מום, או תמימה הראויה ליקרב כמו שנתבאר--הרי זו צריכה העמדה בדין, שנאמר "והעמיד את הבהמה" (ויקרא כז,יא); לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתיערך ותיפדה, אין פודין אותה אחר שמתה אלא תיקבר.  אבל אם הקדיש שחוטה או נבילה לבדק הבית, הרי זו תיפדה כשאר מיטלטלין.

ה,יד  [יג] שחט בה שניים או רוב שניים, ועדיין היא מפרכסת--הרי היא כחיה לכל דבריה, ונערכת; והרי היא בכלל "והעמיד . . . והעריך" (ויקרא כז,יא-יב), עד שתמות.

ה,טו  [יד] המקדיש בהמה תמימה לדמיה, הרי זו נתקדש גופה.  כיצד:  האומר דמי בהמה זו הקדש למזבח, היא עצמה תקרב.  הקדיש אחד מאבריה לדמיו, ואמר דמי רגלה של פרה זו הקדש למזבח--הרי זו ספק אם פשטה קדושה בכולה או לא פשטה; ולפיכך תקרב, ולא תיפדה.  [טו] וכיצד עושין--מוכרין אותה כולה, למי שיקריב אותה, ודמיה חולין, חוץ מדמי אותו אבר.  ואם היה אבר שהנשמה תלויה בו, פשטה קדושה בכולה.

ה,טז  הייתה בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב, והקדיש אבר מאבריה לדמיו--בין שהנשמה תלויה בו, ובין שאין הנשמה תלויה בו--לא נתקדש אלא דמי אותו אבר בלבד.  כיצד:  כגון שאמר דמי רגל פרה זו, או דמי ליבה הקדש למזבח--הוא והקדש שותפין בה.  [יז] וכן האומר ראש עבד זה, או לב חמור זה הקדש למזבח, או שאמר ראשי הקדש למזבח--אינו חייב אלא בדמי ראשו; ורואין כמה ישווה אותו אבר אילו היה נמכר, ויביא בדמיו קרבן.

ה,יז  [יח] במה דברים אמורים, בקודשי מזבח.  אבל בקודשי בדק הבית--האומר דמי ראש חמור זה, או כבדו הקדש, או דמי ראש עבד זה, או כבדו הקדש--הואיל והוא אבר שהנשמה תלויה בו, הרי זה חייב בדמי כולו:  שכל הקדש בדק הבית, קדושת דמים היא.

ה,יח  [יט] האומר ערכי עליי למזבח, מביא בערכו קרבן; ואם אין ידו משגת לערך שלם, הרי הדבר ספק--אם נידון בהישג יד, הואיל והוציאו בלשון ערך, או אינו נידון בהישג יד, הואיל ולמזבח נדר.  וכן המקדיש שדה אחוזתו למזבח--הרי זו נפדית, והדמים יביאו בהן עולות למזבח; ויש בדבר ספק--אם פודין אותה בערך הקצוב בה, או פודין אותה בשווייה הואיל ולמזבח הקדיש.  דנין בכל אלו וכיוצא בהן, להחמיר.
 

הלכות ערכים וחרמים פרק ו

ו,א  אחד האומר הרי זה הקדש לבדק הבית, או חרם לבדק הבית, או חרם לשמיים; וכן בכל נכסיו, אם אמר כל נכסיו הקדש, או חרם לבדק הבית, או חרם לשמיים--הרי אלו ייפלו לבדק הבית.  אבל אם אמר חרם סתם, הרי אלו לכוהנים--שסתם חרמים לכוהנים, שנאמר "כל חרם בישראל, לך יהיה" (במדבר יח,יד).

ו,ב  מחרים אדם מצאנו ומבקרו, ומעבדיו ומשפחותיו הכנעניים, ומשדה אחוזתו.  אבל לא יחרים כל בהמתו, ולא כל עבדיו, ולא כל שדותיו, ולא כל מין שיש לו משאר המיטלטלין--שנאמר "מכל אשר לו, מאדם ובהמה" (ויקרא כז,כח); ואם החרים את הכול, אפילו החרים כל נכסיו--הרי אלו מוחרמין:  בין שהחרים לכוהנים, בין שהחרים לבדק הבית.

ו,ג  וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו, לוקחין כל מה שיש לו:  ואפילו תפילין שבראשו, ואין צריך לומר כלי אומנותו ובגדיו--הכול הקדש או חרם.

