הלכות תמידין ומוספין

יש בכללן תשע עשרה מצוות--שמונה עשרה מצוות עשה, ואחת מצות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) להקריב שני כבשים בכל יום עולות; (ב) להדליק אש על המזבח בכל יום; (ג) שלא לכבותה; (ד) להרים את הדשן בכל יום; (ה) להקטיר קטורת בכל יום; (ו) להדליק נרות בכל יום; (ז) שיקריב כוהן גדול מנחה בכל יום, והיא הנקראת חביתין; (ח) להוסיף שני כבשים עולות בשבת; (ט) לעשות לחם הפנים; (י) מוסף ראשי חודשים; (יא) מוסף הפסח; (יב) להקריב עומר התנופה; (יג) לספור כל איש ואיש שבעה שבועות מיום הקרבת העומר; (יד) מוסף עצרת; (טו) להביא שתי הלחם עם הקרבנות הבאות בגלל הלחם ביום עצרת; (טז) מוסף ראש השנה; (יז) מוסף יום צום; (יח) מוסף החג; (יט) מוסף שמיני עצרת.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות תמידין ומוספין פרק א

א,א  מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום, והם הנקראים תמידין--אחד בבוקר ואחד בין הערביים, שנאמר "שניים ליום, עולה תמיד" (במדבר כח,ג).  [ב] ואימתיי זמן שחיטתן:  של בוקר, שוחטין אותו קודם שתעלה החמה, משיאיר פני כל המזרח; ופעם אחת דחקה שעה את הציבור בבית שני, והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום.

א,ב  [ג] תמיד של בין הערביים, שוחטין אותו משיאריך הצל ויוכר לכול שהאריך, והוא משש שעות ומחצה ומעלה, עד סוף היום; ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה, וקרב בתשע ומחצה.

א,ג  ולמה מאחרין אותו שתי שעות אחר תחילת זמן שחיטתו, מפני הקרבנות של יחידים או של ציבור--לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר, ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערביים:  חוץ מקרבן פסח לבדו, שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות.

א,ד  אין שוחטין את הפסח, אלא אחר תמיד של בין הערביים; וכן מחוסרי כיפורים מקריבין כפרתן אחר תמיד של בין הערביים, ביום ארבעה עשר--כדי שיהיו טהורין לאכול פסחיהן לערב.

א,ה  ערב פסחים, בין בחול בין בשבת, היה התמיד נשחט בשבע ומחצה, וקרב בשמונה ומחצה--כדי שיהיה להם פנאי לשחוט פסחיהן; ואם חל ערב פסחים להיות ערב שבת, היו שוחטין אותו בשש ומחצה בתחילת זמנו, וקרב בשבע ומחצה--כדי שיהיה להם ריוח ביום לצלות קודם שייכנס השבת.

א,ו  אף על פי שאין שוחטין אחר תמיד של בין הערביים, מקטירין כל דבר הראוי להקטרה כל היום; ומקטירין אברי עולות והאימורין, עד חצי הלילה כמו שביארנו במעשה הקרבנות.  ואברין ואימורין שלא נתאכלו, בין מן התמיד בין משאר הקרבנות--מהפכין בהן כל הלילה עד הבוקר, שנאמר "כל הלילה, עד הבוקר" (ויקרא ו,ב).

א,ז  אברים של תמיד דוחין את הטומאה, ואינן דוחין את השבת, אלא בערב שבת בלבד, מקטירין אברי תמיד של ערב שבת:  שהתמיד--תחילתו דוחה שבת, וסופו אינו דוחה.

א,ח  חלבי שבת--קרבין בלילי יום טוב, אם חל יום טוב להיות במוצאי שבת; אבל אין קרבין בלילי יום הכיפורים, שנאמר "עולת שבת, בשבתו" (במדבר כח,י):  ולא בשבת אחרת, ולא עולת חול ביום טוב.  [ח] ארבעה עשר שחל להיות בשבת--מקטירין חלבי הפסחים בלילי יום טוב, מפני שהם כחלבי שבת.

א,ט  אין פוחתין משישה טלאים המבוקרין, בלשכת הטלאים שבמקדש; ויהיו מוכנים קודם יום הקרבה, בארבעה ימים.  אף על פי שהיו מבקרין אותו מתחילה, לא היו שוחטין את התמיד, עד שמבקרין אותו שנייה קודם השחיטה, לאור האבוקות; ומשקין אותו מים בכוס של זהב, כדי שיהיה נוח להיפשט.

א,י  כמעשה תמיד של שחר, כן מעשה תמיד של בין הערביים; והכול כמעשה העולה שכתבנו במעשה הקרבנות.  ולא היו כופתין את הטלה, שלא יחקו את המינים, אלא אוחזין ידיו ורגליו, בידיהן; וכך הייתה עקידתו, ראשו לדרום ופניו למערב.

א,יא  תמיד של שחר--היה נשחט על קרן צפונית מערבית של בית המטבחיים, על טבעת שנייה; ושל בין הערביים--על קרן צפונית מזרחית ממנה, על טבעת שנייה:  כדי שיהיה כנגד השמש; דברי קבלה הן, שיהיו נשחטין כנגד השמש.

א,יב  טעו או שגגו, אפילו הזידו, ולא הקריבו תמיד של שחר--יקריבו תמיד של בין הערביים.  במה דברים אמורים, בשנתחנך המזבח.  אבל אם היה מזבח חדש, שעדיין לא קרב עליו כלום--לא יקריבו עליו תחילה בין הערביים:  שאין מחנכין מזבח העולה, אלא בתמיד של שחר.
 

הלכות תמידין ומוספין פרק ב

ב,א  מצות עשה להיות אש יקודה תמיד על המזבח, שנאמר "אש, תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו,ו); אף על פי שהאש ירדה מן השמיים, מצוה להביא אש מן ההדיוט--שנאמר "ונתנו בני אהרון הכוהנים, אש--על המזבח" (ראה ויקרא א,ז).

ב,ב  בבוקר עורכין עצים, ועושין בראש המזבח מערכה גדולה של אש--שנאמר "וביער עליה הכוהן עצים בבוקר בבוקר" (ויקרא ו,ה); וכן מצוה לעלות בשני גזרים של עץ עם תמיד של שחר, יתר על עצי המערכה--שנאמר "וביער עליה הכוהן עצים".  וכן מוסיפין שני גזרים עם תמיד של בין הערביים, שנאמר "וערכו עצים, על האש" (ויקרא א,ז)--מפי השמועה למדו, שבתמיד של בין הערביים הכתוב מדבר.

ב,ג  שני גזרים של בין הערביים--מעלין אותן שני כוהנים, כל אחד ואחד בעץ יחידי בידו:  שנאמר "וערכו" (ויקרא א,ז), הרי כאן שניים.  אבל של שחר, בכוהן אחד.

ב,ד  שלוש מערכות של אש, עושין בראש המזבח בכל יום:  ראשונה--מערכה גדולה, שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות; ומערכה שנייה בצידה--קטנה, שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום; ומערכה שלישית--אין עליה כלום אלא לקיום מצות האש, שנאמר "אש, תמיד תוקד" (ויקרא ו,ו).

ב,ה  מפי השמועה למדו שזה שנאמר "על מוקדה על המזבח" (ויקרא ו,ב), זו מערכה גדולה; "ואש המזבח, תוקד בו" (שם), זו מערכה שנייה של קטורת; "והאש על המזבח תוקד בו" (ויקרא ו,ה), זו מערכה שלישית של קיום האש.  אבל אברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב, נותנין אותן בצידי מערכה גדולה.

ב,ו  המכבה אש המזבח--לוקה, שנאמר "לא תכבה" (ויקרא ו,ה; ויקרא ו,ו); אפילו גחלת אחת, ואפילו הורידה מעל המזבח וכיבה--לוקה.  אבל אש מחתה, ואש מנורה שהכינה במזבח להדליק ממנה--אף על פי שכיבה אותן בראש המזבח, פטור:  שהרי ניתקה למצוה אחרת, ואין אני קורא בהן אש המזבח.

ב,ז  כשמסדר עצי מערכה גדולה, מסדר אותה במזרח המזבח, ויהיו מראיה, שהתחיל לסדר מן המזרח; וריוח היה בין הגזרים.  וראשי הגזרים הפנימיים, היו נוגעין בדשן שבאמצע המזבח; והוא הנקרא תפוח.

ב,ח  ואחר שמסדר מערכה גדולה, חוזר ובורר עצי תאנה יפים; ומסדר מערכה שנייה של קטורת מכנגד קרן מערבית דרומית, משוכה מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות, ובה, כמו חמש סאין גחלים.  ובשבת עושין בה כמו שמונה סאין גחלים, מפני שעליה מקטירין בכל שבת שני בזיכי לבונה של לחם הפנים.

ב,ט  מערכה שלישית של קיום האש--עושה אותה בכל מקום שירצה מן המזבח, ומצית בה את האש; ולא יצית האש למטה, ויעלה אותה למזבח, אלא במזבח עצמו מציתין, שנאמר "ואש המזבח, תוקד בו" (ויקרא ו,ב)--מכאן להצתה, שלא תהיה אלא בראשו של מזבח.

