בשם ה', אל עולם (בראשית כא,לג).

פעמיי, הכן באמרתך; ואל תשלט בי, כל אוון (תהילים קיט,קלג).
 

ספר חמישי והוא ספר קדושה


הלכותיו שלוש, וזה הוא סידורן:  הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות, הלכות שחיטה.

הלכות איסורי ביאה.  יש בכללן שבע ושלושים מצוות--מצות עשה אחת, ושש ושלושים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) שלא לבוא על האם; (ב) שלא לבוא על אשת אב; (ג) שלא לבעול אחות; (ד) שלא לבעול בת אשת אב; (ה) שלא לבעול בת הבן; (ו) שלא לבעול בת; (ז) שלא לבעול בת הבת; (ח) שלא לישא אישה ובתה; (ט) שלא לישא אישה ובת בנה; (י) שלא לישא אישה ובת בתה; (יא) שלא לבעול אחות אב; (יב) שלא לבעול אחות אם; (יג) שלא לבעול אשת אחי האב; (יד) שלא לבעול אשת הבן; (טו) שלא לבעול אשת אח; (טז) שלא לבעול אחות אשתו; (יז) שלא לשכב עם בהמה; (יח) שלא תביא אישה בהמה עליה; (יט) שלא לשכב עם זכר; (כ) שלא לגלות ערוות אב; (כא) שלא לגלות ערוות אחי האב; (כב) שלא לבעול אשת איש; (כג) שלא לבעול נידה; (כד) שלא להתחתן בגויים; (כה) שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'; (כו) שלא להרחיק דור שלישי מצרי מלבוא בקהל; (כז) שלא להרחיק דור שלישי אדומי מלבוא בקהל; (כח) שלא יבוא ממזר בקהל; (כט) שלא יבוא סריס בקהל; (ל) שלא לסרס זכר, אפילו בהמה חיה ועוף; (לא) שלא יישא כוהן גדול אלמנה; (לב) שלא יבעול כוהן גדול אלמנה, אפילו בלא נישואין; (לג) שיישא כוהן גדול בתולה בנערותה; (לד) שלא יישא כוהן גרושה; (לה) שלא יישא זונה; (לו) שלא יישא חללה; (לז) שלא יקרב אדם לאחת מכל העריות, ואף על פי שלא בעל.

הלכות מאכלות אסורות.  יש בכללן שמונה ועשרים מצוות--ארבע מצוות עשה, וארבע ועשרים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) לבדוק בסימני בהמה וחיה להבדיל בין טמאה לטהורה; (ב) לבדוק בסימני העוף להבדיל בין טמא לטהור; (ג) לבדוק בסימני חגבים להבדיל בין טמא לטהור; (ד) לבדוק בסימני דגים להבדיל בין טמא לטהור; (ה) שלא לאכול בהמה וחיה טמאה; (ו) שלא לאכול עוף טמא; (ז) שלא לאכול דגים טמאים; (ח) שלא לאכול שרץ העוף; (ט) שלא לאכול שרץ הארץ; (י) שלא לאכול רמש הארץ; (יא) שלא לאכול תולעת הפירות כשתצא לארץ; (יב) שלא לאכול שרץ המים; (יג) שלא לאכול נבילה; (יד) שלא ליהנות בשור הנסקל; (טו) שלא לאכול טריפה; (טז) שלא לאכול אבר מן החי; (יז) שלא לאכול דם; (יח) שלא לאכול חלב בהמה טהורה; (יט) שלא לאכול גיד הנשה; (כ) שלא לאכול בשר בחלב; (כא) שלא לבשלו; (כב) שלא לאכול לחם תבואה חדשה; (כג) שלא לאכול קלי מן החדש; (כד) שלא לאכול כרמל מן החדש; (כה) שלא לאכול עורלה; (כו) שלא לאכול כלאי הכרם; (כז) שלא לאכול טבל; (כח) שלא לשתות יין נסך.

הלכות שחיטה.  יש בכללן חמש מצוות--שלוש מצוות עשה, ושתיים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) לשחוט ואחר כך יאכל; (ב) שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד; (ג) לכסות דם חיה ועוף; (ד) שלא ליקח האם על הבנים; (ה) לשלח האם, אם לקחה על הבנים.

נמצאו כל המצוות הנכללות בספר זה, שבעים מצוות--מהן שמונה מצוות עשה, ושתיים ושישים מצוות לא תעשה.
 

הלכות איסורי ביאה

יש בכללן שבע ושלושים מצוות--מצות עשה אחת, ושש ושלושים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) שלא לבוא על האם; (ב) שלא לבוא על אשת אב; (ג) שלא לבעול אחות; (ד) שלא לבעול בת אשת אב; (ה) שלא לבעול בת הבן; (ו) שלא לבעול בת; (ז) שלא לבעול בת הבת; (ח) שלא לישא אישה ובתה; (ט) שלא לישא אישה ובת בנה; (י) שלא לישא אישה ובת בתה; (יא) שלא לבעול אחות אב; (יב) שלא לבעול אחות אם; (יג) שלא לבעול אשת אחי האב; (יד) שלא לבעול אשת הבן; (טו) שלא לבעול אשת אח; (טז) שלא לבעול אחות אשתו; (יז) שלא לשכב עם בהמה; (יח) שלא תביא אישה בהמה עליה; (יט) שלא לשכב עם זכר; (כ) שלא לגלות ערוות אב; (כא) שלא לגלות ערוות אחי האב; (כב) שלא לבעול אשת איש; (כג) שלא לבעול נידה; (כד) שלא להתחתן בגויים; (כה) שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'; (כו) שלא להרחיק דור שלישי מצרי מלבוא בקהל; (כז) שלא להרחיק דור שלישי אדומי מלבוא בקהל; (כח) שלא יבוא ממזר בקהל; (כט) שלא יבוא סריס בקהל; (ל) שלא לסרס זכר, אפילו בהמה חיה ועוף; (לא) שלא יישא כוהן גדול אלמנה; (לב) שלא יבעול כוהן גדול אלמנה, אפילו בלא נישואין; (לג) שיישא כוהן גדול בתולה בנערותה; (לד) שלא יישא כוהן גרושה; (לה) שלא יישא זונה; (לו) שלא יישא חללה; (לז) שלא יקרב אדם לאחת מכל העריות, ואף על פי שלא בעל.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות איסורי ביאה פרק א

א,א  הבא על אחת מכל העריות--במזיד, חייב כרת, שנאמר "כי כל אשר יעשה, מכול התועבות האלה--ונכרתו הנפשות העושות, מקרב עמם" (ויקרא יח,כט), שניהם חייבין הבועל והנבעל; ואם היו שוגגין, חייבין חטאת קבועה.  ויש מן העריות שהיא במיתת בית דין, יתר על הכרת השווה בכולן.

א,ב  אותן העריות שיש בהן מיתת בית דין--אם היו שם עדים והתראה, ולא פירשו ממעשיהם--ממיתין אותן, במיתה האמורה בהן.  [ג] ואפילו היה העובר תלמיד חכמים--אין ממיתין ולא מלקין, עד שתהיה שם התראה:  שלא ניתנה התראה בכל מקום, אלא להבחין בין שוגג למזיד.

א,ג  [ד] העריות שיש בהן מיתת בית דין--מהן שמיתתן בסקילה, ומהן שמיתתן בשריפה, ומהן בחנק.  ואלו שמיתתן בסקילה--הבא על אימו, ועל אשת אביו, ועל אשת בנו והיא הנקראת כלתו, והשוכב עם זכר, והשוכב עם בהמה, והאישה המביאה את הבהמה עליה.

א,ד  [ה] ואלו הן העריות שמיתתן בשריפה--הבא על בת אשתו בחיי אשתו, ועל בת בתה, ועל בת בנה, ועל אם אשתו, ועל אם אימה, ועל אם אביה, והבא על בתו, ועל בת בתו, ועל בת בנו.

א,ה  [ו] אין לך ערווה בחנק, אלא אשת איש בלבד--שנאמר "מות יומת הנואף, והנואפת" (ויקרא כ,י); ומיתה האמורה בתורה סתם, היא חנק.  ואם הייתה בת כוהן--היא בשריפה ובועלה בחנק, שנאמר "ובת איש כוהן, כי תיחל לזנות . . ." (ויקרא כא,ט).  ואם הייתה נערה מאורסה--שניהם בסקילה, שנאמר "כי יהיה נערה בתולה . . . וסקלתם אותם באבנים" (דברים כב,כג-כד).  וכל מקום שנאמר בתורה "מות יומתו . . . דמיהם בם" (ויקרא כ,יא; ויקרא כ,יב; ויקרא כ,יג; ויקרא כ,טז; ויקרא כ,כז), הרי הן בסקילה.

א,ו  [ז] ושאר העריות כולן בכרת בלבד, ואין בהם מיתת בית דין; לפיכך אם היו שם עדים והתראה--בית דין מלקין אותן, שכל חייבי כרתות לוקין.

א,ז  [ח] הבא על אחת מחייבי לאוין--במזיד, לוקה הוא והיא; בשוגג, פטורין מכלום.  והבא על אחת מן השנייות במזיד, מכין אותו מכת מרדות מדבריהם.  אבל הבא על אחת מחייבי עשה, אינו לוקה; ואם הכו אותם בית דין מכת מרדות כדי להרחיק מן העבירה, הרשות בידם.

א,ח  [ט] אנוס פטור מכלום--מן המלקות, ומן הקרבן, ואין צריך לומר מן המיתה:  שנאמר "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב,כו).  במה דברים אמורים, בשנאנס הנבעל; אבל הבועל--אין לו אונס, שאין קישוי אלא לדעת.  ואישה שתחילת ביאתה באונס, וסופה ברצון--פטורה מכלום:  שמשהתחיל לבעול באונס, אין בידה שלא תרצה, שיצר האדם וטבעו, כופה אותה לרצות.

א,ט  [י] המכניס ראש העטרה בלבד--הוא הנקרא מערה, מלשון "את מקורה הערה" (ויקרא כ,יח); והמכניס כל האבר, הוא הנקרא גומר.  וכל הביאות האסורות, אחד המערה ואחד הגומר, ואף על פי שלא הוציא שכבת זרע, ואף על פי שפירש ולא גמר:  כיון שהכניס ראש העטרה--נתחייבו שניהם מיתת בית דין, או כרת, או מלקות, או מכת מרדות.

א,י  ואחד הבא על האישה כדרכה, ואחד הבא עליה שלא כדרכה--משיערה בה--יתחייבו שניהן מיתה, או כרת, או מלקות, או מכת מרדות:  בין שהיו שוכבין, בין שהיו עומדים--על הכנסת העטרה הוא החיוב.

א,יא  כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי, אלא שהיה האבר שלו מדולדל כמו אבר המתים, כגון החולים, או מי שנולד כך, סריס חמה--אף על פי שהכניס את האבר בידו--אינו חייב לא כרת, ולא מלקות, ואין צריך לומר מיתה:  שאין זו ביאה.  אבל פוסל הוא מן התרומה; ובית דין מכין את שניהם, מכת מרדות.

א,יב  הבא על ערווה מן העריות כמתעסק, אף על פי שאין כוונתו לכך--חייב; וכן בחייבי לאוין, ובשנייות.  אבל הבא על ערווה מן העריות והיא מתה, פטור מכלום; ואין צריך לומר בחייבי לאוין, שהוא פטור.  והבא על הטריפה, או ששכב עם בהמה טריפה--חייב:  חי הוא, אף על פי שסופו למות מחולי זה; ואפילו שחט בה שני סימנין, ועדיין היא מפרכסת--הבא עליה חייב, עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה.

א,יג  כל אישה אסורה מאלו--אם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה--גדול הבא עליה, חייב מיתה או כרת או מלקות; והיא פטורה מכלום, אלא אם כן הייתה גדולה.  ואם הייתה פחותה מזה--הרי שניהן פטורין, שאין ביאתה ביאה.  וכן אישה גדולה שבא עליה קטן--אם היה בן תשע שנים ויום אחד ומעלה--היא חייבת כרת, או מיתה, או מלקות; והוא פטור.  ואם היה בן תשע שנים ולמטה, שניהם פטורין.

א,יד  הבא על הזכור, או הביא זכור עליו--כיון שהערה--אם היו שניהם גדולים, נסקלים:  שנאמר "ואת זכר--לא תשכב, משכבי אישה" (ויקרא יח,כב), בין שהיה בועל או נבעל.  ואם היה קטן בן תשע שנים ויום אחד ומעלה--זה שבא עליו או הביאו על עצמו, נסקל; והקטן, פטור.  ואם היה הזכור בן תשע או פחות, שניהן פטורין; וראוי לבית דין להכות הגדול מכת מרדות, לפי ששכב עם זכור, ואף על פי שהוא פחות מבן תשע.

א,טו  אחד הבא על הזכור, או הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו--חייב; ואם בא עליו דרך נקבותו, פטור.  והטומטום, ספק הוא; לפיכך הבא על הטומטום, או על אנדרוגינוס דרך נקבותו--מכין אותו מכת מרדות.  והאנדרוגינוס מותר לישא אישה.

א,טז  הבא על הבהמה, או שהביא בהמה עליו--שניהן נסקלין, שנאמר "ובכל בהמה לא תיתן שכובתך" (ויקרא יח,כג):  בין שרבעה בין שהביאה עליו.  ואחד בהמה, ואחד חיה ועוף--הכול בסקילה; ולא חלק הכתוב בבהמה בין גדולה לקטנה, שנאמר "ובכל בהמה":  אפילו ביום לידתה, הבא עליה--בין כדרכה, בין שלא כדרכה, כיון שהערה בה, או הערת בו--חייב.

א,יז  קטן בן תשע שנים ויום אחד שבא על הבהמה, או הביאה עליו--היא נסקלת על ידו, והוא פטור; היה בן תשע או פחות, אין סוקלין את הבהמה.  וכן קטנה בת שלוש שנים ויום אחד שהביאה בהמה או חיה עליה--בין בהמה גדולה, בין בהמה קטנה, כיון שהערת בה הבהמה, בין כדרכה בין שלא כדרכה--הבהמה נסקלת; והיא, פטורה.  ואם הייתה גדולה, שניהן נסקלין; ואם הייתה מבת שלוש שנים ולמטה, אין הבהמה נסקלת.

א,יח  וכן השוכב עם בהמה בשגגה, והאישה שהביאה את הבהמה עליה בשגגה--אין הבהמה נסקלת על ידן, ואף על פי שהן גדולים.

א,יט  כל העריות כולן שהיה אחד גדול ואחד קטן--הקטן פטור, והגדול חייב כמו שביארנו.  אחד ער ואחד ישן, הישן פטור.  אחד מזיד ואחד שוגג--המזיד חייב, והשוגג מביא קרבן.  אחד אנוס ואחד ברצון--האנוס פטור, כמו שביארנו.

א,כ  [יט] ואין העדים נזקקין לראות המנאפים שהערו זה בזה, והכניס כמכחול בשפופרת--אלא משיראו אותן דבוקין זה בזה כדרך כל הבועלין, הרי אלו נהרגין בראיה זו; ואין אומרים, שמא לא הערה:  מפני שחזקת צורה זו שהערה.

א,כא  [כ] מי שהוחזק בשאר בשר--דנין בו על פי החזקה, אף על פי שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב; ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין, על חזקה זו.  כיצד:  הרי שהוחזק שזו אחותו או בתו או אימו, ובא עליה בעדים--הרי זה לוקה או נשרף או נסקל:  ואף על פי שאין שם ראיה ברורה שזו היא אחותו, או אימו, או בתו--אלא בחזקה בלבד.

א,כב  ומעשה באישה אחת שבאת לירושלים, ותינוק מורכב לה על כתפה, והגדילתו בחזקת שהוא בנה, ובא עליה; והביאוה לבית דין, וסקלוה.  ראיה לדין זה, מה שדנה תורה במקלל אביו ומכה אביו שיומת--ומניין לנו ראיה ברורה שזה אביו, אלא בחזקה; כך שאר הקרובים, בחזקה.

א,כג  [כא] איש ואישה שבאו ממדינת הים, הוא אומר אשתי, והיא אומרת בעלי--אם הוחזקה בעיר שלושים יום שהיא אשתו, הורגין עליה; אבל בתוך השלושים יום, אין הורגין עליה משום אשת איש.

א,כד  [כב] האישה שהוחזקה נידה בשכונותיה, בעלה לוקה עליה משום נידה.  המקנא לאשתו, ונסתרה, ובא עד אחד והעיד שנטמאת, והיה בעלה כוהן, ובא עליה אחר כך--הרי זה לוקה עליה, משום זונה:  אף על פי שעיקר העדות בעד אחד, כבר הוחזקה בו זונה.

א,כה  [כג] האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה--אף על פי שהוא נאמן, ותינשא לו--אם זינת, אינה נסקלת על פיו:  עד שיהיו שם עדים שנתארסה בפניהם.  וכן האישה שאמרה מקודשת אני--אינה נהרגת על פיה, עד שיהיו שם עדים או תוחזק.
 

הלכות איסורי ביאה פרק ב

ב,א  אשת אביו, ואשת בנו, ואשת אחיו, ואשת אחי אביו--ארבעתן ערווה עליו לעולם, בין מן האירוסין, בין מן הנישואין, בין בחיי בעליהן, בין אחר מיתת בעליהן חוץ מאשת אחיו שלא הניח בן, בין שנתגרשו.  ואם בא על אחת מהן בחיי בעלה, חייב שתיים--משום שאר בשר, ומשום אשת איש:  שהרי שני האיסורין באין כאחת.

ב,ב  לפיכך הבא על אימו, שהיא אשת אביו--חייב שתיים:  בין בחיי אביו, בין לאחר מיתת אביו--חייב שתיים, אחת משום אימו ואחת משום אשת אביו.

ב,ג  אחד אחיו מאביו או אחיו מאימו, בין מנישואין בין מזנות--אשתו ערווה עליו; אבל אשת אחי אביו מן האם, הרי היא שנייה כמו שביארנו.  ואחד אחותו מאביו או מאימו, בין מן הנישואין בין מזנות--כגון שזינתה אימו או אביו עם אחרים, והייתה לו אחות מזנות--הרי זו ערווה עליו, שנאמר "מולדת בית, או מולדת חוץ" (ויקרא יח,ט).

ב,ד  [ג] בת אשת אביו שהיא אחותו--היא הערווה עליו, שנאמר "ערוות בת אשת אביך מולדת אביך" (ויקרא יח,יא); אבל אם נשא אביו אישה, והייתה לה בת מאיש אחר--הרי הבת מותרת לו, שאין זו מולדת אביו.  והלוא משום אחותו הוא חייב עליה, ולמה נאמר "בת אשת אביך"--לחייב עליה, אף משום זה.

ב,ה  [ד] לפיכך הבא על אחותו, שהיא בת נשואת אביו--חייב שתיים:  אחת משום "ערוות אחותך" (ויקרא יח,ט), ואחת משום "ערוות בת אשת אביך" (ויקרא יח,יא).  אבל אם אנס אביו אישה או פיתה אותה, והוליד ממנה בת, ובא עליה--אינו חייב אלא משום אחותו בלבד, שאין בת האנוסה בת אשת אביו.

ב,ו  [ה] אחות אימו, בין אחותה מאביה בין אחותה מאימה, בין מן הנישואין בין שהייתה אחותה מזנות--הרי זו ערווה עליו משום אחות אם; וכן אחות אב, בין מן האם בין מן האב, בין מן הנישואין בין מזנות--הרי זו ערווה עליו משום אחות אב.

ב,ז  [ו] הבא על אישה דרך זנות, והוליד ממנה בת--אותה הבת ערווה עליו משום בתו, ואף על פי שלא נאמר בתורה ערוות בתך לא תגלה:  מאחר שאסר בת הבת, שתק מן הבת, ואיסורה מן התורה, ואינו מדברי סופרים; לפיכך הבא על בתו מנשואתו--חייב שתיים, משום בתו ומשום ערוות אישה ובתה.

ב,ח  [ז] כיון שקידש אדם אישה, נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים, וכל אחת מהן, ערווה עליו לעולם--בין כנס בין גירש, בין בחיי אשתו בין לאחר מותה; ואלו הן--אימה, ואם אימה, ואם אביה, ובתה, ובת בתה, ובת בנה.  ואם בא על אחת מהן בחיי אשתו, שניהן נשרפין.  [ח] בא עליה לאחר מיתת אשתו--הרי אלו בכרת, ואין בהן מיתת בית דין:  שנאמר "באש ישרפו אותו, ואתהן" (ויקרא כ,יד)--בזמן ששתיהן קיימות שהן אשתו וזו שבא עליה, הרי הוא והערווה נשרפין; ובזמן שאין שתיהן קיימות, אין שם שריפה.

ב,ט  וכן אחות אשתו, ערווה עליו עד שתמות אשתו:  בין אחותה מאימה בין אחותה מאביה, בין מן הנישואין בין אחותה מזנות--הרי זו ערווה עליו.

ב,י  עבר ונאף עם אחת משבע נשים אלו, בין בשגגה בין בזדון--אף על פי שהוא והנואפת במיתת בית דין או בכרת, לא נאסרה אשתו עליו:  חוץ מאחות ארוסתו, שהיא אוסרת אשתו עליו כמו שביארנו בהלכות גירושין.

ב,יא  הבועל אישה דרך זנות--לא נאסרו עליו קרובותיה, שהן השבע נשים שאמרנו.  אבל חכמים אסרו על מי שנאף עם אישה לישא אחת מן השבע נשים קרובותיה, כל זמן שהזונה קיימת--מפני שהזונה באה לקרובותיה לבקר אותן, והוא מתייחד עימה, וליבו גס בה, ויבוא לידי עבירה שיבעול הערווה; ולא עוד, אלא אפילו נטען על אישה--הרי זה לא יישא אחת מקרובותיה, עד שתמות זו שנטען עליה.  ואם כנס הקרובה שזנה עם קרובותיה, לא יוציא.

ב,יב  מי שנטען על ערווה, או שיצא לו שם רע עימה--לא ידור עימה במבוי אחד, ולא ייראה באותה השכונה.  ומעשה באחד שהיו מרננין אחריו עם חמותו, והכו אותו חכמים מכת מרדות, מפני שעבר על פתח ביתה.

ב,יג  הבא על אישה ובתה דרך זנות, או על אישה ואחותה, וכיוצא בהן--הרי זה כמי שבא על שתי נשים נוכרייות:  שאין נעשית ערווה זו עם זו אלא בנישואין, לא בזנות.  וכן אם אנס אביו או בנו או אחיו או אחי אביו אישה, או פיתה אותה--הרי זו מותרת לו, ויישאנה:  שלא נאמר אלא אשת, ואין כאן אישות.

ב,יד  אביו או בנו שנשא אישה--הרי זה מותר לישא בתה או אימה, כמו שביארנו.  ומותר לאדם, לישא אשת בן אחיו; ונושא אדם אישה ובת אחותה, או בת אחיה כאחת.  ומצות חכמים, שיישא אדם בת אחותו; והוא הדין לבת אחיו:  שנאמר "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח,ז).
 

הלכות איסורי ביאה פרק ג

ג,א  הבא על אשת קטן, אפילו הייתה יבמה שבא עליה בן תשע שנים ויום אחד--הרי זה פטור; וכן הבא על אשת חירש ושוטה, ואשת טומטום ואנדרוגינוס, והחירשת והשוטה אשת הפיקח, ועל אישה שהיא מקודשת בספק או מגורשת בספק--כולן פטורין.  ואם היו מזידין, מכין אותן מכת מרדות.

ג,ב  הבא על הקטנה אשת הגדול--אם קידשה אביה, הרי זה בחנק; והיא פטורה מכלום, ונאסרה על בעלה כמו שביארנו בהלכות סוטה.  ואם היא בת מיאון, מכין אותו מכת מרדות; והיא מותרת לבעלה, ואפילו היה כוהן.

ג,ג  בת כוהן שזינתה כשהיא אשת איש--בין שהיה בעלה כוהן בין שהיה ישראל, ואפילו היה בעלה ממזר או נתין או שאר מחוייבי לאוין--הרי זו בשריפה, שנאמר "ובת איש כוהן, כי תיחל לזנות . . . באש תישרף" (ויקרא כא,ט); ובועלה, בחנק.  וכן בת ישראל אשת כוהן, בחנק כדין כל אשת איש.

ג,ד  הבא על נערה מאורסה, שניהן בסקילה.  ואינן חייבין סקילה עד שתהיה נערה בתולה מאורסה, והיא בבית אביה; הייתה בוגרת, או שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה, אפילו מסרה האב לשלוחי הבעל וזינת בדרך--הרי זו בחנק.  [ה] והבא על קטנה מאורסה בבית אביה--הוא בסקילה, והיא פטורה.  ונערה מאורסה בת כוהן שזינת, בסקילה.

ג,ה  [ו] באו עליה עשרה, והיא בתולה ברשות אביה, זה אחר זה--הראשון בסקילה, וכולן בחנק.  במה דברים אמורים, שבאו עליה כדרכה; אבל אם באו עליה שלא כדרכה--עדיין היא בתולה, וכולן בסקילה.

ג,ו  [ז] נערה מאורסה שהייתה משוחררת או גיורת--אף על פי שנשתחררה או נתגיירה, והיא פחותה מבת שלוש שנים--הרי זו בחנק ככל אשת איש.

ג,ז  [ח] דין חדש יש במוציא שם רע, ומה הוא החידוש:  שאם נמצא הדבר אמת, ובאו עדים שזינתה כשהייתה נערה מאורסה, ואף על פי שזינתה אחר שיצאה מבית אביה, ואפילו זינתה אחר שנכנסה לחופה קודם בעילת הבעל--סוקלין אותה על פתח בית אביה; אבל שאר נערות מאורסות שלא היה להן דין הוצאת שם רע, שזינו מאחר שיצאו מבית האב--הרי הן בחנק כמו שביארנו.

ג,ח  הא למדת, שבאשת איש שלוש מיתות--יש אשת איש שהיא בחנק, ויש אשת איש שהיא בשריפה, ויש אשת איש שהיא בסקילה.

ג,ט  והיכן סוקלין את נערה מאורסה שזינתה:  אם זינתה בבית אביה--אף על פי שלא העידו עליה העדים אלא אחר שבאה לבית חמיה, הרי זו נסקלת על פתח בית אביה; זינת בבית חמיה קודם שימסור אותה האב--אף על פי שהעידו עליה אחר שחזרה לבית אביה, הרי זו נסקלת על פתח שער העיר ההיא.  [י] באו העדים אחר שבגרה, או אחר שבעלה בעלה--אף על פי שהעידו שזינתה בבית אביה כשהייתה נערה, הרי זו נסקלת בבית הסקילה.  [יא] הייתה הורתה שלא בקדושה, ולידתה בקדושה--נסקלת על פתח שער העיר.

ג,י  כל מי שמצותה לסקול אותה על פתח שער העיר--אם הייתה עיר שרובה גויים, סוקלין אותה על פתח בית דין.  וכל מי שמצותה לסקול אותה על פתח בית אביה--אם לא היה לה אב, או שהיה לה אב ולא היה לו בית--הרי זו נסקלת בבית הסקילה, ולא נאמר "פתח בית אב" (ראה דברים כב,כא) אלא למצוה.

ג,יא  [יב] הבא על ערווה מן העריות ביאות הרבה--חייב כרת או מיתת בית דין, על כל ביאה וביאה:  אף על פי שאין בית דין יכולין להמית אלא מיתה אחת, הרי הביאות נחשבות לו בעבירות הרבה.  וכן אם בא ביאה אחת שחייבין עליה משמות הרבה--אם היה שוגג, מביא קרבן על כל שם ושם, אף על פי שהיא ביאה אחת, כמו שיתבאר בהלכות שגגות; ואם היה מזיד, הרי זו נחשבת לו בעבירות הרבה.  וכן יש בא ביאה אחת, ולוקה עליה מלקייות הרבה כמו שיתבאר.