ו,ד  מה בין חרמי כוהנים לחרמי שמיים:  שחרמי שמיים--הקדש, ונפדין בשווייהן, וייפלו הדמים לבדק הבית, וייצאו הנכסים לחולין.  וחרמי כוהנים--אין להן פדיון לעולם, אלא ניתנין לכוהנים כתרומה; ועל חרם כוהנים הוא אומר "לא יימכר, ולא ייגאל" (ויקרא כז,כח)--לא יימכר לאחר, ולא ייגאל לבעלים.  [ה] ואחד המחרים קרקע, או מיטלטלין--הרי אלו ניתנין לכוהן שבאותו משמר, בשעה שהחרים.

ו,ה  חרמי כוהנים--כל זמן שהן בבית הבעלים--הרי הן הקדש לכל דבריהם, שנאמר "כל חרם, קודש קודשים הוא לה'" (ויקרא כז,כח); נתנן לכוהן--הרי הן כחולין לכל דבריהם, שנאמר "כל חרם בישראל, לך יהיה" (במדבר יח,יד).

ו,ו  כוהן שהייתה לו שדה חרם שזכה בה אחר היובל, והחרימה--הרי זו מוחרמת, ויצאה לאחיו הכוהנים:  שנאמר "לכוהן, תהיה אחוזתו" (ויקרא כז,כא)--מלמד ששדה חרמו לו, כשדה אחוזה לישראל, שאם החרימה, תהיה מוחרמת.

ו,ז  מכר הכוהן שדה חרמו, והקדישה לוקח--אפילו היה הלוקח הבעלים הראשונים שהחרימוה--הרי זו כשדה מקנה, וחוזרת לכוהן שמכרה ביובל.

ו,ח  אבל קרקע או מיטלטלין של כוהנים ולויים--אינן מחרימין אותן, שהרי הוא אומר בשדיהן "כי אחוזת עולם היא, להם" (ראה ויקרא כה,לד), ומיטלטלין הוקשו לקרקעות כחרמין, שנאמר "מכל אשר לו . . . ומשדה אחוזתו" (ויקרא כז,כח).

ו,ט  [ח] המקדיש קודשי מזבח לבדק הבית--הרי ההקדש חל עליהן, ותיערך הבהמה ותיפדה וייפלו דמיה לבדק הבית; והבהמה תקרב, למה שהייתה בתחילה.  אבל המקדיש קודשי בדק הבית למזבח, ואמר הרי זו עולה או שלמים, או החרימה לכוהנים--לא עשה כלום, ואין הקדש מזבח ולא החרם חל על קודשי בדק הבית:  שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

ו,י  [ט] האומר שור זה הקדש לאחר שלושים יום, ושחטו בתוך שלושים יום--הרי זה מותר בהניה; הקדישו למזבח, הרי זה הקדש למזבח.  אבל אם אמר הרי זה הקדש מעכשיו לאחר שלושים יום, ושחטו בתוך שלושים יום--הרי זה אסור בהניה; ואם הקדישו בתוך השלושים למזבח, אינו מוקדש.

ו,יא  [י] המקדיש עולה לבדק הבית, אין בה אלא עיכוב גזברין בלבד.  ומדברי סופרים שלא תישחט, עד שתיפדה; לפיכך אם עבר ושחטה, הרי זו כשרה.

ו,יב  [יא] מחרים אדם בין קודשי קודשים בין קודשים קלים, בין חרמי כוהנים בין חרמי בדק הבית.  ואם היו קודשים שהוא חייב באחריותן, נותן את דמיהן בין לכוהנים בין לבדק הבית; ויקרבו אותן הקודשים אחר שייפדו, למה שהן.  [יב] היו נדבה והחרימן, כיצד פודין אותן:  אומרין כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו, להעלותה עולה שאינו חייב בה; וכל הנותן אותו שיעור, יקריב בהמה זו נדבה כמו שהייתה.

ו,יג  ישראל שהחרים את בכור בהמה לשמיים, בין שהיה תמים בין שהיה בעל מום--הרי זה מוחרם; ואינו צריך לומר, אם החרימו הכוהן לשמיים, אחר שבא לידו.  [יד] וכיצד פודין אותו:  אומרין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה, כדי שיהיה לו ותהיה רשות בידו ליתנו לכל כוהן שירצה, לקרובו או לריעו.  וכל הנותן אותו שיעור, ייקח הבכור וייתננו לכל כוהן שירצה; וייפלו הדמים לבדק הבית.

