הלכות נדרים

יש בכללן שלוש מצוות--שתי מצוות עשה, ואחת מצות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) שישמור מוצא שפתיו ויעשה כמו שנדר; (ב) שלא יחל דברו; (ג) שיופר הנדר או השבועה, וזה הוא דין הפר נדרים המפורש בתורה שבכתב.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות נדרים פרק א

א,א  הנדר נחלק לשתי מחלקות.  החלק הראשון--הוא שיאסור אדם על עצמו דברים המותרים לו, כגון שיאמר פירות מדינה פלונית אסורין עליי שלושים יום, או לעולם, או מין פלוני מפירות העולם, או פירות אלו אסורין עליי:  בכל לשון שיאסור, הרי זה נאסר בהן, ואף על פי שאין שם שבועה כלל, ולא הזכרת שם ולא כינוי.  ועל זה נאמר בתורה "לאסור איסר על נפשו" (במדבר ל,ג), שיאסור על עצמו דברים המותרים.  וכן אם אמר הרי הן עליי איסר, הרי אלו אסורין.  וחלק זה, הוא שאני קורא אותו נדרי איסר.

א,ב  והחלק השני--הוא שיחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו, כגון שיאמר הרי עליי להביא עולה, או הרי עליי להביא שלמים, או מנחה; או הרי בהמה זו עולה, או שלמים.  והאומר עליי, הוא הנקרא נדר; והאומר הרי זו, הוא הנקרא נדבה.  והנדבה והנדר ממין אחד הן; אלא שהנדרים, חייב באחריותן, ונדבות, אינו חייב באחריותן.  ועל זה נאמר בתורה "ונדריך אשר תידור, ונדבותיך . . ." (ראה דברים יב,יז).  וחלק זה, הוא שאני קורא אותו נדרי הקדש.

א,ג  ודיני החלק הראשון, ועניינו--הם שאנו מבארים בהלכות אלו; אבל דיני נדרי הקדש ומשפטיהם--כולם יתבארו במקומם, בהלכות מעשה הקרבנות.

א,ד  מצות עשה של תורה שיקיים אדם שבועתו או נדרו--בין שהיה מנדרי איסר, בין שהיה מנדרי הקדש:  שנאמר "מוצא שפתיך, תשמור ועשית . . ." (דברים כג,כד), ונאמר "ככל היוצא מפיו, יעשה" (במדבר ל,ג).

א,ה  האוסר על עצמו מין ממיני מאכל, כגון שאמר תאנים אסורין עליו, או תאנים של מדינה פלונית אסורין עליו, או תאנים אלו אסורין עליו, וכיוצא באלו, ואכל מהן כל שהוא--לוקה מן התורה, שנאמר "לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג):  שאין לנדרים שיעור--שכל הנודר מדבר, הרי זה כמפרש כל שהוא.

א,ו  אמר אכילה מפירות מדינה פלונית אסורין עליי, או אכילה מפירות אלו--אינו לוקה עד שיאכל כזית.  [ו] אסר על עצמו אכילה מן התאנים, ואכילה מן הענבים--בין בנדר אחד, בין בשני נדרים--הרי אלו מצטרפין לכזית.  וכן כל כיוצא בזה.

א,ז  האומר פירות אלו עליי קרבן, או שאמר הרי הן כקרבן, או שאמר לחברו כל מה שאוכל עימך עליי קרבן, או כקרבן, או הרי הן עליי קרבן--הרי אלו אסורין עליו:  מפני שאפשר שיידור אדם קרבן; ויעשה בהמה שהייתה חול קרבן, ותיאסר.

א,ח  אבל האומר פירות אלו עליי, או מין פלוני עליי, או מה שאוכל עם פלוני עליי כבשר חזיר, או כעבודה זרה, או כנבילות וטריפות, וכיוצא באלו--הרי אלו מותרין, ואין כאן נדר:  שאי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר.

א,ט  זה הכלל:  כל המשים דברים המותרים כדברים האסורים--אם אותו דבר האסור יכול לעשותו בנדר, הרי אלו אסורים; ואם אינו יכול לעשותו בנדר, הרי אלו מותרין.

א,י  החטאת והאשם--אף על פי שאינן באין בנדר ונדבה, כמו שיתבאר במקומו--אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו:  שהנודר בנזיר, מביא חטאת; ואם נטמא, מביא אשם כמו שיתבאר.  לפיכך האומר פירות אלו עליי כחטאת, או כאשם, או שאמר הרי הן חטאת, או הרי הן אשם--הרי אלו אסורין.

א,יא  ואין צריך לומר באומר הרי הן עולה או שלמים או מנחה או תודה, שהן אסורין--שכל אלו באין בנדר ונדבה.  [יא] אבל האומר פירות אלו עליי כחלת אהרון, או כתרומתו--הרי אלו מותרין, שאין שם דרך להביא אלו בנדר ונדבה.

א,יב  האומר הרי הפירות האלו עליי כנותר, כפיגול, כבשר טמא של קודשים--הרי אלו אסורין, שהרי עשאן כבשר קרבן מכל מקום.

א,יג  האומר הרי הן עליי כמעשר בהמה--הרי אלו אסורין, הואיל וקדושתן בידי אדם.  הרי הן עליי כבכור, הרי אלו מותרין--שאין קדושתן בידי אדם, ואינו יכול להתפיסו בנדר:  שנאמר בו "לא יקדיש איש, אותו" (ויקרא כז,כו).

א,יד  אמר הרי הן עליי כחרמי שמיים--הרי הן אסורין, שחרמי שמיים לבדק הבית.  הרי הן עליי כתרומת הלשכה, כתמידים, כדירים, כעצים, כאישים, כמזבח, או כאחד ממשמשי המזבח, כגון שאמר הרי הן עליי כיעים, או כמזרקות, או כמזלגות, וכיוצא בהן, וכן האומר הרי הן עליי כהיכל, כירושלים--הרי אלו אסורין, ואף על פי שלא הזכיר שם קרבן:  שכל דברים אלו, עניינם כאומר הרי הן עליי קרבן.

א,טו  היה לפניו בשר קודש, אפילו היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים, ואמר הרי הן עליי כבשר זה--הרי אלו אסורין:  שלא התפיס אלא בעיקרו, שהיה אסור.  אבל אם היה בשר בכור--אם לפני זריקת דמים, הרי זה אסור; ואם לאחר זריקת דמים, הרי זה מותר.

א,טז  יש מקומות שאנשיהם עילגים, ומפסידין את הלשון, ומכנין על דבר, בדבר אחר--הולכין שם אחר הכינוי.  כיצד--כל כינויי קרבן, כקרבן:  האומר הרי הן עליי קונם, קונח, קונז--הרי אלו כינויין לקרבן.  חרק, חרף, חרך--הרי אלו כינויין לחרם.  וכן כל כיוצא בזה--הולכין אחר לשון כלל העם, באותו מקום ובאותו זמן.  [יז] וכשם שאוסר עצמו בכינויין--כך אם הקדיש בכינויין, הרי זה הקדש; וכינויי הכינויין מותרין, בין בנדרי איסר בין בנדרי הקדש.

א,יז  [יח] האומר לחברו כל מה שאוכל עימך, לא יהא חולין, או לא יהא כשר, או לא יהא דכי, או לא יהא טהור--הרי זה כמי שאמר לו כל מה שאוכל עימך יהיה קרבן, שהוא אסור; וכן אם אמר לו כל מה שאוכל עימך טמא, או נותר, או פיגול--הרי זה אסור.

א,יח  [יט] האומר לחברו, לא חולין לא אוכל לך--הרי זה כמי שאמר לו מה שאוכל לך לא יהיה חולין, אלא קרבן; וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך, קרבן שאוכל לך, כקרבן שאוכל לך--הרי זה אסור.

א,יט  אבל האומר הקרבן לא אוכל לך, או כקרבן לא אוכל לך, או לקרבן לא אוכל לך, או קרבן לא אוכל לך, או לא קרבן לא אוכל לך--כל אלו מותרין:  שאין משמע דברים אלו אלא שנשבע בקרבן שלא יאכל לזה, והנשבע בקרבן אינו כלום; או שנדר שלא יאכל לו קרבן.

א,כ  חולין שאוכל לך, החולין שאוכל לך, כחולין שאוכל לך, חולין שלא אוכל לך, החולין שלא אוכל לך, כחולין שלא אוכל לך--הרי זה מותר.  [כא] אבל האומר לא טמא שאוכל לך, לא נותר שאוכל לך, לא פיגול שאוכל לך--הרי זה אסור:  שמשמעו שדבר שאוכל לך הוא שיהיה פיגול או טמא, לפיכך לא אוכל לך.

א,כא  [כב] כהיכל שאוכל לך, היכל שאוכל לך, לא היכל שאוכל לך--אסור; היכל שלא אוכל לך, כהיכל שלא אוכל לך, לא היכל שלא אוכל לך--מותר, שזה כמי שנשבע בהיכל שלא יאכל.  וכן כל כיוצא בזה.

א,כב  [כג] האומר לחברו, מודר אני ממך--משמע דבר זה, שלא ידבר עימו; מופרש אני ממך--משמע דבר זה, שלא יישא וייתן עימו.  מרוחק אני ממך--משמעו, שלא יישב עימו בארבע אמות; וכן אם אמר לו מנודה אני לך, או משמתנא אני ממך.

א,כג  אבל אם אמר לו, מודר אני ממך שלא אוכל לך, או מופרש אני ממך שלא אוכל לך, או מרוחק אני ממך שלא אוכל לך--הרי זה אסור לאכול לו; ואם אכל כזית מכל נכסיו, לוקה משום "לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג).  [כד] אמר לו, מנודה אני לך שלא אוכל לך--אינו אוכל לו; ואם אכל, אינו לוקה.  אמר לו נדינא ממך, הרי זה אסור ליהנות לו.

א,כד  [כה] האומר לחברו, הרי עליי כנדרי רשעים אם אוכל לך, שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה, ואכל--חייב בכולן.  וכן האומר הרי עליי כנדבות כשרים, שמנדבותם נזיר וקרבן--הרי זה חייב.  [כו] אמר הרי עליי כנדרי רשעים, או כנדבות כשרים, שאוכל לך, או אם אוכל לך--הרי זה אסור, אף על פי שלא פירש.  אמר כנדרי כשרים--לא נתחייב כלום, שאין הכשרים נודרים בדרך איסור וכעס.

א,כה  אמר כנדרי רשעים הריני, והיה נזיר עובר לפניו--חייב בנזירות; כנדרי רשעים עליי, חייב קרבן; כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו, חייב בשבועה כנודר.

א,כו  [כז] הנודר בתורה, כגון שאמר פירות אלו עליי כזו--לא אמר כלום; ואינו צריך שאילה לחכם, אלא אם כן היה עם הארץ--כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.  [כח] נדר במה שכתוב בה--הרי זה אסור, שהרי כתוב בה איסר ונדר.  נטלה בידו, ונדר בה--הרי זה כמי שנדר במה שכתוב בה.  [כט] האומר לחברו, נשכים ונשנה פרק--עליו להשכים ולשנות:  שזה כמו נדר הוא, ואף על פי שלא הוציאו בלשון נדר.

א,כז  [ל] האומר לאשתו הרי את עליי כאימי, או כאחותי, או כעורלה, או ככלאי הכרם--הרי זה כאומר על הפירות, הרי אלו כבשר חזיר:  כשם שהוא מותר לאוכלן כמו שביארנו, כך מותר באשתו.  אבל אם אמר לה, הריני מודר ממך הנאה, או הנאת תשמישך אסורה עליי--הרי זו אסורה עליו, כמו שיתבאר.
 

הלכות נדרים פרק ב

ב,א  אחד הנודר מפי עצמו, או שהדירו חברו ואמר אמן, או דבר שעניינו כעניין אמן, שהוא קבלת דברים.  [ב] אין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו, עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו וליבו שווין, כמו שביארנו בשבועות.

ב,ב  אבל המתכוון לנדור בנזיר ונדר בקרבן, בקרבן ונדר בנזיר, בשבועה ונדר, או שנתכוון לנדור ונשבע, או שנתכוון לומר תאנים ואמר ענבים--הרי זה מותר בשניהם, ואין כאן נדר.

ב,ג  הנודר על דעת אחרים, הרי זה כנשבע על דעת אחרים; וכן הנודר וחזר בו בתוך כדי דיבור, או שמיחו בו בתוך כדי דיבור וקיבל--הרי זה מותר.  ודין כל אלו הדברים בנדרים, כדינן בשבועות.