ג,יב  [יג] שפחה חרופה האמורה בתורה--היא שחצייה שפחה וחצייה בת חורין, ומקודשת לעבד עברי:  שנאמר "לא יומתו, כי לא חופשה" (ויקרא יט,כ)--הא אם נשתחררה כולה, חייבין עליה מיתת בית דין, שהרי תיעשה אשת איש גמורה, כמו שביארנו בהלכות אישות.

ג,יג  [יד] ביאת שפחה זו, משונה מכל ביאות אסורות שבתורה--שהרי היא לוקה, שנאמר "ביקורת תהיה" (ויקרא יט,כ); והוא חייב קרבן אשם, שנאמר "והביא את אשמו" (ויקרא יט,כא).  ואחד שוגג ואחד מזיד בשפחה חרופה, מביא אשם; והבא עליה ביאות הרבה, בין בזדון בין בשגגה--מביא אשם אחד.  אבל היא חייבת מלקות על כל ביאה וביאה, אם הייתה מזידה, כשאר חייבי לאוין.

ג,יד  [טו] המערה בשפחה חרופה, ולא גמר ביאתו--פטור:  עד שיגמור ביאתו.  ואינו חייב אלא על הגדולה, הבעולה, המזידה, וברצונה; אבל אם הייתה קטנה, או שלא הייתה בעולה, או שהייתה שוגגת, או אנוסה, או ישנה--פטור.  וכן אם בא עליה שלא כדרכה, פטור--שבשפחה חרופה, לא השווה ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה:  שנאמר "שכבת זרע" (ויקרא יט,כ).  אבל בשאר ביאות, לא חלק בין ביאה לביאה:  שנאמר "משכבי אישה" (ויקרא יח,כב; ויקרא כ,יג), מגיד הכתוב ששני משכבות לאישה.

ג,טו  [טז] כל מקום שאמרנו בשפחה חרופה שהוא פטור--הוא פטור מן הקרבן, והיא פטורה מן המלקות; אבל מכין אותן מכת מרדות מדבריהם, אם היו שניהן מזידין וגדולים.

ג,טז  [יז] בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה--היא לוקה, והוא מביא קרבן:  והוא שתהיה גדולה ובעולה וברצונה, כמו שביארנו--שאין האיש חייב קרבן עד שתתחייב היא מלקות, שנאמר "ביקורת תהיה . . . והביא את אשמו" (ויקרא יט,כ-כא).
 

הלכות איסורי ביאה פרק ד

ד,א  הנידה, הרי היא כשאר כל העריות.  המערה בה, בין כדרכה בין שלא כדרכה--חייב כרת:  ואפילו הייתה קטנה בת שלוש שנים ויום אחד, כשאר עריות--שהבת מיטמאה בנידה, ואפילו ביום לידתה, ובת עשרה ימים, מיטמאה בזיבה.  ודבר זה מפי השמועה, שאין הפרש בין גדולה לקטנה, לטומאת נידות וזיבות.

ד,ב  ואחד הבא על הנידה כל שבעת הימים, ואפילו לא ראתה אלא יום ראשון, ואחד הבא על יולדת זכר כל שבעה, או על יולדת נקבה כל ארבעה עשר, או על הזבה כל ימי זובה וספירתה, בין שפחה בין משוחררת--הכול בכרת:  שנאמר בנידה "שבעת ימים תהיה בנידתה" (ויקרא טו,יט), ובזבה נאמר "כל ימי זוב טומאתה, כימי נידתה תהיה" (ויקרא טו,כה), וביולדת הוא אומר "כימי נידת דוותה תטמא" (ויקרא יב,ב), "וטמאה שבועיים כנידתה" (ויקרא יב,ה).

ד,ג  במה דברים אמורים שהטומאה תלויה בימים, בשטבלה במי מקוה אחר הימים הספורים.  אבל נידה וזבה ויולדת שלא טבלו במי מקוה--הבא על אחת מהן, אפילו אחר כמה שנים--חייב כרת, שבימים וטבילה תלה הכתוב:  שנאמר "ורחצו במים" (ויקרא טו,יח)--בניין אב לכל טמא, שהוא בטומאתו עד שיטבול.

ד,ד  הגויים--אין חייבין עליהם משום נידה, ולא משום זבה, ולא משום יולדת.  וחכמים גזרו על כל הגויים, זכרים ונקבות, שיהו כזבים תמיד, בין ראו בין לא ראו--לעניין טומאה וטהרה.

ד,ה  כל דם שתראה היולדת בתוך שלושה ושלושים של זכר, ושישה ושישים של נקבה--הוא הנקרא דם טוהר; ואינו מונע את האישה מבעלה, אלא טובלת אחר שבעה של זכר ואחר ארבעה עשר של נקבה, ומשמשת מיטתה, אף על פי שהדם שותת.

ד,ו  כל חייבי טבילות, טבילתן ביום:  חוץ מנידה ויולדת--שהרי הוא אומר בנידה "שבעת ימים תהיה בנידתה" (ויקרא טו,יט), השבעה כולן בנידה וטובלת בליל שמיני; וכן יולדת זכר בליל שמיני, ויולדת נקבה בליל חמישה עשר, שהיולדת כנידה, כמו שביארנו.

ד,ז  נתאחרה ימים רבים ולא טבלה--כשתטבול, לא תטבול אלא בלילה:  שאם תטבול ביום, יטעו ותבוא נידה אחרת לטבול בשביעי.  [ח] הייתה חולה, או שהיה מקום הטבילה רחוק ואין הנשים יכולות להגיע לו ולחזור בלילה מפני הליסטים, או מפני הצינה, או מפני שנועלין שערי המדינה בלילה--הרי זו טובלת ביום השמיני, או בימים של אחריו ביום.

ד,ח  [ט] כל הנשים שיש להן וסת, בחזקת טהרה לבעליהן--עד שתאמר לו טמאה אני, או עד שתוחזק נידה בשכונותיה.  הלך בעלה למדינה אחרת, והניחה טהורה--כשיבוא אינו צריך לשאול לה, ואפילו מצאה ישנה--הרי זה מותר לבוא עליה שלא בעונת וסתה, ואינו חושש שמא נידה היא; ואם הניחה נידה--אסורה לו, עד שתאמר טהורה אני.

ד,ט  [י] האישה שאמרה לבעלה טמאה אני, וחזרה ואמרה טהורה אני, ודרך שחוק אמרתי לך תחילה--אינה נאמנת; ואם נתנה אמתלה לדבריה, נאמנת.  כיצד:  תבעה בעלה, ואחותו או אימו עימה בחצר, ואמרה לו טמאה אני, ואחר כך חזרה ואמרה טהורה אני, ולא אמרתי לך טמאה אני אלא מפני אחותך או אימך, שמא יראו אותנו--הרי זו נאמנת.  וכן כל כיוצא בזה.

ד,י  [יא] היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו נטמאתי--לא יפרוש מיד והוא בקישויו, שהניה לו ביציאתו כביאתו; ואם פירש והוא בקישויו, חייב כרת כמי שבעל נידה.  והוא הדין, בשאר עריות.  אלא כיצד יעשה:  נועץ ציפורני רגליו בקרקע, ושוהה, ואינו מזדעזע, עד שימות האבר; ואחר כך נשמט ממנה.

ד,יא  [יב] ואסור לו לאדם שיבוא על אשתו סמוך לווסתה, שמא תראה דם בשעת תשמיש, שנאמר "והיזרתם את בני ישראל, מטומאתם" (ויקרא טו,לא).  וכמה--אם היה דרכה לראות ביום, אסור לשמש מתחילת היום; ואם היה דרכה לראות בלילה, אסור לשמש מתחילת הלילה.

ד,יב  [יג] עבר וסתה ולא ראתה, מותרת לשמש אחר שתעבור עונת הווסת.  כיצד:  היה דרכה לראות בשש שעות ביום, אסורה לשמש מתחילת היום; עברו שש שעות ביום ולא ראתה, אסורה לשמש עד לערב.  וכן אם היה דרכה לראות בשש שעות בלילה, ועברו ולא ראתה--אסורה לשמש עד שתזרח השמש.

ד,יג  [יד] דרך בני ישראל ובנות ישראל, לעולם לבדוק עצמם אחר התשמיש.  כיצד:  מקנח האיש עצמו במטלית נכונה לו, ומקנחת האישה עצמה במטלית נכונה לה; ורואין בהן, שמא ראתה דם בשעת תשמיש.  ויש לאיש להניח אשתו, שתבדוק במטלית שלו--מתוך שנאמנת על שלה, נאמנת על שלו.

ד,יד  [טו] בגדים אלו שמקנחין בהן--צריכין שיהיו של פשתן, שחקים ולבנים; והם הנקראים עידים בעניין זה.  והבגד שמקנח בו, נקרא עד שלו; והבגד שמקנחת היא בו, נקרא עד שלה.

ד,טו  [טז] הצנועות אינן משמשות עד שיבדקו עצמן תחילה, קודם תשמיש.  ואישה שאין לה וסת, אסורה לשמש עד שתבדוק; לפיכך היא משמשת בשני עידים, אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש.  אבל אישה שיש לה וסת, אינה צריכה עד לפני התשמיש, אלא משום צניעות.  אבל אחר תשמיש--הכול צריכין שני עידים, אחד לו ואחד לה.

ד,טז  אפילו מעוברת, ומניקה, וזקנה, וקטנה--לא תשמש אלא בשני עידים, אחד לו ואחד לה.  אבל בתולה, ויושבת על דם טוהר--אינה צריכה עידים, שהרי הדם שותת ממנה.

ד,יז  המשמש מיטתו פעמים רבות, אינן צריכין לבדוק שני העידים שלהן על כל ביאה וביאה, אלא מקנח בעד שלו והיא בעד שלה, אחר כל ביאה וביאה כל הלילה; ולמחר יבדקו העידים.  נמצא הדם על עד שלו, או על עד שלה--הרי זו טמאה.

ד,יח  שימשה מיטתה, וקינחה עצמה, ואבד העד--הרי זו לא תשמש פעם שנייה, עד שתבדוק בעד אחר תחילה:  שמא דם היה, על העד שאבד.  [יח] הניחה העד תחת הכר, או תחת הכסת, ונמצא עליו דם--אם משוך--טמאה, שחזקתו מן הקינוח; ואם היה עגול--טהורה, שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר.

ד,יט  קינחה עצמה בעד הבדוק לה, וטחתו בירכה, ולמחר נמצא עליו דם--הרי זו טמאה; ואין אומרים שמא כשטחה אותו בירכה, נהרגה מאכולת.

ד,כ  קינחה עצמה בעד שאינו בדוק לה, ולא ידעה אם היה עליו דם קודם שתקנח בו או לא היה, ונמצא עליו דם--אם היה הדם כגריס ועוד--הרי זו נידה; היה פחות מכאן--טהורה, שאינו אלא מן המאכולת.

ד,כא  [כ] מי שראת דם בשעת תשמיש, הרי זו מותרת לשמש כשתטהר פעם שנייה; ראת דם בפעם שנייה, משמשת פעם שלישית; ראת דם כך בשלישית, הרי זו אסורה לשמש עם בעלה זה לעולם.

ד,כב  במה דברים אמורים, שלא היה שם דבר לתלות בו.  אבל אם שימשה סמוך לווסתה, תולה בווסת.  הייתה בה מכה, תולה במכה; ואם היה דם מכתה משונה מדם שתראה בשעת התשמיש, אינה תולה במכה.  ונאמנת אישה לומר, מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא; ותהיה מותרת לבעלה, ואף על פי שדם יוצא מן המקור בשעת תשמיש.

ד,כג  [כא] מי שראת דם בשעת תשמיש פעם ראשונה ושנייה ושלישית, ואין שם דבר לתלות בו--הרי זו תתגרש, ומותרת להינשא לשני; נישאת לשני, וראת דם כך בשעת תשמיש שלושה פעמים--הרי זו תתגרש, ומותרת להינשא לשלישי.  נישאת לשלישי, וראת דם כך בשעת תשמיש פעם ראשונה ושנייה ושלישית--הרי זו תתגרש; ואסורה להינשא, עד שתבריא מחולי זה.

ד,כד  [כב] כיצד בודקת עצמה לידע אם נתרפאת, או לא נתרפאת:  מביאה שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה, ומכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה, ומכנסת בתוך השפופרת מכחול ומוך מונח על ראשו, ודופקת אותו עד שיגיע המוך לצוואר הרחם, ומוציאה המוך--אם נמצא דם על ראש המוך, בידוע שהדם שהיא רואה בשעת תשמיש מן המקור.  ואם לא נמצא על המוך כלום--בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין, וטהורה היא; ומותרת להינשא לאחרים, כמו שביארנו בהלכות אישות.
 

הלכות איסורי ביאה פרק ה

ה,א  האישה מיטמאה באונס, בין לנידה בין לזיבות.  כיצד:  כגון שקפצה ממקום למקום, או ראת בהמה או עוף מתעסקין זה עם זה וחמדה וראת דם, וכן כל כיוצא בזה--הואיל וראת דם מכל מקום, נטמאת; ומיטמאה בכל שהוא--ואפילו ראת דם טיפה כחרדל, הרי זו כמי שזב ממנה דמים הרבה.

ה,ב  כל הנשים, מיטמאות בבית החיצון; ואף על פי שלא יצא הדם לחוץ, אלא נעקר מן הרחם ולא שתת, הואיל ויצא מבין השיניים, הרי זו טמאה--ואף על פי שעדיין הדם בבשרה, שנאמר "דם יהיה זובה בבשרה" (ויקרא טו,יט).  ועד היכן הוא בין השיניים, עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה; ובין השיניים עצמו, כלפנים.

ה,ג  משל משלו חכמים באישה:  הרחם שבו נוצר הוולד, והוא הנקרא מקור, והוא שדם נידה וזבה יוצא ממנו--קוראין אותו חדר, לפי שהוא לפניי לפנים.  וצוואר הרחם כולו, והוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא ייפול הוולד, ונפתח הרבה בשעת לידה--קוראין אותו פרוזדוד, כלומר שהוא בית שער לרחם.  [ד] ובשעת גמר ביאה, האבר נכנס בפרוזדוד; ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים, אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות.

ה,ד  ולמעלה מן החדר ומן הפרוזדוד, בין חדר לפרוזדוד, והוא המקום שיש בו שתי ביצים של אישה, והשבילים שבהן מתבשלת שכבת זרע שלה--מקום זה הוא הנקרא עלייה.  וכמו נקב פתוח מן העלייה לגג הפרוזדוד, ונקב זה קוראין אותו לול; והאבר נכנס לפנים מן הלול, בשעת גמר ביאה.

ה,ה  דם הבא מן החדר, כולו טמא--חוץ מדם טוהר, שהתורה טיהרתו, ודם קושי, כמו שיתבאר; ודם העלייה, כולו טהור--שהוא כמו דם מכה שבמעיים או בכבד או בכליה וכיוצא בהן.  ודם הנמצא בפרוזדוד--אם נמצא מן הלול ולפנים--הרי זה טמא, שחזקתו מן החדר; וחייבין עליו על ביאת המקדש, ושורפין עליו תרומה וקודשים.  ואין אומרים, שמא מן העלייה ירד דרך הנקב, שרוב הדמים הנמצאין כאן, מן החדר.

ה,ו  נמצא הדם בפרוזדוד חוץ לנקב, הרי טומאתו בספק--שמא מן החדר בא, או מן העלייה שתת דרך הלול; לפיכך אין שורפין עליו תרומה וקודשים, ואין חייבין עליו על ביאת המקדש.

ה,ז  [ו] לא כל משקה היוצא מן החדר מטמא, אלא הדם בלבד, שנאמר "דם יהיה זובה" (ויקרא טו,יט); לפיכך אם שתת מן הרחם לובן, או משקה ירוק--אף על פי שסמיכתו כדם--הואיל ואין מראיו מראה דם, הרי זה טהור.  [ז] וחמישה דמים טמאים באישה, והשאר טהור; ואלו הן--האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכיין המזוג.

ה,ח  האדום כיצד הוא עינו:  כעמוד שייצא ראשון מדם הקזה של בני אדם, נותן הדם בכוס; ומקיף לו, ורואה.  והשחור:  כעין הדיו היבש.

ה,ט  כקרן כרכום כיצד:  יביא כרכום לח בגוש האדמה שעליו, ולוקח מן הברור שבו הקנה האמצעי שלו, שכולו כמו קנה הוא, ובכל אחד ואחד שלושה קנים, ובכל קנה שלושה עלים; ומקיף הדם לעלה האמצעי שבקנה האמצעי, ורואה בו.

ה,י  כמימי אדמה כיצד:  יביא אדמה מבקעת סיכני וכיוצא בה, שהיא אדומה, ונותן עליה מים בכלי עד שיעלה המים על העפר כקליפת השום; ואין שיעור לא למים ולא לעפר.  ומעכרן בכלי, ומשער בהן לשעתו ובמקומו כשהן עכורין; ואם צללו, חוזר ומעכרן.

ה,יא  [ט] ארבע מראות האלו--אם היה מראה הדם כמראה כל אחד מהן או עמוק מהן, הרי זה טמא; היה דוהה ממנו, הרי זה טהור.  כיצד:  היה הדם שחור יתר מן הדיו היבש, טמאה; היה פתוך ממנו--כגון שהיה מראהו כעין הזית השחור, או כעין הזפת, או כעין העורב--הרי זה טהור.  וכן בשאר השלוש מראות.

ה,יב  [י] כיין המזוג כיצד:  חלק אחד יין מן היין השרוני של ארץ ישראל, חי וחדש, ושני חלקים מים; היה מראה הדם עמוק ממנו, או דוהה ממנו--הרי זה טהור:  עד שיהיה כמזג זה, בלבד.  ונאמנת אישה לומר, כמראה זה ראיתי ואיבדתיו; והחכם מטמא לה, או מטהר.

ה,יג  [יא] כיצד מקיף ורואה:  לוקח המטלית שיש בה הדם בידו, ומביט בו ובדיו, או בעלה של כרכום, או בדם הקזה שבכוס, או במימי אדמה, או במזג שבכוס; ועורך לפי מה שעיניו רואות, ומטמא או מטהר.  ואינו מביט בזכוכית של כוס מבחוץ, אלא במשקה שבכוס; ויהיה הכוס רחב, משקלו מנה, ומחזיק שני לוגין, כדי שתיכנס בו האורה ולא יהיה אפל.

ה,יד  [יב] אין בודקין הדם אלא על גבי מטלית לבנה, ובחמה; ועושה צל בידו על הדם, והוא עומד בחמה, כדי שיראה עינו, כמות שהיא.  ולא כל הרואה צריך לכל אלו הדברים, בכל עת שיראה, אלא טביעות עין יש לחכם בדמים, ובעת שיראה מיד יטמא או יטהר; ואם נסתפק לו במראה מן המראות, צריך להקיף ולערוך לדיו או לדם או לשאר המראות.

ה,טו  [יג] המפלת חתיכה--אף על פי שהיא אדומה--אם יש עימה דם, טמאה; ואם לאו, טהורה.  ואפילו נקרעה החתיכה ונמצאת מלאה דם, הרי זו טהורה--שאין זה דם נידה, אלא דם חתיכה.  [יד] הפילה חתיכה קרועה, ודם אגור בתוכה--טמאה.

ה,טז  הפילה כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין--אם היה מראה דברים אלו אדום, תטיל למים פושרין:  אם נימוחו--הרי זו טמאה, שדם הוא וקפה, וכל הרואה דם יבש, טמאה; ואם שהו בפושרין מעת לעת, ואחר כך נימוחו--הרי זו ספק טמאה.  ואם לא נימוחו מעת לעת--הרי אלו ממכה, וטהורה היא.  [טו] הפילה כמין חגבים, כמין דגים, שקצים, ורמשים--אם יש עימהן דם, טמאה; ואם לאו, טהורה.

ה,יז  [טז] האישה שהכניסה שפופרת בפרוזדוד, וראת הדם בתוך השפופרת--טהורה:  שנאמר "דם יהיה זובה בבשרה" (ויקרא טו,יט), עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות; ואין דרך האישה לראות בשפופרת.

ה,יח  [יז] האישה שהשתינה מים, ויצא דם עם מימי רגליים--בין שהשתינה והיא עומדת, בין שהשתינה והיא יושבת--הרי זו טהורה.  ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה, אינה חוששת:  שהרגשת מי רגליים היא זו--שאין מי רגליים מן החדר, ודם זה דם מכה הוא בחלוחלת או בכליה.

ה,יט  [יח] דם בתולים, טהור הוא; ואינו לא דם נידה, ולא דם זיבה, שאינו מן המקור, אלא כמו דם חבורה.  וכיצד דין הבתולה בדמים:  אם נישאת קטנה--בין לא ראת דם מימיה, בין שראת דם בבית אביה--הרי זו מותרת לבעלה, עד שתחיה המכה:  שכל דם שתראה, מחמת המכה הוא.  ואם ראתה דם אחר שתחיה המכה, הרי זו נידה.

ה,כ  [יט] נישאת כשהיא נערה--אם לא ראת דם מימיה--הרי זו מותרת לבעלה ארבעה ימים ביום ובלילה, אף על פי שהדם שותת:  והוא, שלא חית המכה.  ואם ראת דם בבית אביה, ואחר כך נישאת--אין לו לבוא עליה אלא בעילה ראשונה, ופורש; ויהיה דם בתולים זה, כאילו הוא תחילת נידה.  ובוגרת שלא ראת דם מימיה, נותנין לה כל לילה הראשון.

ה,כא  [כ] ארבע לילות שנותנין לנערה שלא ראת דם, אף על פי שהן בסירוגין--בועל לילה, וממתין אפילו שני חודשים או שלושה, ובועל לילה שנייה:  והוא, שלא חית המכה.  [כא] וכן קטנה שנותנין לה עד שתחיה המכה, אפילו לא חית שנה--הרי זה בועל כל השנה, בין בסירוגין בין יום אחר יום.

ה,כב  קטנה שנישאת ונעשת נערה תחת בעלה, ועדיין הדם שותת מחמת המכה--כל בעילות שבעל כשהיא קטנה, נחשבת לו כלילה אחת; ומשלימין לו ארבעה ימים, בימי הנערות.  ואפילו היו השלושה ימים שנותנין לה בימי הנערות בסירוגין, ובעל בכל שני חודשים לילה אחת--הרי זה מותר:  והוא, שלא תחיה המכה.

ה,כג  כיצד יודעין אם חית המכה או לא חית:  הייתה רואה הדם בעת שתעמוד, וכשתשב לא תראה, ובעת שתשב על הקרקע תראה, ואם תשב על כרים וכסתות לא תראה--עדיין לא חית המכה.

ה,כד  פסק הדם ולא ראת כלל, בין עומדת בין יושבת על הכול--כבר חיתה המכה; וכן אם לא פסק כלל, אלא תראה הדם אפילו כשהיא יושבת על הכרים והכסתות--אין זה דם מכה, אלא דם נידה.  [כד] הייתה רואה בעת תשמיש, הרי זה מחמת המכה; שימשה מיטתה ולא ראת דם, ואחר כך ראת דם שלא מחמת תשמיש--הרי זה דם נידה.

ה,כה  הבועל בתולה, ולא יצא ממנה דם, וחזר ובעלה, ויצא דם--אפילו הייתה קטנה, הרי זה דם נידה:  שאילו היה דם בתולים, היה בא בתחילה.  הבועל פחות מבת שלוש שנים ויצא דם, הרי זה דם בתולים.
 

הלכות איסורי ביאה פרק ו

ו,א  דם הנידה, ודם הזבה, ודם הקושי, ודם היולדת, ודם טוהר של יולדת--כולו דם אחד הוא, ומן המקור הוא בא, וממעיין אחד הוא.  ובזמנים בלבד הוא שישתנה דינו, ותהיה רואה דם זו טהורה; וזו נידה, וזו זבה.

ו,ב  כיצד:  כשתראה האישה דם תחילה, או כשתראה בשעת וסתה, והוא העת שקבעה לנידתה--הרי זו נידה כל שבעת הימים, בין ראת כל שבעה בין שלא ראת אלא טיפה ראשונה בלבד; ראתה דם ביום השמיני--הרי זה דם זיבה, מפני שהוא בלא עת נידתה.

ו,ג  וכן כל דם שתראה בתוך הימים שבין וסת נידה ווסת נידה, הרי הוא דם זיבה.  והלכה למשה מסיניי, שאין בין זמן נידה לזמן נידה אלא אחד עשר יום בלבד.

ו,ד  כל שבעת הימים שנקבעה לה וסת בתחילתן--הן הנקראין ימי נידתה, בין ראת בהן דם בין לא ראת.  ומפני מה נקראין ימי נידה, מפני שהן ראויין לנידה; וכל דם שתראה בהם, דם נידה ייחשב.  [ה] וכל אחד עשר יום שאחר השבעה--הן הנקראין ימי זיבתה, בין ראת בהן דם בין לא ראת.  ולמה נקראין ימי זיבה, מפני שהן ראויין לזיבה; וכל דם שתראה בהן, דם זיבה ייחשב.  והיזהר בשני שמות אלו, שהן ימי נידתה וימי זיבתה.

ו,ה  [ו] כל ימי האישה מיום שייקבע לה וסת עד שתמות, או עד שייעקר הווסת ליום אחר--תספור לעולם שבעה מתחילת יום הווסת ואחריהן אחד עשר, שבעה ואחריהן אחד עשר; ותיזהר במניין, כדי שתדע בעת שתראה דם, אם בימי נידה ראת, או בימי זיבה:  שכל ימיה של אישה כך הן, שבעה ימי נידה ואחד עשר ימי זיבה, אלא אם כן הפסיקה הלידה, כמו שיתבאר.

ו,ו  [ז] אישה שראת דם בימי זיבתה יום אחד בלבד, או שני ימים זה אחר זה--נקראת זבה קטנה, ונקראת שומרת יום כנגד יום.  ואם ראת שלושה ימים זה אחר זה--הרי זו זבה גמורה, והיא הנקראת זבה גדולה, ונקראת זבה סתם:  שנאמר "ואישה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" (ויקרא טו,כה); ומיעוט "ימים" שניים, "רבים" שלושה.

ו,ז  [ח] אין בין זבה גדולה לזבה קטנה, אלא ספירת שבעה והבאת קרבן--שזבה גדולה צריכה לספור שבעת ימי נקיים, וזבה קטנה אינה סופרת אלא יום אחד בלבד; וזבה גדולה מביאה קרבן, כשתטהר.  אבל לעניין טומאה ואיסור ביאה, שתיהן שוות.

ו,ח  [ט] כיצד:  ראת דם בימי זיבתה, בין שראת בתחילת הלילה בין שראת בסוף היום--הרי אותו היום כולו טמא, וכאילו לא פסק הדם מעת שראת עד ששקעה החמה; ומשמרת כל הלילה.  אם לא ראת כלום בלילה--משכמת למחר וטובלת אחר שתנץ החמה, ומשמרת כל היום; אם לא ראת כלום--הרי זה יום אחד טהור כנגד היום הטמא, והרי היא מותרת לבעלה לערב.

ו,ט  [י] ראת דם גם בשני, בין ביומו בין בלילו אחר שטבלה--הרי היום השני טמא, ומשמרת כל ליל שלישי.  אם לא ראת--משכמת למחר וטובלת אחר שתנץ החמה, ומשמרת כל היום; אם לא ראת כלום--הרי זה יום אחד טהור כנגד שני הימים הטמאים, ומותרת לבעלה לערב.

ו,י  [יא] ראת דם גם בשלישי, בין ביומו בין בלילו--הרי זו זבה גדולה, וצריכה לספור שבעת ימים טהורים בלא דם:  שנאמר "וספרה לה שבעת ימים, ואחר תטהר" (ויקרא טו,כח).  וטובלת ביום השביעי אחר הנץ החמה, והרי היא מותרת לבעלה לערב.  וביום השמיני, מביאה קרבנה--שתי תורים, או שני בני יונה.