ב,י  הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום--מצות עשה, שנאמר "והרים את הדשן" (ויקרא ו,ג); והיא עבודה מעבודות כהונה.  ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן--יהיו פחותין מן הכלים שמשמש בהן בשאר עבודות, שנאמר "ופשט, את בגדיו, ולבש, בגדים אחרים . . . והרים את הדשן" (ראה ויקרא ו,ג-ד):  אינו אומר אחרים שיהיו בגדי חול, אלא שיהיו פחותין מן הראשונות, לפי שאין דרך ארץ שימזוג כוס לרבו, בבגדים שבישל בהן קדירה לרבו.

ב,יא  אימתיי תורמין הדשן--בכל יום, משיעלה עמוד השחר; וברגלים, משליש אחרון של לילה; וביום הכיפורים, מחצות הלילה.

ב,יב  כיצד תורמין:  מי שזכה לתרום, טובל ולובש בגדי הרמה, ומקדש ידיו ורגליו; ואומרים לו היזהר שמא תיגע בכלי, עד שתקדש ידיך ורגליך.  ואחר כך לוקח המחתה, ושל כסף הייתה; והיא הייתה נתונה במקצוע בין כבש למזבח, במערבו של כבש.  ונוטל את המחתה, ועולה לראש המזבח; ומפנה את הגחלים, הילך והילך, וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש, ויורד למטה לארץ.

ב,יג  והופך פניו לצפון, ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון; וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלושה טפחים, במקום שנותנים מוראות העוף, ודישון המזבח הפנימי והמנורה.  וחתייה זו שחותה במחתה, ומוריד לרצפה אצל המזבח--היא המצוה של כל יום.

ב,יד  [יג] אחר שירד זה שתרם, רצים הכוהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם במהרה, ונוטלין את המגרפות ואת הצינורות, ועולין לראש המזבח; וכל אברי העולות ואימורי הקרבנות שלא נתאכלו כל הלילה, מחזירין אותם לצדדי המזבח.  ואם אין הצדדין מחזיקין, סודרים אותם בכבש כנגד הסובב.

ב,טו  ואחר כך גורפין את הדשן במגרפות מכל צדדי המזבח, ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח, וגורפין מאותה הערימה בפסכתר, והוא כלי גדול שמחזיק לתך; ומורידין אותו למטה.  וברגלים לא היו מורידין אותו, אלא מניחין הערימה גבוהה באמצע המזבח, מפני שהוא נואי למזבח.

ב,טז  [יד] כל מי שרצה מן הכוהנים--ממלא מן הדשן שהורידו למטה, ומוציא חוץ לעיר לשפך הדשן; ואין להוצאת הדשן לחוץ פיס, אלא כל הרוצה.  ומעולם לא נתעצל כוהן, מלהוציא את הדשן.  [טו] ואף על פי שאין הוצאתו לחוץ עבודה, אין בעלי מומין מוציאין אותו.

ב,יז  וכשמוציאין אותו חוץ לעיר, מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחוזקה, ולא הזרמים גורפים אותו; ולא יפזרנו שם--שנאמר "ושמו" (ויקרא ו,ג), שיניחנו בנחת.  ואסור ליהנות בו.
 

הלכות תמידין ומוספין פרק ג

ג,א  מצות עשה להקטיר הקטורת על מזבח הזהב שבהיכל פעמיים בכל יום, בבוקר ובין הערביים--שנאמר "והקטיר עליו אהרון, קטורת סמים . . ." (שמות ל,ז).  לא הקטירו בבוקר--יקטירו בין הערביים, אפילו היו מזידין; ואין מחנכין מזבח הזהב, אלא בקטורת של בין הערביים.

ג,ב  כמה מקטירין ממנה בכל יום:  משקל מאה דינרין--חמישים בבוקר, וחמישים בין הערביים.  מזבח שנעקר, מקטירין קטורת במקומו; וקטורת שפקעה מעל גבי המזבח, אפילו קרטין שבה--אין מחזירין אותן.

ג,ג  בעת שמקטירין הקטורת בהיכל בכל יום--פורשין כל העם מן ההיכל, ומבין האולם ולמזבח:  לא יהיה שם אדם, עד שייצא זה שהקטיר הקטורת.  וכן בשעה שייכנס בדם חטאות הנעשות בפנים, פורשים הכול מבין האולם ולמזבח עד שייצא:  שנאמר "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד, בבואו לכפר בקודש" (ויקרא טז,יז)--בניין אב לכל כפרה שבקודש, שלא יהיה שם אדם.

ג,ד  כיצד סדר הקטרת הקטורת בכל יום:  מי שזכה בדישון המזבח הפנימי נכנס וכלי קודש, וטני היה שמו, ושל זהב היה, ומחזיק קביים וחצי; מניח הטני בארץ לפניו, וחופן בידיו האפר והפחם שבתוך המזבח ונותן לתוך הטני, ובאחרונה מכבד את השאר לתוכו, ומניחו שם בהיכל ויוצא.

ג,ה  ומי שזכה בקטורת נוטל כלי מלא קטורת גדוש, וכסוי היה לו ובזך היה שמו, ונותן הבזך בתוך כלי אחר, וכף היה שמו; ומכסה את הכף בבגד קטן, ואוחז הכף בידו ונכנס, ועימו אחר, במחתה של אש בידו.

ג,ו  [ה] וכיצד חותה:  זה שזכה במחתה לוקח מחתה של כסף, ועולה לראש המזבח, ומפנה את הגחלים הילך והילך; ונוטל מן הגחלים שנתאכלו במערכה שנייה, ויורד ומערן לתוך מחתה של זהב.  אם נתפזרו מן הגחלים כמו קב או פחות, מכבדן לאמה; ובשבת, כופה עליהן הפסכתר.  ואם נתפזר יתר על קב, חוזר וחותה.

ג,ז  [ו] שלושה דברים היה הפסכתר משמש--כופין אותו על הגחלים, ועל השרץ בשבת, ומורידין בו את הדשן מעל המזבח.

ג,ח  [ז] ומקדים לפניהם זה שדישן המזבח הפנימי, ונוטל הטני שבו דישון המזבח, ומשתחווה ויוצא.  וזה שבידו המחתה צובר את הגחלים על גבי המזבח הפנימי, ומרדדן בשולי המחתה, ומשתחווה ויוצא.  וזה שבידו הכף, נוטל את הבזך מתוך הכף, ונותנו לאהובו או לקרובו, ורואה אם נתפזר מן הקטורת מעט בכף; אהובו או קרובו נותן לו לתוך חופניו זה שנתפזר עם הקטורת שבבזך, ומשתחווה ויוצא.

ג,ט  [ח] ואומרין לזה המקטיר, היזהר שלא תתחיל מלפניך--שלא תיכווה; ומתחיל ומשליך הקטורת על האש בנחת כמי שמרקד סולת, עד שתתרדה על כל האש.  [ט] ואין המקטיר מקטיר, עד שהממונה אומר לו הקטר; ואם כוהן גדול הוא, אומר לו הממונה, אישי כוהן גדול, הקטר.  ואחר שאומר לו, יפרשו כל העם; ויקטיר המקטיר, וישתחווה וייצא.

ג,י  דישון המנורה, והטבת נרותיה בבוקר ובין הערביים--מצות עשה, שנאמר "יערוך אותו אהרון ובניו" (שמות כז,כא); והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה, כקרבנות שקבוע להן זמן--שנאמר "להעלות נר, תמיד" (שמות כז,כ; ויקרא כד,ב).  [יא] וכמה שמן הוא נותן לכל נר:  חצי לוג--שנאמר "מערב עד בוקר" (שמות כז,כא; ויקרא כד,ג), תן לו כמידה שיהיה דולק מערב עד בוקר.  ואין מחנכין המנורה, אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערביים.

ג,יא  [יב] מה הוא דישון המנורה:  כל נר שכבה--מסיר הפתילה וכל השמן שבנר, ומקנחו, ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במידה, שהוא חצי לוג; וזה שהסיר, משליכו במקום הדשן אצל המזבח, עם דישון המזבח הפנימי והחיצון; ומדליק נר שכבה.  והדלקת הנרות, היא הטבתם.  ונר שמצאו שלא כבה, מתקנו.

ג,יב  [יג] נר מערבי שכבה--אין מדליקין אותו אחר דישונו, אלא ממזבח החיצון.  אבל שאר הנרות--כל נר שכבה מהן, מדליקו מנר חברו; [יד] וכיצד מדליקו:  מושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה, לפי שהנרות קבועים במנורה; ואינו יכול להדליק בנר אחר, משום ביזיון.

ג,יג  [טו] כל הפתילות שאסור להדליק בהן בשבת, אסור להדליק בהן במקדש במנורה--שנאמר "להעלות נר, תמיד" (שמות כז,כ; ויקרא כד,ב), שתהיה שלהבת עולה מאליה.