ב,ד  מי שהתנה קודם שיידור ואמר, כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים, הריני חוזר בהן, או הרי הן בטילין, וכיוצא בדברים אלו, ואחר כך נדר--אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר--הרי נדרו קיים, שהרי ביטל התנאי בנדר זה.  ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר--אף על פי שקיבל התנאי בליבו וקיים התנאי, הרי הנדר בטיל, ואף על פי שלא הוציא עתה החזרה בפיו, כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם.  ויש שמורה להחמיר ואומר, והוא שיזכור התנאי אחר שנדר, בתוך כדי דיבור.

ב,ה  מי שהקדים את התנאי לשנה או לעשר, ואחר כך נדר, ונזכר בשעה שנדר שיש לו תנאי, ושכח על איזה דבר התנה וכיצד היה התנאי--אם אמר על דעת ראשונה אני עושה--אין נדרו נדר, שהרי ביטלו.  ואם לא אמר על דעת ראשונה אני עושה--כבר ביטל התנאי, וקיים הנדר:  שהרי זכר בשעת הנדר שיש שם תנאי, ואף על פי כן נדר.

ב,ו  יש מן הגאונים שאמר אין כל הדברים האלו נוהגין אלא בנדרים בלבד, לא בשבועות; ויש מי שמורה שדין הנדרים והשבועות בעניינות אלו אחד הם, וכי יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמרו בנדרים.

ב,ז  סתם נדרים להחמיר, ופירושן יש בו להקל ולהחמיר.  כיצד:  האומר הרי הפירות האלו עליי כבשר מליח וכיין נסך--אומרין לו, מה היה בליבך:  אם פירש ואמר כבשר מליח של קרבן, וכיין שנתנסך על גבי המזבח היה בליבי--הרי זה אסור; ואם אמר לא היה בליבי אלא תקרובת עבודה זרה, ויין שנתנסך לה--הרי זה מותר; ואם נדר סתם, הרי זה אסור.

ב,ח  וכן האומר הרי הפירות האלו עליי חרם--אם כחרם של בדק הבית, אסור; ואם כחרמי כוהנים, מותר, מפני שהן ממון שלהם, ואין בה איסור; ואם סתם, אסור.

ב,ט  הרי הן עליי כמעשר--אם כמעשר בהמה--אסור, מפני שהוא קרבן שהקדישו בידו כמו שביארנו; ואם כמעשר דגן, מותר; ואם סתם, אסור.

ב,י  הרי הן עליי כתרומה--אם לתרומת הלשכה נתכוון, הרי זה אסור; ואם לתרומת הגורן נתכוון, מותר; ואם סתם, אסור.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,יא  במה דברים אמורים, במקום שמשמע כל אחד מאלו שם שני עניינות.  אבל במקום שדרכן שאין קוראין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד, ואמר שם הרי הן עליי חרם--הרי זה אסור; וכן אם היה דרכן שאין קוראין חרם סתם אלא לחרמי כוהנים, הרי זה מותר.  וכן כל כיוצא בזה, שאין הולכין בנדרים אלא אחר לשון אנשי אותו מקום באותו זמן.

ב,יב  הנודר בחרם ואמר, לא היה בליבי אלא חרמו של ים שהיא המכמורת, נדר בקרבן ואמר, לא היה בליבי אלא בקרבנות המלכים, אמר לחברו הרי עצמי עליך קרבן ואמר, לא היה בליבי אלא לאוסרו בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו דרך שחוק, נדר שלא תיהנה לו אשתו ואמר, לא היה בליבי אלא אשתי ראשונה שגירשתיה--וכן כל כיוצא באלו מדברים שמשמען לכל העם איסור, והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך ולכך--אם היה הנודר תלמיד חכמים, הרי זה מותר ואין צריך שאילה לחכם; ואם היה עם הארץ, מראין בעיניו שזה נדר ושהוא אסור, ופותחין לו פתח ממקום אחר, ומתירין לו.  ובין שהיה תלמיד חכמים או עם הארץ--גוערין בהן, ומלמדין אותן שלא ינהגו מנהג זה בנדרים, ולא יהיו נודרין דרך שחוק והתל.

ב,יג  וכן האומר לאשתו הרי את עליי כאימי, או פירות אלו עליי כבשר חזיר, שאין כאן נדר, כמו שביארנו--אם היה הנודר תלמיד חכמים, אינו צריך שאילה לחכם; ואם היה עם הארץ, צריך שאילה לחכם, ומראין בעיניו שאשתו אסורה ושאותן הפירות אסורין, ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

ב,יד  ההפקר--אף על פי שאינו נדר--הרי הוא כמו נדר, שאסור לו לחזור בו.  ומה הוא ההפקר--הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכול, בין במיטלטלין בין בקרקעות.  וכיצד דין ההפקר:  כל הקודם וזכה בו--קנהו לעצמו, ונעשה שלו; ואפילו זה שהפקיר, דינו בו כדין כל אדם--אם קדם וזכה בו, קנהו.

ב,טו  המפקיר לעניים אבל לא לעשירים, אינו הפקר--עד שיפקיר לכול, כשמיטה.  והמפקיר עבדיו הגדולים, קנו עצמן; והקטנים--כל הקודם בהן זכה, כשאר כל המיטלטלין.  [טז] המפקיר את הקרקע--כל שקדם והחזיק בה, זכה.

ב,טז  דין תורה--אפילו הפקיר בפני אחד, הרי זה הפקר, ונפטר מן המעשרות, כמו שיתבאר במקומו; אבל מדברי סופרים--אינו הפקר, עד שיפקיר בפני שלושה, כדי שיהיה אחד זוכה אם רצה, והשניים מעידים.

ב,יז  האומר הרי זה הפקר, וזה--הרי השני ספק הפקר; ואם אמר וזה כמו זה, או שאמר וגם זה--הרי התפיס השני, ויהיה הפקר ודאי.

ב,יח  [יז] המפקיר את שדהו, ולא זכה בה אדם--כל שלושה ימים, יכול לחזור בו; אחר שלושה ימים, אינו חוזר, אלא אם קדם וזכה בה, הרי הוא כזוכה מן ההפקר בין הוא בין אחר.

ב,יט  [יח] האומר שדה זו מופקרת ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, לשנה אחת, לשבוע אחד--עד שלא זכה בה הוא או אחר, יכול לחזור בו; ומשזכה בה בין הוא בין אחר, אינו יכול לחזור בו.  ומפני מה יש לו לחזור כאן עד שיזכו בה--מפני שזה דבר שאינו מצוי הוא, שאין אדם מפקיר לזמן קצוב.

ב,כ  [יט] דבר המופקר שבא אחר ושמרו, והיה מביט בו שלא ייטלנו אדם--לא קנהו בהבטה:  אלא עד שיגביהו אם היה מיטלטלין, או יחזיק בקרקע, כדרך שקונין הלקוחות.
 

הלכות נדרים פרק ג

ג,א  ארבעה דברים, יש בין נדרים לשבועת ביטוי:  ששבועת ביטוי, אין שבועה חלה על שבועה; ובנדרים, יחול נדר על נדר.  המתפיס בשבועה, פטור; ובנדרים, חייב.  אין שבועת ביטוי חלה, אלא על דברי הרשות; ונדרים חלות על דברי מצוה, כדברי הרשות.  שבועת ביטוי חלה על דבר שיש בו ממש, ועל דבר שאין בו ממש; ונדרים אינן חלות, אלא על דבר שיש בו ממש.

ג,ב  כיצד יחול נדר על נדר:  האומר הרי עליי קרבן אם אכלתי כיכר זו, הרי עליי קרבן אם אוכלנה, ואכלה--חייב על כל אחת ואחת.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,ג  כיצד המתפיס בנדרים חייב:  שמע חברו שנדר, ואמר ואני כמוך, בתוך כדי דיבור--הרי זה אסור במה שנאסר בו חברו; שמע השלישי זה שאמר ואני, ואמר ואני--אפילו היו מאה וכל אחד מהן אומר ואני, בתוך כדי דיבורו של חברו--הרי כולן אסורין.

ג,ד  וכן האומר הבשר הזה עליי אסור, וחזר ואמר אפילו אחר כמה ימים, והפת הזאת כבשר הזה--הרי הפת נתפסה ונאסרה; חזר ואמר ודבש זה כפת הזאת, ויין זה כדבש זה--אפילו הן מאה, כולן אסורין.

ג,ה  הרי שמת אביו או רבו היום, ונדר שיצום אותו היום, וצם, ולאחר שנים אמר, הרי יום זה עליו כיום שמת בו אביו או רבו--הרי זה אסור לאכול בו כלום:  שהרי התפיס יום זה, ואסרו כיום האסור לו.  וכן כל כיוצא באלו.

ג,ו  כיצד חלות הנדרים על דברי מצוה כדברי הרשות:  האומר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו, הרי ישיבת הסוכה בחג אסורה עליו, והרי התפילין אסורות בנטילה עליו--הרי אלו אסורין עליו; ואם אכל או ישב או נטל, לוקה.  וכן כל כיוצא בזה.  ואין צריך לומר במי שאמר הרי עליי קרבן אם אוכל מצה בלילי הפסח, שהוא חייב בקרבן.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,ז  ומפני מה נדרים חלות על דברי מצוה, והשבועות אינן חלות על דברי מצוה--שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו, והנודר אוסר הדבר הנדור על עצמו:  נמצא הנשבע לבטל מצוה, אוסר עצמו, וכבר עצמו מושבע מהר סיניי, ואין שבועה חלה על שבועה; והאוסר דבר זה בנדר, זה הדבר הוא שנאסר, ואותו הדבר, אינו מושבע מהר סיניי.

ג,ח  כשאתה מתבונן בכתוב, תמצא שהדברים מראין כן כמו שקיבלו חכמים מפי השמועה:  שהרי הוא אומר בשבועת ביטוי "להרע או להיטיב" (ויקרא ה,ד), דברי הרשות כמו שביארנו, שיאכל וישתה היום או שיצום, וכיוצא בהן; ובנדרים הוא אומר "ככל היוצא מפיו, יעשה" (במדבר ל,ג), ולא חלק בין דברי מצוה לדברי הרשות.

ג,ט  הנודר שיצום בשבת, או ביום טוב--חייב לצום, שהנדרים חלות על דברי מצוה כמו שביארנו.  וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו, ופגע בו יום זה, והרי הוא יום טוב או ערב יום הכיפורים--הרי זה חייב לצום; ואין צריך לומר ראש חודש.  פגע בו חנוכה ופורים, יידחה נדרו מפני הימים האלו--הואיל ואיסור הצום בהן מדברי סופרים, הרי הן צריכין חיזוק; ויידחה נדרו, מפני גזירת חכמים.

ג,י  כיצד אין הנדרים חלות אלא על דבר שיש בו ממש:  האומר דיבורי עליך קרבן--אינו אסור מלדבר עימו, שהדיבור אין בו ממש; וכן אם אמר לו דיבורי אסור עליך--ואין זה כאומר פירותיי אסורין עליך, או פירותיי קרבן עליך, שהן אסורין עליו.

ג,יא  לפיכך האומר לחברו קרבן שאיני מדבר עימך, או שאיני עושה עימך, או שאיני מהלך עימך, או שאמר קרבן שאיני ישן, שאיני מדבר, שאיני מהלך, או שאמר לאישה קרבן שאיני משמשך--אין הנדר חל בכל אלו; והרי זה כאומר דיבורי והילוכי ועשייתי ושימושי קרבן, שהן דברים שאין בהן ממש.

ג,יב  [יא] אבל האומר ייאסר פי לדיבורו, וידיי למעשיהן, ורגליי להילוכן, ועיניי לשינתן--הרי הנדר חל עליהן; לפיכך האומר לחברו, קרבן פי מלדבר עימך, וידיי מלעשות עימך, ורגליי מלהלך עימך--הרי זה אסור.

ג,יג  וכן האומר הרי עליי קרבן, אם אדבר עם פלוני, או אם לא אדבר עימו, ועבר על דבריו--חייב בקרבן; וכן אם נדר דיברתי ולא דיברתי וכיוצא בהן--שאין אלו נדרי איסר שאנו מבארין משפטיהן, אלא נדרי הקדש.

ג,יד  [יב] הנודר בדברים שאין בהן ממש, ואסרן--אף על פי שאין הנדר חל עליהן--אין מורין לו שינהוג בהן היתר, הואיל ואסר עצמו בהן ובדעתו שהנדר חל עליהן; אלא פותחין לו פתח ממקום אחר, ומתירין לו נדרו, ואף על פי שלא נאסר, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.
 