ו,יא  [יב] זבה קטנה שטבלה בלילה של יום השמור, או זבה גדולה שטבלה בליל שביעי--כאילו לא טבלה, והרי היא כנידה שטבלה בתוך שבעה.

ו,יב  [יג] הבא על זבה גדולה ביום שביעי של ספירה אחר שטבלה, או על זבה קטנה ביום השמור אחר שטבלה--פטור מן הכרת:  כיון שטבלה בזמן הראוי לטבילתה, טהורה.  ואישה זו תרבות רעה, שהרי בעילתה ומגעה תלויין.

ו,יג  [יד] כיצד הן תלויין:  אם נשלם היום אחר הטבילה, ולא ראת דם--הרי כל שנגעה בו אחר טבילתה, טהור, ובעילתה אחר הטבילה, אין חייבין עליה כלום.  ואם ראת דם ביום זה אחר שטבלה--נמצאת זבה למפרע, וכל שנגעה בו למפרע טמא, והיא ובועלה חייבין בקרבן.  ולפיכך היא אסורה לבעלה עד לערב, שלא תביא עצמה לידי ספק.

ו,יד  [טו] זבה שספרה ששת ימי נקיים, ובשביעי ראת דם--אפילו סמוך לשקיעת החמה--סתרה הכול, וחוזרת למנות מאחר היום הטמא שבעת ימי נקיים.  [טז] פלטה שכבת זרע בתוך ימי הספירה--סותרת יום אחד, מפני שהיא כזב שראה קרי, שסותר יום אחד.

ו,טו  ראת דם בעשירי מימי זיבתה, ובאחד עשר, ובשנים עשר--אף על פי שראת בשלושה ימים זה אחר זה--אינה זבה גדולה, אלא יצאת מזיבות קטנה לנידה:  שיום שנים עשר, מתחלת ימי נידה; והרואה בימי נידתה--אינה זבה, כמו שביארנו.

ו,טז  [יז] ומה הוא זה שכתוב בתורה "או כי תזוב, על נידתה" (ויקרא טו,כה)--שאם ראת שלושה ימים סמוך לנידתה, הרי זו זבה:  כגון שראת בשמיני לנידתה ובתשיעי ובעשירי, שהן ראשון ושני ושלישי מהאחד עשר יום שהן ימי זיבתה.

ו,יז  ראת דם באחד עשר מימי זיבתה, וטבלה לערב שהוא ליל שנים עשר, ושימשה מיטתה--אף על פי שהיא טמאה ובועלה טמא, ועושין משכב ומושב--אינם חייבים כרת:  מפני שאין יום שנים עשר מצטרף ליום אחד עשר לעשותה זבה, הועילה לה טבילת ליל זה להצילה מן הקרבן.

ו,יח  טבלה ביום שנים עשר אחר שתנץ החמה--הרי זו אסורה לבעלה עד לערב, כדין כל זבה קטנה; ואם עבר ובעלה, שניהן פטורין מכלום:  ואפילו ראת דם אחר שבא עליה ביום שנים עשר, אין בכך כלום, שזה דם נידה הוא, ואינו מצטרף ליום שלפניו.

ו,יט  ראת דם בסוף שביעי לנידתה בין השמשות, וראת בתשיעי ועשירי--הרי זו ספק זבה:  שמא ראייה ראשונה בליל שמיני הייתה, ונמצאת שראת שלושה ימים זה אחר זה מתחילת ימי זיבתה.

ו,כ  וכן אם ראת דם בתשיעי ועשירי מימי זיבתה, וראת בסוף יום אחד עשר בין השמשות--הרי זו ספק זבה:  שמא ראייה אחרונה ביום אחד עשר הייתה, והרי ראת שלושה ימים זה אחר זה בימי זיבתה.

ו,כא  [כ] נידה שבדקה עצמה בתוך ימי נידתה, ומצאה שפסק הדם, ואפילו פסק בשני לנידתה, ושגגה או הזידה ולא בדקה עד לאחר נידתה בימים רבים, וכשבדקה מצאה טמא--אין אומרים שמא כל אותן הימים הייתה טמאה, אלא כל אותן הימים שלא בדקה בחזקת טהרה.

ו,כב  בדקה עצמה ומצאה טמא, אפילו בדקה בשביעי לנידתה, ובין השמשות לא בדקה עצמה, כדי לפרוש מטומאת נידה, אלא המתינה ימים, ואחר כך בדקה ומצאה טהור--הרי זו ספק זבה; ואם מצאה טמא, הרי זו זבה ודאית--שכיון שבתחילה מצאה טמא ובסוף טמא, הרי זו בחזקת שלא פסק הדם.  ויום ראשון של נידה--אף על פי שמצאה בו טהור--הרי זה כמו שמצאה טמא, שיום ראשון כולו הוחזק המעיין פתוח.

ו,כג  [כא] זבה שבדקה עצמה בראשון מימי הספירה ומצאה טהור, ולא בדקה עד יום שביעי ומצאה טהור--הרי זו בחזקת טהרה, וכאילו בדקה כל שבעה ומצאה טהור.  [כב] וכן אם בדקה ביום ראשון מימי הספירה ומצאה טהור, וביום השמיני ומצאה טהור--הרי זו בחזקת טהרה.

ו,כד  בדקה ביום שלישי לזיבתה, ומצאה שפסק הדם, ולא בדקה ביום ראשון מימי הספירה, ובשביעי בדקה ומצאה טהור--הרי זו בחזקת טהרה.  והוא הדין לזב בכל אלו הבדיקות שהוא טהור, ועלו לו ימי הספירה.

ו,כה  [כג] כל אישה שהיא ספק נידה ספק זבה--צריכה לישב שבעת ימי נקיים מספק, וטובלת בליל שמיני, ואחר כך תהיה מותרת לבעלה; ומביאה קרבן זבה, ואינו נאכל כמו שיתבאר במקומו.
 

הלכות איסורי ביאה פרק ז

ז,א  מעוברת שהתחילה להצטער, ואחזוה חבלי לידה, והתחיל הדם לצאת קודם שתלד--אותו הדם, הוא הנקרא דם הקושי.  היאך דינו:  אם בא בימי נידתה, הרי זה דם נידה; והרי זו טמאה נידה.  ואם בא בימי זיבתה, הרי זו טהורה, שנאמר בזבה, "דם יהיה זובה בבשרה" (ויקרא טו,יט)--מפי השמועה למדו, זובה מחמת עצמה, ולא מחמת ולד:  ובלבד, שתלד ולד חי; אבל אם הפילה, אין קושי לנפלים.

ז,ב  ואפילו היה הדם שותת ויורד עם החבלים והצער, ארבעה עשר יום קודם שתלד--הרי זה דם קושי, וטהור; אבל אם התחיל הדם קודם הלידה בחמישה עשר יום או יתר--הרי זה דם זיבה, והרי היא יולדת בזוב.

ז,ג  [ב] במה דברים אמורים, בשלא פסקו הצירים והחבלים והצער, אלא מתקשה והולכת עד שילדה.  אבל אם ראת דם שלושה ימים או יתר בימי זיבתה בצער וחבלים, ופסק הצער ורווח לה מן החבלים אחר השלושה ימים, ועמדה בנחת ארבע ועשרים שעות או יתר--אף על פי שלא פסק הדם, ואף על פי שחזר הצער והחבלים אחר ארבע ועשרים שעות--הרי זו זבה:  שאילו היה הדם מחמת הוולד, לא פסק הצער ולא החבלים; ואם ילדה אחרי כן, הרי זו יולדת בזוב.

ז,ד  [ג] ראת דם יום אחד בלא צער ושניים בקושי, וילדה, או שניים בלא צער ויום בקושי, וילדה, או יום בקושי ויום בלא צער ויום בקושי, וילדה--אינה יולדת בזוב; אבל אם ראת יום אחד בקושי ושניים בלא צער, וילדה, או שניים בקושי ואחד בלא צער, וילדה, או יום בלא צער ויום בקושי ויום בלא צער, וילדה--הרי זו יולדת בזוב.  זה הכלל:  קושי הסמוך ללידה, אין זו יולדת בזוב; שופי הסמוך ללידתה, הרי זו יולדת בזוב.

ז,ה  [ד] חל שלישי לראייתה להיות ביום הלידה--אפילו כל היום כולו בשופי--אין זו יולדת בזוב, שהרי יום הלידה סמוך לקושי; ראת שני ימים, ובשלישי הפילה, ואין ידוע מה הפילה--הרי זו ספק זבה, וספק יולדת.

ז,ו  [ה] כיצד דין יולדת בזוב:  צריכה לישב שבעת ימי נקיים, וטובלת לערב, ואחר כך תהיה מותרת לבעלה, ואחר כך יהיה לה דם טוהר; ומביאה קרבן זבה, וקרבן יולדת.

ז,ז  לפיכך אם ילדה זכר--אפילו פסק הדם ביום הלידה--סופרת שבעת ימי נקיים, וטובלת.  ואם ילדה נקבה, וספרה שבעת ימי נקיים, ושלמו עם ארבעה עשר של לידה, או לאחריהן--הרי זו טובלת, ומותרת לבעלה; ואם שלמו ימי הספירה בתוך ארבעה עשר--הרי זו אסורה לבעלה, עד ליל חמישה עשר.

ז,ח  [ו] כיצד:  הרי שראת דם שלושה ימים, וספרה שבעת ימי נקיים--הרי עשרה, ועדיין היא אסורה עד ליל חמישה עשר:  שכל ארבעה עשר, היא כנידה.  ולמה אין מצריכין את היולדת בזוב לספירת שבעה, אחר שבעה של זכר ואחר ארבעה עשר של נקבה--מפני שימי לידתה וימי נידתה שאינה רואה בהן, עולין לה לספירת שבעה כמו שיתבאר.

ז,ט  [ז] יולדת בזוב שלא פסק דמה--אין לה דם טוהר, אלא כל דם שתראה כדם זיבה הוא; אבל אם ספרה שבעת ימי נקיים, ושלמו ארבעה עשר של נקבה, וטבלה, ואחר כך ראת דם בתוך ארבעים של זכר ושמונים של נקבה--הרי זה דם טוהר.

ז,י  [ח] ספרה שבעת ימי נקיים, ולא טבלה, ואחר כך ראת דם--הרי זו טובלת, ומותרת לבעלה מיד:  שכל ימי טוהר, אינן ראויות לא לנידה ולא לזיבה.  אבל עצמו של דם--טמא ומטמא כדין דם הנידה, עד שתטבול.

ז,יא  [ט] היולדת נקבה, ולאחר ארבעה עשר שלה נתעברה, והתחיל דם הקושי לבוא לה בתוך שמונים--הרי הוא דם טוהר, אף על פי שאין קושי לנפלים:  שכל דמים שתראה בתוך ימי טוהר, טהור הוא עד שתפיל הוולד.  ומשתפיל, תהיה טמאה לידה--אם הפילה זכר, טומאת זכר, ואם הפילה נקבה, טומאת נקבה.  ומונה ימי טומאה וימי מלאות, מוולד שני:  אפילו היו תאומים והפילה היום אחד, והפילה האחר אחר כמה ימים--מונה לשני ימי טומאה, וימי מלאות.

ז,יב  [י] זבה שפסק זובה, והתחילה למנות שבעת ימי נקיים, ובא לה דם קושי בתוך ימי נקיים--אינו סותר, וימי הקושי עולים לה למניין שבעה; וכן אם ילדה בשבעת ימי נקיים--אין הלידה סותרת, וימי הלידה עולין לה למניין שבעה, ואף על פי שהיא טמאה בהן:  שנאמר "ואם טהרה, מזובה" (ויקרא טו,כח)--כיון שטהרה "מזובה", אף על פי שהיא טמאה טומאה אחרת, כגון טומאת לידה, או טומאת נידה, או טומאת צרעת--הרי זו סופרת בהן; ואין טומאות אלו וכיוצא בהן, סותרין הספירה.

ז,יג  [יא] ימי לידתה, וימי נידתה--אם לא ראת בהן דם--הרי אלו עולין לה לספירת שבעת ימי נקיים; ואם ראת בהן דם--אין עולין לה ימי הראייה, ולא סותרין כל הימים, אלא משלמת על הימים שספרה, כשיפסוק הדם:  שאין סותר הכול אלא ראייה של זוב, אבל אלו סותרין יומן בלבד.

ז,יד  [יב] מאחר שתבין כל העיקרים האלה שביארנו, יתבאר לך מה שאמרו חכמים, שאפשר שתראה האישה דם מן המקור יום אחר יום מאה וארבעה עשר יום, ולא תהיה זבה.  כיצד:  שניים לפני נידתה, ושבעה ימי נידתה, ושניים לאחר ימי נידתה, וארבעה עשר קושי, ושמונים של נקבה, ושבעה נידה, ושניים אחר ימי הנידה.

ז,טו  הא למדת, שכל דם שתראה האישה אחר מלאות תחילה--הוא תחילת נידתה, ואין משגיחין על וסתות שמקודם; לפיכך הרואה דם בסוף ימי מלאות בין השמשות, הרי זו ספק נידה, שמא בלילה ראת הדם, שהוא תחילת ימי נידתה.

ז,טז  [יג] כבר ביארנו שהנידה שראת דם כל שבעה--מותרת לשמש בליל שמיני, אחר שתטבול; וזבה קטנה--משמרת יום אחד טהור, וטובלת, ומותרת לשמש לערב; וזבה גדולה--סופרת שבעת ימי נקיים, וטובלת, ומותרת לשמש בליל שמיני.  ואין בין זמן נידה לנידה, אלא אחד עשר יום בלבד; ובאותן האחד עשר, תהי זבה קטנה או גדולה.  [יד] ומאחר שתהיה זוכר כל אלו העיקרים, יתבאר לך זה שאמרו חכמים.

ז,יז  האישה שהוחזקה כל ימיה, יום תראה דם, ויום לא תראה דם--בתחילה משמשת בליל שמיני, וביום שמיני שהוא יום אחד אחר ימי נידתה; ומשמשת בכל שמונה עשר יום, ארבע לילות בלבד, ואינה יכולה לשמש בימים, שהיום הטהור הוא שמור ליום הטמא.  לפיכך אם הייתה רואה הדם בכל יום טמא, מתחילת הלילה--אינה משמשת אלא בשמיני בלבד, שהוא יום אחד אחר נידתה.

ז,יח  [טו] הייתה רואה שני ימים טמאין, ושני ימים טהורין--משמשת בשמיני, ובשנים עשר, ושישה עשר, ויום עשרים.

ז,יט  [טז] הייתה רואה שלושה ימים טמאין, ושלושה ימים טהורין--משמשת שני ימים מהשלושה הטהורין שאחר ימי נידתה, שהאחד מהן שמור לשניים הטמאין הסמוכין לנידתה; ושוב אינה משמשת לעולם--שהרי הוחזקה זבה גדולה, ואין לה שבעת ימי נקיים.

ז,כ  [יז] הייתה רואה ארבעה ימים טמאין, וארבעה טהורין--משמשת יום אחד שאחר נידתה, ושוב אינה משמשת לעולם.

ז,כא  [יח] הייתה רואה חמישה ימים טמאין, וחמישה טהורין--משמשת השלושה הסמוכים לנידתה, ושוב אינה משמשת לעולם.

ז,כב  [יט] הייתה רואה שישה ימים טמאין, ושישה ימים טהורין--משמשת בחמישה ימים הסמוכים לנידתה תחילה, ושוב אינה משמשת לעולם.

ז,כג  [כ] הייתה רואה שבעה ימים טמאין, ושבעה טהורין--משמשת השבוע הראשון הטהור הסמוך לנידתה, ויבוא אחריו שבוע טמא, תיקבע בו זבה, והשבוע הטהור שיבוא אחריו לספירה, ואסורה לשמש בו; ונמצאת שלא שימשה מיטתה בארבעה שבועות, אלא שבוע אחד.  וכן כל ימיה, משמשת שמונה עשר יום בכל שמונה עשר שבועות.

ז,כד  כיצד:  שבוע חמישי, הרי היא זבה; שבוע שישי, שהיא בו טהורה לספירה; שבוע שביעי, זבה; שבוע שמיני, לספירה; שבוע תשיעי, שהיא רואה בו, חמישה ימים ממנו מימי נידה, ושניים מתחילת ימי זיבה; משמרת יום אחד מן השבוע העשירי הטהור, ומשמשת שישה; שבוע אחד עשר, שהיא רואה בו, שניים מסוף ימי זובה, וחמישה מתחילת ימי נידה; ומשמשת חמישה ימים משבוע שנים עשר הטהור.

ז,כה  שבוע שלושה עשר, זבה; ושבוע ארבעה עשר, לספירה; וכן שבוע חמישה עשר, זבה; ושבוע שישה עשר, לספירה; ושבוע שבעה עשר, זבה; ושבוע שמונה עשר, לספירה.  וסופרת על דרך זו לעולם.

ז,כו  נמצאת אומר, שבכל שמונה עשר שבועות, משמשת שמונה עשר יום; ואילו לא אירע לה חולי זה, והייתה שבוע נידה ואחד עשר יום טהורה--הייתה משמשת בכל השמונה עשר שבועות, אחד עשר שבועות, שהן שבעה ושבעים יום.  [כא] ובזמן שהיא רואה שבוע טמא, ושבוע טהור--משמשת שמונה עשר יום, שהם כמו רביע הימים; וזה הוא שאמרו חכמים, משמשת רביע ימיה.

ז,כז  [כב] הייתה רואה שמונה ימים טמא, ושמונה ימים טהור--הרי זו משמשת חמישה עשר יום, מתוך ארבעים ושמונה יום.  כיצד:  שמונה טמא שבתחילה, שבעה מהן ימי נידתה, ויום אחד זיבות סמוך לנידתה; משמרת לו יום אחד מן השמונה הטהורין, ומשמשת שבעה; ואחר כך יבואו לה שמונה טמאין, מהן שניים תשלום ימי זיבתה, ושישה מימי נידתה; ויבואו שמונה טהורין, יום אחד מהן תשלום ימי נידתה, ומשמשת שבעה שנייות; ואחר כך יבואו לה שמונה טמאים, מהן ארבעה תשלום ימי זיבתה, וארבעה מימי נידתה, נמצאת זבה גדולה, וצריכה ספירת שבעה; יבואו לה שמונה טהורים, סופרת מהן שבעה, ומשמשת יום אחד.  נמצאת משמשת חמישה עשר יום, בכל ארבעים ושמונה.

ז,כח  [כג] הייתה רואה תשעה ימים טמא, ותשעה ימים טהור--משמשת שמונה ימים, בכל שמונה עשר יום לעולם.  כיצד:  תשעה הטמאים, שבעה מהן לנידתה, ושניים זיבות סמוך לנידתה; משמרת להן יום אחד מן התשעה הטהורין, ומשמשת שמונה.  וכן לעולם.

ז,כט  [כד] הייתה רואה עשרה ימים טמא, ועשרה ימים טהור, ומעשרה ולמעלה, אפילו אלף יום טמא ואלף יום טהור--יהיה ימי שימושה כמניין זיבתה.  כיצד:  עשרה הטמאים, מהם שבעה נידה ושלושה זיבה; עשרה הטהורים, סופרת מהן שבעה, ומשמשת שלושה.  נמצאו ימי השימוש שלושה, וימי זיבות דמה שלושה.

ז,ל  וכן מאה יום טמאין, ומאה טהורין--המאה הטמאין, שבעה מהן לנידה, ושלושה ותשעים זיבות; המאה הטהורין, שבעה מהן לספירה, ושלושה ותשעים לשימוש.  וכן אלף, וכן כל מניין ומניין על דרך זו.
 

הלכות איסורי ביאה פרק ח

ח,א  יש אישה שיש לה וסת.  ויש אישה שאין לה וסת--אלא לא תרגיש בעצמה עד שיצא הדם, ואין לה יום קבוע לראייתה.  וזו שיש לה וסת, היא שיש לה יום קבוע--או מעשרים יום לעשרים יום, או מארבעה ועשרים יום לארבעה ועשרים יום, או פחות או יותר.  [ב] וקודם שיבוא הדם, תרגיש בעצמה--מפהקת, ומתעטשת, וחוששת פי כרסה ושיפולי מעיה, ויסתמר שיער בשרה, או ייחם בשרה, וכיוצא במאורעות אלו; ויבואו לה וסתות אלו או אחד מהן, בשעה קבועה לה מיום וסתה.

ח,ב  [ג] כבר ביארנו שכל אישה שאין לה וסת, אסורה לשמש עד שתבדוק עצמה תחילה.  ושיש לה וסת, אסורה לשמש בכל עונת הווסת--אם וסתה ביום, אסורה לשמש כל אותו היום, ואם וסתה בלילה, אסורה לשמש כל אותה הלילה; ושמתחילת יום הווסת, תספור ימי נידתה וימי זיבתה לעולם.  [ד] לפיכך צריכות הנשים להיזהר בווסתות, עד שתדע היום והשעה שנקבעה בה וסתה.

ח,ג  היה דרכה לראות ביום עשרים, ובא יום עשרים ולא ראת, ובא יום שלושה ועשרים וראת--הרי יום עשרים ויום שלושה ועשרים, שניהן אסורין; וכן אם ראת פעם שנייה ביום שלושה ועשרים, ולא ראת ביום עשרים--עדיין שניהן אסורין.  ראת פעם שלישית ביום שלושה ועשרים, ולא ראת ביום עשרים--טהר יום עשרים, ונעקרה הווסת ליום שלושה ועשרים:  שאין האישה קובעת לה וסת, עד שתקבענו שלושה פעמים; ואינה מיטהרת מן הווסת, עד שתיעקר ממנה שלושה פעמים.

ח,ד  [ה] כל וסת שנקבעה מחמת אונס, אפילו ראת בו כמה פעמים--אינו וסת, שמפני האונס ראתה.  קפצה וראתה, קפצה וראתה--קבעה לה וסת לימים בלא קפיצה.  כיצד:  קפצה באחד בשבת וראת דם, ולאחר עשרים יום קפצה באחד בשבת וראת דם, ולאחר תשעה עשר קפצה ביום השבת ולא ראת דם, ולאחר השבת ראת בלא קפיצה--הרי נקבע אחד בשבת אחר עשרים:  שהרי נודע שהיום גרם לה לראות, לא הקפיצה; וכבר נקבע יום זה שלושה פעמים.  וכן כל כיוצא בזה.

ח,ה  [ו] ראת ביום חמישה עשר בחודש זה, ויום שישה עשר בחודש של אחריו, ויום שבעה עשר בחודש של אחריו--הרי קבעה לה וסת לדילוג; בא חודש רביעי וראת ביום שמונה עשר, עדיין לא נקבע לה וסת.  וכל יום שראת בו, חוששת לו להבא; כיון שיגיע אותו היום ולא תראה בו, טהר אותו היום מן הווסת--שאין צריך עקירת שלושה פעמים, אלא יום שנקבע שלושה פעמים.

ח,ו  [ז] היה דרכה להיות רואה יום חמישה עשר, ושינת לשישה עשר--שניהם אסורין; שינת לשבעה עשר--הותר שישה עשר, ונאסר שבעה עשר, וחמישה עשר באיסורו עומד; שינת לשמונה עשר--נאסר שמונה עשר, והותרו כולם.

ח,ז  [ח] היה דרכה לראות יום עשרים, ושינת ליום שניים ועשרים--שניהם אסורין; הגיע יום עשרים ולא ראת, שניים ועשרים וראת--עדיין שניהן אסורין.  הגיע יום עשרים וראת--טהר יום שניים ועשרים:  שהרי חזרה לווסתה הקבוע; ונעקר שניים ועשרים, מפני שלא נקבע שלושה פעמים.

ח,ח  [ט] אין האישה קובעת לה וסת, בתוך ימי נידתה שראת בהן--כיון שראת יום אחד, אינה קובעת וסת בכל השבעה.  וכן אין האישה קובעת וסת, בימי זיבתה שהן האחד עשר יום; אבל קובעת וסת בימי נידתה, שאינה רואה בהן.  ואם נקבע לה וסת בימי זיבתה, הרי זו חוששת לווסת; וכל וסת שנקבעה בימי זיבתה, אם נעקרה אפילו פעם אחת--נעקרה, ואינה צריכה להיעקר שלושה פעמים:  שחזקת דמים מסולקין הן בימים אלו.

ח,ט  [י] כיצד חוששת לווסת:  אם ראת דם בווסת זו, אפילו יום אחד--תשב לנידה מספק, ואסורה לשמש באותו היום, ואפילו לא ראתה בשאר ימי הווסתות.  ואם ראתה שלושה ימים, הרי זו זבה.

ח,י  [יא] כל אישה שמרבה לבדוק עצמה תמיד, הרי זו משובחת--ואף על פי שיש לה וסת קבועה, שאפשר שיבוא דם בלא שעת הווסת.  וכל האחד עשר יום של ימי זיבתה--הרי היא בהן בחזקת טהרה, ואינה צריכה בדיקה; אבל אחר ימי זיבתה, צריכה לבדוק.  [יב] ישבה ולא בדקה, בין באונס בין ברצון--הרי זו בחזקת טהרה, עד שתבדוק ותמצא טמא.

ח,יא  [יג] האישה שלא בדקה עצמה בשעת וסתה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמא--אף על פי שהיא טמאה למפרע עד שעת וסתה, כמו שיתבאר בעניין טומאה וטהרה--הרי זו אינה מטמאה את בועלה למפרע, ואינה מונה אלא משעה שראת; ואם מצאה עצמה טהורה, הרי זו בחזקת טהרה.

ח,יב  [יד] וכן אישה שראת דם מחמת מכה שיש לה במקור--אף על פי שראת בשעת וסתה--היא טהורה, והדם טהור:  שהווסתות מדבריהם, כמו שיתבאר בהלכות מטמאי משכב ומושב.

ח,יג  [טו] הסומה בודקת עצמה, ומראה לחברתה; אבל החירשת והשוטה צריכות פיקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות, ואחר כך יהיו מותרות לבעליהן.

ח,יד  [טז] כל אישה שטעת ולא ידעה עת וסתה, וראת דם--חוששת לזיבות:  לפיכך אם ראת דם יום אחד או שניים, יושבת תשלום שבעה--שמא דם זה בימי נידתה הוא; ואם ראת שלושה ימים, סופרת שבעת ימי נקיים--שמא בימי זיבתה היא עומדת.  [יז] וכיצד היא עושה לתקן וסתה, ולידע אם היא זבה ודאית או ספק זבה, ולידע ימי זיבתה--הכול לפי ימים שתראה בהן.

ח,טו  כיצד:  ראת יום אחד או שניים, משלמת עליהן השבעה; ותתחיל למנות האחד עשר יום, מאחר השבעה.

ח,טז  [יח] ראת שלושה ימים--הרי זו ספק זבה, שמא יום אחד מהן קודם נידתה, ושניים מתחילת הנידה; וכן אם ראת ארבעה--שמא שניים קודם הנידה, ושניים מתחילת הנידה.  ויושבת חמישה תשלום ימי נידה, ואחד עשר ימי זיבה אחר החמישה.

ח,יז  [יט] וכן אם ראת תשעה ימים--הרי זו ספק זבה, שמא שניים קודם ימי נידה ושבעה של נידה; ומתחלת למנות אחד עשר יום, מאחר התשעה שפסק הדם.

ח,יח  וכן אם ראת אחד עשר יום--הרי זו ספק זבה, שמא שניים קודם הנידה, ושבעה של נידה, ושניים לאחר הנידה; ונשאר לה מימי זיבתה תשעה.

ח,יט  [כ] ראת שנים עשר יום--הרי זו זבה ודאית:  שאפילו היו מהן שניים לפני הנידה, ושבעה של נידה--הרי השלושה לאחר הנידה, ויישאר לה מימי זיבתה שמונה.