ג,יד  [טז] לא היה מטיב כל הנרות בפעם אחת, אלא מטיב חמישה נרות, ומפסיק, ועושה עבודה אחרת; ואחר כך נכנס, ומטיב השניים:  כדי להרגיש את כל העזרה.

ג,טו  [יז] כל נר שכבה, מדליקין אותו מנר אחד מהן כמו שביארנו.  וכיצד סדר ההטבה:  זה שזכה בדישון המנורה נכנס, וכלי בידו, וכוז שמו, ושל זהב היה דומה לקיתון גדול.  מדשן בו את הפתילות שכבו, ואת השמן שנשאר בנר; ומטיב חמישה נרות.  ומניח הכוז שם לפני המנורה, על מעלה שנייה משלוש מעלות שלפניה; ויוצא.  ואחר כך נכנס, ומטיב שני הנרות; ונוטל הכוז בידו, ומשתחווה ויוצא.

ג,טז  [יח] חביתי כוהן גדול--מצות עשה להקריבן בכל יום, מחצה בבוקר עם תמיד של שחר ומחצה בין הערביים עם תמיד של בין הערביים.  ולישתן ואפייתן דוחין את השבת ואת הטומאה, ככל קרבן שקבוע לו זמן:  שנאמר "תופיני" (ויקרא ו,יד)--שתהיה נאה, ולא תיאפה מבערב.  ועוד, אם תיאפה מבערב--תיפסל בלינה, שהמרחשת מכלי הקודש היא כמו שביארנו.  [יט] טחינת סולתן והרקדן--בחוץ, ואינן דוחין את השבת.

ג,יז  [כ] כוהן שהקריב מחצה בשחרית, ומת או נטמא או נולד לו מום, ומינו כוהן אחר תחתיו--לא יביא חצי עישרון מביתו, ולא חצי עישרון של ראשון; אלא מביא עישרון שלם, וחוצהו, ומקריב מחצה, ומחצה אבד:  [כא] נמצאו שני חציין קרבין, ושני חציין אובדין.  ואלו שני החציין האובדין--מניחין אותן עד שתעבור צורתן, ויוצאין לבית השריפה; וכן אם אבד או נטמא החצי של בין הערביים.  והיכן שורפין אותן, בעזרה.

ג,יח  [כב] מת כוהן גדול בשחרית אחר שהקריב חצי העישרון, ולא מינו כוהן אחר--מביאין היורשין עישרון שלם, ועושין אותו חביתין; ושלמה הייתה קרבה.  מת כוהן גדול קודם שיקריבו בבוקר, ולא מינו כוהן אחר--מקריבין אותה עישרון שלם בבוקר, ועישרון שלם בין הערביים.  ואין כופלין שמנה ולבונתה, אף על פי שנכפלה הסולת; אלא מפרישין להם שלושת לוגין שמן, וקומץ לבונה, לוג ומחצה שמן וחצי קומץ לבונה לעישרון של בוקר, ולוג ומחצה שמן וחצי קומץ לבונה לעישרון של בין הערביים.
 

הלכות תמידין ומוספין פרק ד

ד,א  כל העבודות האלו שעושין בכל יום, בפיס היו עושין אותן.  וכיצד היו עושין:  כל כוהני בתי אבות של יום נכנסין ללשכת הגזית, אחר שיעלה עמוד השחר; והן מלובשין בבגדי כהונה.  והממונה שעל הפייסות עימהן, והן עומדין בהקפה; והממונה נוטל מצנפת מעל ראשו של אחד מהן ומחזירה, והוא האיש שמתחילין למנות ממנו.

ד,ב  ומפיסין כמו שיתבאר, [ב] ויוצאין לעבודה אנשים שעובדין.  ושאר הכוהנים--מוסרין אותן לחזנין, ומפשיטין אותן את בגדי הקודש, ולא היו מניחין עליהן אלא המכנסיים בלבד, עד שלובשין בגדי חול; וחוזרין ופושטין את המכנסיים של קודש, ומחזירים החזנים את הכלים לחלונות.

ד,ג  כיצד מפיסין:  עומדין בהיקף, ומסכימין על מניין שמונין מאה או אלף, או כל מניין שיסכימו עליו.  והממונה אומר להם הצביעו, והן מוציאין אצבעותיהן אחת או שתיים; ואם הוציא שלוש, מונין לו שלוש.  ואין מוציאין גודל במקדש, מפני הרמאים, שהגודל קצר, ונוח להוציאו ולכפותו; והמוציא גודל, אין מונין אותו לו.

ד,ד  ומתחיל הממונה למנות, מן האיש הידוע שהסיר מצנפתו תחילה; ומונה על אצבעותיהן, וחוזר חלילה עד שישלים המניין שהסכימו עליו.  והאיש ששלם המניין אצל אצבעו, הוא שיצא בפיס ראשון לעבודה.

ד,ה  [ד] ולמה מונין המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו, ולא היה מונה על האנשים עצמן--לפי שאסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר, שנאמר "ויפקדם בטלאים" (שמואל א טו,ד).

ד,ו  [ה] ארבעה פייסות היו מפיסין בכל יום, בשחרית:  הפיס הראשון, מי תורם את המזבח; הפיסו, וזכה מי שזכה לתרום.  והוא מסדר את המערכה, והוא מעלה שני גזרי עצים למזבח; והוא מכניס מחתה מלאה אש מן המזבח החיצון למזבח הזהב, להקטיר עליה קטורת.

ד,ז  [ו] הפיס השני, זוכין בו שלושה עשר על סדר עמידתן.  כיצד:  הממונה אומר להם הצביעו, ומונה כדרך שביארנו.  וזה שיצא בפיס ראשון, הוא שוחט תמיד של שחר; והשני שהוא עומד בצידו, הוא מקבל את דם התמיד והוא זורקו; והשלישי הסמוך לשני, מדשן מזבח הפנימי שהוא מזבח הקטורת; והרביעי שבצידו, מדשן את המנורה ומטיב את הנרות; והחמישי, מעלה ראש התמיד ורגלו לכבש; והשישי, מעלה שתי הידיים; והשביעי, מעלה העוקץ והרגל; והשמיני, מעלה החזה והגרה; והתשיעי, מעלה שתי הדפנות; והעשירי, מעלה הקרביים; והאחד עשר, מעלה סולת הנסכים; והשנים עשר, מעלה החביתין; והשלושה עשר, מעלה היין של נסכים.

ד,ח  [ז] הפיס השלישי--אומר להן הממונה לכל אנשי בית אב של אותו היום, מי שלא הקטיר קטורת מימיו, יבוא ויפיס.  יתקבצו אצל הממונה, ויפיסו; ומי שיצא בפיס זה ראשון, הוא שיזכה להקטיר קטורת.

ד,ט  [ח] הפיס הרביעי--מתקבצין כולן, ומפיסין לידע מי מעלה אברים מן הכבש למזבח; הפיסו, וזכה מי שזכה.

ד,י  תמיד של בין הערביים--אין מפיסין לו פיס אחר, אלא כל כוהן שזכה בעבודה מן העבודות שחרית, יזכה בה בין הערביים:  חוץ מן הקטורת, שהן מפיסין לה פיס אחר בין הערביים; ויבואו כל מי שלא הקטיר קטורת מעולם מאנשי אותו בית אב, ויפיסו עליה.  ואם כבר הקטירו כולן מימיהן, מפיסין לה כולן בשחרית בפיס שלישי; וזה שזכה בה שחרית, מקטירה בין הערביים.

ד,יא  [ט] בשבת, שיש שם תמידין ומוספין ושני בזיכי לבונה, כיצד הם עובדין:  מפיסין בשחר אנשי אותו בית אב של משמר היוצא, ומקריבין תמיד של שחר ושני כבשי עולה של מוספין; וכל שזכה בעבודה מעבודות התמיד של שחר, הוא זוכה בה בשני כבשי מוסף.

ד,יב  והמשמר האחר שייכנס בשבת, מפיסין פייסות אחרות לתמיד של בין הערביים.  ואלו ואלו, חולקין בלחם הפנים.  [י] ואין אוכלין את הלחם, עד שיקטירו שני בזיכי לבונה על האש; והלבונה טעונה מלח, כשאר הקרבנות.  [יא] ואחר קרבן המוספין, מקטירין שני הבזיכין; ושני כוהנים מקריבין את שני הבזיכין.

ד,יג  [יב] כיצד חולקין לחם הפנים בכל שבתות השנה--הנכנס נוטל שש חלות, ומשמר היוצא נוטל שש:  הנכנסין חולקין ביניהם בצפון, שהרי הן מוכנים לעבודה; והיוצאין חולקין בדרום.  ובזמן שיהיה יום טוב של אחד משלוש רגלים בשבת, וכן בשבת שבתוך החג--חולקין כל המשמרות בשווה בלחם הפנים.

ד,יד  וכן אם חל יום טוב הראשון של חג באחד בשבת--חולקין כל המשמרות בשווה מערב יום טוב שהוא שבת, בלחם הפנים:  מפני שהקדימו לעבודה.  וכן אם חל יום טוב האחרון להיות בערב שבת--חולקין כל המשמרות בשווה בלחם הפנים, באותה שבת שהיא מוצאי החג.  ודבר זה תקנה, מפני שנתאחרו הכוהנים בשביל חילוק לחם הפנים; ואם נתאחר אחד מבעלי משמר ולא בא, יימצא אחר.