הלכות נדרים פרק ד

ד,א  נדרי אונסין, ונדרי שגגות, ונדרי הבאי--הרי אלו מותרין, כדרך שביארנו בשבועות.  הרי שהדירוהו האנסין או המוכסין ואמרו לו, נדור לנו שהבשר אסור עליך אם יש עימך דבר שחייב במכס, ונדר ואמר הרי הבשר והפת והיין אסורין עליי--הרי זה מותר בכול, ואף על פי שהוסיף על מה שביקשו ממנו.

ד,ב  וכן אם ביקשו ממנו שיידור שלא תיהנה אשתו לו, ונדר שלא תיהנה אשתו ובניו ואחיו--כולן מותרין.  וכן כל כיוצא בזה.

ד,ג  [ב] ובכל הנדרים האלו, צריך שיתכוון בליבו לדבר המותר--כגון שישים בליבו שיהיו אסורין עליו אותו היום בלבד, או אותה שעה, וכיוצא בזה; וסומך על דברים שבליבו, הואיל והוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו, ונמצא בשעה שיידור להן אין פיו וליבו שווין, כמו שביארנו בשבועות.

ד,ד  [ג] וכן נדרי זירוזין, מותרין.  כיצד:  כגון שהדיר חברו שיאכל אצלו, ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו--בין אכל בין לא אכל, שניהן פטורין.  וכן המוכר שנדר שלא ימכור חפץ זה אלא בסלע, והלוקח נדר שלא ייקחנו אלא בשקל, ורצו בשלושה דינרין--שניהן פטורין.  וכן כל כיוצא בזה, לפי שכל אחד מהן לא גמר בליבו ולא נדר אלא כדי לזרז את חברו, ולא גמר בליבו.

ד,ה  [ד] ומניין שאפילו ארבעה מיני נדרים אלו שהן מותרין, שאסור לו לאדם להיות נודר בהן על מנת לבטלן--תלמוד לומר "לא יחל, דברו" (דברים ל,ג), לא יעשה דבריו חולין.

ד,ו  [ה] מי שנדר, וניחם על נדרו--הרי זה נשאל לחכם, ומתירו.  ודין היתר נדרים, כדין היתר שבועות--שאין מתיר אלא חכם מובהק, או שלושה הדיוטות במקום שאין חכם, ובלשון שמתירין השבועה, מתירין הנדר; וכן שאר העניינות שפירשנו בשבועות, כולן בנדרים כדרך שהן בשבועות.  [ו] ואין מתירין הנדר עד שיחול, כשבועה.

ד,ז  וכשם שנשאלין על נדרי האיסר ומתירין אותו, כך נשאלין על נדרי הקדש ומתירין אותו--בין נדרי קודשי בדק הבית, בין קודשי מזבח; ואין נשאלין על התמורה.  [ח] וכשם שהאב או הבעל מפר נדרי איסר, כך מפר נדרי הקדשות הדומין לנדרי האיסר.

ד,ח  [ט] מי שנדר, ושמע חברו ואמר ואני, ושמע שלישי ואמר ואני, ונשאל הראשון על נדרו והותר--הותרו כולן; נשאל האחרון והותר--האחרון מותר, וכולן אסורין; נשאל השני והותר--השני ושל אחריו מותרין, והראשון אסור.

ד,ט  [י] וכן המתפיס דברים הרבה בנדר, כגון שנדר על הפת והתפיס הבשר, ונשאל על הפת והותר בה--הותר בבשר; נשאל על הבשר והותר בו, לא הותר בפת.

ד,י  [יא] הנשבע או הנודר שאיני נהנה לכולכם, ונשאל על נדרו או על שבועתו על אחד מהן, והתירו--הותרו כולן:  שהנדר שהותר מכללו, הותר כולו.  אמר שאיני נהנה לזה ולזה ולזה, הותר הראשון--הותרו כולן; הותר האחרון--האחרון מותר, וכולן אסורין.  שאיני נהנה לזה לזה לזה, צריכין פתח לכל אחד ואחד.  וכן כל כיוצא בזה.

ד,יא  [יב] נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, או שנדר ואין ידוע באיזה מהן נדר--פתח אחד לכולן.  [יג] הנודר מאנשי העיר, ונשאל לחכם שבעיר, או שנדר מישראל, והרי הוא נשאל לחכם שבישראל--הרי נדרו מותר.

ד,יב  [יד] האומר פירות אלו אסורין עליי היום, אם אלך למקום פלוני למחר--הרי זה אסור לאכול אותן היום:  גזירה, שמא ילך למחר לאותו מקום.  ואם עבר ואכלן היום והלך למחר, לוקה; ואם לא הלך, אינו לוקה.

ד,יג  [טו] אמר הרי הן אסורין עליי למחר, אם אלך היום למקום פלוני--הרי זה מותר לו לילך היום לאותו מקום, וייאסרו עליו אותן הפירות למחר.  וכן כל כיוצא בזה, מפני שאדם זהיר בדבר האסור שלא לעשותו, ואינו זהיר בתנאי שגורם לאסור דבר המותר.

ד,יד  [טז] הנודר לצום עשרה ימים, באיזה יום שירצה, והיה מתענה ביום אחד מהן, והוצרך לדבר מצוה, או מפני כבוד אדם גדול--הרי זה אוכל, ופורע יום אחר:  שהרי לא קבע הימים בתחילת הנדר.

ד,טו  נדר שיצום היום, ושכח ואכל--משלים לצום; נדר שיצום יום אחד או שניים, וכשהתחיל לצום שכח ואכל--אבד תעניתו, וחייב לצום יום אחר.
 

הלכות נדרים פרק ה

ה,א  ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם, או הרי את אסור בהניתי--נאסר על שמעון שייהנה בראובן; ואם עבר ונהנה, אינו לוקה--שהרי לא אמר שמעון כלום.  ומותר לראובן ליהנות בשמעון, שהרי לא אסר עצמו בהניתו.

ה,ב  אמר לשמעון הרי את עליי חרם, או הריני אסור בהניתך--הרי נאסר ראובן מליהנות בשמעון; ואם נהנה--לוקה, שהרי חילל דברו.  ושמעון מותר בהנית ראובן.  אמר לו הריני עליך חרם ואתה עליי, או הריני אסור בהניתך ואתה אסור בהניתי--שניהם אסורין זה בזה.  וכן כל כיוצא בזה.

ה,ג  ראובן שאמר לשמעון הרי פירות פלוני אסורין עליך, או הרי את אסור בהנית פלוני--אין זה כלום:  שאין אדם אוסר חברו בדבר שאינו שלו, אלא אם כן ענה שמעון אמן, כמו שביארנו.

ה,ד  האומר לחברו כיכר זו אסורה עליך--אף על פי שנתנה לו במתנה, הרי זו אסורה עליו; מת ונפלה לו בירושה, או שנתנה לו אחר במתנה--הרי זו מותרת:  שלא אמר לו אלא כיכרי, והרי אינה עתה שלו.

ה,ה  אמר לו פירות אלו אסורין עליך, ולא אמר פירותיי--אף על פי שמכרן או שמת ונפלו לאחר, הרי אלו אסורין עליו:  שהאוסר דבר שהוא שלו על חברו--אף על פי שיצא מרשותו, הרי הוא באיסורו עומד, אלא אם כן אמר נכסיי או פירותיי או ביתי וכיוצא בלשונות אלו, שהרי לא אסרן אלא כל זמן שהן ברשותו.

ה,ו  האומר לבנו הרי את אסור בהניתי, או שנשבע שלא ייהנה בו--אם מת, יירשנו:  שזה כאומר נכסיי עליך אסורין.  אסר הניתו עליו, ופירש בין בחיי בין במותי--אם מת, לא יירשנו:  שזה כמי שאמר לו נכסים אלו עליך אסורין.

ה,ז  אסר בנו בהניתו, ואמר ואם היה בן בני זה תלמיד חכמים, יקנה בני זה נכסיי, כדי להקנותן לבנו--הרי זה מותר.  ויהיה הבן אסור בנכסי האב; ובן הבן מותר בהן, אם יהיה תלמיד חכמים כמו שהתנה.

ה,ח  זה הבן האסור בירושת אביו--אם נתן ירושת אביו לאחיו, או לבניו--הרי זה מותר; וכן אם פרעה בחובו, או בכתובת אשתו--וצריך להודיען, שאלו נכסי אבי שאסרן עליי:  שהנשבע שלא ייהנה בו חברו, מותר לו לפרוע את חובו כמו שיתבאר.

ה,ט  מי שנאסר עליו מין ממיני מאכל, בין בנדר בין בשבועה, ונתבשל עם מינים אחרים, או נתערב עימהן--הרי זה מותר במינים המותרין, אף על פי שיש בהן טעם המין האסור.  ואם נאסר בפירות אלו, ונתערבו באחרים--אם יש בהן טעם דבר האסור, אסורין; ואם לאו, מותרין.

ה,י  כיצד:  נאסר בבשר או ביין--הרי זה מותר לאכול מרק וירקות שנתבשלו עם הבשר ועם היין, ואף על פי שיש בהן טעם הבשר או טעם היין, ואינו אסור אלא באכילת בשר בפני עצמו, או לשתות יין בפני עצמו.

ה,יא  נאסר בבשר זה או ביין זה, ונתבשל עם הירק--אם יש בירקות טעם הבשר או טעם היין, אסורין; ואם לאו, מותרין:  שזה הבשר וזה היין נעשה כמו בשר נבילות ושקצים וכיוצא בהן.  וכן כל כיוצא בזה.  לפיכך האומר בשר זה אסור עליי--הרי זה אסור בו, ובמרק שלו, ובתבלין שבו.

ה,יב  נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר, אפילו טיפה בחבית--נאסר הכול:  מפני שיש לו להישאל על נדרו, נעשה כדבר שיש לו מתירין, שאינו בטיל במינו, כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות.

ה,יג  האומר פירות האלו קרבן עליי, או קרבן הן לפי, או קרבן הן על פי--הרי זה אסור בחילופיהן, ובגידוליהן; ואין צריך לומר, במשקין היוצאין מהן.  [יד] נדר או נשבע שאיני אוכל אותן, או שאיני טועם אותן--אם היה דבר שזרעו כולה כשייזרע כגון חיטה ושעורה, הרי זה מותר בחילופיהן ובגידוליהן; ואם היה דבר שאין זרעו כולה בארץ כשייזרע כגון בצלים ושומים, אפילו גידולי גידולין אסורין.  ובין כך ובין כך, משקין היוצאין מהן ספק; לפיכך אם שתה מהן, אינו לוקה.

ה,יד  [טו] וכן האומר לאשתו מעשה ידייך עליי קרבן, או קרבן הן לפי, או קרבן הן על פי--אסור בחילופיהן ובגידוליהן.  שאיני טועם, שאיני אוכל--אם היו פירות מעשה ידיה דבר שזרעו כולה, מותר בחילופיהן ובגידוליהן; ואם היה דבר שאין זרעו כולה, אפילו גידולי גידולין אסורין.  ולמה לא ייבטל העיקר האסור בגידולין שרבו עליו--שהרי הן דבר שיש לו מתירין, שאינו בטיל ברוב כמו שביארנו.

ה,טו  [טז] האוסר פירותיו על חברו, בין בנדר בין בשבועה--הרי גידוליהן וחילופיהן ספק.  לפיכך חברו אסור בגידולי פירות אלו, ובחילופיהן; ואם עבר ונהנה, נהנה.
 

הלכות נדרים פרק ו

ו,א  האומר לחברו הנאה המביאה לידי מאכלך אסורה עליי, או הנאה המביאה לידי מאכלי אסורה עליך--הרי זה הנאסר לא ישאל מן האסור נפה וכברה וריחיים ותנור וכל דבר שעושין בו אוכל נפש, אבל משאילו נזמים וטבעות וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש.  ואסור לשאול ממנו שק להביא בו פירות, וחמור להביא עליו פירות.

ו,ב  מקום שדרכן שאין משאילין כלים אלא בשכר, אסור לשאול ממנו אף כלים שאין עושין בהן אוכל נפש; הרי שהיו במקום שאין נוטלין שכר, ושאל ממנו כלים שאין עושין בהן אוכל נפש כדי להיראות בהן בפני אחרים עד שייהנה מהם, או שביקש לעבור בארצו כדי לילך למקום שייהנה בו--הרי זה אסור מספק; לפיכך אם עבר, אינו לוקה.

ו,ג  אין בין מודר הנאה מחברו, למודר ממנו הנית מאכל--אלא דריסת הרגל; וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש, במקום שמשאילין אותם שם בחינם.