ח,כ  וכן אם ראת שלושה עשר יום--יישאר לה מימי זיבתה שבעה, והן ימי הספירה.  [כא] משכה בראיית הדם, אפילו ראת אלף יום--כשיפסוק הדם, סופרת שבעת ימי נקיים; ואחר השבעה, יתחילו ימי הנידה לזו שטעת.

ח,כא  [כב] הא למדת, שכל הטועה אינה מונה משיפסוק הדם פחות משבעה, ולא יתר על שבעה עשר--ויבואו ימי נידתה.  כיצד:  ראת יום אחד ופסק הדם--מונה שבעה עשר, שישה לתשלום נידתה ואחד עשר ימי זיבתה; ויבואו ימי נידתה.  ואם ראת שלושה עשר או יתר--מונה שבעה משיפסוק הדם, ויבואו ימי נידתה כמו שביארנו.
 

הלכות איסורי ביאה פרק ט

ט,א  אין האישה מיטמאה מן התורה, בנידה או בזיבה--עד שתרגיש, ותראה דם, וייצא בבשרה, כמו שביארנו; ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד.  ואם לא הרגישה, ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדוד--הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, כמו שביארנו.

ט,ב  ומדברי סופרים, שכל הרואה כתם דם על בשרה, או על בגדיה--אף על פי שלא הרגישה, ואף על פי שבדקה עצמה ולא מצאה דם--הרי זו טמאה, וכאילו מצאה דם לפנים בבשרה; וטומאה זו בספק, שמא כתם זה מדם החדר בא.

ט,ג  וכן מדברי סופרים, שכל הרואה דם בלא עת וסתה, וכל הרואה כתם--טמאה למפרע, עד עשרים וארבע שעות; ואם בדקה בתוך זמן זה, ומצאה טהור--טמאה למפרע, עד זמן בדיקה.  ואף על פי שהיא טמאה למפרע מדבריהם, אינה מטמאה את בועלה למפרע כמו שאמרנו; ואינה מונה לנידתה או לכתמה אלא מעת שראת הדם, או שמצאה הכתם.  וכל הרואה כתם, הרי זו מקולקלת--שמא מן החדר בא, ונתקלקלה וסתה.

ט,ד  הרואה דם בשעת וסתה, אינה מיטמאה למפרע אלא בשעתה בלבד.  וכן מעוברת, ומניקה, בתולה, וזקנה--דיין שעתן, ואינן מיטמאות למפרע.

ט,ה  איזו היא מעוברת--משיוכר עוברה, שלושה חודשים.  מניקה--כל ארבע ועשרים חודש, אפילו מת בנה או גמלתו או נתנתו למניקה.  [ה] בתולה--כל שלא ראת דם מימיה, אף על פי שראת מחמת נישואין או מחמת לידה.  זקנה--כל שעברו עליה תשעים יום, סמוך לזקנותה; ואיזו היא זקנותה--כל שקוראין לה זקנה, ואינה מקפדת.

ט,ו  מעוברת ומניקה וזקנה--כתמן כראייתן, ואינו מטמא למפרע; בתולה שלא ראת דם מימיה, ועדיין היא קטנה--כתמה טהור, עד שתראה דם שלוש וסתות.

ט,ז  [ו] מה בין כתם הנמצא על בשרה, לכתם הנמצא על בגדיה:  שהכתם הנמצא בבשרה, אין לו שיעור.  והנמצא על הבגד--אינו מטמא, עד שיהיה כגריס הקלקי, שהוא מרובע, שיש בו כדי תשע עדשות שלוש על שלוש; היה פחות משיעור זה, טהור:  נמצא טיפין טיפין, אין מצטרפות; היה ארוך, הרי זה מצטרף.

ט,ח  [ז] כתם הנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה--טהור, ואינה חוששת לו.  כיצד:  ישבה על כלי אבנים, כלי אדמה, וכלי גללים, או על עור הדג, או על כלי חרס מגבו, או על בגד שאין בו שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, ונמצא עליהן דם--טהורה.  אפילו בדקה קרקע וישבה עליו, ונמצא כתם על הקרקע כשעמדה--הרי זו טהורה:  שכל שאינו מקבל טומאה, לא גזרו על כתם שיימצא בו.  ולא במקבל טומאה, אלא אם כן היה לבן; אבל כלי צבעונין, אין חוששין לכתם הנמצא בהן.  לפיכך תיקנו חכמים שתלבוש האישה בגדי צבעונין, כדי להצילה מדין הכתמים.

ט,ט  [ח] לא בכל מקום שתמצא הדם על בשרה, תטמא משום כתם--עד שיימצא כנגד בית תורפה.  כיצד:  נמצא על עקבה--טמאה, שמא נגע בבית תורפה בעת ישיבתה.  וכן אם נמצא על שוקה, ועל פרסותיה מבפנים, והם המקומות הנדבקות זו בזו, בעת שתעמוד ותדביק רגל לרגל ושוק לשוק--הרי זו טמאה.

ט,י  נמצא על ראש גודל רגלה--טמאה, שמא נטף מן החדר על רגלה בעת שהלכה.  וכן כל מקום שאפשר שיינתז עליו דם נידתה כשתהלך, ונמצא שם דם--טמאה; וכן אם נמצא דם על ידיה, אפילו על קשרי אצבעות ידיה--טמאה, שהידיים עסקנייות הן.

ט,יא  אבל אם נמצא הדם על שוקה ועל פרסותיה מבחוץ, או מן הצדדין, ואין צריך לומר אם נמצא מן הירכיים ולמעלה--הרי זו טהורה, שאין זה אלא דם שניתז עליה ממקום אחר.

ט,יב  [ט] הכתם הנמצא על בשרה שהיה ארוך כרצועה, או עגול, או שהיה טיפין טיפין, או שהיה אורך הכתם על רוחב ירכה, או שהיה נראה כאילו הוא ממטה למעלה--הואיל והוא כנגד בית תורפה, הרי זו טמאה; ואין אומרים אילו נטף מן הגוף, לא היה כזה:  שכל דם הנמצא במקומות אלו--מחמירין בו, ואף על פי שהוא ספק.

ט,יג  [י] הכתם הנמצא על החלוק שלה--מחגור ולמטן, טמאה; מחגור ולמעלן, טהורה.  נמצא על בית יד שלה--אם היה מגיע כנגד בית תורפה, טמאה; ואם לאו, טהורה.  [יא] הייתה פושטתו ומתכסה בו בלילה--כל מקום שיימצא בו הדם, טמאה; וכן האיזור שלה--כל מקום שיימצא בו הדם, טמאה.

ט,יד  [יב] הייתה לובשת חלוק אחד, ושהה עליה שלושה ימים או יתר בלא עת נידתה, ובדקה ומצאה עליו שלושה כתמים, או כתם אחד גדול שיש בו שיעור שלושה כתמים--הרי זו ספק זבה, שמא כתם נטף ממנה בכל יום; וכן אם לבשה שלושה בגדים בדוקים, ושהו עליה שלושה ימים בימי זיבתה, ומצאה כתם בכל אחד ואחד מהן--אף על פי שזה כנגד זה, הרי זו ספק זבה.

ט,טו  [יג] מצאה כתם אחד שאין בו כדי שלושה כתמים--אם בדקה עצמה כל בין השמשות של יום ראשון ומצאה טהור, ולא בדקה חלוקה, וביום השלישי מצאה זה הכתם שאינו כשלושה כתמים--אינה חוששת לזיבות; ואם לא בדקה עצמה כל בין השמשות--הואיל ולא בדקה חלוקה, ושהה עליה שלושה ימים בימי זיבתה--חוששת לזיבות, אף על פי שאין בכתם כדי שלושה כתמים.

ט,טז  [יד] מצאה כתם על חלוקה היום, וראת דם אחר כך שני ימים זה אחר זה, או שראת שני ימים, וביום השלישי מצאה כתם--הרי זו ספק זבה.

ט,יז  [טו] הרואה כתם ואחר כך ראתה דם, תולה כתמה בראייתה כל מעת לעת--בין שבדקה עצמה בעת שמצאה הכתם ומצאה טהור, בין שלא בדקה.  אבל הרואה כתם אחר כתם, בתוך עשרים וארבע שעות--אינה תולה כתם בכתם, אלא אם כן בדקה ביניהם:  שאם הפסיקה טהרה בין הכתמים, אין מצטרפין למניין זיבות.

ט,יח  [טז] כיצד:  ראתה כתם ערב שבת בשעה ראשונה מן היום, אף על פי שלא בדקה עצמה ולא ידעה אם טהורה היא אם טמאה, וראת דם אחר כך, עד שעה ראשונה מיום השבת--אינה מונה לכתם, אלא תולה הכתם בראייה; ואם ראת באחד בשבת ובשני בשבת, תהיה זבה.

ט,יט  ראת הדם ביום השבת בשעה שנייה, הרי זו טמאה שני ימים--ערב שבת שמצאה בו הכתם, ובשבת שראת הדם:  שהרי אין שניהם בתוך מעת לעת.  ואם ראת דם באחד בשבת, חוששת לזיבות.

ט,כ  [יז] לא ראתה דם בשבת, אבל ראתה כתם אחר בשעה ראשונה מיום השבת--אם בדקה עצמה בערב שבת ומצאה טהור, אינה מונה אלא לכתם אחר שהוא ביום השבת, הואיל ושניהם, בתוך מעת לעת.  ואם לא בדקה, ולא ידעה אם הפסיקה טהרה ביניהן או לא הפסיקה--הרי זו מונה לערב שבת; ואם ראתה באחד בשבת, חוששת לזיבות.

ט,כא  [יח] ראתה הכתם השני בשעה שנייה מיום השבת, בין בדקה בין לא בדקה--הרי זו טמאה שני ימים, שהרי אין שניהם בתוך מעת לעת; ואם ראת באחד בשבת אחר מעת לעת, חוששת לזיבות.  ראת בשעה ראשונה מיום אחד בשבת כתם שלישי--אם הפסיקה טהרה ביניהן, אינן מצטרפין ואינה חוששת; ואם לא בדקה, חוששת לזיבות.

ט,כב  [יט] כל כתם שאמרנו שהיא טמאה בגללו--אם יש לה דבר לתלות בו ולומר, שמא כתם זה מדבר פלוני הוא--אם נמצא על הבגד, הרי זו טהורה:  שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר, אלא להקל.  ואם נמצא על בשרה, ספקו טמא ואינה תולה בו; ואם היה לה לתלות בבשרה יתר מחלוקה--אף על בשרה תולה, וספקו טהור.

ט,כג  [כ] כיצד:  שחטה בהמה או חיה או עוף, או שנתעסקה בכתמים, או שישבה בצד העוסקין בהן, או שעברה בשוק של טבחים, ונמצא דם על חלוקה--טהורה, ותולה בדברים אלו שמהן בא הכתם.  [כא] נמצא הכתם על בשרה בלבד, אפילו מחגור ולמעלה--טמאה:  שאילו היה דם זה מן השחיטה או מן השוק, היה לו שיימצא על בגדיה; והואיל ונמצא על בשרה לא בבגדה, טמאה.

ט,כד  [כב] הייתה בה מכה, אף על פי שחית--אם יכולה להתגלע ולהוציא דם, ונמצא דם על בשרה--תולה במכה; וכן כל כיוצא בזה.

ט,כה  [כג] נמצא הכתם על בגדה ובשרה כאחד, תולה בכל שיש לה לתלות.

ט,כו  ותולה במאכולת, שמא בעת שישבה נהרגה מאכולת, ודם זה דם מאכולת הוא; ועד כמה, עד כגריס.  אבל אם מצאה הכתם יתר מכגריס, אינה תולה במאכולת; ואפילו הייתה מאכולת רצוצה בכתם, הואיל והוא יתר מכגריס, אינה תולה במאכולת.

ט,כז  [כד] וכן תולה בבנה ובבעלה, אם היו עסוקין בדם, או שהיו ידיהן מלוכלכות בו, או שהייתה בהן מכה--תולה ואומרת הן נגעו בה והיא לא ידעה, ודם זה מחמתן הוא.

ט,כח  [כה] אין מחזיקין דם ממקום למקום, לתלות בו.  כיצד:  הייתה לה מכה בכתפה, ונמצא כתם על שוקה--אין אומרין שמא בידיה נגעה במכה ונגעה במקום זה; וכן כל כיוצא בזה--אין תולין בו, בין בגופה בין בחלוקה.

ט,כט  [כו] שתי נשים שנתעסקו בציפור אחד, ואין בו אלא כסלע דם, ונמצא על כל אחת משתיהן כתם כסלע--שתיהן טמאות.  נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו כתם אלא כגריס, ונמצא עליה כתם כשני גריסין--הרי זו תולה כגריס בדם שנתעסקה בו, וכגריס במאכולת; נמצא הכתם יתר מכשני גריסין, טמאה.  [כז] נתעסקה באדום, אין תולה בו שחור; נתעסקה בעוף שיש בו מינין הרבה, ונמצא עליה מראה אחד מהן--תולה בו.

ט,ל  הייתה לובשת שלוש חלוקות--אם יכולה לתלות, תולה אף בתחתון; ואם אינה יכולה לתלות, אינה תולה אפילו בעליון.  כיצד:  עברה בשוק של טבחים--אף על פי שנמצא הכתם על התחתון לבדו, תולה בדם הטבחים; לא עברה בשוק של טבחים וכיוצא בו--אף על פי שנמצא הכתם בעליון לבדו, הרי זו טמאה.

ט,לא  ספק עברה ספק לא עברה, ספק נתעסקה ספק לא נתעסקה--אינה תולה.  [כח] עיר שיש בה חזירים, או שהם באין לה תמיד--אין חוששין לכתמים הנמצאין בחלוק.

ט,לב  [כט] האישה שהשאילה חלוקה לנידה, בין גויה בין ישראלית, וחזרה ולבשה אותו קודם בדיקה, ומצאה עליו כתם--הרי זו תולה בנידה שלבשה אותו; השאילה אותו לזבה קטנה ביום הטמא שלה, או ליושבת על דם טוהר, או לבתולה שדמיה טהורין--הרי זו תולה בו.

ט,לג  אבל אם השאילה אותו לזבה קטנה ביום השמור לה, או לזבה גדולה בשבעת ימי נקיים, וחזרה ולבשה אותו קודם בדיקה, ונמצא עליו כתם--שתיהן מקולקלות, השואלת והמשאילה אותה:  שמא מזו, שמא מזו.  השאילה אותו ליושבת על הכתם--אינה תולה בו, שאין תולין כתם בכתם.

ט,לד  [ל] בדקה חלוקה ובדקה עצמה ומצאה טהור, והשאילה החלוק לחברתה, ולבשתהו, ונמצא עליו כתם כשהחזירתהו לה--השואלת טמאה, ואינה תולה בבעלת החלוק:  שהרי בדקה אותו קודם שתשאילהו לה.  [לא] ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה, ונמצא בו כתם--אם מגיע כנגד בית תורפה--טמאה; ואם לאו--טהורה, שכתם זה של קצרה הוא.

ט,לה  [לב] שלוש נשים שלבשו חלוק אחד זו אחר זו, ואחר כך נמצא עליו כתם, וכן אם ישנו במיטה אחת כאחד, ונמצא דם תחת אחת מהן--כולן טמאות; ואם בדקה אחת מהן עצמה מיד, ומצאה עצמה טמאה--הרי השתיים טהורות.  [לג] בדקו כולן ומצאו עצמן טהורות--תולה מי שאינה ראויה לראות דם, במי שהיא ראויה, ותהיה שאינה ראויה טהורה, והראויה טמאה.

ט,לו  כיצד:  הייתה אחת מעוברת, ואחת שאינה מעוברת--המעוברת טהורה, ושאינה מעוברת טמאה; מניקה ושאינה מניקה, המניקה טהורה; זקנה ושאינה זקנה, הזקנה טהורה; בתולה ושאינה בתולה, הבתולה טהורה.  היו כולן מעוברות, כולן זקנות, כולן מניקות, כולן בתולות--הרי כולן טמאות.

ט,לז  [לד] שלוש נשים שעלו דרך מרגלות המיטה, וישנו כולן, ונמצא דם תחת האמצעית--שלושתן טמאות; תחת הפנימית--היא ושבצידה טמאות, והחיצונה טהורה; תחת החיצונה--היא ושבצידה טמאות, והפנימית טהורה.  ואם לא עלו דרך מרגלות המיטה, שהרי אין להם סדר, ונמצא דם תחת אחת מהן--כולן טמאות.

ט,לח  [לה] במה דברים אמורים, שבדקו כולן ומצאו טהור, ולא תוכל אחת מהן לתלות בחברתה כמו שביארנו; אבל אם בדקה אחת, ומצאה עצמה טהורה, וחברתה לא בדקה--תולה זו הטהורה בזו שלא בדקה, וזו שלא בדקה טמאה.

ט,לט  [לו] כל כתם הנמצא על הבגד שאין לו במה ייתלה--אינו מטמא, עד שייוודע שהוא דם.  ואם נסתפק להם, שמא הוא דם או צבע אדום--מעבירין עליו שבעה סמנין אלו, על הסדר:  אם עבר או כהה עינו, הרי זה כתם דם וטמאה; ואם עמד כמות שהוא, הרי זה צבע וטהורה.  [לז] ואלו הן השבעה סמנין, על סדרן--רוק תפל, ולעיסת גריסין של פול, ומי רגליים שהחמיצו, ונתר, ובורית, וקימוניא, ואשלג.

ט,מ  וצריך לכסכס שלושה פעמים על כל סם וסם, ומוליך ומביא בכל כסכוס.  העבירן שלא על הסדר, או שהעבירן כאחד--לא עשה כלום; הקדים אחרונים לראשונים--אלו שהעביר באחרונה שהן הראשונים עלו לו, וחוזר ומעביר אחריהם האחרונים שהקדים, עד שיעברו השבעה, על הסדר.

ט,מא  [לח] איזה הוא רוק תפל--זה שלא טעם כלום מתחילת הלילה, והיה ישן כל חצי הלילה האחרון, למחר קודם שיאכל, נקרא רוק תפל:  והוא שלא יצא רוב דיבורו, עד שלוש שעות ביום; ואם השכים ושנה פרקו, קודם שלוש שעות--אין זה רוק תפל, שהדיבור מבטל חוזק הרוק ומחזירו כמים.

ט,מב  ואיזו היא לעיסת גריסין--הוא שילעוס הגריסין, עד שיתערב עם הפול רוק הרבה מפיו.  ואיזה הוא מי רגליים שהחמיצו--אחר שלושה ימים, או יתר.

ט,מג  [לט] כל אישה שהיא טמאה משום כתם--אם מצאה הכתם בימי נידתה--הרי זו ספק נידה, ויושבת עליו שבעה, וטובלת בליל שמיני, ואחר כך תהיה מותרת לבעלה.  ואם מצאה אותו בימי זיבתה--הרי זו ספק זבה גדולה או קטנה, כמו שנתבאר בפרק זה; ויושבת יום אחד אם הייתה קטנה, או שבעת ימי נקיים אם הייתה גדולה, מספק.  והכול מדברי סופרים, כמו שביארנו; לפיכך הבא עליה בזדון--מכין אותו מכת מרדות, ופטורין מקרבן.
 

הלכות איסורי ביאה פרק י

י,א  כל היולדת טמאה כנידה, ואף על פי שלא ראת דם.  ואחד היולדת חי, או מת, ואפילו נפל--אם זכר, יושבת לזכר; ואם נקבה, יושבת לנקבה:  והוא, שתיגמר צורתו; ואין צורת הוולד נגמרת לפחות מארבעים יום, אחד הזכר ואחד הנקבה.  [ב] והמפלת בתוך ארבעים יום--אינה טמאה לידה, אפילו ביום ארבעים.

י,ב  הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש--הרי זו ספק יולדת, ותשב לזכר ולנקבה ולנידה; הייתה צורת האדם דקה ביותר, ואינה ניכרת בעליל--הרי זו תשב לזכר ולנקבה, וזה הוא הנקרא שפיר מרוקם.

י,ג  איזה הוא שפיר מרוקם:  תחילת ברייתו של אדם--גופו כעדשה, שתי עיניו כשתי טיפי זבוב מרוחקות זו מזו, שני חוטמיו כשני טיפי זבוב מקורבין זה לזה, פיו פתוח כחוט השערה, וחיתוך ידיים ורגליים אין לו.

י,ד  נתבארה צורתו יתר מזה, ועדיין אינו ניכר בין זכר לנקבה--אין בודקין אותו במים אלא בשמן, שהשמן מצחצחו; ומביא קיסם שראשו חלק, ומנענע באותו מקום ממעלה למטה:  אם מסכסך, בידוע שהוא זכר; ואם ראה באותו מקום כשעורה סדוקה, הרי זו נקבה ואינה צריכה בדיקה.  ובכל אלו הרקימות של נפלים, אין נותנין לה ימי טוהר--עד שישעיר הוולד.

י,ה  [ד] הפילה חתיכה לבנה--אם נקרעה ונמצא בה עצם, הרי זו טמאה לידה; הפילה שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינים, מלא בשר--הואיל ואינו מרוקם, אינה חוששת לוולד.

י,ו  [ה] יוצא דופן--אין אימו טמאה לידה, ואין לו ימי טומאה וימי טהרה:  שנאמר "אישה כי תזריע, וילדה" (ויקרא יב,ב), עד שתלד ממקום שמזרעת.  המקשה וילדה ולד דרך דופן--הרי דם הקושי הבא דרך הרחם, זיבות או נידה, ודם היוצא דרך הדופן, טמא.  ואם לא יצא דם דרך הרחם--הרי האישה טהורה, אף על פי שהדם שיצא מדופנה טמא:  שאין האישה טמאה, עד שייצא מדווה דרך ערוותה.

י,ז  [ו] נתחתך הוולד במעיה, ויצא אבר אבר--בין שיצא על סדר האברים, כגון שיצאה הרגל ואחריה השוק ואחריה הירך, בין שיצא שלא על הסדר--אינה טמאה לידה, עד שיצא רובו; ואם יצא ראשו כולו כאחת, הרי זה כרובו.  ואם לא נתחתך, ויצא כדרכו--משתצא רוב פדחתו--הרי זה כיילוד, ואף על פי שנתחתך אחר כך.  [ז] הוציא העובר ידו והחזירה, אימו טמאה לידה מדברי סופרים; ואין לה ימי טוהר, עד שייצא הוולד או רובו, כמו שאמרנו.

י,ח  המפלת כמין בהמה חיה ועוף--אם היו פניו כפני האדם, הרי זה ולד:  אם זכר, תשב לזכר, ואם נקבה, תשב לנקבה, ואם אין ניכר בין זכר לנקבה, תשב לזכר ולנקבה--ואף על פי ששאר הגוף דומה לבהמה או לחיה או לעוף.  ואם אין פניו כצורת פני האדם--אף על פי ששאר הגוף גוף אדם שלם, וידיו ורגליו ידי אדם ורגליו, והרי היא נקבה או זכר--אינו ולד, ואין אימו טמאה לידה.

י,ט  ואיזו היא צורת פני האדם--שיהיה המצח והגבינין והעיניים והלסתות וגבות הזקן, כצורת האדם; אבל הפה והאוזניים והאף--אף על פי שהן כשל בהמה וחיה, הרי זה ולד.

י,י  המפלת דמות נחש--אימו טמאה לידה, מפני שגלגל עיניו עגול כשל אדם.  המפלת דמות אדם שיש לו כנפיים של בשר, אימו טמאה לידה.  נברא בעין אחת וירך אחת--אם היו מן הצד, שהרי הוא כחצי אדם--אימו טמאה לידה; ואם היו באמצע--אימו טהורה, שהרי זו בריה אחרת.

י,יא  נברא ושט שלו אטום, או שהיה חסר מטבורו ולמטה והרי הוא אטום, או שהייתה גולגולתו אטומה, או שהיו פניו טוחות ואין בהן היכר פנים, או שיש לו שני גבין ושתי שדרות, או שהפילה בריית ראש שאינו חתוך, או יד שאינו חתוך--כל נפל מאלו, אינו ולד ואין אימו טמאה לידה; אבל אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה--הרי חזקתה מוולד שלם, ומצטרפין לרוב אבריו.

י,יב  פעמים יקפה משאר הדמים שנוצר מהם האדם, חתיכה כמו לשון השור, ותהיה כרוכה על מקצת הוולד; והיא הנקראת סנדל.  ולעולם לא ייעשה סנדל זה, אלא עם ולד; אבל חתיכה שנוצרה לבדה בלא ולד, אינה נקראת סנדל.  ורוב העוברים, לא יהיה עימהם סנדל.  ופעמים יכה המעוברת דבר על בטנה, ויפסד העובר וייעשה כסנדל זה; ופעמים יישאר בו היכר פנים, ופעמים ייבש הוולד וישתנה ויקפאו עליו הדמים עד שלא יישאר בו היכר פנים.

י,יג  לפיכך המפלת זכר וסנדל עימו--אף על פי שאין היכר פנים בסנדל--הרי זו תשב לזכר ולנקבה, שמא סנדל זה נקבה היה; וחומרה החמירו בו ליטמא בו משום ולד, אף על פי שאין בו צורת פנים, הואיל והיא טמאה לידה, מפני הוולד שעימו.

י,יד  [יג] החותלת העבה שהיא כמו חמת שבתוכה נוצר הוולד, והיא מקפת אותו ואת הסנדל--אם היה עימו סנדל, וכשיגיע זמנו לצאת קורע אותה ויוצא--היא הנקראת שליה; ותחילת ברייתה דומה לחוט של ערב, וחלולה כחצוצרת, ועבה כקורקבן התרנגולים.  ואין שליה פחותה מטפח.

י,טו  [יד] המפלת שליה, תשב לזכר ולנקבה--לא שהשליה ולד, אלא שאין שליה בלא ולד; הפילה נפל, ואחר כך הפילה שליה--חוששין לשליה, והרי היא כוולד אחר, ואין אומרין זו שלית הנפל, שאין תולין את השליה אלא בוולד של קיימה.  לפיכך אם ילדה ולד של קיימה, והפילה שליה אפילו אחר שלושה ועשרים יום--תולין אותה בוולד; ואין חוששין לוולד אחר, שהוולד קרע השליה ויצא.

י,טז  [טו] הפילה שליה תחילה, ואחר כך ילדה ולד של קיימה--חוששין לשליה שהיא ולד אחר, ואין תולין אותה בוולד הבא אחריה:  שאין דרכה של שליה, לצאת לפני הוולד.  יצאת מקצת השליה ביום ראשון, ומקצתה בשני--מונין לה מיום ראשון, ואין נותנין לה ימי טהרה אלא מיום שני להחמיר.

י,יז  [טז] הפילה דמות בהמה חיה ועוף, ושליה קשורה בו--אין חוששין לוולד.  ואם אינה קשורה בו, מטילין עליהן חומר שני ולדות:  שאני אומר, שמא נימוח שפיר מרוקם שהיה בשליה זו, ושמא נימוחה השליה של שפיר זה, שהוא דמות בהמה וחיה.

י,יח  [יז] כל אלו שחוששין לשליה, אין נותנין להן ימי טוהר; וכל מי שהפילה דבר שאינו ולד, או שפיר, בתוך ארבעים יום, שעדיין לא נגמרה צורתו--ואם יצא עימו דם, הרי זו נידה או זבה; ואם יצא יבש בלא דם, הרי זו טהורה.

י,יט  [יח] מי שילדה זכר ונקבה תאומים, תשב לנקבה; ילדה טומטום או אנדרוגינוס, תשב לזכר ולנקבה.  ילדה תאומים--אחד זכר והשני טומטום או אנדרוגינוס, תשב לזכר ולנקבה; האחד נקבה והשני טומטום או אנדרוגינוס, תשב לנקבה בלבד:  שהטומטום והאנדרוגינוס ספק הן, שמא זכר הן או שמא נקבה.