ד,טו  [יג] חל יום אחד להפסיק בין השבת ובין יום טוב, כגון שהיה יום טוב הראשון של חג בשני או יום טוב האחרון בחמישי, או יום טוב של עצרת שחל להיות בשני או בחמישי--משמר שזמנו קבוע באותה שבת, נוטל עשר חלות, וזה הנכנס, נוטל שתיים:  שהרי לא נשאר להם לעבודה הם לבדם אלא יום אחד, שהוא ערב שבת או אחד בשבת; ומתעצלין, ואין בא מהן אלא מעט.

ד,טז  [יד] כוהן גדול, לעולם נוטל מכל משמר חצי החלות שזכה בהן:  שנאמר "והייתה לאהרון ולבניו" (ויקרא כד,ט)--מחצה לאהרון, ומחצה לבניו; ואין כוהן גדול נוטל פרס, שאין זה כבודו.
 

הלכות תמידין ומוספין פרק ה

ה,א  מצות עשה לסדר לחם הפנים בכל יום שבת, על השולחן לפני ה' בהיכל--שנאמר "ביום השבת ביום השבת, יערכנו" (ויקרא כד,ח).  [ב] ודבר ברור בתורה שהוא שתים עשרה חלות, כל חלה שני עשרונים.  ועורכין אותו שני סדרים--שש חלות בכל סדר, חלה על גבי חלה; ובין כל שתי חלות שלושה קנים של זהב, כדי שתהיה הרוח מנשבת בו; וסומך כל מערכה, בשתי קשוות.

ה,ב  ונותנין בצד כל מערכה, כלי שיש בו קומץ לבונה--שנאמר "ונתת על המערכת, לבונה זכה" (ויקרא כד,ז); וכלי זה, הוא הנקרא בזך.  נמצאו שני קומצי לבונה בשני הבזיכין.  ושוליים היו לבזיכין, כדי שיניחום על השולחן.

ה,ג  שני הסדרים מעכבין זה את זה, ושני הבזיכין מעכבין זה את זה; והסדרים והבזיכין, מעכבין זה את זה.  ואין מחנכין את השולחן, אלא בלחם הפנים בשבת.

ה,ד  מיום השבת ליום השבת, מוציאין את הלחם שהוא שם על השולחן משבת שעברה, ומסדרין לחם אחר.  וזה שמוציאין--הוא שחולקין שתי המשמרות הנכנסת והיוצאת, עם כוהן גדול; ואוכלין אותו.

ה,ה  [ד] וכיצד מסדרין את הלחם:  ארבעה כוהנים נכנסים, שניים בידם שני סדרים, ושניים בידם שני בזיכין; וארבעה מקדימין לפניהם, שניים ליטול שני סדרים ושניים ליטול שני בזיכין שהיו שם על השולחן.  הנכנסין עומדין בצפון, ופניהם לדרום; והיוצאין עומדין בדרום, ופניהם לצפון.  אלו מושכין, ואלו מניחין, וטפחו של זה, לתוך טפחו של זה--שנאמר "לפניי תמיד" (שמות כה,ל).

ה,ו  [ה] יצאו, ונתנו את הלחם שהוציאו על שולחן זהב אחר שהיה באולם; והקטירו הבזיכין, ואחר כך מחלקין החלות.  ואם חל יום הכיפורים להיות בשבת, החלות מתחלקות לערב.

ה,ז  [ו] כיצד מעשה לחם הפנים:  מביאין עשרים וארבע סאים חיטים הראויין למנחות, ושפין אותן ובועטין בהן, כשאר חיטי מנחות; וטוחנין אותן, ומנפין מהן באחת עשרה נפה ארבעה ועשרים עישרון סולת.  ועושין מהן, שתים עשרה חלות מצות.

ה,ח  לא ניפה אותן באחת עשרה נפה, או שלא הוציאן מעשרים וארבע סאים--הואיל ונעשו סולת מכל מקום, כשרות:  לא נאמרו השיעורין האלו, אלא למצוה.

ה,ט  [ז] ולישתן ועריכתן, בחוץ; ואפייתן, בפנים בעזרה כשאר המנחות.  ולשין אותן, אחת אחת; ואופין אותן, שתיים שתיים.  [ח] ושלושה דפוסין של זהב היו להן--אחד שנותנין בו החלה והיא בצק, והשני שאופין אותה בו; והשלישי שנותנין אותה בו כשרודה אותה מן התנור, כדי שלא תתקלקל.

ה,י  [ט] כל חלה מהן מרובעת--שנאמר "לחם פנים" (שמות כה,ל), שיהיו לו פנים רבים.  אורך כל חלה מהן עשרה טפחים, ורוחבה חמישה טפחים, ורומה שבע אצבעות; והשולחן--אורכו שנים עשר טפח, ורוחבו שישה טפחים.  נותן אורך החלה על רוחב השולחן--נמצאת החלה יוצאת שני טפחים מכאן, ושני טפחים מכאן; וכופל את היוצא מכאן ומכאן, ויישאר בין שני הקצוות ריוח באמצע.  וכן מניח חלה על גבי חלה, עד שעורך שש חלות.  וכן עושה בצידה מערכה שנייה, שש חלות.

ה,יא  [י] אין אפיית לחם הפנים דוחה את השבת, ולא את יום טוב, אלא בערב שבת אופין אותן, ועורכין אותן למחר; ואם חל שני ימים טובים של ראש השנה להיות בחמישי ובערב שבת, אופין אותן מיום רביעי.  [יא] ולא סידור הקנים, ולא נטילתן דוחה את השבת; אלא מערב שבת נכנס ושומטן, ונותנן לאורך השולחן, ובאחד בשבת נכנס, ומכניס את הקנים בין החלות.

ה,יב  סידר את הלחם בשבת כמצותו, ולא הניח עימו בזיכי לבונה עד למחר, ולשבת הבאה הקטיר הבזיכין--נפסל הלחם, ואינו קדוש; וכן אם סידר הלחם והבזיכין באחד בשבת, והקטיר הבזיכין לאחר שבת הבאה--הלחם אינו קדוש, ונפסל.  אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת, נפסל הלחם.

ה,יג  כיצד יעשה בלחם ובבזיכין שסידר אותן לאחר השבת:  יניח אותן שם על השולחן, עד שיעבור עליהן יום השבת והן מסודרין; ואחר כך יקטיר הבזיכין לשבת הבאה, אחר השבת שעברה עליהן והן מסודרין--שאפילו נשאר הלחם עם הבזיכין על השולחן כמה שבתות, אין בכך כלום.

ה,יד  סידר את הלחם ואת הבזיכין בשבת כמצותן, והקטיר את הבזיכין לאחר השבת, בין לאחר שבת זו, בין לאחר שבת אחרת הבאה--נפסל הלחם; והרי הוא כקודשים שנפסלו, שחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא כמו שיתבאר.

ה,טו  נפרסה חלה אחת מן הלחם--אם עד שלא הסיר הלחם מעל השולחן נפרסה--הלחם פסול, ואינו מקטיר עליו את הבזיכין; ואם אחר שהסיר הלחם נפרס--הלחם פסול, ומקטיר עליו את הבזיכין.  [טז] הגיע זמן הלחם להסירו, הרי זה כמי שהסירו; ואם נפרס הלחם--מקטיר הבזיכין, אף על פי שלא פירק המערכת.

ה,טז  נטמא אחד מן הסדרים, בין לפני הקטרה בין לאחר הקטרה, או שנטמא אחד מן הבזיכין--הטמא בטומאתו, והטהור בטהרתו.
 

הלכות תמידין ומוספין פרק ו

ו,א  סדר עבודות התמידות בכל יום, כך הוא:  סמוך לעליית השחר, יבוא הממונה שעל הפייסות, ויקיש על העזרה, ופותחין לו, ומבלשין את כל העזרה, ומעמידין עושי חביתין לעשות החביתין; וכל הכוהנים ששם כבר טבלו קודם שיבוא הממונה, ולבשו בגדי כהונה.  ויבואו ויעמדו בלשכת הגזית, ויפיסו פיס ראשון ושני, ויזכה כל אחד במלאכתו, כמו שביארנו.  ומתחיל זה שזכה בתרומת הדשן, ותורם על הסדר שאמרנו.

ו,ב  ואחר כך מסדר מערכה גדולה, ואחר כך מסדר מערכה שנייה; ואחר כך מעלה שני גזרי עצים, ומניחן על מערכה גדולה להרבות האש.  ואחר כך נכנסין ללשכת הכלים, ומוציאין כל כלי השרת שצריכין להן כל היום.  ומשקין את התמיד מים.  וזה שזכה בשחיטתו, מושכו לבית המטבחיים; וילכו אחריו הכוהנים שזכו להעלות האברים, ושוהין שם עד שפותחין שער ההיכל הגדול.  ובשעת פתיחת השער, שוחטין את התמיד.