ו,ד  ראובן שנאסרה עליו הנית שמעון, בין בנדר בין בשבועה--מותר לו שייתן שמעון על ידו מחצית השקל שראובן חייב בה, וכן פורע חוב שעליו:  שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום, אלא מנע ממנו התביעה, ומניעת התביעה, אינה בכלל איסור הניה.

ו,ה  לפיכך מותר לו לזון את אשתו, ואת בניו, ועבדיו אפילו הכנעניים--אף על פי שהוא חייב במזונותם; אבל לא יזון את בהמתו, בין טמאה בין טהורה--שכל שמוסיף בבשרה, היא הניה שהגיעה ליד ראובן.

ו,ו  [ה] היה שמעון כוהן, הרי זה מותר להקריב קרבנות ראובן--שהכוהנים שלוחי שמיים הן, אינן שלוחי בעל הקרבן.  ומשיא שמעון בתו הבוגרת לראובן, מדעתה; אבל אם הייתה נערה, שעדיין היא ברשותו--אסור, שזה כמוסר לו שפחה לשמשו.

ו,ז  [ו] ותורם שמעון תרומת ראובן ומפריש לו מעשרותיו, מדעתו.  כיצד מדעתו:  כגון שאמר ראובן כל הרוצה לתרום, יבוא ויתרום; אבל לא יאמר לשמעון לתרום לו--שהרי עושהו שליח, וזו הניה לו.

ו,ח  [ז] ומלמדו תורה שבעל פה, שהרי אסור ליטול עליה שכר.  אבל לא תורה שבכתב, שנוטלין עליה שכר; ואם אין דרכן שם ליטול שכר על תורה שבכתב, הרי זה מותר.  ובין כך ובין כך, מותר ללמד את בנו.

ו,ט  [ח] חלה ראובן, נכנס שמעון ומבקרו; ובמקום שנוטל שכר מי שיישב עם החולה לצוות לו, לא יישב שמעון אלא מבקרו עומד.  ומותר לרפאותו בידו, שזו מצוה היא.  [ט] חלתה בהמת ראובן, לא ירפא אותה שמעון; אבל אומר לו, עשה לה כך וכך.

ו,י  ורוחץ עימו, באמבטי גדולה; אבל לא בקטנה, מפני שמהנהו בשעה שמגביה עליו המים.  וישן עימו במיטה, בימות החמה; אבל לא בימות הגשמים, מפני שמחממו.  ומסב עימו על המיטה.  ואוכלין על שולחן אחד; אבל לא מקערה אחת, ולא מאיבוס שלפני הפועלים--שמא יניח שמעון חתיכה אחת טובה ולא יאכל אותה, כדי שיאכל אותה ראובן, או יקרב אותה לפניו, ונמצא מהנהו; וכן בפירות שבאיבוס.

ו,יא  אבל אם אכל שמעון מקערה, שהוא יודע שכשיחזירנה לבעל הבית יחזור בעל הבית ויניחנה לפני ראובן--הרי זה מותר, ואין חוששין שמא הניח נתח טוב בשבילו.

ו,יב  [י] ומותר ראובן לשתות כוס של ניחומין מידו של שמעון משל ראובן, וכן כוס של בית המרחץ--שאין בזה הניה.  [יא] ואסור ראובן בגחלתו של שמעון, ומותר בשלהבת שלו.

ו,יג  [יב] היה לשמעון מרחץ או בית הבד מושכרין בעיר--אם היה לשמעון בהן תפוסת יד, כגון שהניח מהן כל שהוא לעצמו ולא שכרו, אפילו הניח במרחץ אמבטי אחת, ובבית הבד עקל אחד--אסור לראובן להיכנס לאותה המרחץ, ולדרוך בגת; ואם לא הניח לעצמו כלום, אלא שכר הכול--הרי זה מותר.

ו,יד  [יג] ואסור לראובן לאכול מפירות שדה שמעון, ואפילו בשביעית שהכול הפקר--שהרי לפני שביעית נדר.  אבל אם נדר בשביעית, אוכל מן הפירות הנוטות חוץ לשדה; אבל לא ייכנס לשדה, אף על פי שהקרקע כולו הפקר--גזירה שמא ישהה שם אחר שיאכל, ולא הפקירה אותה תורה אלא כל זמן שהפירות בתוכה.

ו,טו  [יד] במה דברים אמורים, בשאמר לו הנאת הנכסים האלו אסורין עליך.  אבל אם אמר לו הנאת נכסיי אסורין עליך, או שנשבע ראובן או נדר מנכסי שמעון--כיון שהגיעה שביעית, אוכל מן פירות שדהו, שהרי יצאו מרשות שמעון; אבל לא ייכנס לשדהו, מן הטעם שביארנו.

ו,טז  [טו] נאסרה על ראובן הנית מאכל שמעון בלבד--אם לפני שביעית נאסרה, בין בנדר בין בשבועה--הרי זה יורד לתוך שדהו, אבל אינו אוכל מפירותיו; ואם בשביעית נאסרה--יורד ואוכל, שאין פירות אלו של שמעון, אלא של הפקר הן.

ו,יז  [טז] ואסור לראובן להשאיל לשמעון--גזירה שמא ישאל ממנו, והרי הוא אסור בהניתו; וכן אסור להלוותו--גזירה, שמא ילווה ממנו; ולא ימכור לו--גזירה, שמא ייקח ממנו.  [יז] נזדמנה לו מלאכה עימו, כגון שהיו קוצרים כאחד--עושה ברחוק ממנו:  גזירה, שמא יסייענו.

ו,יח  המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה, ונאסר בהנית אביו--הרי האב מותר למלאות לו חבית של מים, ולהדליק לו את הנר, ולצלות לו דג קטן:  שאין כוונתו אלא להניה גדולה, ודברים אלו לגבי הבן אינן חשובין.

ו,יט  [יח] מי שנשבע או שנדר שלא ידבר עם חברו--הרי זה מותר לכתוב לו בכתב, ולדבר עם אחר והוא שומע העניין שירצה להשמיעו; וכזה הורו הגאונים.
 

הלכות נדרים פרק ז

ז,א  שניים שנאסרה הנאת כל אחד מהן על חברו, בין בנדר בין בשבועה--הרי אלו מותרין להחזיר אבידה זה לזה, מפני שהיא מצוה.  ובמקום שדרכן שנוטל שכר המחזיר את האבידה, ייפול השכר להקדש--שאם ייטול שכר, נמצא נהנה; ואם לא ייטול שכר, נמצא מהנה.

ז,ב  ומותרין בדברים שהן בשותפות כל ישראל, כגון הר הבית והעזרות והבאר שבאמצע הדרך; ואסורין בדברים שהן בשותפות כל אנשי העיר, כגון הרחבה שבעיר והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים.

ז,ג  וכיצד יעשו, כדי שיהיו מותרין בדברים אלו:  כל אחד משניהם כותב חלקו לנשיא, או לאחד משאר העם, ומזכה לו בחלקו על ידי אחר.  ונמצא כל אחד מהן כשייכנס למרחץ שהוא לכל אנשי העיר, או לבית הכנסת--אינו נכנס לרשות חברו, אלא לרשות אחרים:  שהרי כל אחד מהן נסתלק מחלקו במקום זה, ונתנו במתנה.

ז,ד  היו שניהם שותפין בחצר--אם יש בה דין חלוקה--הרי אלו אסורין להיכנס לה, עד שיחלוקו וייכנס כל אחד ואחד לחלקו; ואם אין בה דין חלוקה--כל אחד ואחד נכנס לביתו, והוא אומר בתוך שלו נכנס.  ובין כך ובין כך, שניהם אסורין מלהעמיד ריחיים ותנור ומלגדל תרנגולין בחצר זו.

ז,ה  שניים שהיו שותפין בחצר, ונדר אחד מהן שלא ייהנה בו השני--כופין את הנודר למכור חלקו.  נדר שלא ייהנה הוא בשני--הרי זה מותר להיכנס לביתו, מפני שברשותו הוא נכנס; אבל אינו יכול להשתמש בחצר, כמו שביארנו.

ז,ו  היה אחד מן השוק אסור בהנית אחד משניהם, הרי זה מותר להיכנס לחצר זו--מפני שהוא אומר לו, לתוך של חברך אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך.

ז,ז  מי שאסר הנית אומה מן האומות על עצמו--הרי זה מותר ליקח מהן ביותר, ולמכור להן בפחות.  אסר הניתו עליהן--אם שומעין לו שייקח מהן בפחות וימכור ביותר, מותר; ואין גוזרין כאן שלא ימכור, גזירה שמא ייקח--שהרי לא נדר מאיש אחד כדי שנגזור עליו, אלא מאומה כולה, שאם אי אפשר לו לישא וליתן עם זה, יישא וייתן עם אחר.

ז,ח  לפיכך אם אסר הניתן עליו--הרי זה משאילן, ומלווה אותן; אבל לא ישאל מהן, ולא ילווה מהן.  [ח] אסר הניתו עליהן, והניתן עליו--לא יישא וייתן עימהן; וכן הם לא יישאו ולא ייתנו עימו, ולא ישאל ולא ישאיל להן, ולא ילווה מהן, ולא ילווה אותן.  [ט] אסר על עצמו הנית בני העיר--אסור להישאל על נדרו, לחכם מבני אותה העיר ההיא; ואם נשאל והתיר לו, הרי נדרו מותר כמו שביארנו.

ז,ט  [י] מי שאסר הנית הברייות עליו--הרי זה מותר ליהנות בלקט שכחה ופיאה ומעשר עני המתחלק בגרנות, אבל לא שבתוך הבית.

ז,י  [יא] מי שאסר הניתו על הכוהנים, ועל הלויים--הרי אלו באין ונוטלין מתנותיהן על כורחו; ואם אמר כוהנים אלו ולויים אלו--הרי אלו אסורין, וייתן תרומותיו ומעשרותיו לכוהנים ולויים אחרים.  והוא הדין במתנות עניים, עם העניים.

ז,יא  [יב] מי שהייתה הניתו אסורה על חברו, ואין לחברו מה יאכל--הולך אצל החנווני ואומר, איש פלוני אסור בהניתי ואיני יודע מה אעשה:  אם הלך החנווני ונתן לו, ובא ונטל מזה--הרי זה מותר.

ז,יב  [יג] היה ביתו לבנות, גדרו לגדור, שדהו לקצור, והלך אצל הפועלים ואמר, איש פלוני אסור בהניתי ואיני יודע מה אעשה, והלכו הן ועשו עימו, ובאו לזה ונתן להן שכרן--הרי זה מותר:  שנמצא זה שפרע לו חובו, וכבר ביארנו שזה מותר לפרוע חובו.

ז,יג  [יד] היו מהלכין בדרך, ואין לו מה יאכל--נותן לאחר משום מתנה, והלה מותר בה; ואם אין עימהן אחר, מניח על הסלע ואומר, הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ, והלה נוטל ואוכל.

ז,יד  [טו] נתן לאחד מתנה ואמר לו, הרי הסעודה הזו נתונה לך מתנה, ויבוא פלוני שהוא אסור בהניתי, ויאכל עימנו--הרי זה אסור.  ולא עוד, אלא אם נתן לו סתם, וחזר ואמר לו, רצונך שיבוא פלוני ויאכל עימנו--אם הוכיח סופו על תחילתו, שלא נתן לו אלא על מנת שיבוא פלוני ויאכל--הרי זה אסור:  כגון שהייתה סעודה גדולה, והוא רוצה שיבוא אביו או רבו וכיוצא בהן לאכול מסעודה זו, שהרי סעודתו מוכחת עליו, שלא גמר להקנות לו.  וכן כל כיוצא בזה.

ז,טו  [טז] כל מתנה שאם הקדישה, לא תהיה מקודשת--אינה מתנה.  וכל הנותן לזה מתנה על מנת להקנותה לאחר, הרי זה האחר קנה בעת שיקנה לו הראשון; ואם לא הקנה לו הראשון לאותו האחר, לא קנה לא ראשון ולא שני.

ז,טז  [יז] מי שנאסרה הניתו על בעל בתו, והוא רוצה לתת לבתו מעות, כדי שתהיה נהנית מהן, ומוציאה אותן בחפציה--הרי זה נותן לה ואומר לה, הרי המעות האלו נתונין לך במתנה, ובלבד שלא יהיה לבעליך בהן רשות, אלא יהיו למה שאת נותנת לפיך, או למה שתלבושי, וכיוצא בזה.  ואפילו אמר לה, על מנת שאין לבעליך בהן רשות, אלא מה שתרצי, עשי בהן--לא קנם הבעל; ומה שתרצה, תעשה בהן.