י,כ  [יט] האישה שהוחזקה מעוברת, וילדה, ואין ידוע מה ילדה--כגון שעברה בנהר והפילה שם, או שהפילה לבור, או שהפילה וגררתו חיה--הרי זו בחזקת שהפילה ולד, ותשב לזכר ולנקבה; אבל אם לא הוחזקה מעוברת, והפילה, ואין ידוע מה הפילה--הרי זו ספק יולדת, ותשב לזכר ולנקבה ולנידה.

י,כא  [כ] כל מקום שאמרנו תשב לזכר ולנקבה, כיצד דינה:  תהיה אסורה לבעלה ארבעה עשר יום, כיולדת נקבה, שבעה הראשונים ודאי, והשבעה השניים ספק; ואין נותנין לה ימי טוהר אלא עד ארבעים יום, כיולדת זכר.  ואם ראתה דם אחר הארבעים עד שמונים--אינו דם טוהר, אלא ספק דם נידה, או ספק דם זיבה אם בא בימי הזיבה, כמו שביארנו.  וכן אם ראתה דם ביום אחד ושמונים בלבד--הרי זו ספק נידה, ותשב שבעת ימי נידה, שמא נקבה ילדה, שאין לה וסת נידות עד אחר מלאות, כמו שביארנו.

י,כב  [כא] כל מקום שאמרנו תשב לזכר ולנקבה ולנידה, כיצד דינה:  תהיה אסורה לבעלה ארבעה עשר יום, כיולדת נקבה.  ואם ראתה דם ביום אחד ושמונים, הרי זו ספק נידה; וכן אם ראתה דם ביום ארבעה ושבעים וביום אחד ושמונים, הרי זו ספק נידה; וכן אם ראתה דם ביום אחד וארבעים--אף על פי שראת ביום ארבעה ושלושים, הרי זו ספק נידה, ואסורה לבעלה עד ליל שמונה וארבעים, כיולדת זכר.  ואין נותנין לה ימי טוהר כלל, כנידה; והרי היא כמי שלא ילדה.

י,כג  וכל דם שתראה מיום שהפילה עד שמונים יום--אם בא בימי נידתה, הרי זו ספק נידה מאחר השבעה מיום שהפילה; ואם בא בימי זיבתה, הרי זו ספק זבה:  שכל ימי מלאות, אין בהן וסת.  וכן אם ראתה ביום אחד ושמונים--עדיין היא מקולקלת, ותהיה ספק נידה, כמו שביארנו, אף על פי שלא ראת אלא יום אחד.  וכשייקבע לה הווסת אחר השמונים, יסור קלקולה, ותחזור להיות נידה ודאית, או זבה ודאית.  וכן מיום שהפילה עד שבעה ימים; ותהיה נידה ודאית, אם הפילה בתוך ימי נידתה, כמו שביארנו.
 

הלכות איסורי ביאה פרק יא

יא,א  כל שאמרנו בנידה וזבה ויולדת, הוא דין תורה.  ובמשפטים אלו היו עושין, כשהיו בית דין הגדול מצויין, והיו שם חכמים גדולים שמכירים הדמים.  ואם נולד להם ספק בראייות, או בימי נידה או זיבה--יעלו לבית דין וישאלו, כמו שהבטיחה תורה עליהן, שנאמר "כי ייפלא ממך דבר . . . בין דם לדם" (דברים יז,ח), בין דם נידה לדם זיבה.  ובאותן הימים, היו בנות ישראל נזהרות מדבר זה, ומשמרות וסתותיהן, וסופרות תמיד ימי הנידה וימי הזיבה.

יא,ב  וטורח גדול יש במניין הימים, ופעמים רבות יבואו לידי ספק--שאפילו ראת הבת דם ביום הלידה, מאותו היום מתחילין למנות לה ימי נידה וימי זיבה כמו שביארנו; לפיכך לא תטמא הבת בזיבה אלא בת עשרה ימים--שאם ראת ביום שתיוולד, הרי זו נידה שבעת ימים, ושלושת ימים סמוך לנידתה, הרי עשרה ימים.  הנה למדת שמתחילת ראייה, מתחלת למנות ימי נידה וימי זיבה כל ימיה, ואפילו ראתה והיא קטנה.

יא,ג  ובימי חכמי תלמוד, נסתפק הדבר הרבה בראייות הדמים, ונתקלקלו הווסתות, לפי שלא היה כוח בכל הנשים למנות ימי נידה וימי זיבה; ולפיכך החמירו חכמים בדבר, וגזרו שיהיו כל ימי האישה כימי זיבתה, ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות.

יא,ד  ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרה יתרה על זו, ונהגו כולם בכל מקום שיש ישראל:  שכל בת ישראל שתראה דם--אפילו לא ראת אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם--סופרת לה שבעת ימי נקיים, ואפילו ראת בעת נידתה.  בין שראת יום אחד, או שניים, או השבעה כולן, או יתר--משיפסוק הדם, סופרת שבעת ימי נקיים כזבה גדולה.  וטובלת בליל שמיני, אף על פי שהיא ספק זבה, או ביום שמיני אם היה שם דוחק, כמו שאמרנו--ואחר כך תהיה מותרת לבעלה.

יא,ה  וכן כל יולדת בזמן הזה--הרי היא כיולדת בזוב, וצריכה שבעת ימי נקיים כמו שביארנו.  ומנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובמערב, שאם ראת דם בתוך ימי מלאות--אף על פי שראת אחר שספרה שבעת ימי נקיים וטבלה--הרי זו סופרת שבעת ימי נקיים אחר שיפסוק הדם, ואין נותנין לה ימי טוהר כלל:  אלא כל דם שתראה האישה--בין דם קושי, בין דם טוהר--סופרת שבעת ימי נקיים, אחר שיפסוק הדם.

יא,ו  ודין זה, בימי הגאונים נתחדש, והם גזרו שלא יהיה שם דם טוהר כלל--שזה שהחמירו בנות ישראל על עצמן בימי חכמי תלמוד, אינו אלא ברואה דם שהוא טמא, שיושבת עליו שבעת ימי נקיים; אבל דם שתראה בימי טוהר אחר ספירה וטבילה, אין לחוש לו--שאין ימי טוהר ראויין לא לנידה ולא לזיבה, כמו שביארנו.  [ז] ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין התלמוד עד היום, אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב; ודבר זה, תלוי במנהג.

יא,ז  [ח] וכן דין דם בתולים בזמן הזה, שאפילו הייתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות, ולא ראת דם מימיה--הרי זה בועל בעילת מצוה, ופורש.  וכל זמן שתראה דם מחמת המכה, הרי היא טמאה; ואחר שיפסוק הדם, סופרת שבעת ימי נקיים.

יא,ח  [ט] יתר על זה, כל בת שתבעוה להינשא ורצת--שוהה שבעת ימי נקיים מאחר שרצת, ואחר כך תהיה מותרת להיבעל:  שמא מחימודה לאיש, ראת דם טיפה אחת, ולא הרגישה בה; בין שהייתה האישה גדולה, בין שהייתה קטנה--צריכה לישב שבעת ימי נקיים מאחר שרצת, ואחר כך תטבול ותיבעל.

יא,ט  [י] וכל הדברים האלו, חומרה יתרה שנהגו בה בנות ישראל מימי חכמי תלמוד; ואין לסור ממנה, לעולם.

יא,י  לפיכך כל אישה שרצת כשתבעוה להינשא--לא תינשא, עד שתספור ותטבול.  ואם נישאת לתלמיד חכמים--מותרת להינשא מיד, ותספור מאחר שנישאת ותטבול:  שתלמיד חכמים יודע שהיא אסורה, ונזהר מזה; ולא יקרב לה, עד שתטבול.

יא,יא  דין הכתמים בזמן הזה, כמו שביארנו; ואין בדבר חידוש, ולא מנהג--אלא כל כתם שאמרנו שהיא טהורה, הרי היא טהורה, וכל שאמרנו שהיא טמאה, סופרת שבעת ימים מיום שנמצא בו הכתם.  ואם היה שיעור הכתם כדי לחוש לזיבות, סופרת שבעת ימים מאחר יום שנמצא בו הכתם--שאין הרואה דם, כרואה כתם.

יא,יב  וכן כל שאמרנו ביולדת שאימו טהורה, הרי היא טהורה בזמן הזה; וכן האישה שראת לובן, או דם ירוק, או שהשליכה חתיכה אדומה שאין עימה דם--הרי היא טהורה, אף בזמן הזה:  שלא החמירו אלא ברואה דם טמא, ואין זו רואה דם טמא.  [יג] וכן אם הייתה בה מכה והיה הדם שותת ממנה, או שבא הדם עם מימי רגליים--הרי זו טהורה.  ולא נתחדש דבר, אלא ספירת שבעת ימי נקיים לכל רואה דם טמא, כמו שאמרנו; ושיהיו כל מראה דמים, טמאים.

יא,יג  [יד] זה שתמצא במקצת מקומות, שהנידה יושבת שבעת ימים בנידתה, ואף על פי שלא ראת דם אלא יום אחד, ואחר השבעה תשב שבעת ימי נקיים--אין זה מנהג, אלא טעות היא ממי שהורה להם כך; ואין ראוי לפנות לדבר זה כלל--אלא אם ראתה יום אחד, סופרת אחריו שבעה, וטובלת בליל שמיני שהוא ליל שני שלאחר ימי נידתה, ומותרת לבעלה.

יא,יד  [טו] וכן זה שתמצא במקצת מקומות, ותמצא תשובות למקצת גאונים, שיולדת זכר לא תשמש מיטתה עד סוף ארבעים, ויולדת נקבה אחר שמונים, ואף על פי שלא ראתה דם אלא בתוך השבעה--אין זה מנהג, אלא טעות היא באותן התשובות.  ודרך מינות באותן המקומות, ומן הצדוקיין למדו דבר זה; ומצוה לכופן כדי להוציא מליבן, ולהחזירן לדברי חכמים--שתספור שבעת ימי נקיים בלבד, כמו שביארנו.

יא,טו  [טז] אין האישה עולה מטומאתה ויוצאה מידי ערווה, עד שתטבול במי מקוה כשר; ולא יהיה דבר חוצץ בין בשרה, ובין המים.  ובהלכות מקוות יתבאר המקוה הכשר והפסול, ודרך הטבילה, ומשפטי החציצה.

יא,טז  אבל אם רחצה במרחץ--אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם--הרי היא אחר הרחיצה כמות שהייתה קודם הרחיצה, בכרת:  שאין לך דבר שמעלה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקוה, או במעיין, או בימים שהם כמעיין, כמו שיתבאר בהלכות מקוות.

יא,יז  כל שבעת ימי נקיים שבזמן הזה--אף על פי שהן ספק--אם טבלה בהן, כאילו לא טבלה.  ואם טבלה בשביעי--אף על פי שאסור לעשות כן לכתחילה, שמא יבוא לבעול בשביעי אחר הטבילה--הואיל וטבלה בזמנה אפילו הייתה זבה ודאית, הרי זו עלתה לה טבילה.

יא,יח  ואסור לו לאדם שידבק באשתו בשבעת ימי נקיים, ואף על פי שהיא בכסותה והוא בכסותו.  ולא יקרב לה, ולא ייגע בה אפילו באצבע קטנה; ולא יאכל עימה, בקערה אחת.  כללו של דבר:  ינהוג עימה בימי ספירה, כמו שינהוג עימה בימי נידה--שעדיין היא בכרת עד שתטבול, כמו שביארנו.

יא,יט  כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה, נידה עושה לבעלה--חוץ מהרחצת פניו ידיו ורגליו, ומזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו:  גזירה, שמא יבוא לידי עבירה.  ומפני זה לא תאכל עימו, בקערה אחת; ולא ייגע בבשרה, מפני הרגל עבירה.  וכן בשבעת ימי נקיים, לא תעשה לו שלוש מלאכות אלו.  ומותר לאישה להתקשט בימי נידתה, כדי שלא תתגנה על בעלה.
 

הלכות איסורי ביאה פרק יב

יב,א  ישראל שבעל גויה משאר האומות, דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לגוי, דרך אישות--הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר "לא תתחתן, בם" (דברים ז,ג):  אחד שבעה עממין, ואחד כל האומות באיסור זה.  וכן מפורש על ידי עזרא "ואשר לא ניתן בנותינו, לעמי הארץ; ואת בנותיהם, לא ניקח לבנינו" (נחמיה י,לא).  [ב] ולא אסרה תורה, אלא דרך חתנות.

יב,ב  אבל הבא על הגויה דרך זנות--מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, גזירה שמא יבוא להתחתן.  ואם ייחדה לו בזנות--חייב עליה משום נידה, ומשום שפחה, ומשום גויה, ומשום זונה; ואם לא ייחדה לו אלא נקרית נקרה, אינו חייב אלא משום גויה.  וכל חיובין אלו מדבריהן.

יב,ג  במה דברים אמורים, בשהיה הבועל ישראל.  אבל כוהן הבא על הגויה--לוקה מן התורה משום זונה, ואחד זונה גויה ואחד זונה ישראלית; ובבעילה בלבד לוקה, שהרי אינה בת קידושין.

יב,ד  כל הבועל גויה, בין דרך חתנות בין דרך זנות--אם בעלה בפרהסיה, והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר--אם פגעו בו קנאין והרגוהו, הרי אלו משובחין וזריזין; ודבר זה הלכה למשה מסיניי הוא, וראיה לדבר זה מעשה פינחס בזמרי.

יב,ה  ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן, אלא בשעת מעשה כזמרי, שנאמר "ואת האישה אל קובתה" (במדבר כה,ח); אבל אם פירש, אין הורגין אותו, ואם הרגו, נהרג עליו.  ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין להורגו--אין מורין לו, ואף על פי שהוא בשעת מעשה; ולא עוד, אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל, ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו--אין הבועל נהרג עליו.  והבא על בת גר תושב, אין הקנאין פוגעים בו; אבל מכין אותו מכת מרדות.

יב,ו  לא פגעו בו קנאים, ולא הלקוהו בית דין--הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא נכרת, שנאמר "כי חילל יהודה, את קודש ה' אשר אהב, ובעל, בת אל נכר.  יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, ער ועונה" (ראה מלאכי ב,יא-יב):  אם ישראל הוא, לא יהיה לו "ער" בחכמים "ועונה" בתלמידים; ואם כוהן הוא, לא יהיה לו מגיש מנחה לה' צבאות.  הנה למדת שהבועל גויה כאילו נתחתן לעבודה זרה, שנאמר "ובעל, בת אל נכר", ונקרא מחלל קודש.

יב,ז  עוון זה--אף על פי שאין בו מיתת בית דין, אל יהי קל בעיניך; אלא יש בו הפסד, שאין בכל העריות כמותו:  שהבן מן הערווה, בנו הוא לכל דבר; ובכלל ישראל ייחשב, ואף על פי שהוא ממזר.  והבן מן הגויה, אינו בנו--שנאמר "כי יסיר את בנך מאחריי" (דברים ז,ד), מסיר אותו מלהיות אחרי ה'.  [ח] ודבר זה גורם להידבק בגויים, שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם, ולשוב מאחרי ה', ולמעול בו.

יב,ח  [ט] גוי הבא על בת ישראל--אם אשת איש היא, נהרג עליה; ואם פנויה היא, אינו נהרג.  [י] אבל ישראל שבא על הגויה--בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד--כיון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגת:  מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה.  ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר "הן הנה היו לבני ישראל . . . וכל אישה, יודעת איש למשכב זכר--הרוגו" (במדבר לא,טז-יז).

יב,ט  [יא] העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות, וקיבלו עליהם מצוות שהעבדים חייבים בהם--יצאו מכלל הגויים, ולכלל ישראל לא באו.  לפיכך השפחה אסורה לבן חורין, אחד שפחתו ואחד שפחת חברו; והבא על השפחה, מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים.  שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי, והיא מותרת לו, שנאמר "אם אדוניו ייתן לו אישה" (שמות כא,ד).  [יב] ולא גזרו חכמים בדבר זה, ולא חייבה תורה מלקות בשפחה, אלא אם כן הייתה נחרפת לאיש, כמו שביארנו.

יב,י  [יג] אל יהי עוון זה קל בעיניך, מפני שאין בו מלקות מן התורה--שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה', שהבן מן השפחה עבד ואינו מישראל; ונמצא גורם לזרע הקודש להתחלל, ולהיותם עבדים.  והרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל "לא יהיה קדש, ולא תהיה קדשה" (ראה דברים כג,יח).

יב,יא  [יד] הבא על השפחה, ואפילו בפרהסיה ובשעת עבירה--אין הקנאין פוגעין בו; וכן אם לקח שפחה דרך חתנות, אינו לוקה מן התורה, שמעת שטבלה וקיבלה מצוות, יצאת מכלל הגויים.

יב,יב  [טו] נתערב ולד ישראלית בוולד שפחה--הרי שניהן ספק, וכל אחד מהן ספק עבד; וכופין בעל השפחה, ומשחרר את שניהם.  ואם היה הבן הוא אדון של עבד--כשיגדלו ישחררו זה את זה, ויהיו מותרין לבוא בקהל.  [טז] היו התערובת בנות, הרי שתיהן ספק שפחות; והבא על אחת מהן, הוולד ספק עבד.  וכן אם נתערב ולד גויה בוולד ישראלית--מטבילים את שניהן לשם גירות, וכל אחת מהן ספק גיורת.

יב,יג  [יז] כל הגויים כולם, כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצוות של תורה, והעבדים, כשישתחררו--הרי הן כישראל לכל דבר, שנאמר "הקהל, חוקה אחת לכם" (במדבר טו,טו); ומותרין להיכנס בקהל ה' מיד--והוא שיישא הגר או המשוחרר בת ישראל, ויישא הישראלי גיורת ומשוחררת:  חוץ מארבעה עממין בלבד, והם עמון ומואב ומצריים ואדום--שהאומות האלו, כשיתגייר מהן אדם--הרי הוא כישראל לכל דבר, אלא לעניין ביאה בקהל.

יב,יד  [יח] וכיצד דינן:  עמון ומואב--איסורן איסור עולם, זכרים ולא נקבות:  שנאמר "לא יבוא עמוני ומואבי . . ." (דברים כג,ד).  והלכה למשה מסיניי, שהעמוני הזכר והמואבי הזכר--הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל, אפילו בן בן בנו עד סוף העולם; אבל עמונית ומואבית, מותרת מיד כשאר האומות.

יב,טו  [יט] מצרי ואדומי, אחד זכרים ואחד נקבות--דור ראשון ודור שני, אסורין לבוא בישראל; ודור שלישי מותר, שנאמר "בנים אשר ייוולדו להם, דור שלישי" (דברים כג,ט).  [כ] מצרית מעוברת שנתגיירה, בנה שני; מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, או מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה--הוולד שני:  שנאמר "בנים אשר ייוולדו להם", הכתוב תלאו בלידה.

יב,טז  [כא] גר עמוני שנשא מצרית, הוולד עמוני; וגר מצרי שנשא עמונית, הוולד מצרי:  זה הכלל--הוולד באומות, הולך אחר הזכר; נתגיירו, הולך אחר הפחות.

יב,יז  [כב] מי שנתגייר משבעה עממין, אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל; והדבר ידוע, שלא נתגייר מהן אלא הגבעונים.  ויהושוע גזר עליהם שיהיו אסורים לבוא בקהל, אחד זכרים ואחד נקבות; ולא אסר אותם, אלא בזמן שיש מקדש--שנאמר "וחוטבי עצים ושואבי מים--לבית אלוהיי" (יהושוע ט,כג), תלה הרחקתם במקדש.  [כג] והם הנקראים נתינים, לפי שנתנם לעבודת המקדש.

יב,יח  בא דויד וגזר עליהם שלא ייכנסו בקהל לעולם, ואפילו בזמן שאין מקדש; וכן מפורש בעזרא, "ומן הנתינים, שנתן דויד והשרים לעבודת הלויים" (עזרא ח,כ).  הא למדת, שלא תלה אותם במקדש.  [כד] ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו--לפי שראה עזות ואכזרייות שהייתה בהם, בעת שביקשו שבעת בני שאול בחיר ה' לתלותם, והרגום ולא ריחמו עליהם.

יב,יט  [כה] כשעלה סנחריב מלך אשור, בילבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם.  ואלו המצריים שבארץ מצריים עתה, אנשים אחרים הם; וכן האדומיים שבשדה אדום.  והואיל ונתערבו ארבע אומות האסורים בכל אומות העולם שהן מותרים, הותר הכול--שכל הפורש מהן להתגייר, חזקתו שפירש מן הרוב.

יב,כ  לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום--בין אדומי, בין מצרי, בין עמוני, בין מואבי, בין כושי, בין שאר האומות--אחד הזכרים ואחד הנקבות, מותרין לבוא בקהל מיד.
 

הלכות איסורי ביאה פרק יג

יג,א  בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית--במילה, וטבילה, וקרבן.  [ב] מילה--הייתה במצריים, כשנאמר "כל ערל, לא יאכל בו" (שמות יב,מח).  מל אותם משה רבנו, שכולם ביטלו ברית מילה במצריים, חוץ משבט לוי; ועל זה נאמר "ובריתך ינצורו" (דברים לג,ט).  [ג] וטבילה--הייתה במדבר, קודם מתן תורה:  כשנאמר "וקידשתם היום ומחר; וכיבסו, שמלותם" (שמות יט,י).  וקרבן--כשנאמר "וישלח, את נערי בני ישראל, ויעלו, עולות" (שמות כד,ה), על ידי כל ישראל הקריבום.

יג,ב  [ד] וכן לדורות, כשירצה הגוי להיכנס לברית, ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה--צריך מילה, וטבילה, והרצאת קרבן; ואם נקבה היא, טבילה וקרבן:  שנאמר "ככם כגר" (במדבר טו,טו)--מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן, אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן.  [ה] ומה הוא קרבן הגר--עולת בהמה, או שתי תורים או שני בני יונה, ושניהם עולה.  ובזמן הזה שאין שם קרבן, צריך מילה וטבילה; וכשייבנה המקדש, יביא קרבנו.

יג,ג  [ו] גר שמל ולא טבל, או שטבל ולא מל--אינו גר:  עד שימול, ויטבול.  וצריך לטבול, בפני שלושה.  והואיל והדבר צריך בית דין, אין מטבילין אותו בשבת, ולא ביום טוב, ולא בלילה; ואם הטבילוהו, הרי זה גר.  [ז] גר קטן--מטבילין אותו על דעת בית דין, שזכות היא לו; מעוברת שנתגיירה וטבלה, אין בנה צריך טבילה.

יג,ד  טבל בינו לבין עצמו, ונתגייר בינו לבין עצמו, ואפילו בפני שניים--אינו גר.  בא ואמר נתגיירתי בבית דינו של פלוני, והטבילוני--אינו נאמן לבוא בקהל, עד שיביא עדים.  [ח] היה נשוי לישראלית, או לגיורת, ויש לו בנים, ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי--נאמן לפסול את עצמו, ואינו נאמן לפסול את הבנים; וחוזר וטובל בבית דין.

יג,ה  [ט] גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד, כגון שתטבול לנידתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנהג בדרכי ישראל, שטובל לקרייו ועושה כל המצוות--הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואף על פי שאין שם עדים שמעידין בפני מי נתגיירו.  ואף על פי כן, אם באו להתערב בישראל--אין משיאין אותם עד שיבואו עדים, או עד שיטבלו בפנינו, הואיל והוחזקו גויים.

יג,ו  [י] אבל מי שבא ואמר שהיה גוי, ונתגייר בבית דין--נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.  במה דברים אמורים, בארץ ישראל ובאותן הימים, שחזקת הכול שם, בחזקת ישראל.  אבל בחוצה לארץ--צריך להביא ראיה, ואחר כך יישא ישראלית; ואני אומר, שזו מעלה בייחוסין.

יג,ז  [יא] כשם שמולין ומטבילין את הגרים, כך מולין ומטבילין את העבדים הנלקחים מן הגויים לשם עבדות.  הלוקח עבד מן הגוי, וקדם העבד וטבל לשם בן חורין--קנה עצמו:  והוא שיאמר בעת טבילה, הריני טובל בפניכם לשם גירות; ואם טבל בפני רבו, אינו צריך לפרש, אלא כיון שטבל, נשתחרר.

יג,ח  לפיכך צריך רבו לתוקפו במים, עד שיעלה והוא תחת שיעבודו, ומודיעו בפני הדיינין, שלשם עבדות מטבילו; ואין העבד טובל אלא בפני שלושה וביום כגר, שמקצת גירות היא.

יג,ט  [יב] כשישתחרר העבד, צריך טבילה אחרת בפני שלושה ביום, שבה תיגמר גירותו, ויהיה כישראל; ואין צריך לקבל עליו מצוות, ולהודיעו עיקרי הדת, שכבר הודיעוהו, כשטבל לשם עבדות.  [יג] ובמקוה הכשר לטבילת נידה, שם מטבילין את הגרים ואת העבדים ואת המשוחררים; וכל דבר שחוצץ בנידה, חוצץ בגרים ובעבדים ובמשוחררים.

יג,י  [יד] אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל, או שלמה מלך ישראל שנקרא ידידיה, נשאו נשים נוכרייות, בגיותן--אלא סוד הדבר, כך הוא:  שהמצוה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו--שמא בגלל ממון שייטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד, בא להיכנס לדת; ואם איש הוא, בודקין אחריו שמא עיניו נתן באישה יהודית, ואם אישה היא, שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל.

יג,יא  אם לא נמצא להם עילה--מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו; אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה--מקבלים אותן, שנאמר "ותרא, כי מתאמצת היא ללכת איתה; ותחדל, לדבר אליה" (רות א,יח).

יג,יב  [טו] לפיכך לא קיבלו בית דין גרים, כל ימי דויד ושלמה--בימי דויד, שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה, שמא בשביל המלכות והטובה הגדולה שהיו בה ישראל חזרו:  שכל החוזר מן הגויים בשביל דבר מהבלי העולם, אינו מגרי הצדק.  ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דויד ושלמה, בפני הדיוטות.  והיו בית דין הגדול חוששין להם, לא דוחין אותן, אחר שטבלו מכל מקום; ולא מקרבין אותן, עד שתיראה אחריתם.

יג,יג  [טז] ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי בית דין גיירום--חשבן הכתוב כאילו הן גויות, ובאיסורן עומדין.  ועוד שהוכיח סופן על תחילתן, שהן עובדות עבודה זרה שלהן, ובנו להן במות; והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן, שנאמר "אז יבנה שלמה במה" (מלכים א יא,ז).

יג,יד  [יז] גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות--הרי זה גר:  ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר--הואיל ומל וטבל, יצא מכלל הגויים; וחוששין לו, עד שיתבאר צדקותו.  אפילו חזר ועבד עבודה זרה--הרי הוא כישראל משומד, שקידושיו קידושין; ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל.  ולפיכך קיים שמשון ושלמה נשותיהן, ואף על פי שנגלה סודן.

יג,טו  [יח] ומפני זה אמרו חכמים, קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת--שרובן חוזר בשביל דבר, ומטעין את ישראל; וקשה הדבר לפרוש מהם, אחר שנתגיירו.  צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל, ובקברות התאווה; וכן רוב הנסיונות, האספסוף היו בהן תחילה.
 

הלכות איסורי ביאה פרק יד

יד,א  כיצד מקבלין גרי הצדק:  כשיבוא להתגייר, ויבדקו אחריו ולא ימצאו עילה--אומרים לו, מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דווים דחופים ומסוחפין ומטורפין, וייסורין באין עליהן; אמר אני יודע, ואני כדאי--מקבלין אותו מיד.

יד,ב  ומודיעין אותו עיקרי הדת, שהוא ייחוד השם ואיסור עבודה זרה; ומאריכין, בדבר זה.  ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות, ומקצת מצוות חמורות; ואין מאריכין, בדבר זה.  ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופיאה, ומעשר עני.  ומודיעין אותו עונשן של מצוות.