ו,ג  ואחר כך נכנסין להיכל שני כוהנים--האחד שזכה בדישון המזבח הפנימי, והשני שזכה בדישון המנורה.  [ב] והמדשן את המזבח מדשנו, בשעה שהשוחט שוחט את התמיד.  ואחר כך זורק הדם, זה שקיבלו.  [ג] ואחר שזורקין את הדם, מטיב זה שבהיכל חמש הנרות; ויוצאין שניהן מן ההיכל.

ו,ד  ואלו שבבית המטבחיים--מפשיטין ומנתחין, וכל אחד מעלה אבר שזכה בו לכבש.  ונותנין האברים מחצי כבש ולמטה, במערבו; ושל מוספין--היו נותנין אותן מחצי כבש ולמטה, במזרחו; ושל ראשי חודשים--נותנין על המזבח מלמעלה, בין קרן לקרן במקום הילוך רגלי הכוהנים, כדי לפרסמו, שהוא ראש חודש.

ו,ה  ומולחין שם את האברים, ובוזקין מלח על גבי הכבש, אפילו בשבת--כדי שלא יחליק וייפלו הכוהנים שם, בעת הליכתן בעצים למערכה; ואף על פי שהמלח חוצץ בין רגליהם ובין הכבש, הואיל ואין ההולכה הזאת עבודה, אינן חוששין.

ו,ו  [ד] ואחר שמעלין האברים לכבש, מתכנסין כולם ללשכת הגזית; והממונה אומר להם, ברכו ברכה אחת.  והן פותחין וקוראין אהבת עולם, ועשר הדיברות, ושמע, ווהיה אם שמוע, וויאמר, ואמת ויציב, ורצה, ושים שלום; ובשבת מוסיפין ברכה אחת, והיא שיאמרו אנשי משמר היוצא לאנשי משמר הנכנס, מי ששיכן את שמו בבית הזה, ישכן ביניכם אהבה אחווה שלום וריעות.

ו,ז  ואחר כך מפיסין פיס שלישי ורביעי, וזוכה בקטורת מי שזוכה, ונכנס ומקטיר; ואחר כך נכנס זה שזכה בדישון המנורה, ומטיב שתי הנרות.  ויוצא זה שהקטיר, עם מדשן המנורה, ועומד על מעלות האולם, הוא ואחיו הכוהנים.

ו,ח  [ה] כשיגיעו בין האולם ולמזבח, נטל אחד את המגרפה, וזרקה בין האולם ולמזבח, והיה לה קול גדול.  ושלושה דברים הייתה משמשת--כוהן שהוא שומע את קולה, יודע שאחיו הכוהנים נכנסין להשתחוות, והוא רץ ובא; ובן לוי שהוא שומע את קולה, יודע שאחיו הלויים נכנסין לדבר בשיר, והוא רץ ובא; וראש המעמד כשהיה שומע את קולה, היה מעמיד את הטמאים על שער המזרח מפני החשד, שיידעו הכול, שעדיין לא הביאו כפרתן.

ו,ט  ואחר כך מעלה זה שזכה באברים, את האברים מן הכבש למזבח; ואחר שמעלין את האברים, מתחילין אלו שעל מעלות האולם, ומברכין ברכת כוהנים ברכה אחת בשם המפורש, כמו שביארנו במקומה.

ו,י  ואחר כך מעלין סולת הנסכים, ואחר הסולת מקטיר החביתין.  ואחר החביתין מעלין את היין לניסוך; ובשעת הניסוך, אומרין הלויים בשיר, ומכין המשוררין במיני ניגון שבמקדש, ותוקעין תשע תקיעות על פרקי השיר.

ו,יא  [ו] כשהיו נותנין היין למנסך, היו שני כוהנים עומדין על שולחן החלבים ושתי חצוצרות בידן; והסגן עומד על קרן המזבח, והסודרין בידו.  תקעו והריעו ותקעו.  ובאו ועמדו אצל זה הממונה על הצלצל, אחד מימינו ואחד משמאלו.  [ז] שחה המנסך לנסך--מניף הסגן בסודרין, הקיש זה בצלצל, ותקעו אלו בחצוצרות, ודיברו הלויים בשיר.  הגיעו לפרק--תקעו, והשתחוו כל העם שבעזרה; על כל פרק, תקיעה, ועל כל תקיעה, השתחוויה.  וכל התקיעות שעל התמיד, תשע כמו שביארנו.

ו,יב  [ח] אין אומרין שירה, אלא על עולת הציבור וזבחי שלמיהם האמורין בתורה; אבל עולת נדבה שמקריבין ממותר תרומת הלשכה--אף על פי שהן של ציבור, אין אומרין עליהן שירה; וכן נסכים הבאין בפני עצמן, אין אומרין עליהן שירה.

ו,יג  [ט] השיר שהיו הלויים אומרין--ביום הראשון, "לה', הארץ ומלואה . . ." (תהילים כד,א); בשני, היו אומרין "גדול ה' ומהולל, מאוד . . ." (תהילים מח,ב); בשלישי, "אלוהים, ניצב בעדת אל . . ." (תהילים פב,א); ברביעי, "אל נקמות, ה' . . ." (תהילים צד,א); בחמישי, "הרנינו, לאלוהים עוזנו . . ." (תהילים פא,ב); בשישי, "ה' מלך, גאות לבש . . ." (תהילים צג,א); בשבת, "מזמור שיר, ליום השבת" (תהילים צב,א).

ו,יד  במוספי שבת, אומרין שירת "האזינו" (דברים לב,א), וחולקין אותה לשישה פרקים ה'ז'י'ו' ל'ך', כדרך שקוראין אותה שישה בבית הכנסת; ואומרין פרק בכל שבת.  גמרו השירה בשישה שבתות, חוזרין לראש.  במנחה של שבת, אומרין "אז ישיר משה" (שמות טו,א) ו"מי כמוך" (שמות טו,יא).

ו,טו  במוסף של ראש השנה, היו אומרין "הרנינו, לאלוהים עוזנו" (תהילים פא,ב); ואם חל להיות בחמישי, אומרין "הסירותי מסבל, שכמו" (תהילים פא,ז).  במנחה של ראש השנה, היו אומרין "קול ה', יחיל מדבר . . ." (תהילים כט,ח).  [י] ראש חודש שחל להיות בשבת--שירה של ראש חודש, דוחה את שירה של שבת, כדי לפרסמו, שהיום ראש חודש.

ו,טז  [יא] בשבת מקטירין את שני בזיכי לבונה עם המוספין, קודם ניסוך יין של מוספין.  וכסדר שעושין כל יום בבוקר, כך עושין בין הערביים:  חוץ מהרמת הדשן ממזבח החיצון, וסידור המערכות, והפייסות--שאין עושין דברים אלו אלא בכל יום בשחר בלבד, כמו שביארנו.
 

הלכות תמידין ומוספין פרק ז

ז,א  בראשי חודשים, מקריבין מוסף ראש החודש אחר תמיד של שחר.  וכמה הוא מוסף ראש חודש:  פרים שניים ואיל אחד ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר עיזים, חטאת.

ז,ב  מעשה כל העולות אחד הוא, כמעשה התמיד; ומעשה החטאת של ראשי חודשים ושל מועדות, כמעשה החטאת הנאכלת שביארנו.

ז,ג  בפסח--מקריבין קרבן מוסף בכל יום מיום הראשון עד יום השביעי, כמוסף ראשי חודשים:  פרים שניים ואיל אחד ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר, חטאת הנאכלת.

ז,ד  ביום שני של פסח, שהוא יום שישה עשר בניסן--מקריבין יתר על מוסף של כל יום, כבש לעולה עם עומר התנופה; והיא מנחה של ציבור, כמו שביארנו.  [ד] וזמנו קבוע; ולפיכך דוחה את השבת, ואת הטומאה.

ז,ה  אין מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל, שנאמר "והבאתם את עומר ראשית קצירכם, אל הכוהן" (ויקרא כג,י):  מצותו לבוא מן הקרוב; לא ביכר הקרוב, מביאין אותו מכל מקום מארץ ישראל.  [ו] מצותו להיקצר בלילה--בליל שישה עשר, בין בחול בין בשבת; [ז] וכל הלילה כשר לקצירת העומר.  ואם קצרוהו ביום, כשר.  [ח] מצותו לבוא מן הקמה; לא מצאו, יביאו מן העומרים.  [ט] מצותו לבוא מן הלח; לא מצאו, יביאו מן היבש.

ז,ו  [י] היה דרכן להביא מן השדות שבדרום:  היה נר חצי השדה, וזורע חצייה בשנה זו; ובשנה אחרת נר החצי שזרע, וזורע החצי שנר ומביא ממנו.

ז,ז  [יא] עומר זה, מן השעורים היה בא; ודבר זה, קבלה ממשה רבנו.  וכיצד היה נעשה:  מערב יום טוב יוצאין שלוחי בית דין, ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור.  וכל העיירות הסמוכות לשם, מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול; וקוצרין שלוש סאין שעורים, בשלושה אנשים, ובשלוש קופות, ובשלוש מגלות.