ז,יז  אבל אם נתן לה מתנה ואמר לה, על מנת שאין לבעליך בהן רשות, ולא פירש שתהיה המתנה הזאת לכך ולכך, או למה שתרצה תעשה בה--הרי קנה אותה הבעל לאכול פירותיה:  ודבר זה אסור, שהרי הוא אסור בהנית חותנו.
 

הלכות נדרים פרק ח

ח,א  מי שנדר או נשבע, ופירש בשעת נדרו דבר שנדר או נשבע בגללו--הרי זה כמי שתלה נדרו או שבועתו באותו דבר; ואם לא נתקיים אותו דבר שנשבע בגללו, הרי זה מותר.

ח,ב  כיצד:  נדר או נשבע שאינו נושא אישה פלונית שאביה רע, שאינו נכנס לבית זה שכלב רע בתוכו--מתו, או שעשה האב תשובה--הרי זה מותר:  שזה כמי שנדר או נשבע ואמר, שלא אשא אישה פלונית ולא איכנס לבית זה, אלא אם כן נסתלק ההיזק.  וכן כל כיוצא בזה.

ח,ג  אבל הנודר או הנשבע שאינו נושא פלונית הכעורה, ונמצאת נאה, שחורה ונמצאת לבנה, קצרה ונמצאת ארוכה, שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכת את בני ונודע שלא גנבה ולא הכת--הרי זה מותר:  מפני שהוא נדר טעות, והוא בכלל נדרי שגגות שהן מותרין; ואין זה כתולה נדרו בדבר ולא נתקיים הדבר--שהרי הסיבה שבגללה נדר לא הייתה מצויה, וטעות היה.

ח,ד  ולא עוד, אלא מי שראה אנשים מרחוק אוכלים תאנים שלו, אמר להן הרי הן עליכם קרבן, כיון שקרב אליהם והביט, והנה הן אביו ואחיו--הרי אלו מותרין:  אף על פי שלא פירש הסיבה שהדירן בגללה, הרי זה כמי שפירש--שהדבר מוכיח שלא אסר עליהן, אלא מפני שהיה בדעתו שהן זרים.  וכן כל כיוצא בזה.

ח,ה  מי שנדר או נשבע, ונולד לו דבר שלא היה בליבו בשעת השבועה או בשעת הנדר--הרי זה אסור, עד שיישאל לחכם ויתיר את נדרו.  כיצד:  אסר עצמו בהנית פלוני, או שלא ייכנס למקום פלוני, ונעשה אותו האיש סופר, ואותו מקום בית הכנסת--אף על פי שהוא אומר אילו הייתי יודע שזה נעשה סופר ומקום זה ייעשה בית הכנסת, לא הייתי נודר או נשבע--הרי זה אסור ליהנות ולהיכנס, עד שיתיר נדרו כמו שביארנו.  וכן כל כיוצא בזה.

ח,ו  כל נדר שהותר מקצתו, הותר כולו; והוא הדין בשבועה.  כיצד:  ראה אנשים מרחוק אוכלין פירותיו, ואמר הרי הן עליכם קרבן, וכשהגיע אליהם, והנה הם אביו ואנשים זרים--הואיל ואביו מותר, כולן מותרין; ואפילו אמר אילו הייתי יודע, הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר--הרי כולן מותרין.

ח,ז  אבל אם אמר כשהגיע אליהם, אילו הייתי יודע שאבי ביניכם, הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבי--הרי כולן אסורין חוץ מאביו:  שהרי גילה דעתו שלא התיר מקצת הנדר, אלא כמו שנדר היה נודר ומתנה על אביו.

ח,ח  [ז] וכן האומר היין קרבן עליי, מפני שהיין רע למעיים, אמרו לו והרי המיושן יפה למעיים--אם אמר אילו הייתי יודע, לא הייתי נודר, אפילו אמר אילו הייתי יודע, הייתי אומר החדש אסור והישן מותר--מותר בישן ובחדש; אבל אם אמר אילו הייתי יודע, הייתי אומר כל היינות אסורות עליי חוץ מן המיושן--הרי זה מותר במיושן בלבד.  וכן כל כיוצא בזה.

ח,ט  [ח] כל הנודר או הנשבע, רואין דברים שבגללן נשבע או נדר, ולומדין מהן לאיזה דבר נתכוון; והולכין אחר העניין, לא אחר כל משמע הדיבור.  כיצד:  היה טעון משא של צמר או של פשתים, והזיע והיה ריחו קשה, ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם--הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולכסותן, ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו.  היה לבוש בגד צמר ונצטער בלבישתו, ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם--אסור ללבוש, ומותר לטעון עליו; ומותר להתכסות בגיזי צמר, שלא נתכוון זה אלא לבגד צמר.  וכן כל כיוצא בזה.

ח,י  [ט] היו מבקשין ממנו שיישא קרובתו, והוא ממאן, ופצרו בו, ונדר או נשבע שלא תיהנה בו לעולם, וכן המגרש את אשתו, ונשבע או נדר שלא תיהנה בו לעולם--הרי אלו מותרות ליהנות לו, שאין כוונתו אלא לשם אישות.

ח,יא  [י] וכן הקורא לחברו שיסעוד אצלו, ומיאן, ונשבע או נדר שלא ייכנס לביתו, ולא ישתה לו טיפת צונן--הרי זה מותר להיכנס לביתו ולשתות לו צונן, שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל וישתה עימו בסעודה זו.  וכן כל כיוצא בזה.

ח,יב  [יא] האומר לחברו לביתך איני נכנס, ושדך איני לוקח, בין בנדר בין בשבועה, ומת או מכרן לאחר--הרי זה מותר להיכנס לבית, וליקח השדה מן היורש או מן הלוקח:  שלא נתכוון זה, אלא כל זמן שהן ברשותך.  אבל אם אמר לבית הזה איני נכנס, ושדה זו איני לוקח, ומת או מכרן לאחר--הרי זה אסור.

ח,יג  [יב] אמר לחברו השאילני פרתך, אמר לו אינה פנויה, נשבע או נדר ואמר, שדי איני חורש בה לעולם--אם היה דרכו לחרוש בידו, הוא אסור וכל אדם מותרין לחרוש לו בה; ואם אין דרכו לחרוש בידו, הוא וכל אדם אסורין.  וכן כל כיוצא בדברים אלו.

ח,יד  [יג] מי שנשבע או נדר שיישא אישה, או שיקנה בית, או שייצא בשיירה, או יפרש בים--אין מחייבין אותו לישא או לקנות או לצאת מיד, אלא עד שימצא דבר ההגון לו.  ומעשה באישה שנדרה שכל מי שיתבע אותה תינשא לו, וקפצו עליה בני אדם שאינן הגונין לה; ואמרו חכמים, לא נתכוונה זו אלא לכל מי שיתבע אותה מן ההגונין לה.  וכן כל כיוצא בזה.

ח,טו  [יד] המדיר את חברו, או שנשבע, ואמר לו שתבוא ותיטול לבניך כור אחד חיטים, או שתי חבייות של יין--הרי זה יכול להתיר נדרו בלא שאילה לחכם ויאמר לו, כלום נתכוונת אלא לכבדני, כבודי שלא אטול, וכבר הגיע אליי כבוד שנדרת בשבילו.

ח,טז  וכן הנודר או הנשבע שאין אתה נהנה לי, אם אין אתה נותן לבניי כור של חיטים ושתי חבייות של יין--הרי זה יכול להתיר נדרו שלא בשאילת חכם ויאמר, הריני כאילו נתקבלתי והגיעו לידי.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות נדרים פרק ט

ט,א  בנדרים--הלוך אחר לשון בני אדם באותו מקום, ובאותה לשון, ובאותו זמן שנדר או נשבע בו.  כיצד:  נדר או נשבע מן המבושל--אם דרך אותו מקום באותה לשון באותו זמן שקוראין מבושל אפילו לצלי ולשלוק, הרי זה אסור בכול; ואם אין דרכן לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין, הרי זה מותר בצלי ובשלוק.  וכן המעושן, והמבושל בחמי טבריה, וכיוצא בהן--הולכין בו אחר הלשון של בני העיר.

ט,ב  נדר או נשבע מן המליח--אם דרכן לקרות מליח לכל המלוחין, הרי זה אסור בכל המלוחין; ואם דרכן שאין קוראין מליח אלא לדג מליח בלבד, אינו אסור אלא בדג מליח.

ט,ג  נדר או נשבע מן הכבוש--אם דרכן לקרות כבוש לכל הכבושים, הרי זה אסור בכול; ואם אין דרכן לקרות כבוש אלא לירק כבוש בלבד, אינו אסור אלא בכבוש של ירק.  וכן כל כיוצא בזה.

ט,ד  היו מקצת בני המקום קורין לו כך, ומקצתן אין קורין--אין הולכין אחר הרוב:  אלא הרי זה ספק נדרים, וכל ספק נדרים להחמיר.  ואם עבר, אינו לוקה.

ט,ה  כיצד:  נדר מן השמן במקום שמסתפקין בשמן זית ובשמן שומשמין, ורוב אנשי המקום אין קורין שמן סתם אלא לשמן זית, וקורין לשמן שומשמין שמן שומשמין, ומיעוטן קורין אף לשמן שומשמין שמן סתם--הרי זה אסור בשניהם; ואינו לוקה על שמן שומשמין.  וכן כל כיוצא בזה.

ט,ו  כל דבר שדרך השליח באותו מקום להימלך עליו, הרי הוא בכלל המין שנאמר לשליח סתם.  כיצד:  מקום שדרכן אם ישלח אדם שליח לקנות לו בשר סתם, ואמר לא מצאתי אלא דגים--אם נשבע במקום זה או נדר מן הבשר, נאסר אף בבשר דגים.  וכן כל כיוצא בזה.

ט,ז  ובכל מקום--הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות ובקרביים, ומותר בחגבים.  ואם מראין הדברים בעת שנדר שלא נתכוון זה אלא לבשר בהמה בלבד, או לבשר עוף ובהמה בלבד--הרי זה מותר בבשר דגים, ואפילו במקום שהשליח נמלך עליהן.

ט,ח  [ז] הנודר מן המבושל--מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה, אלא נתגלגלה בלבד.  הנודר ממעשה קדירה--אינו אסור אלא מדברים שמרתיחין אותן בקדירה, כגון ריפות ולביבות וכיוצא בהן; אסר עצמו מכל היורד לקדירה, הרי זה אסור בכל המתבשלין בקדירה.

ט,ט  [ח] הנודר מן הדגים, מותר בציר ובמורייס של דגים.  הנודר מן החלב--מותר בקוס, והוא המים הנבדלין מן החלב; נדר מן הקוס, מותר בחלב.  נדר מן הגבינה, אסור בה בין מליחה בין תפלה.

ט,י  [ט] הנודר מן החיטים, אסור בהן בין חיין בין מבושלין.  חיטה חיטים שאיני טועם, אסור בהן בין קמח בין פת; חיטה שאיני טועם, אסור בה באפויה ומותר לכוס; חיטים שאיני טועם, מותר באפוי ואסור לכוס; חיטה חיטים שאיני טועם, אסור בין באפוי בין לכוס.  והנודר מן הדגן או מן התבואה, אינו אסור אלא מחמשת המינין.

ט,יא  [י] הנודר מן הירק, מותר בדלועין.  מן הכרישין, מותר בקפליטות.  הנודר מן הכרוב--אסור במים שנתבשל בו הכרוב, שהרי מי השלקות כשלקות.  נדר ממי השלקות, מותר בשלקות עצמן.  הנודר מן הרוטב, מותר בתבלין שבו; מן התבלין, מותר ברוטב.  הנודר מן הגריסין, אסור במקפה של גריסין.  [יא] הנודר מפירות הארץ--אסור בפירות הארץ, ומותר בכמהין ופטרייות; ואם אמר כל גידולי קרקע עליי, אסור אף בכמהין ופטרייות--אף על פי שאינן יונקין מן הקרקע, גדלין הן בקרקע.  [יב] הנודר מפירות השנה--אסור בכל פירות השנה, ומותר בגדיים וטלאים ובחלב ובביצים ובגוזלות; ואם אמר גידולי שנה עליי, אסור בכולם.  הנודר מפירות הקיץ, אין אסור אלא בתאנים.

ט,יב  [יג] ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן--היזהר בעיקר הגדול, שהוא:  בנדרים--הלוך אחר לשון בני אדם שבאותו מקום, באותה לשון, ובאותו זמן.  ועל פי עיקר זה תורה ותאמר, זה הנודר אסור בדבר פלוני ומותר בדבר פלוני.