ו,יד  [טו] המחרים את המעשר--הרי זה כמחרים שלמי נדבה, לפי שאינו חייב באחריותו.  [טז] המקדיש שקלו לבדק הבית, הרי זה קודש.  הקדיש ביכורים לבדק הבית, אינו קודש; אבל אם הקדישן הכוהן אחר שבאו לידו, הרי אלו קודש.

ו,טו  [יז] המחרים חצי עבדו ושפחתו, הוא והכוהנים שותפין בו; אבל אם הקדיש או החרים לשמיים חצי עבדו, כולו קודש כמו שביארנו.  וכל המקדיש עבדו ושפחתו הכנעניים, או המקדיש כל נכסיו והיו בהן עבדים--הרי גופן קודש; לפיכך אסור ליהנות בהן, עד שייפדו.  [יח] ואין הגזברין רשאין ליקח דמיהן מאחרים, ולהוציא אותן לחירות; אלא מוכרין אותן לאחרים, ואחרים מוציאין אותן לחירות, אם רצו.

ו,טז  [יט] המקדיש ידי עבדו, כל היתר על פרנסתו קודש.  וכיצד הוא מתפרנס עבד זה.  לווה ואוכל, ועושה ופורע:  והוא שיעשה פחות פחות משווה פרוטה, ויפרע--שאם עשה בפרוטה, ראשון ראשון קנה הקדש.

ו,יז  [כ] המקדיש את עצמו--לא הקדיש אלא דמיו, והרי הוא חייב בדמי עצמו; ומותר לו לעשות ולאכול, שהרי לא נתקדש גופו כעבד.

ו,יח  [כא] אין אדם מקדיש, דבר שאינו שלו.  כיצד:  כגון שהחרים בנו ובתו, ועבדו ושפחתו העבריים, או שדה מקנתו--הרי אלו אינן מוחרמין, שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו.

ו,יט  [כב] אין אדם מקדיש, דבר שאינו ברשותו.  כיצד:  היה לו פיקדון ביד אחר, וכפר בו זה שהוא אצלו--אין הבעלים יכולין להקדישו; אבל אם לא כפר בו, הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא.

ו,כ  [כג] במה דברים אמורים, במיטלטלין.  אבל קרקע שגזלה אחר, וכפר בה--אם יכול להוציאה בדיינין--הרי זה יכול להקדישה, ואף על פי שעדיין לא הוציאה:  שהקרקע עצמה, הרי היא ברשות בעליה.

ו,כא  [כד] הגוזל את חברו, ולא נתייאשו הבעלים--שניהן אין יכולין להקדיש:  זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו.  וכן כל כיוצא בזה.

ו,כב  [כה] מי שהיה מוכר דלועין או ביצים וכיוצא בהן, ובא לוקח ונטל אחת והלך לו--אם היו דמי כל אחת ואחת מהן קצובין, הרי זה כמי שפסק; ואין המוכר יכול להקדיש דלעת זו, שהרי אינה ברשותו.  ואם אין הדמים קצובין, והקדישה--הרי זו מוקדשת, שעדיין ברשותו היא:  שזה שלקחה, לא לקחה דרך גזילה.  וכן כל כיוצא בזה.

ו,כג  [כו] אין אדם מקדיש, דבר שלא בא לעולם.  כיצד:  מה שתעלה מצודתי מן הים קודש, מה שתוציא שדה זו מן הפירות חרם--לא אמר כלום.  [כז] האומר לחברו, שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך מוקדשת, ולקחה ממנו--אינה מוקדשת, לפי שכשהקדישה לא באת לרשותו.

ו,כד  [כח] וכן המקדיש מעשה ידי אשתו--הרי זו עושה ואוכלת, והמותר חולין.  אמר לה ייקדשו ידייך לעושיהן--הואיל והן משועבדין לו, הרי כל מעשה ידיה קודש; הא למה זה דומה--לאומר אילן זה קודש, שכל פירות שעושה להבא קודש.  וכן כל כיוצא בזה.