ז,ח  כיון שחשיכה, אומר להם הקוצר לכל העומדים שם--בא השמש, אומרין לו הין; בא השמש, אומרין לו הין; בא השמש, אומרין לו הין.  מגל זה, אומרין לו הין; מגל זה, אומרין לו הין; מגל זה, אומרין לו הין.  קופה זו, אומרין לו הין; קופה זו, אומרין לו הין; קופה זו, אומרין לו הין.  ואם היה שבת, אומר להן--שבת זו, אומרין לו הין; שבת זו, אומרין לו הין; שבת זו, אומרין לו הין.  אקצור, והן אומרין לו קצור.  שלושה פעמים, על כל דבר ודבר.

ז,ט  וכל כך למה:  מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני, שהן אומרין שזה שנאמר בתורה "ממוחרת, השבת" (ויקרא כג,יא; ויקרא כג,טו; ויקרא כג,טז), הוא שבת בראשית; ומפי השמועה למדו חכמים, שאינה אלא שבת יום טוב.  וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין, בכל דור ודור, שהיו מניפין את העומר בשישה עשר בניסן, בין בחול בין בשבת.

ז,י  והרי נאמר בתורה "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, עד עצם היום הזה" (ויקרא כג,יד), ונאמר "ויאכלו מעבור הארץ, ממוחרת הפסח--מצות וקלוי" (יהושוע ה,יא).  ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע, כמו שדימו הטיפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה, אלא נקרוא נקרה; אלא מאחר שתלה הדבר במוחרת הפסח, הדבר ברור שמוחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על איזה יום הוא, מימי השבוע.

ז,יא  [יב] קצרוהו, ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה, וחבטו אותו, וזורין, ובוררין.  ולוקחין את השעורין, ומהבהבין אותו על האש באבוב מנוקב, כדי שיהיה האור שולט בכולו:  שנאמר "אביב קלוי באש, גרש כרמל" (ויקרא ב,יד)--מפי השמועה למדו, שאינו מדבר אלא במנחת העומר בלבד.

ז,יב  ואחר שקולין אותו, שוטחין אותו בעזרה, והרוח מנשבת בו; ונותנין אותו לריחיים של גרוסות, וטוחנין את השלוש סאין, ומוציאין מן הכול עישרון, שהוא מנופה בשלוש עשרה נפה.  והשאר נפדה, ונאכל לכל אדם; וחייב בחלה ופטור מן המעשרות, כמו שביארנו.

ז,יג  ולוקחין זה העישרון של סולת השעורים, ובוללין אותו בלוג שמן, ביום שישה עשר בניסן; ונותנין עליו קומץ לבונה, כשאר המנחות.  ומניפו במזרח--מוליך ומביא, ומעלה ומוריד; ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית, כשאר המנחות.  וקומץ, ומקטיר; והשאר נאכל לכוהנים, כשיירי כל המנחות.  ואימתיי קומצין אותו, אחר שמקריבין מוסף היום; וכבש העולה, קודם תמיד של בין הערביים.

ז,יד  [יג] אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה, קודם לקצירת העומר--שנאמר "ראשית קצירכם" (ויקרא כג,י), שיהיה תחילה לכל הנקצרים.  במה דברים אמורים, בקציר שראוי להביא ממנו עומר; אבל בית השלהין שבעמקים--הואיל ואינו ראוי להביא ממנו--קוצרין אותו מלפני העומר, אבל לא יגדוש.  [יד] תבואה שהשרישה קודם העומר, העומר מתירה; ואם לאו--אסור לקוצרה כדרך שאסור לאוכלה, עד שיבוא העומר הבא.

ז,טו  תבואה שלא הביאה שליש, מותר לקצור ממנה להאכיל לבהמה; וקוצרין מפני הנטיעות, שלא יפסדו; וקוצרין לפנות מקום לבית האבל, או לבית המדרש--שנאמר "קצירכם" (ויקרא כג,י), ולא קציר מצוה.  [טז] ואף על פי שמותר לקצור, לא יעשה אותן כריכות כדרך הקוצרין, אלא יניחם צבתים.

ז,טז  [יז] כבר ביארנו שאין מביאין מנחות, ולא מנחת נסכים, ולא ביכורים, מן החדש קודם הבאת העומר; ואם הביא, פסול.  ולא יביא, קודם להבאת שתי הלחם; ואם הביא, כשר.  [יח] וכל המקריב מנחה מן החדש תחילה, מברך שהחיינו.

ז,יז  [יט] תבואה שזרעה אחר שקרב העומר, וקצרה אחר שקרב העומר של שנה הבאה--הרי זה ספק:  אם מביאין ממנה מנחות לכתחילה, קודם הבאת שתי הלחם, הואיל ותבואה זו עבר עליה הבאת שתי הלחם, וקצירת העומר; או אין מביאין עד שיביאו שתי הלחם, אחר הבאת העומר של שנה אחרת.

ז,יח  [כ] וכן תבואה בקרקע, וחנטו עליה, או הנצו עלים שלה, כשהביאו שתי הלחם--הרי זה ספק:  אם הנצת העלים או חנטתן כמו השרשה, והותרה להביא ממנה מנחות; או אינה חשובה כהשרשה.  לפיכך לא יביא; ואם הביא, הורצה.  [כא] והקוצר קודם קצירת העומר--אינו לוקה, והקציר כשר.

ז,יט  [כב] מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר--שנאמר "וספרתם לכם, ממוחרת השבת" (ויקרא כג,טו); ומצוה למנות הימים, עם השבועות--שנאמר "תספרו חמישים יום" (ויקרא כג,טז).  ומתחילת היום מונין; לפיכך מונה בלילה, מליל שישה עשר בניסן.  [כג] שכח ולא מנה בלילה, מונה ביום.  ואין מונין אלא מעומד; ואם מנה מיושב, יצא.

ז,כ  [כד] מצוה זו על כל איש מישראל, ובכל מקום ובכל זמן; ונשים ועבדים, פטורין מספירת העומר.  [כה] וצריך לברך בכל לילה, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על ספירת העומר--קודם שיספור; מנה ולא בירך--יצא, ואינו חוזר ומברך.
 

הלכות תמידין ומוספין פרק ח

ח,א  ביום חמישים מספירת העומר--הוא חג השבועות, והוא יום עצרת.  וביום זה מקריבין מוסף כמו מוסף ראש חודש:  שני פרים ואיל ושבעה כבשים, כולם עולות; ושעיר, חטאת.  ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש הפקודים, והן מוסף היום.

ח,ב  ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה, מנחה חדשה--שתי הלחם.  ומקריבין עם הלחם:  פר ושני אילים ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר, חטאת; ושני כבשים, זבח שלמים.  ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש ויקרא.

ח,ג  נמצא הקרב ביום זה, יתר על שני התמידין:  שלושה פרים ושלושה אילים וארבעה עשר כבשים, הכול עשרים בהמה עולות; ושני שעירים, חטאות נאכלים; ושני כבשים, שלמים נאכלים.

ח,ד  [ב] שתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ, ומן החדש--שנאמר "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה . . ." (ויקרא כג,יז); לא מצאו חדש, יביאו מן העלייה.  [ג] חיטים שירדו בעבים--יש בהם ספק אם קורא אני בהם "ממושבותיכם", או אינם "ממושבותיכם".  לפיכך לא יביא; ואם הביא, כשר.

ח,ה  וכיצד היו עושין:  מביאין שלוש סאין חיטין חדשות, ושפין אותן ובועטין בהן, כדרך כל המנחות; וטוחנין אותן סולת, ומנפין מהן שני עשרונות בשתים עשרה נפה.  והשאר נפדה, ונאכל לכל אדם; וחייב בחלה ופטור מן המעשרות, כמו שביארנו.

ח,ו  [ד] שתי הלחם, שהן מן החדש--צריכין לבוא עישרון מכל סאה ומחצה, ומנפין אותן בשתים עשרה נפה.  ולחם הפנים, שהוא בא מן הישן--דיי לו באחת עשרה נפה; והוא בא עישרון מכל סאה.  אבל העומר, שהוא בא משעורים חדשות--אינו בא מן המובחר אלא משלוש סאין, ובשלוש עשרה נפה.  [ה] וכולן--אם ריבה במידת הסאין שבאין מהן, או מיעט--כשרות.

ח,ז  [ו] ולוקחין שני העשרונות, ולשין אותן אחת אחת; ואופין אותן אחת אחת.  [ז] ולישתן ועריכתן, בחוץ; ואפייתן בפנים, ככל המנחות.  [ח] ואין עשייתן דוחה יום טוב, ואין צריך לומר שבת--אלא אופין אותן מערב יום טוב:  שנאמר "הוא לבדו ייעשה לכם" (שמות יב,טז)--"לכם", ולא לגבוה.  [ט] היה ערב יום טוב שבת, אופין אותן מערב שבת, ונאכלות בשלישי לאפייתן, שהוא יום טוב.