ט,יג  [יד] הנודר מן הענבים, מותר ביין ואפילו החדש; מן הזיתים, מותר בשמן; מן התמרים, מותר בדבש תמרים; מן הסתוונייות, מותר בחומץ סתוונייות; מן היין, מותר ביין תפוחים; מן השמן, מותר בשמן שומשמין; מן הדבש, מותר בדבש תמרים; מן החומץ, מותר בחומץ סתוונייות; מן הירק, מותר בירקות שדה:  מפני שכל אלו, שם לווי הם--והוא, לא נדר אלא משם שאינו לווי באותו מקום.  וכן כל כיוצא בזה.

ט,יד  [טו] הנודר מן הכסות, מותר בשק וביריעה ובחמילה.  הנודר מן הבית--אסור בעלייה, שהעלייה בכלל הבית; נדר מן העלייה, מותר בבית.  הנודר מן המיטה, אסור בדרגש שהוא כמו מיטה קטנה; נדר מן הדרגש, מותר במיטה.  וכן כל כיוצא בזה.

ט,טו  [טז] הנודר שלא ייכנס לבית זה, הרי זה אסור מן האגף ולפנים; נדר שלא ייכנס לעיר זו--מותר להיכנס לתחומה, ואסור להיכנס לעיבורה.

ט,טז  [יז] הנודר הניה מבני העיר, ובא אדם ונשתהה שם שנים עשר חודש--הרי זה אסור ליהנות ממנו; פחות מכאן, מותר.  נדר מיושבי העיר--כל ששהה שם שלושים יום, אסור ליהנות ממנו; פחות מכאן, מותר.

ט,יז  [יח] הנודר מן המים הנמשכין ממעיין פלוני--אסור בכל הנהרות היונקות ממנו, ואין צריך לומר הנמשכות:  אף על פי שנשתנה שמם, ואין קוראין אותן אלא נהר פלוני ובאר פלוני, ואין מלווין אותן לשם המעיין הנדור--הואיל והוא עיקרן, אסור בכול.  אבל אם נדר מנהר פלוני, או ממעיין פלוני--אין אסור אלא בכל הנהרות הנקראות על שמו.

ט,יח  [יט] הנודר מיורדי הים, מותר ביושבי היבשה; מיושבי היבשה--אסור ביורדי הים, אף על פי שהן מפרשים באמצע הים הגדול, שיורדי הים, בכלל יושבי היבשה.

ט,יט  הנודר מרואי החמה--אסור בסומין, שלא נתכוון זה אלא ממי שהחמה רואה אותן.  נדר משחורי הראש, אסור בקירחים ובבעלי שיבות; ומותר בנשים ובקטנים:  ואם דרכן לקרות שחורי הראש לכול, אסור בכול.

ט,כ  נדר משובתי שבת--אסור בישראל, ובכותיים.  נדר מעולי ירושלים--אסור בישראל, ומותר בכותיים:  שלא נתכוון זה אלא למי שמצוה עליו לעלות לירושלים.

ט,כא  הנודר מבני נוח, מותר בישראל--שאין נקראין בני נוח, אלא שאר האומות.  [כא] נדר מזרע אברהם--מותר בבני ישמעאל ובבני עשיו, ואינו אסור אלא בישראל:  שנאמר "כי ביצחק, ייקרא לך זרע" (בראשית כא,יב), והרי יצחק אמר ליעקוב "וייתן לך את ברכת אברהם" (בראשית כח,ד).

ט,כב  נדר מן הערלים--מותר בערלי ישראל, ואסור במולי אומות העולם; נדר מן המולים--אסור בערלי ישראל, ומותר במולי אומות העולם:  שאין העורלה קרויה אלא לשם גויים, שנאמר "כי כל הגויים ערלים" (ירמיהו ט,כה); ואין כוונתו של זה אלא למי שהוא מצווה על המילה, ולמי שאינו מצווה עליה.

ט,כג  הנודר מישראל, אסור בגרים; מן הגרים, מותר בישראל.  הנודר מישראל, אסור בכוהנים ובלויים; מן הכוהנים ומן הלויים, מותר בישראל.  הנודר מן הכוהנים, מותר בלויים; מן הלויים, מותר בכוהנים.  הנודר מבניו, מותר בבני בניו.  ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן, דין הנודר והנשבע אחד הוא.
 

הלכות נדרים פרק י

י,א  הנודר או הנשבע שאיני טועם היום, אינו אסור אלא עד שתחשך; שאיני טועם יום אחד, אסור מעת לעת משעת נדרו.  לפיכך הנודר שאינו טועם היום--אף על פי שהוא מותר משתחשך, לא יאכל משתחשך עד שיישאל לחכם:  גזירה--שמא יישבע פעם אחרת יום אחד ויאכל משתחשך, שהרי אין כל העם יודעין הפרש שבין זה לזה.

י,ב  נדר שאיני טועם יום--הרי זה ספק, ואסור מעת לעת כאומר יום אחד; ואם אכל אחר שחשיכה, אינו לוקה.  שאיני טועם שבת זו--הרי זה אסור בשאר ימי השבת וביום השבת, והרי הוא מותר מאחד בשבת; שאיני טועם שבת אחת--הרי זה אסור שבעת ימים, מעת לעת.  אמר שבת סתם, ולא פירש לא אחת ולא זו--הרי זה ספק, ואסור שבעת ימים מעת לעת; ואם אכל אחר השבת, אינו לוקה כמו שביארנו.

י,ג  שאיני שותה חודש זה--אסור בשאר החודש; אבל ביום ראש חודש יהיה מותר, אף על פי שהיה חודש חסר.  שאיני טועם חודש אחד--אסור שלושים יום גמורין, מעת לעת.  נדר חודש סתם--אסור שלושים יום מעת לעת, מספק.

י,ד  שאיני אוכל בשר שנה זו--אפילו לא נשאר מן השנה אלא יום אחד, אין אסור אלא אותו היום; וביום ראש השנה, מותר.  וראש השנה לנדרים, הוא יום ראש חודש תשרי.  שאיני אוכל שנה אחת--הרי זה אסור שנה תמימה, מיום ליום; ואם נתעברה השנה, אסור בה ובעיבורה.  שאיני אוכל שנה--הרי זה אסור מיום ליום, מספק כמו שביארנו.

י,ה  שאיני שותה יין שבוע זה--אסור בשאר שני השבוע, ובשנת השמיטה; ואינו מותר אלא מראש השנה של מוצאי שביעית.  שאיני שותה יין שבוע אחד--אסור שבע שנים גמורות, מיום ליום.  אמר יובל זה--אסור בשאר שני היובל, ובשנת החמישים עצמה.

י,ו  שאיני שותה יין עד ראש חודש אדר--אם הייתה שנה מעוברת, ולא ידע שהיא מעוברת כשנדר--אינו אסור אלא עד ראש חודש אדר ראשון; ואם נדר עד סוף אדר, הרי זה אסור עד סוף אדר שני.  ואם ידע שהשנה מעוברת, ונדר עד ראש חודש אדר--אסור עד ראש חודש אדר שני.

י,ז  האוסר עצמו בדבר עד הפסח--בין שאמר עד לפני הפסח, בין שאמר עד הפסח--אינו אסור אלא עד שיגיע בלבד; ואם אמר עד שיהיה הפסח--הרי זה אסור, עד שייצא הפסח.  אמר עד הקציר או עד הבציר, או שאמר עד שיהיה הקציר או הבציר--אינו אסור אלא עד שיגיע.

י,ח  זה הכלל:  כל שזמנו קבוע ונדר עדיו, אינו אסור אלא עד שיגיע; ואם נדר עד שיהיה, הרי זה אסור עד שייצא.  וכל שאין לו זמן קבוע, כגון זמן הקציר והבציר--בין שנדר עדיו, בין שנדר עד שיהיה--אין אסור אלא עד שיגיע.

י,ט  האוסר עצמו בדבר עד הקיץ--הרי זה אסור עד שיתחילו אנשי המקום שנדר בו, להכניס כלכלות תאנים; עד הקציר--עד שיתחילו העם לקצור קציר חיטים, אבל לא קציר שעורים.

י,י  פירש ואמר, עד שיעבור הקיץ--הרי זה אסור עד שיכפלו העם רוב המחצלאות שבמוקצה, שמייבשין עליהם תאנים וענבים לעשותן גרוגרות וצימוקים:  הכול לפי מקום נדרו של נודר.

י,יא  [י] כיצד:  הרי שנדר בבקעה ואסר עצמו בדבר עד הקיץ, ועלה להר--אינו מסתכל בקיץ של מקום שהוא בו עתה, אם הגיע אם לא הגיע, אלא בקיץ של מקום שנדר בו, ועליו הוא סומך.  וכן כל כיוצא בזה.

י,יב  [יא] האוסר עצמו בדבר עד הגשם--הרי זה אסור עד זמן הגשמים, שהוא בארץ ישראל ראש חודש כסליו.  הגיע זמן הגשמים--הרי זה מותר, בין ירדו גשמים בין לא ירדו; ואם ירדו גשמים משבעה עשר במרחשוון, הרי זה מותר.  ואם אמר עד הגשמים--הרי זה אסור, עד שיירדו הגשמים:  והוא, שיירדו מזמן רביעה שנייה, שהיא בארץ ישראל ומקומות הסמוכין לה, משלושה ועשרים במרחשוון ואילך.  ואם פירש ואמר, עד שיפסקו הגשמים--הרי זה אסור עד שיעבור הפסח, בארץ ישראל ובמקומות שהן כמותה.

י,יג  [יב] מי שהדיר את אשתו במרחשוון ואמר לה, שאין את נהנית לי מכאן ועד הפסח, אם תלכי לבית אביך מהיום ועד סוכות--הרי זו אסורה ליהנות לו מיד:  גזירה, שמא תלך.  ואם הלכה לפני הפסח, והרי הוא מהנה אותה לפני הפסח--הרי זה לוקה.

י,יד  עבר הפסח--אף על פי שהלך התנאי--הרי זה אסור לנהוג חולין בנדרו, ולהניחה שתלך ותיהנה; אלא נוהג בה איסור עד החג כמו שנדר, ואף על פי שתלה הנדר באיסור זמן שעבר.  וכן כל כיוצא בזה.  ואם הלכה אחר הפסח, אינה אסורה מליהנות לו.

י,טו  [יג] אמר לה שאין את נהנית לי עד החג, אם תלכי לבית אביך עד הפסח--אסורה ליהנות מיד.  ואם הלכה לפני הפסח, ונמצא מהנה אותה--הרי זה לוקה; ואסורה בהניתו עד החג, ומותרת לילך לבית אביה משהגיע הפסח.
 

הלכות נדרים פרק יא

יא,א  קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד, וקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד, שנשבעו או שנדרו, בין נדרי איסר בין נדרי הקדש--בודקין אותן ושואלין אותן:  אם ידעו לשם מי נדרו, ולשם מי הקדישו ונשבעו--נדריהן קיימין, והקדשן הקדש; ואם לא ידעו, אין דבריהן כלום.  וצריכין בדיקה כל השנה כולה--שהיא שנת שתים עשרה לקטנה, ושנת שלוש עשרה לקטן.

יא,ב  כיצד:  הרי שנדרו או שהקדישו בתחילת שנה זו, ושאלו אותן ונמצאו יודעין, ונתקיים נדרן, ונדרו נדר אחר--אפילו בסוף שנה זו--צריכין בדיקה, ואחר כך יתקיים; ואין אומרין הואיל ונמצאו יודעין בתחילת השנה, אינן צריכין בדיקה--אלא בודקין כל השנה הזו כולה.

יא,ג  קודם הזמן הזה--אף על פי שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו, ולשם מי הקדשנו--אין נדריהן נדרים, ואין הקדשן הקדש.  ואחר הזמן הזה, שנמצא הבן בן שלוש עשרה שנה ויום אחד, והבת בת שתים עשרה שנה ויום אחד--אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו, ולשם מי הקדשנו--דבריהן קיימין, והקדשן הקדש ונדריהן נדרים:  אף על פי שלא הביאו שתי שערות.  וזו היא עונת הנדרים האמורה בכל מקום.  [ד] הואיל והגיעו לשני הגדולים, נדריהן קיימין--אף על פי שלא הביאו סימנין, ועדיין לא נעשו גדולים לכל דבר; ודבר זה מדברי תורה--שהמופלא הסמוך לאיש, הקדשו הקדש ונדריו נדרים.