יד,ג  כיצד:  אומרים לו, הוי יודע שעד שלא באת לדת זו--אם אכלת חלב, אי אתה ענוש כרת, אם חיללת שבת, אי אתה ענוש סקילה; ועכשיו אחר שתתגייר--אם אכלת חלב, אתה ענוש כרת, אם חיללת שבת, אתה ענוש סקילה.  ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו--שמא יגרום לטורדו ולהטותו מדרך טובה, לדרך רעה:  שבתחילה, אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון רכים; וכן הוא אומר "בחבלי אדם אמשכם" (הושע יא,ד), ואחר כך "בעבותות אהבה" (שם).

יד,ד  [ג] וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצוות, כך מודיעין אותו שכרן של מצוות; ומודיעין אותו שבעשיית מצוות אלו, יזכה לחיי העולם הבא, ושאין שם צדיק גמור אלא בעל חכמה שעושה מצוות אלו, ויודען.  [ד] ואומרים לו, הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, והם ישראל; וזה שתראה ישראל בצער בעולם הזה, טובה צפונה היא להם, שאינן יכולין לקבל רוב טובה בעולם הזה, כאומות--שמא ירום ליבם ויתעו ויפסידו שכר העולם הבא, כעניין שנאמר "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב,טו).  [ה] ואין הקדוש ברוך הוא מביא עליהן רוב פורענות, כדי שלא יאבדו, אלא כל האומות כלין, והן עומדין; ומאריכין בדבר זה, כדי לחבבו.

יד,ה  אם חזר בו, ולא רצה לקבל--הולך לדרכו.  ואם קיבל--אין משהין אותו, אלא מלין אותו מיד; ואם היה מהול, מטיפין ממנו דם ברית.  ומשהים אותו עד שיתרפא רפואה שלמה, ואחר כך מטבילין אותו.  [ו] ושלושה עומדין על גביו; ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות פעם שנייה, והוא עומד במים.

יד,ו  ואם הייתה אישה--נשים מושיבות אותה במים עד צווארה, והדיינין מבחוץ.  ומודיעין אותה מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, והיא יושבת במים; ואחר כך טובלת בפניהם, והן מחזירין פניהן ויוצאין, כדי שלא יראו אותה, כשתעלה מן המים.

יד,ז  איזה הוא גר תושב:  זה גוי שקיבל עליו שלא יעבוד עבודה זרה, עם שאר המצוות שנצטוו בני נוח, ולא מל ולא טבל--הרי זה מקבלין אותו, והרי הוא מחסידי אומות העולם; ולמה נקרא שמו תושב, לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה.  [ח] ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג; אבל בזמן הזה, אפילו קיבל כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד--אין מקבלין אותו.

יד,ח  [ט] העבד הנלקח מן הגויים--אין אומרין לו, מה ראית שבאת; אלא אומרים לו, רצונך שתיכנס בכלל עבדי ישראל ותהיה מן הכשרים או לא.  אם רצה, מודיעין אותו עיקרי הדת ומקצת מצוות קלות וחמורות ועונשן ושכרן, כמו שמודיעין את הגר; ומטבילין אותו כגר, ומודיעין אותו כשהוא במים.

יד,ט  ואם לא רצה לקבל, מגלגלין עימו כל שנים עשר חודש, ומוכרו לגויים; ואסור לקיימו יתר על כן.  ואם התנה עימו מתחילה שלא יימול ולא יטבול, אלא יהיה כגר תושב--מותר לקיימו בעבדותו, כשהוא גר תושב; ואין מקיימין עבד כזה, אלא בזמן היובל.

יד,י  הגויים--אין אסור עליהם משום ערווה אלא אימו, ואשת אביו, ואחותו מאימו, ואשת איש, וזכור, ובהמה, כמו שיתבאר בהלכות מלכים ומלחמות; אבל שאר עריות, מותרות להן.

יד,יא  גר שנתגייר ועבד שנשתחרר, הרי הוא כקטן שנולד, וכל שאר בשר שהיו לו כשהוא גוי או כשהוא עבד, אינן שאר בשר; ואם נתגייר הוא והם, אינו חייב על אחת מהם משום ערווה כלל.

יד,יב  דין תורה, שמותר לגר שיישא אימו או אחותו מאימו שנתגיירו; אבל חכמים אסרו דבר זה, כדי שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שאמש הייתה זו אסורה לו, והיום מותרת.  וכן גר שבא על אימו או אחותו והיא בגיותה, הרי זה כבא על הנוכרית.

יד,יג  כיצד דין הגרים בעריות של שאר בשר:  אם היה נשוי כשהוא גוי לאימו או לאחותו, ונתגיירו--מפרישין אותן, כמו שביארנו; ואם היה נשוי לשאר עריות, ונתגייר הוא ואשתו--אין מפרישין אותן.

יד,יד  גר אסור בשאר האם אחר שנתגייר, מדברי סופרים.  ומותר בשאר האב, אף על פי שיודע בוודאי שזה שארו מאביו, כגון תאומים, שדבר ברור שאביו של זה הוא אביו של זה; ואף על פי כן, לא גזרו על שאר אביו.

יד,טו  לפיכך נושא הגר אשת אחיו מאביו, ואשת אחי אביו, ואשת אביו, ואשת בנו, אף על פי שנישאת לאחיו או לאביו או לאחי אביו או לבנו אחר שנתגיירו; וכן אחות אימו מאביה, ואחותו מאביו, ובתו שנתגיירה--מותרת לו.  אבל אינו נושא לא אחותו מאימו, ולא אחות אימו מאימה, ולא אשת אחיו מאימו שנשאה אחיו מאימו אחר שנתגייר; אבל אם נשאה אחיו כשהוא גוי, הרי זו מותרת לו.

יד,טז  [יד] שני אחים תאומים שהייתה הורתן שלא בקדושה, ולידתן בקדושה--חייבין משום אשת אח.

יד,יז  [טו] הנושא גיורת ובתה הגיורת, או שתי אחיות מן האם--יישב עם אחת מהן, ומגרש השנייה; נשא גיורת ומתה--הרי זה מותר לישא אימה או בתה, שלא גזרו אלא בחייהן.  ומותר אדם לישא שתי אחיות גיורות מן האב, שלא גזרו בשאר האב, כמו שביארנו.

יד,יח  [טז] השנייות כולן, לא גזרו עליהן בגרים.  לפיכך מותר הגר לישא אם אימו; ונושא אדם גיורת ואם אם אימה, או בת בת בתה.  וכן שאר השנייות.

יד,יט  [יז] העבד מותר לישא אימו כשהוא עבד, ואין צריך לומר בתו ואחותו וכיוצא בהן--שכבר יצא מכלל גויים, ואין העריות האסורות על הגויים אסורות עליו, ולא בא לכלל ישראל, כדי שייאסרו עליו עריות האסורות על הגרים.  [יח] וייראה לי, שאם בא העבד על זכור ובהמה, ייהרגו, ושאיסור שתי עריות אלו שווה בכל האדם.

יד,כ  [יט] עבדים שנשתחררו, הרי הן כגרים:  כל שאסור לגרים, אסור להן; וכל המותר לגרים, מותר להן.

יד,כא  נותן אדם שפחתו לעבדו, או לעבד חברו; ומוסר שפחה אחת לשני עבדים לכתחילה, ואינן צריכין שום דבר אלא הרי הן כבהמות.  ושפחה שהיא מיוחדת לעבד זה או שאינה מיוחדת, אחת היא--לפי שאין אישות אלא לישראל, או לגויים על הגויים; אבל לא לעבדים על העבדים, ולא לעבדים על ישראל.
 

הלכות איסורי ביאה פרק טו

טו,א  איזה הוא "ממזר" (דברים כג,ג) האמור בתורה:  זה הבא מערווה מן העריות--חוץ מן הנידה, שהבן ממנה פגום ואינו ממזר; אבל הבא על שאר העריות--בין באונס בין ברצון, בין בזדון בין בשגגה--הוולד ממזר.  ואחד זכרים ואחד נקבות, אסורין לעולם--שנאמר "גם דור עשירי, לא יבוא" (שם), כלומר לעולם.

טו,ב  אחד ממזר שנשא ישראלית, או ישראלי שנשא ממזרת--כיון שבעלו אחר הקידושין, לוקין; קידש ולא בעל, אינו לוקה.  בעל ולא קידש, אינן לוקין משום ממזרת--שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין, אלא כוהן גדול באלמנה כמו שיתבאר.

טו,ג  המחזיר גרושתו משנישאת--הוולד כשר, שהרי אינה ערווה.  [ג] גוי ועבד הבא על בת ישראל, הוולד כשר--בין בפנויה בין באשת איש, בין באונס בין ברצון; וגוי ועבד הבאים על הממזרת, הוולד ממזר.  וממזר הבא על הגויה, הוולד גוי; נתגייר, הרי הוא כשר כשאר גרים.  ואם בא על השפחה, הוולד עבד; שיחררו, הוולד כשר כשאר עבדים משוחררין, ומותר בבת ישראל.  [ד] זה הכלל:  בן הבא מן העבד, או מן הגוי, או מן השפחה, או מן הגויה--הרי הוא כאימו, ואין משגיחין על האב.

טו,ד  לפי דבר זה, התירו לממזר לישא שפחה כדי לטהר את בניו--שהרי הוא משחרר אותם, ונמצאו בני חורין; ולא גזרו על השפחה לממזר, מפני תקנת בנים.

טו,ה  מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, הבא על אשת איש--אותו הבן--אין לו תקנה, מפני שצד ממזרות וצד עבדות מעורבין בו; לפיכך אסור בשפחה, ונמצאו בניו כמותו לעולם.

טו,ו  גוי הבא על השפחה שטבלה, הרי זה עבד, ועבד שטבל שבא על הגויה, הוולד גוי--הלך אחר האם; אבל גוי הבא על שפחה גויה, או עבד גוי שבא על גויה בת חורין--הלך אחר הזכר.

טו,ז  ממזר מותר לישא גיורת, וכן הממזרת מותרת לגר; והבנים משניהם ממזרים, שהוולד הולך אחר הפגום:  שנאמר "בקהל ה'" (דברים כג,ג), וקהל גרים אינו קרוי קהל ה'.  [ח] גיורת שנישאת לגר, והולידו בן--אף על פי שהורתו ולידתו בקדושה, הרי זה מותר בממזרת.  וכן בן בן בנו עד שישתקע שם גיותו ממנו, ולא ייוודע שהוא גר; ואחר כך ייאסר בממזרת.  ואחד הגרים ואחד עבדים משוחררין, דין אחד לכולן.  [ט] גר שנשא בת ישראל, או ישראל שנשא גיורת--הוולד ישראלי לכל דבר, ואסור בממזרת.

טו,ח  [י] שלושה ממזרים הם--ממזר ודאי, וממזר ספק, וממזר מדברי סופרים.  איזה הוא ממזר ודאי--זה שבא מן הערווה הוודאית, כמו שביארנו; וממזר ספק--זה שבא מספק ערווה, כגון הבא על אישה שנתקדשה ספק קידושין, או נתגרשה ספק גירושין, וכיוצא בהן.  האישה ששמעה שמת בעלה, ונישאת, והרי בעלה קיים, ובא בעלה עליה והיא תחת השני--הרי הבן ממזר מדברי סופרים.

טו,ט  [יא] פנויה שנתעברה מזנות, אמרו לה מה הוא העובר הזה או היילוד הזה--אם אמרה בן כשר הוא, ולישראל נבעלתי--הרי זו נאמנת, והבן כשר:  ואף על פי שרוב העיר שזינתה בה פסולים.

טו,י  [יב] ואם לא נבדקה אימו עד שמתה, או שהייתה חירשת או אילמת או שוטה, או שאמרה לפלוני הממזר נבעלתי, או לפלוני הנתין, אפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו--הרי זה הוולד ספק ממזר:  כשם שזינת עם זה שהודה לה, כך זינתה עם אחר.  וזה הוא הנקרא שתוקי--שמכיר את אימו, ואינו מכיר את אביו ודאי.

טו,יא  [יג] וכן הבן הנמצא בשוק, והוא הנקרא אסופי--הרי הוא ספק ממזר, שאין אנו יודעים מה הוא.

טו,יב  [יד] פנויה שזינתה ואמרה, בן זה בן פלוני הוא--אם אותו פלוני כשר, הרי הבן כשר; ואינה נאמנת, להיות זה בנו של פלוני.  וייראה לי, שחוששין לדבריה, ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני, מספק.  ואם אותו פלוני ממזר--אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה, כמו שביארנו, אלא יהיה ספק ממזר.

טו,יג  [טו] אבל האב שהוחזק שזה בנו, ואמר בני זה ממזר הוא--נאמן; ואם יש לבן בנים--אינו נאמן, שלא האמינה אותו תורה אלא על בנו:  שנאמר "כי את הבכור בן השנואה יכיר" (דברים כא,יז), יכירנו לאחרים; [טז] וכשם שנאמן לומר, בני זה בכור--כך נאמן לומר שהוא ממזר, או בן גרושה, או בן חלוצה.

טו,יד  וכן אם הייתה אשתו מעוברת--נאמן לומר עובר זה אינו בני, וממזר הוא; ויהיה ממזר ודאי.  והאומר על עצמו שהוא ממזר, נאמן לאסור עצמו בבת ישראל; ואסור בממזרת, עד שייוודע שהוא ממזר.  ובנו כמוהו; ואם יש לו בני בנים--אינו נאמן לפסול בני בניו, ולא יפסול אלא עצמו.

טו,טו  [יז] ארוסה שנתעברה, והיא בבית אביה--הרי הוולד בחזקת ממזר; ואסור בבת ישראל, ואסור בממזרת.  ואם נבדקה אימו ואמרה, מארוסי נתעברתי--נאמנת, והוולד כשר.  ואם הכחישה הארוס ואמר, מעולם לא באתי עליה--הרי הוולד ממזר:  שאפילו היה בחזקת בנו ואמר, בני זה ממזר--נאמן.  והאישה אינה בחזקת זונה, אלא נאמנת לומר, לארוסי נבעלתי, ואינה זונה; ואם נישאת לכוהן--לא תצא, וולדה ממנו כשר.

טו,טז  [יח] היו העם מרננים אחריה, והיא ארוסה, עם ארוסה ועם אנשים אחרים--אף על פי שבא עליה ארוסה בבית חמיו, הרי זה ספק ממזר:  כשם שהפקירה עצמה לארוסה, הפקירה לאחרים.  ואם נבדקה ואמרה, עובר זה מארוסי--הרי זה כשר, כמו שביארנו.

טו,יז  [יט] אשת איש שהייתה מעוברת ואמרה, עובר זה אינו מבעלי--אינה נאמנת לפוסלו, והרי הבן בחזקת כשרות:  שלא האמינה תורה אלא האב.  אמר האב אינו בני, או שהיה בעלה במדינת הים--הרי זה בחזקת ממזר; ואם אמרה מגוי ועבד נתעברתי--הרי הוולד כשר, שאין הבעל יכול להכחישה בדבר זה.  ואין העובר משתהה במעי אימו, יתר על שנים עשר חודש.

טו,יח  [כ] אשת איש שיצא עליה קול שהיא מזנה תחת בעלה, והכול מרננין אחריה--אין חוששין לבניה, שמא ממזרים הם, שרוב בעילות, אצל הבעל; ומותר לישא בתה, לכתחילה.  אבל היא עצמה, חוששין לה משום זונה; ואם הייתה פרוצה יתר מדיי, אף לבניה חוששין.

טו,יט  [כא] דין תורה שספק ממזר מותר לבוא בקהל, שנאמר "לא יבוא ממזר, בקהל ה'" (דברים כג,ג)--ממזר ודאי אסור לבוא בקהל, ולא ספק; אבל חכמים עשו מעלה בייחוסין, ואסרו כל הספקות לבוא בקהל.  לפיכך ממזר ודאי, מותר לישא ממזרת ודאית.  אבל ממזר ספק, או שתוקי, או אסופי--אסור לישא בת ישראל, [כב] ואסור לישא ממזרת; ואפילו ממזרת מספק, אסורה לו--שמא אחד מהן אינו ממזר, והשני ממזר ודאי.  וממזר של דבריהם, מותר לישא ממזרת של דבריהם.

טו,כ  וכן שאר הספקות, אסורין לישא זה מזה.  [כג] כיצד:  שתוקים ואסופים וספק ממזרים, אסורים לבוא זה בזה; ואם נשאו--לא יקיימו אלא יוציאו בגט, והוולד ספק כאבותיו.  ואין לספקות אלו תקנה, אלא שיישאו מן הגרים; והוולד הולך אחר הפגום.  [כד] כיצד:  שתוקי או אסופי שנשא גיורת או משוחררת, או גר ומשוחרר שנשא שתוקית או אסופית--הוולד שתוקי או אסופי.

טו,כא  [כה] האסופי שנמצא בעיר שיש בה גויים, בין שהיה רוב גויים או רוב ישראל--הרי זה ספק גוי לעניין ייחוסין; קידש אישה, צריכה גט מספק.  מי שהרגו, אינו נהרג עליו.  [כו] הטבילוהו בית דין לשם גירות, או שטבל משהגדיל--הרי הוא כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל.

טו,כב  היו רוב העיר גויים, מותר להאכילו נבילות וטריפות; היה רובן ישראל, מחזירין לו אבידתו כישראל.  מחצה למחצה--מצוה להחיותו כישראל, ומפקחין עליו את הגל בשבת; והרי הוא לעניין נזקין, ככל ספק ממון--המוציא מחברו, עליו הראיה.

טו,כג  [כז] ייראה לי, שכל מדינה שיש בה שפחה או גויה הראויה לוולד--הואיל והאסופי הנמצא שם ספק גוי או ספק עבד, כשיישא הגיורת כמו שביארנו, הרי זו ספק אשת איש, והבא עליה פטור:  שאין הורגין מספק.

טו,כד  וכן ייראה לי, שהשתוקי שנשא אישה שאפשר שהיא ערווה עליו--הרי היא ספק אשת איש, שאין קידושין תופסין בעריות.  [כח] ואיזו היא האישה שאפשר שתהיה ערווה עליו--כל אישה שהיה אביה או אחיה קיים, כשנתעברה בו אימו; וכל אישה שנתגרשה או נתאלמנה, שמא אשת אביו היא או אשת אחי אביו.

טו,כה  [כט] ומניין אני אומר שאין השתוקי והאסופי אסור בכל אישה שאפשר שתהיה ערווה עליו--שהרי הכשר שנבדקה אימו, אינו אסור בכל אישה שאפשר שתהיה ערווה עליו.  והרי נאמר בתורה "אל תחלל את בתך, להזנותה" (ויקרא יט,כט); ואמרו חכמים שאם יעשה זה, נמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו.  ואילו היה הדין שכל מי שאינו יודע אביו בוודאי, אסור בכל אישה שאפשר שתהיה ערווה עליו--לא היינו באים למידה הזאת לעולם, ולא הייתה הארץ מלאה זימה.

טו,כו  הא למדת, שאין אוסרין עריות ומחזיקין אותן בשאר בשר בספק, עד שייוודע בוודאי שזו ערווה עליו:  שאם אתה אומר כן--כל היתומים שבעולם שלא הכירו אבותיהם, היו אסורין להינשא בכל מקום:  שמא יפגעו בערווה.

טו,כז  [ל] הוולד שהיה מושלך בדרך, ובא אחד ואמר בני הוא ואני השלכתיו--נאמן; וכן אימו, נאמנת.  נאסף מן השוק, ובאו אביו ואימו אחר כך ואמרו בננו הוא--אין נאמנין, הואיל ויצא עליו שם אסופי; ובשני רעבון, נאמנין--שמפני הרעב השליכוהו, והן רוצין שיזונו אותו אחרים, ולפיכך שתקו, עד שנאסף.

טו,כח  [לא] נמצא הוולד מהול, או שהומלח, או שהוחתל, או שהיה הכוחל בעיניו, או הקמיעין בצווארו, או שנמצא תחת אילן מסובך שאין חיה נכנסת לו והיה סמוך לעיר, או שנמצא בבית הכנסת הסמוך לעיר, או בצידי רשות הרבים--אין בו משום אסופי:  מאחר שהן משמרין אותו שלא ימות, בחזקת כשר הוא.  אבל אם נמצא מושלך באמצע הדרך, או רחוק מן העיר--אפילו תחת אילן או בבית הכנסת, או שנמצא תלוי באילן מקום שהיד מגעת לו--הרי זה אסופי.

טו,כט  [לב] נאמנת חיה לומר זה הבן כוהן הוא, או לוי, או נתין, או ממזר--מפני שלא הוחזק, ואין אנו יודעין ייחוסו.  במה דברים אמורים, בשהוחזקה בנאמנות, ולא עירער עליה אדם.  אבל אם עירער עליה אפילו אחד, ואמר בשקר מעידה--אינה נאמנת; והרי הבן בחזקת כשר, ואין לו ייחוס.

טו,ל  [לג] דבר ברור שהשתוקי אסור לישא שתוקית, והאסופי אסור באסופית, מפני שהן ספקות; אבל ממזרים ודאיים ונתינים, מותרים לבוא זה בזה, והוולד ממזר.  ושתוקי ואסופי מותר בנתינים כשאר גרים, והוולד ספק ממזר.
 

הלכות איסורי ביאה פרק טז

טז,א  פצוע דכא וכרות שופכה שנשאו בת ישראל, ובעלו--לוקין, שנאמר "לא יבוא פצוע דכא וכרות שופכה" (דברים כג,ב); ומותרין לישא גיורת ומשוחררת.  ואפילו כוהן שהוא פצוע דכא--מותר לישא גיורת ומשוחררת, שאינו בקדושתו; ואפילו נתינה או אחת מן הספקות, מותרת לו:  [ב] הואיל ופצוע דכא אסור לבוא בקהל, לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספקות.  אבל פצוע דכא וכרות שופכה אסור בממזרת ודאית, שהרי איסורה מן התורה.

טז,ב  [ג] ואיזה הוא פצוע דכא, כל שנפצעו הביצים שלו; וכרות שופכה, כל שנכרת הגיד שלו.  ובשלושה אברין אפשר שיוליד הזכר--בגיד, ובביצים, ובשבילין שבהן תתבשל שכבת זרע, והן הנקראין חוטי ביצים; וכיון שנפצע אחד משלושה אברין אלו, או נכרת, או נידוך--הרי זה פסול.

טז,ג  [ד] כיצד:  נפצע הגיד או נידוך, או שנכרתה העטרה או למעלה מעטרה--פסול.  ואם נכרת מראש העטרה, ונשתייר ממנה אפילו כחוט השערה מוקף לכל הגיד--הרי זה כשר; נכרת הגיד למעלה מעטרה כקולמוס, או כמרזב--כשר.

טז,ד  [ה] ניקב למטה מעטרה, כשר.  ניקבה העטרה עצמה--אם כשיראה קרי תצא שכבת זרע מן הנקב, פסול; נסתם הנקב, חזר להכשרו.  ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה בתוך העטרה, פסול--שהעטרה כולה, מעכבת.  [ו] נסתם שביל שכבת זרע, וחזר לראות שכבת זרע משביל שמשתין בו--הרי זה פסול.

טז,ה  [ז] נכרתו הביצים, או אחד מהן, או שנפצעה אחת מהן, או שנידוכה, או שחסרה, או שניקבה--הרי זה פסול; נכרתו חוטי הביצים, או אחד מהן, או שנידוך, או נפצע--הרי זה פסול.  [ח] ניקב חוט מחוטי הביצים לשביל מי רגליים, והרי הוא מטיל מים משני מקומות, משביל המים ומשביל שכבת זרע--הרי זה כשר.

טז,ו  [ט] כל פסול שאמרנו בעניין זה, בשלא היו בידי שמיים--כגון שכרתו אדם או כלב, או הכהו קוץ, וכיוצא בדברים אלו; אבל אם נולד כרות שופכה, או פצוע דכא, או שנולד בלא ביצים, או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו, או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן--הרי זה כשר לבוא בקהל, שכל אלו בידי שמיים.

טז,ז  [י] אסור להפסיד אברי הזרע--בין באדם בין בבהמה חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בארץ בין בחוצה לארץ:  אף על פי שנאמר "ובארצכם, לא תעשו" (ויקרא כב,כד), מפי השמועה למדו שדבר זה נוהג בכל מקום; ועניין הכתוב, כלומר לא יעשה זאת בישראל, בין בגופן בין בגופות אחרים.

טז,ח  וכל המסרס--לוקה מן התורה, בכל מקום; ואפילו מסרס אחר המסרס, לוקה.  [יא] כיצד:  הרי שבא וכרת את הגיד, ובא אחר וכרת את הביצים או ניתקן, ובא אחר וכרת את חוטי הביצים, או שבא אחר ומיעך את הגיד, ובא אחר וניתקו, ובא אחר וכרתו--כולן לוקין, ואף על פי שלא סירס האחרון אלא מסורס:  בין באדם, בין בבהמה חיה ועוף.  והמסרס את הנקבה, בין באדם בין בשאר מינים--פטור.

טז,ט  [יב] המשקה עיקרין לאדם, או לשאר מינים, כדי לסרסו--הרי זה אסור, ואין לוקין עליו; ואישה מותרת לשתות עיקרין שמסרסין אותה עד שלא תלד.  הרי שכפת את האדם ושיסה בו כלב או שאר חיות, עד שעשהו כרות שופכה, או שהושיבו במים או בשלג, עד שביטל ממנו אברי תשמיש--אינו לוקה:  עד שיסרס בידו.  וראוי להכותו מכת מרדות.

טז,י  [יג] אסור לומר לגוי לסרס בהמה שלנו; ואם לקחה הגוי מעצמו לסרס אותה, מותר.  ואם הערים ישראל בדבר זה, קונסין אותו ומוכרה לישראל אחר:  ואפילו לבנו הגדול, מותר למוכרה; אבל לבנו הקטן, אינו מוכרה ולא נותנה לו.
 

הלכות איסורי ביאה פרק יז

יז,א  שלוש נשים נאסרו על כל הכוהנים--גרושה, וזונה, וחללה; ועל כוהן גדול ארבע--אלו השלוש, והאלמנה.  אחד כוהן גדול המשוח בשמן המשחה או המרובה בבגדים, ואחד כוהן העובד או כוהן גדול שמינוהו ועבר, וכן כוהן משוח מלחמה--כולן מצווין על הבתולה, ואסורין באלמנה.

יז,ב  כל כוהן שנשא אחת מהשלוש נשים, בין כוהן גדול בין כוהן הדיוט, ובעל--לוקה.  ואם בא עליה דרך זנות--אינו לוקה משום זונה, או גרושה, או חללה:  שנאמר "לא ייקחו" (ויקרא כא,ז)--עד שייקח, ויבעול.  [ג] אבל כוהן גדול שבעל אלמנה--לוקה אחת, אף על פי שלא קידש:  משום "לא יחלל" (ויקרא כא,טו)--כיון שבעלה, חיללה ופסלה לכהונה; אבל זונה וחללה וגרושה--הרי הן מחוללות ועומדות, קודם בעילתו.  לפיכך לוקה כוהן גדול, על בעילת אלמנה--אף על פי שאין שם קידושין:  שהרי חיללה, והוא מוזהר שלא יחלל כשרים--לא אישה, ולא זרעו.

יז,ג  [ד] קידש כוהן גדול אלמנה, ובעלה--לוקה שתיים:  אחת משום "אלמנה . . . לא ייקח" (ויקרא כא,יד), ואחת משום "לא יחלל" (ויקרא כא,טו).  ובין כוהן גדול ובין כוהן הדיוט שנשא אישה מן הארבע, ולא בעל--אינו לוקה.  [ה] וכל מקום שהוא לוקה, היא לוקה; וכל מקום שאינו לוקה, היא אינה לוקה:  שאין הפרש בין אישה לאיש לעונשין, אלא בשפחה חרופה בלבד, כמו שביארנו.