ח,ח  והרי מפורש בתורה שהם חמץ.  וכיצד עושה:  מביא שאור ממקום אחר, ונותנו לתוך העישרון; וממלא העישרון סולת, ומחמצו באותו השאור.  [י] ומרובעות הן--אורך כל חלה שבעה טפחים, ורוחבה ארבעה טפחים, וגובהה ארבע אצבעות.

ח,ט  [יא] כיצד הנפת הלחם, עם שני כבשי השלמים:  מביא שני הכבשים, ומניף אותם כשהם חיים--שנאמר "והניף . . . אותם . . . תנופה" (ויקרא כג,כ); ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, יצא.  ואחר כך שוחטין אותן, ומפשיט, ולוקח חזה ושוק מכל אחד משניהן, ומניחן בצד שתי הלחם; ומניח שתי ידיו מלמטן, ומניף הכול כאחד במזרח במקום כל התנופות, מוליך ומביא, מעלה ומוריד.  ואם הניפן אחד אחד, יצא.

ח,י  ואחר כך מקטיר אימורי שני הכבשים, ושאר הבשר נאכל לכוהנים.  וכן שתי החלות--נוטל כוהן גדול אחת מהן, והשנייה מתחלקת לכל המשמרות; ושתיהן נאכלות כל אותו היום וחצי הלילה, כבשר קודשי קודשים.

ח,יא  [יב] שחט שני כבשים על ארבע חלות--אם אמר יקדשו שתיים מתוך ארבע, מושך שתיים מהן ומניפן; והשאר, פודין אותו בפנים, ונאכלין בחוץ, כשאר החולין.  ואם לא התנה, לא קדש הלחם.

ח,יב  [יג] שחט ארבעה כבשים על שתי חלות--מושך שניים מהם, וזורק דמן שלא לשמן; ומניף השניים הנשארים הכשרים, עם שתי הלחם.

ח,יג  [יד] שתי החלות, מעכבות זו את זו.  ושני הכבשים, מעכבין זה את זה:  מת אחד משניהם, או ברח, או נעשה טריפה--ייקח זוג לשני; שחט אחד לשמו, ייקח לו זוג.

ח,יד  [טו] שתי הלחם, מעכבין את הכבשים; ושני הכבשים, אינן מעכבין את הלחם.  ואם הונפו עם הכבשים, מעכבין זה את זה:  ואם אבד הלחם, יאבדו הכבשים; ואם אבדו הכבשים, יאבד הלחם, ויביאו לחם אחר, וכבשים אחרים.

ח,טו  [טז] שתי הלחם הבאות בפני עצמן בלא כבשים, כיצד עושין בהן:  יונפו; ותעבור צורתן, וייצאו לבית השריפה--גזירה שמא ימצאו כבשים לשנה הבאה, ויביאו לחם בלא כבשים.

ח,טז  הפר ושני האילים ושבעת הכבשים והשעיר, הבאים ביום זה בגלל הלחם--אינן מעכבין את הלחם, ולא הלחם מעכבן.

ח,יז  שני פרים של מוסף היום, ופר הבא בגלל הלחם--אינן מעכבין זה את זה.  [יח] איל של מוסף היום, ושני אילים הבאים בגלל הלחם--אינן מעכבין זה את זה.  [יט] שבעה כבשים של מוסף היום, ושבעה כבשים הבאים בגלל הלחם--אינן מעכבין זה את זה.  ואם נשחטו, כולן מעכבין זה את זה.

ח,יח  [כ] התמידין אינן מעכבין את המוספין, ולא המוספין מעכבין את התמידין; ולא המוספין מעכבין זה את זה, ולא מניין העולות כולן מעכב.  כיצד:  הרי שלא מצאו אלא שישה כבשים, מקריבין שישה; אפילו לא מצאו אלא אחד, מקריבין אותו:  בין בראשי חודשים, בין בימי המועדות והשבתות.  ואינן חייבין להקריב השאר למחר, או למועד אחר; אלא כל קרבן ציבור שעבר זמנו, בטל קרבנו.

ח,יט  לא מצאו אלא שני כבשים--אם יקריבו אותן למוסף היום, אין להן תמידין למחר--הרי הדבר שקול:  אם הקריבום למוסף היום, הקריבו; ואם רצו להניחם למחר לתמידין, יניחו.
 

הלכות תמידין ומוספין פרק ט

ט,א  באחד בתשרי מקריבין מוסף היום:  פר ואיל ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר, חטאת הנאכלת.  וזה מוסף היום, יתר על מוסף ראש חודש הקרב בכל יום ראש חודש; לפיכך אם חל להיות בשבת, היו שם שלושה מוספין--מוסף שבת, ומוסף ראש חודש, ומוסף היום.

ט,ב  וכיצד סידור הקרבתן:  מוסף שבת תחילה, ואחריו מוסף החודש, ואחריו מוסף יום טוב--שכל התדיר מחברו, קודם את חברו.  וכן כל המקודש מחברו, קודם את חברו; היה לפניו תדיר ומקודש, יקדים איזה מהם שירצה.

ט,ג  עבר או שכח, ושחט את שאינו תדיר או הפחות בקדושה תחילה--מקריבו, ואחר כך שוחט את התדיר או את המקודש.  [ד] ואם נשחטו שניהם כאחד--יהיה זה ממרס בדם, עד שייזרק דם התדיר או דם המקודש.

ט,ד  [ה] דם החטאת קודם לדם העולה, מפני שדם החטאת מכפר; אברי עולה קודמין לאימורי חטאת, מפני שהעולה כולה לאישים.  דם חטאת ואברי עולה, איזה שירצה יקדים; וכן דם עולה ואימורי חטאת, או דם עולה ודם אשם--איזה שירצה יקדים.

ט,ה  [ו] חטאת קודמת לעולה; אפילו חטאת העוף, קודמת לעולת בהמה:  שנאמר "את אשר לחטאת ראשונה" (ויקרא ה,ח)--בניין אב לכל חטאת, שהיא קודמת לעולה הבאה עימה.  וכן בשעת הפרשה--מפריש החטאת תחילה, ואחר כך העולה.

ט,ו  [ז] בקרבנות החג, אינו כן; אלא קרבין על הסדר הכתוב בתורה, שנאמר "כמשפטם" (במדבר כט,ו; במדבר כט,לג).  כיצד:  בתחילה פרים, ואחריהם אילים, ואחריהם כבשים, ואחריהם שעירים--אף על פי שהשעירים חטאות, וכל אלו שקדמו אותן עולות.

ט,ז  וכן בשגגת ציבור בעבודה זרה, שהן מביאין פר עולה ושעיר חטאת--הפר קודם, שנאמר בו "כמשפט" (במדבר טו,כד).  ופר כוהן משיח קודם לפר העלם דבר של ציבור, ופר העלם קודם לפר עבודה זרה; ופר עבודה זרה קודם לשעיר שלה, אף על פי שהפר עולה והשעיר חטאת:  שכך הוא סדר הכתוב בתורה.

ט,ח  שעיר עבודה זרה קודם לשעיר נשיא, שהנשיא יחיד; ושעיר נשיא קודם לשעירת יחיד.  ושעירת יחיד קודמת לכבשה, אף על פי ששניהם חטאת--שהשעירה ראויה לבוא על כל הכרתות שמביאין עליהם חטאת, והכבשה אינה באה על שגגת עבודה זרה.  [ח] אפילו חטאת העוף של יולדת, קודמת לכבשה.

ט,ט  חטאת קודמת לאשם, מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות ועל היסוד; וכל חטאות שבתורה קודמין לכל האשמות--חוץ מאשם מצורע, מפני שהוא בא על ידי הכשר.

ט,י  האשם קודם לתודה ולאיל נזיר, מפני שהוא קודשי קודשים; תודה ואיל נזיר קודמין לשלמים, מפני שהן נאכלין ליום אחד וטעונין לחם; והתודה קודמת לאיל נזיר, מפני שיש בה ארבעה מיני מנחה.

ט,יא  שלמים קודמין לבכור--מפני שהן טעונין מתן שתיים שהן כארבע, וטעונין סמיכה ותנופה ונסכים; והבכור קודם למעשר בהמה--מפני שקדושתו מרחם, ונאכל לכוהנים בלבד.

ט,יב  המעשר קודם לעופות, מפני שהוא זבח, ויש בו קודשי קודשים, דמו ואימוריו; והעופות קודמין למנחות, מפני שהן מיני דמים.

ט,יג  הרי שהיו לפניו חטאת העוף ומעשר--המעשר קודם, מפני שהוא זבח; היו שם חטאת העוף ומעשר ועולת בהמה--הואיל ועולה קודמת למעשר, וחטאת העוף קודמת לעולת בהמה, מקריב חטאת העוף תחילה, ואחר כך העולה ואחר כך המעשר.

ט,יד  [ט] הרי שהיו מיני בהמה הרבה ממין קרבן אחד, כיצד הן קרבין:  הפרים קודמין לאילים, שכן נתרבו בנסכים; ואילים קודמין לכבשים, שכן נתרבו בנסכים; וכבשים קודמין לשעירים, שכן נתרבו באימורים--שבכלל אימורי כבשים האליה, ואין בשעירים אליה.