יא,ד  אף על פי שנדריהן קיימין, אם חיללו נדרן, או נשבעו והחליפו--אינן לוקין, עד שיגדילו ויביאו שתי שערות.  [ה] הקדישו, ובא הגדול ונהנה מן ההקדש שהקדישו--לוקה:  מפני שנדריהן נדרים מן התורה, כמו שביארנו.

יא,ה  [ו] במה דברים אמורים, שבת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין, בשלא הייתה ברשות האב, או ברשות הבעל; אבל אם הייתה ברשות האב--אפילו הגדילה, והרי היא נערה--אביה מפר כל נדריה וכל שבועות שתישבע ביום שומעו, שנאמר "כל נדריה ואסריה . . . כי הניא אביה, אותה" (במדבר ל,ו).

יא,ו  [ז] ועד מתיי האב מפר, עד שתבגור.  בגרה, אינו מפר לה; והרי כל נדריה ושבועותיה כנדר אלמנה וגרושה, שנאמר בהן "כול אשר אסרה על נפשה, יקום עליה" (במדבר ל,י).

יא,ז  [ח] ומאימתיי מפר הבעל נדרי אשתו ושבועותיה, משתיכנס לחופה.  והוא מפר לעולם, עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה.  הייתה מגורשת מספק, לא יפר לה; נתן לה גט על תנאי או לאחר זמן, לא יפר בימים שבינתיים.

יא,ח  וכן מי ששמעה שמת בעלה, ונישאת, והרי בעלה קיים, וכל כיוצא בה--אין הבעל הראשון ולא האחרון מפירין נדריה; הייתה מחייבי לאוין, ואין צריך לומר מחייבי עשה, והפר נדריה--הרי אלו מופרין.

יא,ט  נערה מאורסה--אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל, כאחד; ואם הפר האחד לבדו, אינו מופר.  הפר הבעל לבדו, ועברה על נדרה קודם שיפר האב--אינה לוקה.

יא,י  מת הארוס--חזרה לרשות אביה, וכל שתידור האב מפר כשהיה קודם שתתארס; מת האב אחר שנתארסה, ונדרה אחר מותו--אין הבעל מפר, שאין הבעל מפר נדרי אשתו עד שתיכנס לחופה.

יא,יא  נערה ארוסה שנדרה, ושמע אביה ולא שמע ארוסה, ונתגרשה בו ביום, ונתארסה לאחר בו ביום--אפילו למאה--אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס ראשון:  מפני שלא יצאת לרשות עצמה שעה אחת, שעדיין היא ברשות האב מפני שהיא נערה.

יא,יב  אבל האישה הנשואה שנדרה, ולא הפר לה בעלה, וגירשה בו ביום, והחזירה בו ביום--אינו יכול להפר, שהרי יצאת לרשות עצמה אחר שנדרה:  אף על פי שנדרה ברשותו, והיא עתה ברשותו--הואיל ויצאת לרשות עצמה בינתיים, נתקיימו נדריה.

יא,יג  נערה מאורסה שנדרה, ולא שמע אביה ולא בעלה, ונתגרשה ונתארסה לאחרים, אפילו לאחר כמה ימים--כשישמע האב והארוס האחרון--מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס הראשון, הואיל ולא שמע אותם הארוס הראשון.

יא,יד  נערה מאורסה שנדרה, ושמע אביה לבדו, והפר לה ומת הארוס קודם שישמע, ונתארסה בו ביום--אפילו למאה--אביה וארוסה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס ראשון שמת קודם שישמע.  [טו] שמע ארוס ראשון, והפר ומת, ואחר כך שמע האב, ונתארסה לאחר בו ביום--אביה עם הארוס האחרון מפירין נדריה.

יא,טו  [טז] שמע אביה ולא שמע הארוס, ומת בו ביום הארוס, או ששמע גם הארוס והפר או שתק, ומת בו ביום--נתרוקנה רשות לאב, והאב יכול להפר; שמע הארוס וקיים, ומת בו ביום, או ששמע ושתק, ומת ביום שלאחריו--אין האב יכול להפר.  [יז] גירשה הארוס, אחר ששמע--הרי זה ספק:  אם הגירושין כשתיקה, ויפר האב עם הבעל האחרון שיארס בו ביום; או הגירושין כמו שקיים ארוס ראשון, שכבר נתקיימו הנדרים.

יא,טז  [יח] שמע האב והפר לה ומת האב, ואחר כך שמע הבעל--אפילו שמע הבעל קודם שימות האב--לא נתרוקנה רשות לבעל, ואינו יכול להפר לעולם אחר מות האב:  שאין הארוס מפר אלא בשותפות.

יא,יז  [יט] שמע ארוס והפר לה ומת, ואחר כך שמע האב, או ששמע האב והפר לה, ומת הבעל קודם שישמע--אין האב לבדו יכול להפר נדרים אלו שנראו לארוס ראשון, אלא בשותפות ארוס אחרון, אם נתארסה בו ביום, כמו שביארנו.

יא,יח  [כ] נדרה והפר לה אביה לבדו, ולא שמע הארוס עד שנכנסה לרשותו--אינו יכול להפר:  שאין הבעל מפר נדרי ארוסתו אחר שנישאת; אלא קודם שתיכנס לרשותו, הוא שמפר בשותפות האב.

יא,יט  לפיכך היה דרך תלמידי חכמים--עד שלא תצא בתו מרשותו, אומר לה, כל נדרים שנדרת בתוך ביתי, הרי הן מופרין.  [כא] וכן הבעל--עד שלא תיכנס לרשותו, אומר לה, כל נדרים שנדרת משאירסתיך עד שלא תיכנסי בתוך ביתי, הרי הן מופרין:  שהבעל מפר נדרי אשתו, אף על פי שלא שמע אותם.

יא,כ  [כב] הלך האב עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל--עדיין אביה ובעלה מפירין נדריה.  מסר האב לשלוחי הבעל, או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל--אין האב יכול להפר, שהרי יצאת מרשותו; ולא הבעל יכול להפר, שאין הבעל מפר בקודמין, כמו שביארנו.

יא,כא  [כג] שומרת יבם--אפילו עשה בה יבמה מאמר, ואפילו יבם אחד ליבמה אחת--אינו מפר נדרי יבמתו, עד שיבוא עליה.  [כד] הייתה יבמתו נערה מאורסה לאחיו, ואביה קיים--אין היבם עם האב מפירין נדריה כאחת, אלא האב לבדו הוא שמפר כל שתידור; ואפילו עשה בה היבם מאמר, אינה כנערה מאורסה--שאין המאמר קונה ביבמה קניין גמור, כמו שביארנו.

יא,כב  [כה] נערה שהשיאה אביה, ונתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין--הרי זו כיתומה בחיי האב; ואין האב מפר נדריה, ואף על פי שעדיין היא נערה.

יא,כג  [כו] נערה מאורסה שנדרה, ולא שמעו נדרה אביה ובעלה עד שבגרה, או עד שנעשת יתומה בחיי האב--הרי נדריה קיימין; ואין הבעל יכול להפר--שהרי יצאת מרשות אביה שהוא מפר עימו בשותפות, ועדיין לא נכנסה לרשות הבעל.
 

הלכות נדרים פרק יב

יב,א  כל הנדרים והשבועות, האב מפר ביום שומעו--שנאמר "כל נדריה ואסריה" (במדבר ל,ו).  אבל הבעל אינו מפר אלא כל נדרים ושבועות שיש בהן עינוי נפש, או שהן בדברים שבינו לבינה, כגון שנשבעה או שנדרה שלא תכחול, או שלא תתקשט--שנאמר "בין איש, לאשתו" (במדבר ל,יז).  [ב] ומה בין נדרים שיש בהן עינוי נפש, לדברים שבינו לבינה:  שהנדרים שיש בהן עינוי נפש--מפר לעצמו, ולאחרים; ושבינו לבינה--לעצמו מפר, לאחרים אינו מפר.

יב,ב  [ג] כיצד:  נדרה שלא לאכול בשר, מפר לה ותהיה מותרת לאכול עם כל אדם לעולם.  אסרה עליה תשמיש כל איש שבעולם, יפר חלקו ותהיה משמשתו; וכשימות או יגרשנה, הרי היא אסורה בתשמיש כל אדם.  וכן כל כיוצא בזה.

יב,ג  [ד] אחד עינוי גדול, ואחד עינוי קטן, ואחד עינוי שהוא לזמן מרובה, או לפי שעה--הכול, מפר הבעל.  [ה] כיצד:  נדרה או נשבעה שלא תרחוץ היום, או שלא תשתה יין היום, או שלא תאכל דבש היום, וכן אם נדרה שלא תכחול היום, או שלא תלבוש רקמה היום--מפר.  וכן כל כיוצא באלו.

יב,ד  אפילו נדרה ממאכל רע, או ממין שלא טעמה אותו מימיה--הרי זה יפר.  [ו] נדרה משתי כיכרות, באחת יש לה עינוי, ובאחת אין לה בה עינוי--מפר לזו שמתענה בה, ואינו מפר לזו שאין בה עינוי.

יב,ה  [ז] נדרה שלא תאכל תאנים של מדינה זו, יפר משום דברים שבינו לבינה--שעסק גדול הוא לו להיטפל ולהביא לה ממדינה אחרת.  לפיכך אם מת או גירשה, או שהביא לה איש אחר מפירות אותה מדינה--הרי אלו אסורין עליה:  שאינו מפר לאחרים, בדברים שבינו לבינה.

יב,ו  [ח] וכן אם נדרה שלא ליהנות לברייות--אף על פי שאין הבעל בכלל--יש לו להפר משום דברים שבינו לבינה, שלא יהיה זקוק להאכילה משלו בלבד.  וכן אם אסרה הניתה על אומה כולה, כגון כל היהודיים או כל הישמעאליים--הרי זה יפר.

יב,ז  [ט] האישה שאמרה לבעלה, הנאת תשמישי אסורה עליך--אינו צריך להפר:  הא למה זה דומה, לאוסר פירות חברו על בעל הפירות.  וכן הוא שאמר לה, הנאת תשמישי אסורה עלייך--לא אמר כלום:  מפני שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה, כמו שביארנו בהלכות אישות.

יב,ח  אבל אם אמרה לו, הנאת תשמישך אסורה עליי--צריך להפר; ואם לא הפר--הרי זה אסור לשמשה, שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו.

יב,ט  [י] אמרה ייקדשו ידיי לעושיהן, או שנדרה שלא ייהנה במעשה ידיה--אינו נאסר במעשה ידיה, מפני שידיה משועבדין לו:  אף על פי שאמרו השיחרור והחמץ וההקדש מפקיעין השיעבוד, חכמים עשו חיזוק לשיעבוד הבעל--שאינה יכולה להפקיעו--מפני שהוא מדבריהם.  אבל צריך הוא להפר, שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו.

יב,י  [יא] נשבעה או נדרה שלא ייהנה בה לא אבי בעלה, ולא אחיו ושאר קרוביו--אינו יכול להפר; וכן אם נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך, ותבן לפני בקרך, וכיוצא בדברים אלו שאין בהן עינוי, ואינן מדברים שבינו לבינה, ואינן ממלאכות שהיא חייבת בהן--הרי זה אינו יכול להפר.

יב,יא  [יב] יש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו, ולא נאסרה בהן.  כיצד:  כגון שאמרה היין אסור עליי, אם אלך למקום פלוני--הרי זה מפר, אף על פי שעדיין לא הלכה, ולא נאסרה.  וכן כל כיוצא בזה.

יב,יב  [יג] האב או הבעל שאינן שומעין--אינן מפירין, אף על פי שהבעל מפר נדרים שלא שמען:  הראוי לשמוע, אין השמיעה מעכבת בו.  [יד] השוטה אינו מפר, בין אב בין בעל.  הקטן, אין לו אישות; לפיכך אינו מפר.  והבעל מפר נדרי שתי נשיו, כאחת; וכן האב מפר נדרי שתי בנותיו, כאחת.

יב,יג  [טו] הפרת נדרים כל היום, ואינה מעת לעת.  כיצד:  נדרה בתחילת ליל שני, הרי זה מפר כל אותו הלילה וכל יום שני; נדרה ביום שני בתחילת היום, מפר כל אותו היום.  נדרה בסוף היום עם חשיכה--אם הפר לה עד שלא תחשך, מופר; ואם לא הפר לה עד שחשיכה, אינו יכול להפר.

יב,יד  [טז] ומה הוא זה שכתוב בתורה "מיום אל יום" (במדבר ל,טו):  ללמד שמפר בלילה, אם נדרה בלילה; וכן מפר כל היום, כמו שביארנו.