ו,כה  [כט] האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך, לכשאקחנה ממך תתקדש--הרי זו מוקדשת כשייקחנה, שהרי עתה בידו להקדישה.  שדה זו שמישכנתי לך, לכשאפדנה תהי קודש--כשיפדה אותה תיקדש, שהרי בידו לפדותה:  ואפילו הייתה ממושכנת לזמן קצוב, שהרי בידו לפדותה אחר הזמן.  [ל] המשכיר בית לחברו, וחזר והקדישו--הרי זה קודש, ופקעה השכירות; ואם דר בו השוכר, מעל.

ו,כו  [לא] ייראה לי, שאף על פי שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אם אמר הרי עליי להקדישו--הרי זה חייב להקדישו כשיבוא לעולם, משום נדר; ואם לא הקדיש--הרי זה עובר משום "לא תאחר" (דברים כג,כב) ו"לא יחל" (במדבר ל,ג) ומשום "ככל היוצא מפיו, יעשה" (שם), כשאר הנדרים.

ו,כז  [לב] כיצד:  האומר הרי עליי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים, הרי עליי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו, הרי עליי להחרים או ליתן לשבויים כל שאשתכר בשנה זו, וכל כיוצא בדברים אלו--הרי זה חייב לעשות בהן מה שאמר, כשיבואו לידו.  וזה וכיוצא בו--בכלל נדרים הוא, לא בכלל הקדשות.

ו,כח  [לג] ראיה לדבר זה--מה שאמר יעקוב אבינו "וכול אשר תיתן לי, עשר אעשרנו לך" (בראשית כח,כב), ונאמר "אשר נדרת לי שם נדר" (בראשית לא,יג).  והרי האומר לא איפטר מן העולם עד שאהיה נזיר, חייב לנהוג בנזירות, ואף על פי שעדיין לא נדר בנזיר--הואיל ואמר שיידור בנזיר, חייב להינזר.  וזה כיוצא בו, וכזה ראוי לדון.

ו,כט  [לד] הקדש טעות, אינו הקדש.  כיצד:  האומר שור שחור שייצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש, ויצא לבן--אינו הקדש; דינר זהב שיעלה בידי ראשון, הרי הוא הקדש, ועלה של כסף--אינו הקדש; חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הקדש, ועלת של שמן--בין שהיין יקר מן השמן באותו מקום, בין שהשמן יקר מן היין--אינה הקדש.  התפיס בה אחרת, ואמר זו כזו--הרי השנייה הקדש.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות ערכים וחרמים פרק ז

ז,א  ההקדשות--אין פודין אותן לא בקרקעות, ולא בעבדים שהרי הוקשו לקרקעות, ולא בשטרות שאין גופן ממון:  שנאמר "ונתן את הכסף" (ראה ויקרא כז,כג).  אחד הכסף, ואחד שאר המיטלטלין ששווין כסף; ואפילו סובין.

ז,ב  כל הפודה קודשיו, מוסיף חומש; ואחד המקדיש עצמו, או אשתו, או היורש--מוסיפין חומש כמו שביארנו.  ואף החומש, לא יהיה אלא מן המיטלטלין.  והחומש שמוסיף--הרי הוא כהקדש עצמו, ודין אחד להם.

ז,ג  הפודה קודשיו, אין החומש מעכב; אלא מאחר שנתן את הקרן--יצא הקדש לחולין, ומותר ליהנות בו.  ומדברי סופרים שאסור לו ליהנות, עד שייתן החומש--שמא יפשע, ולא ייתן; אבל בשבת--מפני עונג שבת, התירו לו לאכול, ואף על פי שעדיין לא נתן החומש, והרי הגזברין תובעין אותו.

ז,ד  קודשי מזבח שנפל בהן מום, ונפדו--אם פדה המקדיש עצמו, מוסיף חומש כשאר ההקדשות; והמקדיש שפדה לעצמו, הוא שמוסיף חומש, לא המתכפר בה, שפדאה.  והקדש ראשון, הוא שחייב בהוספת חומש; אבל הקדש שני, אינו מוסיף עליו חומש:  שנאמר "ואם המקדיש--יגאל, את ביתו:  ויסף חמישית כסף ערכך, עליו" (ויקרא כז,טו)--המקדיש, לא המתפיס.