יז,ד  [ו] כל כוהן הבא על הגויה, בין גדול בין הדיוט--לוקה משום זונה:  שהרי אינה בת קידושין; והוא אסור בבעילת זונה, בין ישראלית בין גויה.

יז,ה  [ז] החלוצה אסורה לכוהן מדברי סופרים, מפני שהיא כגרושה; ומכין אותו, מכת מרדות מדבריהם.  כוהן שנשא ספק חלוצה--אין מוציאין אותה מתחתיו, והיא כשרה וולדה כשר:  מפני שלא גזרו על ספק חלוצה, אלא על חלוצה ודאית.  וכן מי שהייתה ספק גרושה, או ספק זונה, או ספק חללה--מכין אותו מכת מרדות, ומוציא בגט.

יז,ו  [ח] כלל גדול הוא בכל איסורים שבתורה, שאין איסור חל על איסור אלא אם כן היו שני האיסורין באין כאחת, או שהיה האיסור האחר מוסיף דברים אחרים על אותו האיסור, או אם היה כולל דברים אחרים עם איסור זה.

יז,ז  [ט-י] לפיכך אישה שהייתה אלמנה, ונעשת גרושה, ונעשת חללה, ונעשת זונה, ובא עליה כוהן גדול אחר כך--לוקה ארבע מלקייות על ביאה אחת:  לפי שהאלמנה אסורה לכוהן גדול, ומותרת להדיוט.  חזרה להיות גרושה, נוסף בה איסור ונאסרה לכוהן הדיוט; לפיכך נוסף בה איסור אחר על איסור האלמנה, ועדיין היא מותרת לאכול תרומה.  נעשת חללה, נוסף בה איסור שהרי נאסרה בתרומה; ועדיין היא מותרת לישראל.  נעשת זונה, הואיל ויש שם זנות שאוסרת על ישראל אם זינתה אשתו ברצון, נוסף בה איסור אחר.

יז,ח  והוא הדין לכוהן הדיוט שבא על הגרושה, שנעשת חללה, ואחר כך זונה--שהוא לוקה שלוש על ביאה אחת; אבל אם נשתנה סדר זה, אינו לוקה אלא אחת.  [יא] מי שנתאלמנה מאנשים הרבה, או נתגרשה מאנשים הרבה--אין לוקין עליה, אלא אחת על כל ביאה.

יז,ט  אלמנה, בין מן האירוסין בין מן הנישואין--אסורה.  [יב] כוהן גדול שמת אחיו--אף על פי שהוא מן האירוסין--הרי זה לא ייבם, אלא חולץ.  נפלה לו יבמה והוא כוהן הדיוט, ונתמנה להיות כוהן גדול--אף על פי שעשה בה מאמר כשהוא כוהן הדיוט, הרי זה לא ייבם אחר שנתמנה; אבל אם אירס את האלמנה, ונתמנה להיות כוהן גדול--הרי זה יכנוס אחר שנתמנה.  הייתה מקודשת ספק קידושין, ומת ארוסה--הרי זו ספק אלמנה.

יז,י  [יג] מצות עשה על כוהן גדול, שיישא נערה בתולה; ומשתבגור, תיאסר עליו:  שנאמר "והוא, אישה בבתוליה ייקח" (ויקרא כא,יג)--"אישה", לא קטנה; "בבתוליה", לא בוגרת.  הא כיצד:  יצאת מכלל קטנות, ולכלל בגרות לא באה--זו נערה.  ואינו נושא שתי נשים לעולם כאחת--שנאמר "ייקח אישה" (ויקרא כא,יד), אחת ולא שתיים.

יז,יא  [יד] כוהן גדול--לא יישא מוכת עץ, אף על פי שלא נבעלה.  נבעלה שלא כדרכה, הרי זו כנבעלת כדרכה; נבעלה לבהמה, הרי זו מותרת.  [טו] כוהן גדול שנשא בעולה--אינו לוקה, אבל מוציא בגט; נשא בוגרת או מוכת עץ, הרי זה יקיים.

יז,יב  אירס בעולה, ונתמנה כוהן גדול--הרי זה יכנוס אחר שנתמנה.  [טז] אנס נערה בתולה, או פיתה אותה--אפילו אנסה או פיתה כשהוא הדיוט, ונתמנה כוהן גדול קודם שיכנוס--הרי זה לא יכנוס; ואם כנס, מוציא.  [יז] אירס את הקטנה, ובגרה תחתיו קודם נישואין--הרי זה לא יכנוס, מפני שנשתנה גופה; ואם כנס, לא יוציא.

יז,יג  [יח] אחת גרושה מן האירוסין, או מן הנישואין; אבל הממאנת--אפילו גירשה בגט, והחזירה ומיאנה בו--הרי זו מותרת לכוהן, כמו שביארנו בהלכות גירושין.  וכל מי שאינה ראויה לחליצה--אם נחלצה, לא נפסלה לכהונה.

יז,יד  [יט] יצא עליו קול, איש פלוני כוהן כתב גט לאשתו, או נתן גט לאשתו, והרי היא יושבת תחתיו ומשמשתו--אין מוציאין אותה מתחת בעלה; ואם נישאת לכוהן אחר, תצא מן השני.  [כ] יצא שמה בעיר, שנתקדשה ונתגרשה מן הקידושין--חוששין לה, כמו שביארנו בהלכות גירושין.

יז,טו  אבל אם יצא עליה קול שהיא חלוצה, אין חוששין לה.  [כא] יצא קול על הבתולה שהיא בעולה--אין חוששין לה, ותינשא לכוהן גדול; יצא עליה קול שהיא שפחה--אין חוששין לה, ותינשא אפילו לכוהן.  יצא לה שם שהיא מזנה בעיר, אין חוששין לה; ואפילו הוציאה בעלה משום שעברה על דת משה ויהודית, או בעדי דבר מכוער, ומת קודם שייתן לה גט--הרי זו מותרת לכוהן:  שאין אוסרין אישה מאלו אלא בעדות ברורה, או בהודאת פיה.
 

הלכות איסורי ביאה פרק יח

יח,א  מפי השמועה למדו שה"זונה" (ויקרא כא,ז; ויקרא כא,יד) האמורה בתורה--היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להינשא לו איסור השווה בכול, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להינשא לו.

יח,ב  לפיכך הנרבעת לבהמה--אף על פי שהיא בסקילה--לא נעשת זונה, ולא נפסלה לכהונה:  שהרי לא נבעלה לאדם.  והבא על הנידה--אף על פי שהיא בכרת--לא נעשת זונה, ולא נפסלה לכהונה:  שהרי אינה אסורה להינשא לו.  [ב] וכן הבא על הפנויה--אפילו הייתה קדשה שהפקירה עצמה לכול--אף על פי שהיא במלקות, לא נעשת זונה:  שהרי אינה אסורה להינשא לו.

יח,ג  אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השווין בכול, ואינן מיוחדין בכוהנים, או מאיסורי עשה, ואין צריך לומר למי שהיא אסורה לו משום ערווה, או לגוי ועבד הואיל והיא אסורה להינשא לו--הרי זו זונה.  [ג] וכן הגיורת והמשוחררת--אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלוש שנים--הואיל ואינה בת ישראל, הרי זו זונה ואסורה לכוהן.

יח,ד  מכאן אמרו, גוי או עבד או נתין או ממזר או גר עמוני ומואבי, או מצרי ואדומי ראשון ושני, או פצוע דכא וכרות שופכה, או חלל, שבאו על היהודית--עשו אותה זונה, ונפסלה לכהונה; ואם הייתה כוהנת, נפסלה מן התרומה.  וכן יבמה שבא עליה זר, עשאה זונה.  והאיילונית מותרת לכוהן, ואינה זונה.

יח,ה  [ד] הבא על אחת מן השנייות וכיוצא בהן, כגון הבא על קרובת חלוצתו או על חלוצתו--לא עשה אותה זונה:  שהרי אינה אסורה להינשא לו מן התורה, כמו שביארנו בהלכות ייבום.

יח,ו  [ה] הא למדת, שאין היותה זונה תלוי בבעילה של איסור:  שהרי הבא על הנידה ועל הקדשה, והנרבעת לבהמה--נבעלה בעילה של איסור, ולא נעשת זונה; ומי שנישאת לחלל--נבעלה בעילה של היתר כמו שיתבאר, ונעשת זונה.  ואין הדבר תלוי אלא בפגימה; ומפי השמועה למדו, שאינה פגומה אלא מאדם האסור לה או מחלל, כמו שביארנו.

יח,ז  [ו] כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה--בין באונס בין ברצון, בין בזדון בין בשגגה, בין כדרכה בין שלא כדרכה--משהערה בה, נפסלה משום זונה:  ובלבד שתהיה בת שלוש שנים ויום אחד, ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד ומעלה.

יח,ח  לפיכך אשת איש שנבעלה לאחד, בין באונס בין ברצון--נפסלה לכהונה.  [ז] ואשת כוהן שנאנסה--בעלה לוקה עליה משום טומאה, שנאמר "לא יוכל בעלה הראשון אשר שילחה לשוב לקחתה" (דברים כד,ד).  הכול בכלל, שאם נבעלו נאסרו על בעליהן; פרט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה שהיא מותרת לבעלה, שנאמר "והיא לא נתפשה" (במדבר ה,יג); אבל אשת כוהן באיסורה עומדת, שהרי היא זונה.  [ח] אשת ישראל שנאנסה--אף על פי שהיא מותרת לבעלה, הרי זו אסורה לכהונה.

יח,ט  אשת כוהן שאמרה לבעלה, נאנסתי או שגגתי ובא עליי אחר, או שבא עד אחד והעיד לו עליה שזינת, בין באונס בין ברצון--הרי זו אינה אסורה עליו, שמא עיניה נתנה באחר; ואם היא נאמנת לו, או העד נאמן לו, וסמכה דעתו לדבריהם--הרי זה יוציא, כדי לצאת ידי ספק.

יח,י  [ט] אשת כוהן שאמרה לבעלה נאנסתי--אף על פי שהיא מותרת לבעלה כמו שביארנו--הרי היא אסורה לכל כוהן שבעולם, אחר שימות בעלה:  שהרי הודת שהיא זונה, ואסרה עצמה ונעשת כחתיכה האסורה.

יח,יא  [י] כוהן שקידש אישה גדולה או קטנה, ואחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש--נאסרה עליו מספק:  שמא קודם קידושין נבעלה, או אחר קידושין.  אבל ישראל שטען טענה זו--לא נאסרה עליו, שיש כאן שתי ספקות:  שמא קודם קידושין, שמא אחר קידושין; ואפילו נאמר אחר קידושין--שמא באונס שמא ברצון, שהאנוסה מותרת לישראל כמו שביארנו.

יח,יב  [יא] לפיכך אם קידשה אביה לישראל, והיא פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד, וטען שמצאה דרוסת איש--נאסרה עליו מספק:  שאין כאן אלא ספק אחד, שמא באונס שמא ברצון; וספק איסור של תורה, להחמיר.

יח,יג  [יב] כל אישה שקינא לה בעלה, ונסתרה ולא שתת מי סוטה--הרי זו אסורה לכוהן, מפני שהיא ספק זונה:  בין שלא רצת היא לשתות, בין שלא רצה הוא להשקותה, בין שהייתה שם עדות שמנעה אותה מלשתות, בין שקינאו לה בית דין, בין שהייתה מן הנשים שאינן ראויות לשתות--הואיל ולא שתת מכל מקום, הרי זו אסורה לכהונה מספק.

יח,יד  [יג] פנויה שראוה נבעלה לאחד, והלך לו, ואמרו לה מי הוא זה שבא עלייך, ואמרה אדם כשר--הרי זו נאמנת; ולא עוד, אלא אפילו ראוה מעוברת, ואמרו לה ממי נתעברת, ואמרה מאדם כשר--הרי זו נאמנת, ותהיה מותרת לכוהן.

יח,טו  [יד] במה דברים אמורים, בשהיה המקום שנבעלה בו פרשת דרכים, או בקרנות שבשדות, שהכול עוברין שם, והיו רוב העוברים שם כשרים, ורוב העיר שממנה פירשו אלו העוברין כשרים--שחכמים עשו מעלה בייחוסין, והצריכו שני רובות.  אבל אם היו רוב העוברים פוסלים אותה כגון גויים וממזרים וכיוצא בהם, אף על פי שרוב המקום שבאו ממנו כשרים, או שהיו רוב אנשי המקום פסולין, אף על פי שרוב העוברין שם כשרים--חוששין לה שמא למי שפוסל אותה נבעלה, ולא תינשא לכוהן לכתחילה; ואם נישאת, לא תצא.

יח,טז  [טו] ראוה שנבעלה בעיר, או נתעברה בעיר--אפילו לא היה שוכן שם אלא גוי אחד או חלל אחד ועבד וכיוצא בהן, הרי זו לא תינשא לכתחילה לכוהן:  שכל הקבוע, כמחצה על מחצה הוא.  ואם נישאת--לא תצא, הואיל והיא אומרת לכשר נבעלתי.

יח,יז  [טז] הייתה אילמת, או חירשת, או שאמרה איני יודעת למי נבעלתי, או שהייתה קטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול--הרי זו ספק זונה; ואם נישאת לכוהן, תצא אלא אם כן היו שני הרובין המצויין אצלה כשרים.

יח,יח  [יז] השבויה שנפדית, והיא בת שלוש שנים ויום אחד או יתר--אסורה לכהונה, מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לגוי.  ואם יש לה עד שלא נתייחד הגוי עימה, הרי זו כשרה לכהונה.  ואפילו עבד או שפחה או קרוב, נאמן לעדות זו; ושתי שבויות שהעידה כל אחת מהן לחברתה, הרי אלו נאמנות:  הואיל ואיסור כל הספקות כולן מדברי סופרים, לפיכך הקלו בשבויה.

יח,יט  [יח] וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו, נאמן.  מעשה באחד שנשבה הוא ואימו, והיה מסיח לפי תומו ואמר, נשבינו לבין הגויים, יצאתי לשאוב מים, ודעתי על אימי, ללקוט עצים, ודעתי על אימי; והשיאו אותה חכמים לכוהן, על פיו.

יח,כ  [יט] אין הבעל נאמן להעיד באשתו השבויה שלא נטמאת, שאין אדם מעיד לעצמו.  וכן שפחתה, לא תעיד לה; אבל שפחת בעלה, מעידה לה.  ושפחתה שהייתה מסיחה לפי תומה, נאמנת.

יח,כא  [כ] כוהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה--הרי זה לא יישאנה, שמא עיניו נתן בה; ואם פדיה והעיד לה, הרי זה יישאנה, שאילו לא ידע שהיא טהורה, לא היה נותן מעותיו בה.

יח,כב  [כא] האישה שאמרה נשביתי, וטהורה אני--נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:  ואפילו היה שם עד אחד, שמעיד שהיא שבויה.  אבל אם יש שם שני עדים שנשבת--אינה נאמנת, עד שיעיד לה אחד שהיא טהורה.

יח,כג  היו שם שני עדים שנשבת, ועד אחד מעיד שנטמאת, ואחד מכחיש אותו ומעיד לה שהיא טהורה ולא נתייחד עימה גוי עד שנפדית--אפילו זה שמעיד שהיא טהורה אישה או שפחה, הרי זו מותרת.

יח,כד  [כב] מי שאמרה נשביתי, וטהורה אני, והתירוה בית דין להינשא, ואחר כך באו שני עדים שנשבת--הרי זו תינשא לכתחילה, ולא תצא מהיתרה.  ואפילו נכנס אחריה השבאי, והרי היא שבויה לפנינו ביד אדוניה--הרי זו לא תצא מהיתרה שהתירוה; ומשמרין אותה מעתה, עד שתיפדה.

יח,כה  [כג] באו לה שני עדים אחר כך שנטמאת--אפילו נישאת, ואפילו היו לה בנים--הרי זו תצא; ואם בא עד אחד, אינו כלום.  אמרה נשביתי, וטהורה אני, ויש לי עדים שאני טהורה--אין אומרין נמתין עד שיבואו עדים, אלא מתירין אותה מיד; ולא עוד, אלא אפילו יצא עליה קול שיש עליה עדי טומאה--מתירין אותה, עד שיבואו עדים:  שבשבויה הקלו.

יח,כו  [כד] האב שאמר קידשתי את בתי וגירשתיה, והרי היא קטנה--נאמן; קידשתיה וגירשתיה כשהייתה קטנה, והרי היא גדולה--אינו נאמן להחזיקה גרושה.  נשבת ופדיתיה, בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה--אינו נאמן:  שלא האמינה אותו תורה אלא לאוסרה משום אישות, שנאמר "את בתי, נתתי לאיש הזה" (דברים כב,טז); אבל לא לפוסלה משום זנות.

יח,כז  [כה] אשת כוהן שנאסרה עליו משום שבויה--הואיל והדבר ספק, הרי זו מותרת לדור עימו בחצר אחת:  ובלבד שיהיו עימו בניו ובני ביתו תמיד, לשומרו.

יח,כח  [כו] עיר שבאה במצור ונכבשה--אם היו הגויים מקיפין את העיר מכל רוחותיה, כדי שלא תימלט אישה אחת עד שיראו אותה ותיעשה ברשותן--הרי כל הנשים שבתוכה פסולות לכהונה כשבויות, שמא נבעלו לגויים:  אלא מי שהייתה מבת שלוש שנים ולמטה, כמו שביארנו.  [כז] ואם היה אפשר שתימלט אישה אחת, ולא יידעו בה, או שהייתה בעיר מחבואה אחת, אפילו אינה מחזקת אלא אישה אחת--הרי זו מצלת על הכול.

יח,כט  [כח] כיצד מצלת:  כל אישה שאמרה טהורה אני--נאמנת, ואף על פי שאין לה עד:  מתוך שיכולה לומר נמלטתי כשנכבשה העיר, או במחבואה הייתי וניצולתי--נאמנת לומר לא נמלטתי ולא נחבאתי, ולא נטמאתי.

יח,ל  [כט] במה דברים אמורים, בגדוד של אותה מלכות, שהם מתיישבין בעיר, ואינן יראין; לפיכך חוששין להם, שמא בעלו.  אבל גדוד של מלכות אחרת שפשט ושטף ועבר--לא נאסרו הנשים, מפני שאין להם פנאי לבעול:  שהן עוסקים בשלל, ובורחין להם.  ואם שבו נשים, ונעשו ברשותן--אף על פי שרדפו אחריהם ישראל, והצילו אותן מידם--הרי הן אסורות.

יח,לא  [ל] האישה שנחבשה ביד גויים--על ידי ממון, מותרת.  ועל ידי נפשות, אסורה לכהונה; לפיכך אם היה בעלה כוהן, נאסרה עליו.  במה דברים אמורים, בזמן שיד ישראל תקיפה על הגויים, והם יראים מהם; אבל בזמן שיד הגויים תקיפה עלינו--אפילו על ידי ממון--כיון שנעשת ברשות הגויים, נאסרה אלא אם כן העיד לה אחד כשבויה כמו שביארנו.
 

הלכות איסורי ביאה פרק יט

יט,א  איזו היא חללה:  זו שנולדה מאיסורי כהונה; וכן אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכוהן, נתחללה.  אבל הכוהן עצמו שעבר העבירה, לא נתחלל.  [ב] ובין שנבעלה באונס בין שנבעלה בשגגה, בין כדרכה בין שלא כדרכה--משהערה בה, נתחללה:  והוא שיהיה הכוהן בן תשע שנים ויום אחד ומעלה, ותהיה זו האסורה לו בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה.

יט,ב  [ג] כיצד:  כוהן בן תשע שנים ויום אחד שבא על הגרושה, או על הזונה, וכוהן גדול שבא עליהן, או על האלמנה, או שנשא בעולה ובא עליה--הרי אלו נתחללו לעולם; ואם הוליד ממנה בן, בין זה שחיללה בין כוהן אחר--הוולד חלל.  אבל כוהן שקידש אישה מאיסורי כהונה, ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין--לא נתחללה.  ואם נישאת--אף על פי שלא נבעלה, נתחללה:  שכל נשואה בחזקת בעולה, אף על פי שנמצאת בתולה.  [ד] כוהן גדול שנשא בוגרת, או מוכת עץ--לא חיללה; וכן אם בעל בעילה בלא נישואין, לא חיללה.

יט,ג  [ה] כוהן הבא על ערווה מן העריות חוץ מנידה, או על אחת מחייבי לאוין השווין בכול--עשה אותה זונה, כמו שביארנו; חזר ובא עליה ביאה שנייה, בין הוא בין כוהן אחר--נעשת חללה, וזרעו ממנה חללים.

יט,ד  לפיכך כוהן שבא על זקוקה ליבם, ונתעברה מביאה ראשונה--הוולד כשר, לפי שאינה מאיסורי כהונה; ונעשת זונה.  חזר ובא עליה ביאה שנייה, ונתעברה וילדה--היא חללה וולדה חלל, לפי שהיא מאיסורי כהונה.  [ו] וכן כוהן הבא על הגיורת והמשוחררת--חיללה, וזרעו ממנה חללים.

יט,ה  כוהן שבא על הנידה, הוולד כשר ואינו חלל--שאין איסור הנידה מיוחד בכוהנים, אלא שווה בכול.  [ז] כוהן שנשא גרושה מעוברת, בין ממנו בין מאחר, וילדה כשהיא חללה--הוולד כשר, שהרי לא בא מטיפת עבירה.

יט,ו  [ח] כבר ביארנו, שהחלוצה אסורה לכוהן מדבריהם.  לפיכך כוהן שבעל חלוצה--הרי זו חללה, וזרעה מכוהן חללים:  והכול מדבריהן.  אבל כוהן שבא על אחת מן השנייות--היא כשרה, וזרעו ממנה כשרים:  שאיסור השנייות איסור השווה בכול, ואינו מיוחד בכוהנים.

יט,ז  [ט] כוהן שבא על ספק זונה, כגון ספק גיורת או משוחררת, או שבא על ספק גרושה, וכן כוהן גדול שבא על ספק אלמנה--הרי זו ספק חללה, וולדה ספק חלל.

יט,ח  [י] נמצאו החללים שלושה--חלל מן התורה, וחלל מדבריהם, וספק חלל.  וכל ספק חלל, נותנין עליו חומרי כוהנים וחומרי ישראל--אינו אוכל בתרומה כישראל, ואינו מיטמא למתים ככוהן, ונושא אישה הראויה לכוהן; ואם אכל, או נטמא, או נשא גרושה--מכין אותו מכת מרדות.  והוא הדין, לחלל של דבריהם.  אבל חלל של תורה הוודאי--הרי הוא כזר, ונושא גרושה, ומיטמא למתים:  שנאמר "אמור אל הכוהנים בני אהרון" (ויקרא כא,א)--אף על פי שהם בני אהרון, עד שיהיו בכיהונם.

יט,ט  [יא] כוהן זכר, הוא שאסור לישא חללה וזונה; ולפיכך אסור בגיורת ומשוחררת, שהיא הזונה כמו שביארנו.  אבל הכוהנת--מותרת להינשא לחלל ולגר ולמשוחרר, שלא הוזהרו כשרות להינשא לפסולין:  שנאמר "בני אהרון" (ויקרא כא,א), ולא בנות אהרון.  נמצא הגר מותר לישא ממזרת, ומותר לישא כוהנת.

יט,י  [יב] גרים ומשוחררים שנשאו אלו מאלו, והולידו בת--אפילו אחר כמה דורות--הואיל ולא נתערב בהן זרע ישראל, הרי אותה הבת אסורה לכוהן; ואם נשאת--לא תצא, הואיל והורתה ולידתה בקדושה.  אבל גר או משוחרר שנשא בת ישראל, או ישראל שנשא גיורת ומשוחררת--בתו כשרה לכהונה, לכתחילה.

יט,יא  [יג] גר עמוני שנשא בת ישראל, וכן מצרי שני שנשא בת ישראל--אף על פי שביאתם בעבירה, והרי נשותיהן זונות כמו שביארנו--בנותיהם כשרות לכהונה, לכתחילה.

יט,יב  [יד] חלל שנשא כשרה, זרעו ממנה חללים; וכן בן בן בנו אפילו אחר אלף דור--שבן החלל הזכר, חלל הוא לעולם.  ואם הייתה בת, אסורה לכהונה--שהרי היא חללה.  אבל ישראל שנשא חללה, הוולד כשר; לפיכך אם הייתה בת, הרי זו תינשא לכהונה.

יט,יג  [טו] כוהנים לויים וישראליים--מותרין לבוא זה בזה, והוולד הולך אחר הזכר; לויים וישראליים וחללים--מותרים לבוא זה בזה, והוולד הולך אחר הזכר:  שנאמר "ויתיילדו על משפחותם, לבית אבותם" (במדבר א,יח)--בית אביו היא משפחתו, ואין בית אימו משפחתו.

יט,יד  [טז] לויים וישראליים וחללים וגרים ומשוחררים--מותרים לבוא זה בזה.  והגר והמשוחרר שנשא לוייה, או ישראלית, או חללה--הרי הבן ישראל; וישראלי או לוי או חלל שנשאו גיורת, או משוחררת--הוולד הולך אחר הזכר.

יט,טו  [יז] כל המשפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא מהן לכתחילה.  ואף על פי כן, אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד, או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכול ועז פנים ביותר--חוששין להן, וראוי להתרחק מהן:  שאלו מיני פסלנות הם.

יט,טז  וכן כל הפוסל את אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים, ואומר עליהן שהן ממזרים--חוששין לו, שמא ממזר הוא; ואם אמר עליהן שהם עבדים, חוששין לו שמא עבד הוא:  שכל הפוסל, במומו הוא פוסל.

יט,יז  וכן כל מי שיש בו עזות פנים, ואכזרייות, ושונא את הברייות, ואינו גומל להם חסד--חוששין לו ביותר, שמא גבעוני הוא:  שסימני ישראל האומה הקדושה--ביישנין, רחמנים, וגומלי חסדים; ובגבעונים הוא אומר "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא,ב)--לפי שהעיזו פניהם, ולא נתפייסו, ולא ריחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עימהם חסד והחיום בתחילה.

יט,יח  משפחה שקרא עליה ערער, והוא שיעידו שניים שנתערב בהן ממזר או חלל, או שיש בהן עבדות--הרי זו ספק.  ואם משפחת כוהנים היא--לא יישא ממנה אישה, עד שיבדוק עליה ארבע אימהות שהן שמונה:  אימה, ואם אימה, ואם אבי אימה, ואם אם אבי אימה; וכן הוא בודק על אם אביה, ואם אם אביה, ואם אבי אביה, ואם אם אבי אביה.

יט,יט  ואם הייתה משפחה זו שקרא עליה ערער ישראליים או לויים, מוסיף לבדוק זוג אחד; ונמצא בודק עשר אימהות, שהעירוב בלויים וישראליים יתר מן הכוהנים.

יט,כ  ולמה בודק בנשים בלבד:  מפני שהאנשים--בכל עת שיריבו זה עם זה, יחרף את חברו בפסול שיש בו בייחוסו, ואילו היה שם פסול, היה נשמע; אבל הנשים, אין מחרפות בייחוסין.  [כא] ולמה יבדוק האיש כשירצה לישא ממשפחה זו שהורעה חזקתה, ולא תבדוק אישה שתינשא להן--מפני שלא הוזהרו כשרות להינשא לפסולין.

יט,כא  [כב] כל שקורין לו ממזר ושותק, או נתין ושותק, או חלל ושותק, או עבד ושותק--חוששין לו ולמשפחתו, ואין נושאין מהן אלא אם כן בודקין אחריהן כמו שביארנו.

יט,כב  [כג] משפחה שנתערב בה ספק חלל--כל אלמנה מאותה משפחה, אסורה לכוהן לכתחילה; ואם נישאת--לא תצא, מפני שהן שתי ספקות:  שמא זו אלמנת אותו חלל, שמא אינה אלמנתו; ואם נאמר שהיא אלמנתו--שמא חלל הוא, שמא אינו חלל.  אבל אם נתערב בה חלל ודאי--כל אישה מהן אסורה לכוהן, עד שיבדוק; ואם נישאת, תצא.  והוא הדין, אם נתערב בה ספק ממזר, או ממזר ודאי--שאשת ממזר ואשת חלל לכהונה, איסור אחד הוא כמו שביארנו.
 