יב,טו  נדרה ושהת כמה ימים, ואחר כך שמע האב או הבעל--הרי זה מפר ביום שומעו, וכאילו נדרה בעת ששמע:  שנאמר "ביום שומעו" (במדבר ל,ו; במדבר ל,יג), לא ביום נדרה בלבד.

יב,טז  [יז] נערה מאורסה שנדרה, ושמע אביה והפר לה, ולאחר ימים שמע הארוס, והפר ביום שומעו--אין זה מופר:  שנאמר "ואם הניא אביה אותה, ביום שומעו . . . ואם היה תהיה לאיש, ונדריה עליה . . . ושמע אישה ביום שומעו . . ." (במדבר ל,ו-ח)--הא למדת שאחר שהפר האב ושמע הארוס, הרי זה מפר ביום שמוע האב.  והוא הדין אם שמע ארוס והפר, ואחר כמה ימים שמע האב והפר ביום שומעו--שאינו מופר.

יב,יז  ומניין שבנערה מאורסה הכתוב מדבר:  שהרי הוא אומר למטה "ואם בית אישה, נדרה . . . ושמע אישה והחריש לה . . ." (במדבר ל,יא-יב)--מכלל שאישה האמור למעלה ארוס, כמו שביארנו.

יב,יח  שמע האב או הבעל, ושתק כדי לצערה--אף על פי שלא היה בליבו לקיים נדרה--הואיל ועבר היום ולא הפר ולא ביטל, נתקיימו נדריה.

יב,יט  נדרה, והפר לה האב או הבעל, והיא לא ידעה שהפר, ועברה על נדרה או על שבועתה בזדון--הרי זו פטורה, ואף על פי שנתכוונה לאיסור:  הואיל ונעשה ההיתר, פטורה; ועל זה נאמר "וה', יסלח לה, כי הניא אביה, אותה" (במדבר ל,ו).  ומכין אותה מכת מרדות, מפני שנתכוונה לאיסור.

יב,כ  [יט] נדרה ועברה על נדרה, קודם שיפר לה אביה או בעלה--אף על פי ששמע בו ביום והפר לה, הרי זו חייבת על דבר שעברה בו:  אם מלקות, מלקות; ואם קרבן, קרבן.

יב,כא  [כ] שמע נדרה, ושתק מפני שלא היה יודע שיש לאב או לבעל להפר, או שידע שיש להן להפר, אבל לא ידע שנדר זה צריך הפרה, ולאחר זמן ידע--הרי זה יפר; ושעת ידיעתו--כאילו היא שעת הנדר או שעת שמיעתו, ויפר כל היום.

יב,כב  [כא] נדרה אשתו, וסבור שהיא בתו והפר לה על דעת שהיא בתו, וכן אם נדרה בנזיר, וסבור שנדרה בקרבן והפר לה על דעת שנדרה קרבן, אסרה עצמה בתאנים, וסבור שבענבים והפר לה על דעת שהנדר לאסור הענבים--צריך לחזור ולהפר כשיידע הנדר והנודרת, לשם הנודרת הזאת ולשם הנדר הזה:  שנאמר "לא הניא אותה" (במדבר ל,יב), לנודרת עצמה; ואומר "ושמע אביה את נדרה" (במדבר ל,ה), עד שיידע איזה נדר נדרה.  ויש לו להפר אותו, כל יום הידיעה.
 

הלכות נדרים פרק יג

יג,א  מפר אדם או מקיים נדרי אשתו או בתו בכל לשון, ואף על פי שאינה מכרת--שאין האישה צריכה לשמוע ההפרה או הקיום.  [ב] וכיצד מפר:  אומר מופר, או בטיל, או אין נדר זה כלום, וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו--בין בפניה, בין שלא בפניה.

יג,ב  אבל אם אמר לה אי אפשי שתידורי, או אין כאן נדר--הרי זה לא הפר; וכן האומר לאשתו או לבתו, מחול ליך, או מותר ליך, או שרוי ליך, וכל כיוצא בעניין זה--לא אמר כלום:  שאין האב והבעל מתיר כמו החכם, אלא עוקר הנדר מתחילתו ומפירו.

יג,ג  וכיצד מקיים--כגון שיאמר לה קיים ליכי, או יפה נדרת, או אין כמותיך, או אילו לא נדרת הייתי מדירך, וכל כיוצא בדברים שמשמען שרצה בנדר זה.

יג,ד  המבטל נדרי אשתו או בתו--אינו צריך לומר כלום, ונתבטלו כל הנדרים.  [ה] ומה הוא הביטול, שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו.  אבל ההפרה, אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה--אם רצת עושה, ואם רצת אינה עושה.

יג,ה  [ו] כיצד:  נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה, ואמר לה, מופר ליך--הרי זה הפר, ומותרת לאכול ולשתות; נטל ונתן לה ואמר לה, טלי אכלי טלי שתי--הרי זו אוכלת ושותה, והנדר בטיל מאליו.

יג,ו  [ז] המפר נדרי בתו או אשתו, צריך להוציא בשפתיו; ואם הפר בליבו, אינו מופר.  אבל המבטל, אינו צריך להוציא בשפתיו; אלא מבטל בליבו בלבד, וכופה אותה לעשות--בין עשת בין לא עשת, בטיל הנדר.

יג,ז  [ח] מפירין הנדרים בשבת, בין לצורך השבת בין שלא לצורך השבת; ולא יאמר לה בשבת, מופר ליך, כדרך שיאמר בחול--אלא מבטל בליבו, ואומר לה, טלי אכלי טלי שתי, וכיוצא בזה.

יג,ח  [ט] האומר לאשתו או לבתו, כל נדרים שתידורי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני, הרי הן קיימין, או הרי הן מופרין--לא אמר כלום.  עשה שליח להפר לה, או להקים לה--אינו כלום, שנאמר "אישה יקימנו, ואישה יפרנו" (במדבר ל,יד); וכן האב--בעצמו, לא בשלוחו.

יג,ט  [י] אסרה עצמה בתאנים וענבים, בין בנדר בין בשבועה, בין שאסרה עצמה בכל המין, בין שאמרה תאנים וענבים אלו, וקיים לתאנים והפר לענבים, או שקיים לענבים והפר לתאנים--מה שקיים קיים, ומה שהפר מופר; וכן כל כיוצא בזה.  ואין אומרין בהפרה, נדר שהופר מקצתו הופר כולו, כדרך שאומרין בהתרה.

יג,י  [יא] מי שנדרה אשתו, ושמע והתפיס עצמו בנדרה--אינו יכול להפר, שהרי קיים לה; נדר הוא, והתפיסה עצמה בנדרו--מפר את שלה, ושלו קיים.  [יב] כיצד:  שמע אשתו או בתו אומרת הריני נזירה, ואמר ואני--אינו יכול להפר, ושניהם נזירים; אמר הוא הריני נזיר, ושמעה היא ואמרה ואני--מפר לה, ושלו קיים.  וכן כל כיוצא בזה.

יג,יא  [יג] נדר לעצמו, והדירה כמותו, וגמר בליבו להדירה, ואמרה אמן--הרי זה אינו יכול להפר; ואם נדר והדירה דרך שאילה, לידע מה בליבה, כמי שאמר לה התרצי בנדר זה להיות כמותי או לא, ואמרה אמן--הרי זה מפר לה.

יג,יב  [יד] כיצד:  אמר לה הריני נזיר, ואת, כלומר ואת נזירה כמותי, ואמרה אמן--אינו יכול להפר לה; אמר לה הריני נזיר, ומה תאמרי האת נזירה כמותי, ואמרה אמן--הרי זה יפר.  ואם הפר לה--שלו בטיל, שזה כמי שתלה נדרו בנדרה.  אמרה לו הריני נזירה, ואתה, ואמר אמן--אינו יכול להפר.  וכן כל כיוצא בזה.

יג,יג  [טו] האישה שנדרה, ושמע אחר והתפיס עצמו בנדרה ואמר ואני, ושמע אביה או בעלה והפר לה--שלה מופר; וזה שהתפיס עצמו, חייב.

יג,יד  [טז] האישה שאין לה בעל ואינה ברשות אב, ואמרה הרי הבשר אסור עליי לאחר שלושים יום, ונישאת בתוך שלושים יום--אף על פי שבשעה שחל הנדר הרי היא ברשות הבעל, אינו יכול להפר:  שבעת הנדר לא הייתה ברשותו, ועל זה נאמר "ונדר אלמנה, וגרושה . . ." (במדבר ל,י); ואפילו הייתה מאורסת לו בשעת הנדר--שאין הבעל מפר בקודמין, כמו שביארנו.

יג,טו  [יז] נדרה תחת בעלה שיהיה הבשר אסור עליה לאחר שלושים יום, או שתהיה נזירה לאחר שלושים יום, והפר לה בעלה, ומת או גירשה בתוך שלושים יום--אף על פי שבשעה שהיה לנדר לחול, הרי היא גרושה או אלמנה--הרי זו מותרת, שכבר הפר לה נדר זה.

יג,טז  [יח] אלמנה וגרושה שאמרה הריני אסורה ביין כשאינשא, ונישאת--אין הבעל יכול להפר; אמרה והיא תחת בעלה, הריני אסורה בבשר כשאתגרש--הרי הבעל מפר, וכשתתגרש תהיה מותרת.

יג,יז  [יט] המקיים בליבו, הרי זה קיים.  והמפר בליבו, אינו מופר כמו שביארנו; לפיכך אם הפר בליבו, הרי זה יכול לחזור ולקיים.  ואם קיים בליבו--אינו יכול לחזור ולהפר, אלא אם חזר בתוך כדי דיבור:  שלא יהא כוח דברים שבליבו, גדול מכוח מוציא בשפתיו.

יג,יח  [כ] המקיים נדרי אשתו או בתו, וניחם--הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו הקמתו, וחוזר ומפר לה בו ביום; אבל אם הפר לה, וניחם--אינו יכול להישאל לחכם, כדי שיחזור ויקיים.

יג,יט  [כא] נערה מאורסה שנדרה, וקיים לה אביה לבדו או בעלה לבדו, והפר לה האחר--אף על פי שנשאל לחכם והתיר לו הקמתו, אינו חוזר ומפר לה עם האחר שכבר הפר לה:  שאין להם להפר אלא שניהם כאחד.

יג,כ  [כב] אמר לבתו או לאשתו, קיים ליך קיים ליך, ונשאל על הקמה ראשונה--הרי השנייה חלה עליו.  אמר לה קיים ליך ומופר ליך, ולא תחול הקמה אלא אם כן חלה הפרה--הרי זה מופר, שאין ההקמה מועלת אחר ההפרה.  אמר לה קיים ומופר ליך, בבת אחת--הרי זה קיים.

יג,כא  אמר לה קיים ליך היום, הרי זה קיים לעולם; אמר לה מופר ליך למחר, אינו מופר--שהרי קיימו היום, ולמחר אינו יכול להפר.

יג,כב  אמר לה קיים ליך שעה אחת, ועבר היום ולא הפר--הרי זה קיים; ואין אומרין שזה כמי שאמר לה הרי מופר ליך לאחר שעה, שהרי לא הוציא הפרה מפיו.

יג,כג  אמר לה קיים ליך שעה אחת, וכשעברה השעה אמר לה מופר ליך--הרי זה ספק, ולפיכך אסורה בנדרה; ואם עברה על נדרה, אינה לוקה.

יג,כד  [כג] מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו, ולתקן מעשיו--הרי זה נאה ומשובח.  כיצד:  כגון מי שהיה זולל, ואסר הבשר עליו שנה או שתיים, או מי שהיה שוגה ביין, ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או שאסר השכרות לעולם; וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון, ואסר על עצמו המתנות, או הנית אנשי מדינה זו; וכן מי שהיה מתגאה ביופייו, ונדר בנזיר; וכיוצא בנדרים אלו:  כולן, דרך עבודה לה' הם; ובנדרים אלו וכיוצא בהן, אמרו חכמים--סייג לפרישות, נדרים.

יג,כה  [כד] ואף על פי שהן עבודה--לא ירבה אדם בנדרי איסור, ולא ירגיל עצמו בהן; אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן, בלא נדר.  [כה] אמרו חכמים, כל הנודר כאילו בנה במה; ואם עבר ונדר--מצוה להישאל על נדרו, כדי שלא יהא מכשול לפניו.

יג,כו  במה דברים אמורים, בנדרי איסר.  אבל נדרי הקדש--מצוה לקיימן, ולא יישאל עליהן אלא מדוחק:  שנאמר "נדריי, לה' אשלם" (תהילים קטז,יד; תהילים קטז,יח).