ז,ה  לפיכך אם חילל בהמה על בהמה שנייה, בין בקודשי בדק הבית, בין בקודשי מזבח שנפל בהן מום, או שהמיר בקודשי מזבח שנפל מום בהן--כשהוא פודה את השנייה שחילל עליה או את התמורה, לעצמו--אינו מוסיף חומש.

ז,ו  המפריש אשם להתכפר בו, ונפל בו מום, והוסיף עליו חומש וחיללו על בהמה אחרת, ונתכפר באשם אחר, וניתקה הבהמה שחילל עליה לרעייה כמו שיתבאר במקומו--הרי היא ספק אם מוסיף עליה חומש, הואיל והיא קרבן עולה והרי היא גוף אחר וקדושה אחרת, או אינו מוסיף עליה חומש, מפני שהיא באה מכוח הקדש הראשון שכבר הוסיף עליו חומש.

ז,ז  קודשי בדק הבית, אין עושין תמורה--שלא דנה תורה בתמורה, אלא בקודשי מזבח.  כיצד:  היו לפניו בהמת חולין ובהמת קודשי בדק הבית, ואמר זו חליפת זו, או זו תמורת זו--לא אמר כלום.  אבל אם אמר הרי זו תחת זו, או הרי זו מחוללת על זו--דבריו קיימין; ויצאת הבהמה הראשונה לחולין, ונתפסה השנייה.

ז,ח  אחד קודשי בדק הבית, ואחד קודשי מזבח שנפל בהן מום--אין פודין אותן לכתחילה, אלא בשווייהן; ואם עבר וחיללן על פחות משווייהן, אפילו הקדש שווה מאה דינר שחיללו על שווה פרוטה--הרי זה פדוי ויצא לחולין, ומותר ליהנות בו.  ומדברי סופרים שהוא צריך חקירת דמים, וחייב להשלים את דמיו.

ז,ט  כיצד:  הייתה לו בהמת קודשי מזבח שנפל בה מום, והרי היא שווה עשרה, ובהמת חולין ששווה חמישה, ואמר הרי זו מחוללת על זו--הרי זו נפדית, ויצאת לחולין; אבל צריך להשלים החמישה.

ז,י  וכן אם הייתה הבהמה הראשונה קודשי בדק הבית--הרי זו יצאת לחולין להיגזז ולהיעבד, ותיכנס השנייה תחתיה דין תורה; אבל מדבריהם צריך חקירת דמים אם הייתה זו שחילל עליה שווה, או ישלים דמיה.

ז,יא  [י] שמו אותה שלושה, ואמרו שזו בדמיה--אפילו באו אחר כן מאה ואמרו של הקדש הייתה יפה, אינו חוזר:  הואיל וחקירת הדמים מדבריהם, לא החמירו בה.  אבל אם שמו אותה שניים, ובאו שלושה ואמרו שהונה הקדש בכל שהוא--חוזר.

ז,יב  [יא] אין פודין את ההקדש אכסרה, אלא בחקירת דמים כמו שביארנו; ואם פדה, יד ההקדש על העליונה.  כיצד:  פרה זו תחת פרה זו של הקדש, טלית זו תחת טלית זו של הקדש--הקדשו פדוי, ויד ההקדש על העליונה:  אם הייתה השנייה יפה מן הראשונה ביותר, לוקחין אותה הגזברין ושותקין; ואם אינה יפה--משלים את הדמים כמו שביארנו, ומוסיף חומש.

ז,יג  אבל אם אמר טלית זו בעשר סלעים תחת טלית של הקדש, ופרה זו בעשר סלעים תחת פרה של הקדש--אפילו הייתה פרה של הקדש שווה חמישה ושלו עשרה, הרי זה מוסיף חומש ונותן שני סלעים ומחצה:  שהרי בדמים קצובים פדה.  ושנייה, אינה טעונה חומש כמו שביארנו.

ז,יד  [יב] הפודה מיד ההקדש--משך במנה, ולא הספיק ליתן הדמים עד שעמד במאתיים--נותן מאתיים:  שנאמר "ונתן את הכסף, וקם לו" (ראה ויקרא כז,יט; ויקרא כז,כג), בנתינת הכסף הוא שלו.

ז,טו  משכו במאתיים, ולא הספיק ליתן את הדמים עד שעמד במנה--נותן מאתיים:  לא יהיה כוח הדיוט חמור מכוח הקדש, והרי קנה במשיכה ונתחייב בדמים.