ט,טו  העומר קודם לכבש הבא עימו, ושתי הלחם קודמין לשני כבשים.  זה הכלל--דבר הבא בגלל היום, קודם לדבר הבא בגלל הלחם.

ט,טז  [י] מנחת האיש קודמת למנחת האישה, מנחת חיטים קודמת למנחת שעורים; מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה, מפני שהיא באה על חטא.  מנחת נדבה ומנחת סוטה, איזה שירצה מהם יקדים.

ט,יז  [יא] מנחות קודמות ליין, והיין קודם לשמן, והשמן קודם ללבונה, ולבונה קודמת למלח, ומלח קודם לעצים.  אימתיי:  בזמן שבאו כולן כאחד; אבל הבא ראשון קרב ראשון, והבא אחרון קרב אחרון.

ט,יח  [יב] כל הקודם בהקרבה, קודם באכילה.  [יג] היו לפניו שלמים של אמש, ושלמים של יום--של אמש קודמין, שהרי קרב זמנן; שלמים של אמש, וחטאת או אשם של יום--חטאת ואשם קודמין, מפני שהן קודשי קודשים כמו שביארנו.
 

הלכות תמידין ומוספין פרק י

י,א  ביום צום הכיפורים מקריבין מוסף כמו מוסף ראש השנה:  פר, ואיל, ואיל זה הוא הנקרא איל העם, ושבעה כבשים--כולן עולות; ושעיר חטאת, והוא נאכל לערב.  [ב] ועוד מקריבין הציבור שעיר חטאת, והוא נשרף, שבן זוגו שעיר המשתלח.

י,ב  [ג] ביום טוב הראשון של חג הסוכות, מקריבין מוסף היום:  שלושה עשר פרים ושני אילים וארבעה עשר כבשים, כולן עולות; ושעיר, חטאת נאכלת.  וכן בכל יום ויום משבעת ימי החג, מקריבין שני אילים וארבעה עשר כבשים, ושעיר חטאת.  [ד] אבל הפרים פוחתין אחד אחד, בכל יום--בשני מקריבין שנים עשר פרים, ובשלישי אחד עשר פרים.  עד שיימצא קרבן יום שביעי:  פרים שבעה אילים שניים כבשים ארבעה עשר, הכול עולות; ושעיר, חטאת.

י,ג  [ה] ביום שמיני עצרת, מקריבין מוסף היום:  פר ואיל ושבעה כבשים, כולן עולות; ושעיר, חטאת.  וזה מוסף בפני עצמו.

י,ד  [ו] כל שבעת ימי החג, מנסכין את המים על גבי המזבח; ודבר זה, הלכה למשה מסיניי.  ועם ניסוך היין של תמיד של שחר, היה מנסך המים לבדו.  [ז] ואם עירה המים לתוך היין, או היין לתוך המים, וניסך שניהם מכלי אחד--יצא; ואם הקדים ניסוך המים לזבח, אפילו ניסכן בלילה--יצא.  ובקרן דרומית מערבית היה מנסך, למעלה מחצי המזבח; והכול יורד לשיתין, כמו שביארנו.

י,ה  כיצד היו עושין:  צלוחית של זהב מחזקת שלושת לוגין, היה ממלא אותה מן השילוח; הגיעו לשער המים, תקעו והריעו ותקעו; עלה לכבש, ופנה לשמאלו, ונותן המים מן הצלוחית, לתוך הספל שהיה שם.  ושני ספלים של כסף היו שם--מערבי היה בו המים, ומזרחי היה בו היין של נסך.  ומנוקבין היו, כמין שני חוטמין דקין; ושל מים היה נקב שלו דק משל יין, כדי שיכלה המים עם היין כאחד.

י,ו  [ח] זה שמנסך המים--היו אומרין לו, הגבה ידיך:  שפעם אחת ניסך על רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן--שאמרו מין הוא, שהן אומרין שאין מנסכין מים.

י,ז  [ט] וכמעשהו בחול, כך מעשהו בשבת; אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב, ואינה מכלי השרת, ומניחה בלשכה, ולמחר ממלא ממנה.  [י] אם נשפכה, או נתגלתה--ממלא מן הכיור, ומנסך.

י,ח  [יא] בכל יום ויום מימי החג, היו אומרין שירה בפני עצמה על מוסף היום:  בראשון מימי חולו של מועד, היו אומרין "הבו לה', בני אלים" (תהילים כט,א); בשני, "ולרשע, אמר אלוהים" (תהילים נ,טז); בשלישי, "מי יקום לי, עם מרעים" (תהילים צד,טז); ברביעי, "בינו, בוערים בעם" (תהילים צד,ח); בחמישי, "הסירותי מסבל, שכמו" (תהילים פא,ז); בשישי, "יימוטו, כל מוסדי ארץ" (תהילים פב,ה).  ואם חל שבת להיות באחד מהן, "יימוטו" יידחה.

י,ט  [יב] כבר ביארנו שכל משמרות כהונה, ארבעה ועשרים; וכולן עובדין בשווה, ברגלים.  ובחג הסוכות היה כל משמר מקריב פר אחד, או איל אחד, או שעיר החטאת; אבל הכבשים--יש משמר שמקריב מהן שני כבשים, ויש משמר שמקריב כבש אחד.

י,י  כיצד:  ביום טוב הראשון של חג--היו שם שלושה עשר פרים, ושני אילים, ושעיר.  כל משמר מקריב בהמה אחת מהן, נשארו שם ארבעה עשר כבשים לשמונה משמרות; שישה משמרות מקריבין שניים שניים, ושני משמרות מקריבין אחד אחד.

י,יא  בשני--היו שם שנים עשר פרים, ושני אילים, ושעיר.  כל משמר מקריב אחד, נשארו שם ארבעה עשר כבשים לתשעה משמרות; חמישה מקריבין שניים שניים, וארבעה מקריבין אחד אחד.

י,יב  בשלישי--היו שם אחד עשר פרים, ושני אילים, ושעיר.  כל משמר מקריב אחד, נשתיירו שם ארבעה עשר כבשים לעשרה משמרות; ארבעה מקריבין שניים שניים, ושישה מקריבין אחד אחד.

י,יג  ברביעי--היו שם עשרה פרים, ושני אילים, ושעיר.  כל משמר מקריב אחד, נשארו שם ארבעה עשר כבשים לאחד עשר משמר; שלושה מקריבין שניים שניים, ושמונה מקריבין אחד אחד.

י,יד  בחמישי--היו שם תשעה פרים, ושני אילים, ושעיר.  כל משמר מקריב אחד, נשארו שם ארבעה עשר כבשים לשנים עשר משמר; שני משמרות מקריבין שניים שניים, ועשרה מקריבין אחד אחד.

י,טו  בשישי--היו שם שמונה פרים, ושני אילים, ושעיר.  כל משמר מקריב אחד, נשארו שם ארבעה עשר כבשים לשלושה עשר משמר; משמר אחד מהן מקריב שניים, ושנים עשר משמר מקריבין אחד אחד.

י,טז  בשביעי--היו שם שבעה פרים, ושני אילים, ושעיר, וארבעה עשר כבשים, כמניין המשמרות; נמצא כל משמר מקריב בהמה אחת.  [יג] וכל מי שהיה מקריב פר היום--לא היה מקריב פר למחר, אלא חוזרין חלילה.  ובשמיני--חוזרין לפיס כולן כאחד, כשאר הרגלים כמו שביארנו.

י,יז  [יד] ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת--היה שם מנחת נסכים של מוספין ושל תמידין, אחד ושישים עישרון; ולא היו מערבין אותם.  [טו] ולעולם אין מערבין נסכים--אלא נסכי הפרים לבדם, ונסכי אילים לבדם, ונסכי כבשים לבדם:  בין בקרבנות ציבור, בין בקרבנות יחיד.

י,יח  [טז] החלבים של קרבנות--בין קרבנות ציבור, בין קרבנות יחיד--אין מערבין אותן זה בזה, אלא מקטירין אימורי כל קרבן וקרבן בפני עצמו; ואם נתערבו, מקטירין הכול כאחד.

י,יט  [יז] מנחות של נסכים שנתערבו זו בזו לאחר שנבללה, כל מין ומין בפני עצמו--כשרות.  [יח] וכיון שנבללו המנחות, ונתערב שמנן וסולתן--הרי זה מותר לערב יין שלהן לכתחילה; וכן אם הקטיר מנחות של נסכים, כל אחת ואחת בפני עצמה--הרי זה מותר לערב היין שלהן.

י,כ  [יט] כשמערבין היין של נסכים--יש לו לערב יין נסכים של אמש בשל יום, ושל יחיד בשל ציבור; וכשמערב, מערב נסכי פרים ביין נסכי אילים, ביין נסכי כבשים; אבל אין מערבין יין נסכי כבשים, ביין נסכי פרים ואילים.  [כ] ולעולם אין מערבין היין לכתחילה--אלא אחר שנתערבה הסולת או אחר שהקטירה, כמו שביארנו.