ז,טז  [יג] פדה במאתיים, ונתן הדמים, ולא הספיק למושכו, עד שעמד במנה--כבר קנה בנתינת הכסף; ומושך את שלו, וזכה ההקדש במאתיים.

ז,יז  פדהו במנה, ונתן הדמים, ולא הספיק למושכו, עד שעמד במאתיים--מה שפדה פדוי, ואינו נותן אלא המנה שכבר נתן:  ואין אומרין כאן, לא יהיה כוח הדיוט חמור מכוח הקדש--שאפילו ההדיוט אינו יכול לחזור בו, עד שיקבל מי שפרע כמו שיתבאר במקומו; ואין ההקדש ראוי לקבל מי שפרע.

ז,יח  [יד] המקדיש כל נכסיו, והייתה עליו כתובת אישה, או שטרי בעלי חובות--אין האישה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש, ולא בעל חוב את חובו:  שההקדש מפקיע השיעבוד שקדם.

ז,יט  אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו, ותצא השדה לחולין--יש לבעל חוב ולאישה לגבות מן הפודה, שהרי שיעבודה עומד על קרקע זו.  [טו] הא למה זה דומה, לשני לקוחות שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עימך, ומכר לשני--שהיא טורפת מן השני.

ז,כ  [טז] וכיצד פודין קרקע זה האיש:  משביעין את האישה או בעלי חובות תחילה, כדרך כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים; ואחר כך מכריזין עליה שישים יום בבוקר ובערב, כמו שביארנו, ואומרין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו, על מנת ליתן לאישה כתובתה ולבעל חוב את חובו.

ז,כא  ואחר שפודין אותה, ולוקח אותה הלוקח אפילו בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון--חוזר הפודה ומגבה לאישה כתובתה או לבעל חוב את חובו, ואפילו היה החוב מאה והשדה שווה תשעים:  על מנת כך פודה אותה, הרוצה לפדותה.

ז,כב  אבל אם היה החוב שניים בדמי השדה, כגון שהייתה שווה מאה ויש עליו חוב וכתובת אישה מאתיים--אין פודין אותה על מנת ליתן החוב או הכתובה, אלא פודין אותה סתם:  שאם התנו ליתן, אינה נפדית כלל.

ז,כג  [יז] המקדיש כל נכסיו, ואחר כך גירש את אשתו, וגבת כתובתה מן הפודה מיד ההקדש--אינה גובה עד שידירנה הנאה, שמא קנוניה עשו על ההקדש; ואין אומרין אילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי, ויישאל על הקדשו לחכם והיה חוזר לו.  [יח] וכן אינו נאמן לומר אחר שהקדיש, מנה לפלוני חוב עליי, או כלי זה של פלוני הוא--שמא יעשו קנוניה על ההקדש; ואפילו היה שטר ביד בעל חוב, אינו גובה על פי זה אלא כדרך שגובין כל בעלי חובות כמו שביארנו.

ז,כד  [יט] במה דברים אמורים, בבריא.  אבל חולה שהקדיש כל נכסיו, ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי--נאמן:  שאין אדם עושה עורמה על ההקדש בשעת מיתתו, וחוטא לאחרים--שהרי הוא הולך למות.  לפיכך אם אמר תנו אותה לו, נוטל בלא שבועה; ואם לא אמר תנו, אין נותנין לו, אלא אם כן היה בידו שטר מקויים, הרי זה נוטל מן ההקדש מפני הצוואה.  ואם אחר שהקדיש אמר תנו--אין שומעין לו, אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות:  אם נתקיים שטרו--נשבע וגובה מן הפודה, לא מן ההקדש.

ז,כה  [כ] מי שיצא עליו קול שהפקיר את נכסיו, או הקדישן, או החרימן--אין חוששין לו, עד שתהיה שם ראיה ברורה.
 

הלכות ערכים וחרמים פרק ח

ח,א  בחמישה עשר באדר, בית דין נפנין לחפש ולבדוק על צורכי ציבור ועל ענייני הקדשות; ובודקין עליהן ודורשין וחוקרין, ופודין את ההקדשות ואת החרמים, וגובין את הערכים ואת הדמים מכל החייב בהן--כדי שיהיה הכול עתיד עם תרומת שקלים, לחזק את בית אלוהינו.

ח,ב  אין פודין את ההקדשות, אלא בשלושה בקיאין; וכן כשגובין מיטלטלין שממשכנין מחייבי ערכים, שמין אותן בשלושה.  וכשמעריכין בהמה וכיוצא בה משאר מיטלטלין, שמין אותה בשלושה.

ח,ג  אבל כשמעריכין את הקרקעות, או אם הוזקקו לגבות ערכי אדם מן הקרקע שלו--אין מעריכין אותן אלא בעשרה, ואחד מהן כוהן:  שהרי "כוהן" (ויקרא כז,ח; ועוד שש פעמים בהמשך הפרק) כתוב בפרשה.

ח,ד  וכן האומר דמיי עליי, או דמי פלוני עליי, או דמי ידי, או דמי רגלי--כששמין אותו כמה הוא שווה, או כמה דמי ידו או רגלו--שמין בעשרה, ואחד מהן כוהן.

ח,ה  [ג] כשפודין את ההקדשות מידי ההקדש, בין שהיו קרקעות או מיטלטלין--מכריזין עליהן בפני כל הבאין לפדות.  אמר אחד הרי הן שלי בעשר סלעים, ואמר אחד בעשרים, ואמר אחד בשלושים, ואמר אחד בארבעים, ואמר אחד בחמישים, חזר בו של חמישים לבדו--ממשכנין מנכסיו עשר, ונותנין אותן ההקדשות לזה שנתן ארבעים; ונמצא ההקדש נוטל חמישים, עשר מזה וארבעים מזה.

ח,ו  חזר בו אחרי כן של ארבעים--ממשכנין מנכסיו עשר, ונותנין את ההקדש לבעל השלושים; וכן עד הראשון.  חזר בו הראשון שנתן עשר--מכריזין על ההקדש פעם שנייה, ומוכרין אותו:  אם נפדה בפחות מעשר, נפרעין משל עשר את המותר.

ח,ז  [ד] במה דברים אמורים, בשחזרו זה אחר זה; אבל אם חזרו כולן כאחת, משלשין ביניהם בשווה.  כיצד:  אמר הראשון הרי הוא שלי בעשר, ואמר השני בעשרים, ואמר השלישי בארבע ועשרים, וחזר בו השלישי והשני כאחד--נותנין אותו לראשון בעשר, וממשכנים מנכסי שני בשבע ומנכסי שלישי בשבע; ונמצא ההקדש גובה ארבע ועשרים.

ח,ח  וכן אם חזרו שלושתן כאחת, ונמכר ההקדש בשלוש--ממשכנין מנכסי כל אחד משלושתן שבע סלעים.  וכן על דרך זו לעולם.

ח,ט  [ה] הבעלים קודמין לכל אדם, מפני שהן מוסיפין חומש; ואין מוסיפין חומש על עילויין של שאר הפודים, אלא על מה שנותנין הן תחילה.  כיצד:  אמרו הבעלים הרי זה שלנו בעשרים, ובא אחר ואמר הרי הוא שלי בעשרים--הבעלים קודמין, מפני שהן מוסיפין חומש ונותנין חמש ועשרים.

ח,י  בא אחר ואמר הרי הוא שלי באחד ועשרים--אם שתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום, מוכרין אותו להם בחמש ועשרים.  ואם הוסיפו הבעלים על העשרים ואחד, אפילו פרוטה אחת--הרי אלו נותנין שש ועשרים ופרוטה:  אחד ועשרים שנתנו מעצמן, וחמש שהן חייבין בו משום חומש המתן שנתנו תחילה.

ח,יא  וכן אם בא השני ואמר הרי הוא שלי בעשרים ושניים, ובא שלישי ואמר בעשרים ושלוש, ובא רביעי ואמר בעשרים וארבע, ובא חמישי ואמר בעשרים וחמש, והוסיפו הן על העשרים וחמש אפילו פרוטה אחת--כופין אותן ליתן שלושים ופרוטה:  חמש ועשרים ופרוטה שנתנו מעצמן, וחמש של חומש שהן חייבין בו--לפי שאין הבעלים מוסיפין חומש על עילוייו של זה, אלא חומש מה שנתנו תחילה מוסיפין על מה שנתן האחרון אם רצו.

ח,יב  [ו] במה דברים אמורים, בשלא שמו ההקדש שלושה מומחין; אבל אם שמו אותו שלושה מומחין, ואמרו שהוא שווה מה שנתן האחרון, והוסיפו הבעלים על עילוייו, אפילו פרוטה אחת--הרי הן מוסיפין חומש על עילוייו של אחרון, ונותנין אחד ושלושים ודינר ופרוטה.

ח,יג  [ז] הרי שלא נישום ההקדש, ונתנו הבעלים תחילה עשרים, ובא אחרון ונתן חמש ועשרים, ושתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום--הבעלים קודמין:  שאף הן חייבין ליתן חמש ועשרים, מפני החומש.  בא אחרון ונתן שש ועשרים, הוא קודם; ואם רצו הבעלים והוסיפו אפילו פרוטה, נותנין אחת ושלושים ופרוטה כמו שביארנו.  ועל דרך זו לעולם.

ח,יד  [ח] אין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין בזמן הזה--שאין שם מקדש בחטאינו, כדי לחזק את בדקו.  ואם הקדיש או העריך או החרים--אם הייתה בהמה, נועל דלת בפניה עד שתמות מאליה; ואם היו פירות או כסות או כלים, מניחן עד שיירקבו; ואם היו מעות או כלי מתכות, ישליכן לים הגדול ים המלח כדי לאבדן.

ח,טו  [ט] הקדיש או החרים עבד שנכנס למצוות, פודהו וילכו הדמים לים המלח כשאר דמים וערכים של זמן הזה; ואם היה עבד גוי, לא מעלין ולא מורידין.

ח,טז  [י] מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה לכתחילה, ואפילו בפרוטה; ומשליך את הפרוטה לים המלח.  וחכמים דנו שיפדה בארבעה זוזים או קרוב לזה, כדי לפרסם הדבר.  אבל בזמן המקדש, לא יפדה לכתחילה אלא בשווייו כמו שביארנו.

ח,יז  [יא] מי שהחרים בזמן הזה מיטלטלין סתם, הרי אלו ניתנין לכוהנים הנמצאים באותו מקום.  אבל אם החרים שדה בארץ ישראל סתם, או שהחרימה לכוהנים--אינה חרם:  שאין שדה חרמים נוהגת, אלא בזמן שהיובל נוהג.  החרים לכוהנים קרקע בחוצה לארץ, ואפילו בזמן הזה--הרי היא כמיטלטלין בארץ ישראל, ותינתן לכוהנים.

ח,יח  [יב] אף על פי שההקדשות והערכים והחרמים מצוות, וראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו, כדי לכוף יצרו ולא יהיה כיליי, ויקיים מה שציוו נביאים "כבד את ה', מהונך" (משלי ג,ט)--אף על פי כן, אם לא הקדיש ולא העריך מעולם, אין בכך כלום:  הרי התורה העידה ואמרה "וכי תחדל, לנדור--לא יהיה בך, חטא" (דברים כג,כג).

ח,יט  [יג] לעולם לא יקדיש אדם ולא יעריך ולא יחרים, כל נכסיו; והעושה זה, עבר על דעת הכתוב--שהרי הוא אומר "מכל אשר לו" (ויקרא כז,כח), לא כל אשר לו, כמו שביארו חכמים.  ואין זו חסידות, אלא שטות--שהרי זה מאבד כל ממונו, ויצטרך לברייות; ואין מרחמין עליו.  ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים, חסיד שוטה מכלל מכלי עולם.

ח,כ  אלא כל המפזר ממונו במצוות, אל יפזר יותר מחומש; ויהיה כמו שציוו נביאים "מכלכל דבריו, במשפט" (ראה תהילים קיב,ה)--בין בדברי עולם בין בדברי תורה.  אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן--הרי חסה תורה על הממון ואמרה, שיביא כפי מיסת ידו; קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן, אלא מחמת נדרו--שלא ינדור אלא כראוי לו.  שנאמר "איש, כמתנת ידו, כברכת ה' אלוהיך, אשר נתן לך" (דברים טז,יז).
 

בריך רחמנא דסייען.  נגמר ספר שישי, בעזרת שדיי.  ומניין פרקים של ספר זה, שלושה וארבעים:  הלכות שבועות, שנים עשר פרקים; הלכות נדרים, שלושה עשר פרקים; הלכות נזירות, עשרה פרקים; הלכות ערכים וחרמים, שמונה פרקים.