הלכות איסורי ביאה פרק כ

כ,א  כל הכוהנים שבזמן הזה--בחזקה הם כוהנים, ואינן אוכלין אלא בקודשי הגבול:  והוא, שתהיה תרומה של דבריהם; אבל תרומה של תורה, וחלה של תורה--אין אוכל אותה אלא כוהן מיוחס.

כ,ב  איזה הוא כוהן מיוחס--זה שהעידו לו שני עדים שהוא כוהן בן פלוני הכוהן, ופלוני בן פלוני עד איש פלוני, והוא, הכוהן ששימש על גבי המזבח:  שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו, לא היו מניחין אותו לעבוד.

כ,ג  לפיכך אין בודקין מן המזבח ולמעלה, ולא מן הסנהדרין ולמעלה--שאין ממנין בסנהדרין אלא כוהנים ולויים וישראליים מיוחסין.

כ,ד  [ג] חלה בזמן הזה, ואפילו בארץ ישראל--אינה של תורה:  שנאמר "בבואכם, אל הארץ" (במדבר טו,יח)--ביאת כולכם, ולא ביאת מקצתכם; וכשעלו בימי עזרא, לא עלו כולם.  וכן תרומה בזמן הזה, של דברי סופרים; ולפיכך אוכלים אותה הכוהנים שבזמננו, שהן בחזקה.

כ,ה  [ד] מי שהעידו לו עדים, שראוהו שהיה אוכל תרומה של תורה--הרי זה מיוחס; ואין מעלין לייחוסין לא מנשיאות כפיים, ולא מקריאה בתורה ראשון, ולא מחילוק תרומה בבית הגרנות, ולא על פי עד אחד.

כ,ו  [ה] כוהן מיוחס שאמר בני הוא זה, וכוהן הוא--אין מעלין אותו לייחוסין על פיו, עד שיביא עדים שהוא בנו.

כ,ז  [ו] כוהן מיוחס שיצא הוא ואשתו שידענו שהיא כשרה, למדינה אחרת, ובא הוא והיא, ובנים כרוכין אחריה, ואמר אישה שיצאת עימי היא זו, ואלו בניה--אינו צריך להביא עדים לא על האישה, ולא על הבנים.  מתה, ואלו בניה--צריך להביא עדים שאלו בניה; ואינו צריך להביא עדים על אימן שהייתה כשרה, מפני שכבר הוחזק שיצא מעימנו באישה כשרה.

כ,ח  [ז] יצא כוהן מיוחס למדינה אחרת, ובא הוא ואשתו ובניו, ואמר אישה זו נשאתי, ואלו בניה--צריך להביא עדים שאישה זו כשרה, ואינו מביא עדים שאלו בניה:  והוא, שיהיו כרוכין אחריה.  ואם בא בשתי נשים, והביא ראיה על האחת--אף על פי שהבנים קטנים וכרוכין אחריה, צריך להביא ראיה עליהם:  שמא בניו מן האחרת הם, ונכרכו אחר זו המיוחסת.  [ח] בא הוא ובניו, ואמר אישה נשאתי ומתה, ואלו בניה--מביא עדים שאותה האישה כשרה הייתה, ושאלו בניה.

כ,ט  וכדין הזה דנין בישראל מיוחס, ובלוי מיוחס; ואחר כך נעיד על בנו זה שהוא מיוחס, כדי שיהיה ראוי לסנהדרין.

כ,י  [ט] אין מעלין משטרות לכהונה.  כיצד:  הרי שהיה בשטר פלוני כוהן לווה מפלוני או הלווהו כך וכך, והעדים מלמטה--אין מחזיקין כוהן זה שהוא מיוחס, שמא לא העידו אלא על המלווה.

כ,יא  במה דברים אמורים, לעניין ייחוס.  אבל לחזקה שיהיה בחזקת כוהן ככוהני זמן זה, ויאכל בתרומה וחלה של דברי סופרים, ובשאר קודשי הגבול--מעלין מן השטרות, ועל פי עד אחד, ומנשיאות כפיים, ומקריאה בתורה ראשון.  [י] וכן כוהן שאמר בני זה כוהן--נאמן להאכילו בתרומה, ולהיותו בחזקת כוהן; ואינו צריך להביא ראיה, לא על הבנים ולא על האישה.

כ,יב  [יא] שניים שבאו למדינה, זה אומר אני וחברי כוהן, וזה השני אומר אני וחברי כוהן--אף על פי שנראין כגומלין זה את זה, הרי אלו נאמנין; ושניהם בחזקת כוהנים.  וכן עד אחד שאמר ראיתי זה שנשא כפיו, או שאכל בתרומה, או שחלק על הגורן, או שקרא בתורה ראשון וקרא אחריו לוי--מחזיקין אותו לכהונה על פיו.  וכן אם העיד שזה קרא שני בתורה אחר כוהן, מחזיקין אותו בלוייה.

כ,יג  [יב] העיד שראה זה שחלק עם אחיו בבית דין, תרומה שהניח להן אביהן הכוהן--אין מעלין אותו לכהונה בעדות זו:  שמא חלל הוא, ולקח חלק ירושתו מתרומה למוכרה.

כ,יד  [יג] מי שבא בזמן הזה, ואמר כוהן אני--אינו נאמן, ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו:  ולא יקרא בתורה ראשון, ולא יישא את כפיו, ולא יאכל בקודשי הגבול--עד שיהיה לו עד אחד.  אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה, ואינו מיטמא למתים.  ואם נשא, או נטמא--לוקה; והנבעלת לו ספק חללה.  [יד] ואם היה מסיח לפי תומו, נאמן.

כ,טו  כיצד:  מעשה באחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר, זכור אני כשאני תינוק, והייתי מורכב על כתפו של אבי שהוציאני מבית הספר, והפשיטני כותונתי והטבילני לאכול תרומה לערב, וחבריי בודלין ממני, והיו קוראין אותי יוחנן אוכל חלות; והעלהו רבנו הקדוש לכהונה, על פי עצמו.

כ,טז  [טו] נאמן הגדול לומר זכור אני כשהייתי קטן, וראיתי פלוני טובל ואוכל בתרומה לערב; ומחזיקין אותו בכהונה, בעדותו.

כ,יז  מי שבא בזמן הזה, ואמר כוהן אני, ועד אחד מעיד לו, שאני יודע באביו של זה שהוא כוהן--אין מעלין אותו לכהונה בעדות זו, שמא חלל הוא:  עד שיעיד, שזה כוהן הוא.  אבל אם הוחזק אביו כוהן, או שבאו שניים והעידו שאביו של זה כוהן--הרי הוא בחזקת אביו.

כ,יח  [טז] מי שהוחזק אביו כוהן, ויצא עליו קול שהוא בן גרושה, או בן חלוצה--חוששין לו, ומורידין אותו; בא עד אחד אחר כך והעיד שהוא כשר, מעלין אותו לכהונה על פיו.  באו שניים אחר כך והעידו שהוא חלל, מורידין אותו מן הכהונה; בא עד אחד אחר כך והעיד שהוא כשר, מעלין אותו לכהונה--שזה האחרון מצטרף לעד ראשון, והרי שניהם מעידין שהוא כשר, ושניים מעידים שהוא פסול:  יידחו אלו ואלו ויידחה הקול, שהשניים כמאה--ויישאר כוהן בחזקת אביו.

כ,יט  [יז] אישה שלא שהת שלושה חודשים אחר בעלה, וילדה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון, והיה אחד מהן כוהן והשני ישראל--הרי זה ספק כוהן; וכן אם נתערב ולד כוהן בוולד ישראל, והגדילו התערובת--כל אחד מהן ספק כוהן.  ונותנין עליהן חומרי ישראל, וחומרי כוהנים:  נושאין נשים הראויות לכהונה, ואינן מיטמאים למתים, ולא אוכלין בתרומה; ואם נשאו גרושה, מוציאין ואינן לוקין.

כ,כ  [יח] שני כוהנים שנתערבו ולדותיהם, או אשת כוהן שלא שהת אחר בעלה שלושה חודשים, ונישאת לכוהן אחר, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון--נותנין על הוולד חומרי שניהם:  הוא אונן עליהם, והן אינן אוננין עליו, הוא אין מיטמא להם, והם אינן מיטמאין לו; ועולה במשמרו של זה ושל זה, ואינו חולק--ואם היו שניהם במשמר אחד ובית אב אחד, נוטל חלק אחד.

כ,כא  [יט] במה דברים אמורים, בזמן שהן באין מכוח נישואין.  אבל בזנות, גזרו חכמים שמשתקין אותו מדין כהונה כלל--הואיל ואינו יודע אביו הוודאי ונאמר "והייתה לו ולזרעו אחריו" (במדבר כה,יג), עד שיהיה זרעו מיוחס אחריו.

כ,כב  [כ] כיצד:  עשרה כוהנים שפירש אחד מהם ובעל, שהרי הוולד כוהן ודאי, ואף על פי כן, הואיל ואינו יודע אביו שיתייחס לו--משתקין אותו מדין כהונה; ואינו עובד, ולא אוכל תרומה, ולא חולק.  ואם ניטמא למתים, או נשא גרושה--לוקה, שאין כאן ספק היתר.
 

הלכות איסורי ביאה פרק כא

כא,א  כל הבא על ערווה מן העריות דרך אברים, או שחיבק ונישק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר--הרי זה לוקה מן התורה:  שנאמר "לבלתי עשות מחוקות התועבות" (ויקרא יח,ל); ונאמר "לא תקרבו לגלות ערווה" (ויקרא יח,ו), כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערווה.  [ב] והעושה דבר מחוקות אלו, הרי הוא חשוד על העריות.

כא,ב  ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו, לאחת מן העריות; וכן לשחק עימה, או להקל ראש.  ואפילו להריח בשמים שעליה, או להביט ביופייה--אסור; ומכין המתכוון לדבר זה, מכת מרדות.  והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אישה, ונתכוון ליהנות--כמי שנסתכל במקום התורף; ואפילו לשמוע קול הערווה, או לראות שיערה--אסור.

כא,ג  וכל הדברים האלו, אסורין בחייבי לאוין.  ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבודקה, בין בתולה בין בעולה--כדי שיראה אם היא נאה בעיניו, יישאנה; ואין בזה צד איסור:  ולא עוד, אלא ראוי לעשות כן.  אבל לא יסתכל דרך זנות, הרי הוא אומר "ברית, כרתי לעיניי; ומה אתבונן, על בתולה" (איוב לא,א).

כא,ד  ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נידה, ואף על פי שהיא ערווה, ואף על פי שיש לו הנאת לב בראייתה:  הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן, אינו בא בזה לדבר מכשול.  אבל לא ישחק ולא יקל ראש עימה, שמא ירגיל לעבירה.

כא,ה  אסור להשתמש באישה כלל, בין גדולה בין קטנה, בין שפחה בין משוחררת--שמא יבוא לידי הרהור.  באיזה שימוש אמרו:  כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו, והצעת המיטה בפניו, ומזיגת הכוס--שאין עושה לאיש דברים אלו, אלא אשתו בלבד.  ואין שואלין בשלום אישה כלל, ואפילו על ידי שליח.

כא,ו  המחבק אחת מן העריות שאין ליבו של אדם נוקפו עליהן, או שנישק אחת מהן--כגון אחותו הגדולה, ואחות אימו, וכיוצא בהן--אף על פי שאין שם תאווה ולא הנאה כלל, הרי זה מגונה ביותר.  ודבר זה אסור הוא, ומעשה טיפשים הוא--שאין קרבין לערווה כלל, בין גדולה בין קטנה:  חוץ מהאם לבנה, והאב לבתו.

כא,ז  כיצד:  מותר האב לחבק בתו, ולנשקה, ותישן עימו בקירוב בשר, וכן האם עם בנה--כל זמן שהם קטנים.  הגדילו ונעשה הבן גדול והבת גדולה, והוא שיהיה "שדיים נכונו ושיערך צימח" (יחזקאל טז,ז)--זה ישן בכסותו, וזה ישן בכסותו.  ואם הייתה הבת בושה לעמוד בפני אביה ערומה, או שנישאת, וכן אם האם בושה לעמוד בפני בנה ערומה, אף על פי שהן קטנים--משהגיעו להיכלם מהן, אין ישנים עימהם אלא בכסותן.

כא,ח  נשים המסוללות זו בזו--אסור, וממעשה מצריים הוא שהוזהרנו עליו:  שנאמר "כמעשה ארץ מצריים . . . לא תעשו" (ויקרא יח,ג); ואמרו חכמים, מה היו עושים--איש נושא איש, ואישה נושאה אישה, ואישה נישאת לשני אנשים.

כא,ט  אף על פי שמעשה זה אסור, אין מלקין עליו--שאין לו לאו מיוחד, והרי אין שם ביאה כלל; לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות, ולא תיאסר אישה על בעלה בזה--שאין כאן זנות.  וראוי להכותן מכת מרדות, הואיל ועשו איסור.  ויש לאיש להקפיד על אשתו בדבר זה, ולמנוע הנשים הידועות בכך מלהיכנס לה ומלצאת היא אליהן.

כא,י  [ט] אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה--בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים.  ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות.

כא,יא  [י] אסור לאדם לשמש מיטתו, לאור הנר; הרי שהייתה ליל שבת, ולא היה לו בית אחר, והיה הנר דולק--הרי זה לא ישמש כלל.  וכן אסור לישראלי לשמש מיטתו ביום, שעזות פנים היא.  ואם היה תלמיד חכמים, שאינו בא להימשך בכך--הרי זה מאפיל בטליתו, ומשמש; ואין נזקקין לדבר זה, אלא מפני צורך גדול.  ודרך קדושה, לשמש באמצע הלילה.

כא,יב  [יא] אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה, ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול; ופגום הוא עד מאוד, ומעשה בורים.  אלא כל הממעט בתשמיש, משובח:  והוא, שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו.  ולא תיקנו בראשונה לבעלי קראין שלא יקראו בתורה עד שיטבולו, אלא כדי למעט בתשמיש המיטה.

כא,יג  [יב] וכן אסרו חכמים שישמש אדם מיטתו, וליבו מחשב באישה אחרת.  ולא יבעול מתוך שכרות, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך שנאה, ולא יבוא עליה בעל כורחה והיא יראה ממנו, ולא כשיהיה אחד מהן מנודה, ולא יבוא עליה אחר שגמר בליבו לגרשה.  ואם עשה כן--הבנים אינן הגונים, אלא מהן עזי פנים, ומהן מורדים ופושעים.

כא,יד  [יג] וכן אמרו חכמים שכל אישה חצופה שהיא תובעת תשמיש בפיה, או המפתה אישה לשם נישואין, או המתכוון לבוא על רחל אשתו ובא על לאה אשתו, ומי שלא שהת אחר בעלה שלושה חודשים והרי הבן ספק--כל אלו, הבנים היילודים מהם הם המורדים והפושעים שייסורי הגלות בוררין אותן.

כא,טו  [יד] ואסור לאדם לבוא על אשתו בשווקים וברחובות, או בגינות ופרדסין, אלא בבית דירה--שלא ייראה כזנות, וירגילו עצמם לידי זנות; והבועל אשתו במקומות אלו, מכין אותו מכת מרדות.  וכן המקדש בביאה, והמקדש בשוק, והמקדש בלא שידוך--מכין אותו מכת מרדות.  [טו] ואכסנאי אסור בתשמיש המיטה, עד שיחזור לביתו.

כא,טז  וכן אסרו חכמים על האיש שידור בבית חמיו, שזו עזות פנים היא; ולא ייכנס עימו למרחץ.  [טז] וכן לא ייכנס אדם למרחץ עם אביו, ולא עם בעל אחותו, ולא עם תלמידו; ואם היה צריך לתלמידו, מותר להיכנס עימו.  ויש מקומות שנהגו שלא ייכנסו שני אחים כאחד למרחץ.

כא,יז  לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש.  ולא תלך אישה בשוק, ובנה אחריה--גזירה שמא יתפסו בנה ותלך אחריו להחזירו, ויתעללו בה הרשעים שתפסוהו דרך שחוק.

כא,יח  אסור להוציא שכבת זרע לבטלה; לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא יישא קטנה שאינה ראויה לוולד.  אבל אלו שמנאפין ביד, ומוציאין שכבת זרע--לא דיי שהוא איסור גדול, אלא שעושה זה בנידוי הוא יושב; ועליהם נאמר "ידיכם, דמים מלאו" (ישעיהו א,טו), וכאילו הרגו נפש.

כא,יט  וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת, או יביא עצמו לידי הרהור; אלא אם יבוא לו הרהור--יסיע ליבו מדברי הבאי והשחתה, ויפנה לדברי תורה שהיא "איילת אהבים, ויעלת חן" (משלי ה,יט).  לפיכך אסור לאדם לישן על עורפו ופניו למעלה, עד שיטה מעט כדי שלא יבוא לידי קישוי.  [כ] ולא יסתכל בבהמה חיה ועוף, בשעה שמזדקקין זכר לנקבה; ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שהן עסקין במלאכתן ולא יבואו לידי הרהור.

כא,כ  [כא] וכן אסור לאדם להסתכל בנשים, בשעה שהן עומדות על הכבוסה; ואפילו להסתכל בבגדי צבע של אישה שהוא מכירה--אסור, שלא יבוא לידי הרהור.

כא,כא  [כב] מי שפגע באישה בשוק--אסור לו להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחוריו; וכל המהלך בשוק אחורי אישה, הרי זה מקלי עמי הארץ.  ולא יעבור אדם על פתח אישה זונה, עד שירחיק ארבע אמות, שנאמר "אל תקרב, אל פתח ביתה" (משלי ה,ח).

כא,כב  [כג] ואסור למי שאינו נשוי לשלוח ידו במבושיו, שלא יבוא לידי הרהור; ואפילו מתחת טבורו--לא יכניס אדם ידו, שמא יבוא לידי הרהור.  ואם השתין מים--לא יאחוז באמה, שלא יבוא לידי הרהור; ואם היה נשוי, מותר.  ובין נשוי ובין שאינו נשוי--לא יושיט ידו לאמה כלל, אלא בשעה שהוא צריך לנקביו.

כא,כג  [כד] חסידים הראשונים וגדולי החכמים--התפאר אחד מהם שמעולם לא נסתכל במילה שלו, ומהן מי שהתפאר שלא התבונן מעולם בצורת אשתו:  מפני שליבו פונה מדברי הבאי, לדברי האמת שהן אוחזות לבב הקדושים.

כא,כד  [כה] מצות חכמים להשיא אדם בניו ובנותיו, סמוך לפרקן--שאם יניחן, יבואו לידי זנות או הרהור; ועל זה נאמר "ופקדת נווך, ולא תחטא" (איוב ה,כד).  ואסור להשיא אישה לקטן, שזה כמו זנות היא.  [כו] ואין האיש רשאי לישב בלא אישה, ולא יישא עקרה וזקנה שאינה ראויה לוולד; ורשות לאישה שלא תינשא לעולם, או תינשא למי שאינו מוליד או לסריס.  ולא יישא בחור זקנה, ולא יישא זקן ילדה--שדבר זה גורם לזנות.

כא,כה  [כז] וכן מי שגירש את אשתו מן הנישואין--לא תדור עימו בחצר, שמא יבואו לידי זנות.  ואם היה כוהן, לא תדור עימו במבוי; וכפר קטן, נידון כמבוי.  היה לה מלווה אצלו, עושה שליח לתובעו; וגרושה שבאה עם המגרש לדין--מנדין אותן, או מכין אותן מכת מרדות.  ואם נתגרשה מן האירוסין, מותרת לתובעו בדין ולדור עימו; ואם היה ליבו גס בה, אף מן האירוסין אסור.  ומי נדחה מפני מי, היא נדחית מפניו; ואם הייתה החצר שלה, הוא נדחה מפניה.

כא,כו  [כח] אסור לאדם לישא אישה, ודעתו לגרשה, שנאמר "אל תחרוש על ריעך, רעה; והוא יושב לבטח, איתך" (משלי ג,כט).  ואם הודיעה בתחילה שהוא נושא אותה לימים, מותר.  [כט] ולא יישא אדם אישה במדינה זו, ואישה במדינה אחרת--שמא יאריכו הימים, ונמצא בן נושא אחותו, ואחות אימו, ואחות אביו, וכיוצא בהן, ואינו יודע; ואם היה אדם גדול ששמו ידוע, והרי זרעו מפורסמין וידועין--הרי זה מותר.

כא,כז  [ל] לא יישא אדם אישה לא ממשפחת מצורעים, ולא ממשפחת נכפין--והוא, שהוחזקו שלושה פעמים שיבואו בניהם כך.  [לא] אישה שנישאת לשני אנשים, ומתו--לשלישי, לא תינשא.  ואם נישאת, לא תצא; ואפילו נתקדשה, יכנוס.

כא,כח  לא יישא ישראל עם הארץ כוהנת, שזה כמו חילול לזרעו של אהרון; ואם נשא--אמרו חכמים, שאין זיווגן עולה יפה, אלא מת בלא בנים, או מת הוא או היא במהרה, או קטטה תהיה ביניהם.  אבל תלמיד חכמים שנשא כוהנת, הרי זה נאה ומשובח:  הרי תורה וכהונה כאחד.

כא,כט  [לב] לא יישא אדם בת עם הארץ--שאם מת או גלה, בניו עמי הארץ יהיו:  שאין אימן יודעת כתר התורה.  ולא ישיא בתו לעם הארץ--שכל הנותן בתו לעם הארץ, כמי שכפתה ונתנה לפני הארי:  מכה ובועל, ואין לו בושת פנים.  ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, ויישא בת תלמיד חכמים--שאם מת או גלה, בניו תלמידי חכמים; וכן ישיא בתו לתלמיד חכמים--שאין דבר מגונה ולא מריבה, בביתו של תלמיד חכמים.
 

הלכות איסורי ביאה פרק כב

כב,א  אסור להתייחד עם ערווה מן העריות, בין זקנה בין ילדה--שדבר זה גורם לגלות ערווה:  חוץ מהאם עם בנה, והאב עם בתו, והבעל עם אשתו נידה.  וחתן שפירסה אשתו נידה קודם שיבעול--אסור להתייחד עימה, אלא הוא ישן בין האנשים, והיא ישנה בין הנשים; ואם בא עליה ביאה ראשונה, ואחר כך נטמאת--מותר להתייחד עימה.

כב,ב  לא נחשדו ישראל על משכב זכור, ועל הבהמה; לפיכך אין איסור להתייחד עימהן.  ואם נתרחק אפילו מייחוד זכור ובהמה, הרי זה משובח; וגדולי החכמים היו מרחיקין הבהמה, כדי שלא יתייחדו עימה.  ואיסור ייחוד עריות, מפי הקבלה.

כב,ג  כשאירע מעשה אמנון ותמר, גזר דויד ובית דינו על ייחוד פנויה, ואף על פי שאינה ערווה, בכלל ייחוד עריות; ושמאי והילל גזרו על ייחוד גויים.  נמצא כל המתייחד עם אישה שאסור להתייחד עימה, בין ישראלית בין גויה--מכין את שניהן מכת מרדות, האיש והאישה, ומכריזין עליהן:  חוץ מאשת איש--שאף על פי שאסור להתייחד עימה, אם נתייחד אין לוקין, שלא להוציא לעז עליה שזינת, ונמצאו מוציאין לעז על הבנים שהן ממזרים.

כב,ד  כל אישה שאסור להתייחד עימה--אם הייתה אשתו עימו--הרי זה מותר להתייחד, מפני שאשתו משמרתו; אבל לא תתייחד ישראלית עם הגוי, אף על פי שאשתו עימו--שאין אשתו של גוי משמרתו, ואין להן בושה.

כב,ה  וכן אין מוסרין תינוק ישראלי לגוי ללמדו ספר וללמדו אומנות, מפני שכולן חשודין על משכב זכור.  ואין מעמידין בהמה בפונדקאות של גויים, ואפילו זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות.  [ו] ואין מוסרין בהמה חיה ועוף לרועה גוי, אפילו זכרים לגוי ונקבות לגויה--מפני שכולן חשודין על הרבעת בהמה.  וכבר ביארנו שהן אסורין בזכור ובהמה, ונאמר "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד).

כב,ו  [ז] ומפני מה אין מוסרין בהמה נקבה לגויה:  מפני שכולן בחזקת נואפים, וכשיבוא הנואף לשכב עם גויה זו, אפשר שלא ימצאנה, וישכב עם הבהמה; או אפילו ימצאנה, ישכב עם הבהמה.

כב,ז  [ח] לא תתייחד אישה אחת, אפילו עם אנשים הרבה--עד שתהיה שם אשתו של אחד מהם; וכן לא יתייחד איש אחד, אפילו עם נשים הרבה.  ונשים הרבה עם אנשים הרבה, אין חוששין לייחוד; היו האנשים מבחוץ והנשים מבפנים, או האנשים מבפנים והנשים מבחוץ, ופירשה אישה לבין האנשים, או איש לבין הנשים--אסורין משום ייחוד.  אפילו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים, אסור לו להתייחד עם הנשים.  כיצד יעשה--יתעסק עימהן ואשתו עימו, או ייפנה למלאכה אחרת.

כב,ח  [ט] מותר להתייחד עם שתי יבמות, או עם שתי צרות, או עם אישה וחמותה, או עם אישה ובת בעלה, או עם אישה ובת חמותה--מפני ששונאות זו את זו, אין מחפות זו על זו.  וכן מותר להתייחד עם אישה שיש עימה תינוקת קטנה שיודעת טעם ביאה, ואינה מוסרת עצמה לביאה--שאינה מזנה בפניה, שהרי זו מגלה את סודה.

כב,ט  [י] תינוקת מבת שלוש שנים ולמטה, ותינוק מבן תשע שנים ולמטה--מותר להתייחד עימהן:  שלא גזרו אלא על ייחוד אישה הראויה לביאה, ואיש הראוי לביאה.

כב,י  [יא] אנדרוגינוס אינו מתייחד עם הנשים; ואם נתייחד--אין מכין אותו, מפני שהוא ספק.  אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס, והטומטום.

כב,יא  [יב] אשת איש שהיה בעלה בעיר--אינה חוששת לייחוד, מפני שאימת בעלה עליה; ואם היה זה גס בה כגון שגדלה עימו, או שהייתה קרובתו--לא יתייחד עימה, ואף על פי שבעלה בעיר.  וכן כל המתייחד עם אישה, והיה הפתח פתוח לרשות הרבים--אין חוששין משום ייחוד.

כב,יב  [יג] מי שאין לו אישה, לא ילמד תינוקות, מפני שאימות הבנים באות לבית הספר לבניהם, ונמצא מתגרה בנשים; וכן אישה, לא תלמד קטנים, מפני אבותיהן שהן באין בגלל בניהם, ונמצאו מתייחדים עימה.  ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עימו בבית הספר, אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו.

כב,יג  [יד] תיקנו חכמים שיהיו הנשים מספרות זו עם זו בבית הכיסא, כדי שלא ייכנס איש--משום ייחוד.

כב,יד  [טו] אין ממנין אדם נאמן וכשר להיות שומר חצר שיש בה נשים, אף על פי שהוא עומד בחוץ--שאין אפיטרופוס לעריות; ואסור לאדם למנות אפיטרופוס על ביתו, שלא ינהיג אשתו לדבר עבירה.

כב,טו  [טז] אסור לתלמיד חכמים לשכון בחצר שיש בה אלמנה, אף על פי שאינו מתייחד עימה--מפני החשד--אלא אם כן הייתה אשתו עימו; וכן אלמנה אסורה לגדל כלב, מפני החשד.  ולא תקנה אישה עבדים זכרים, אפילו קטנים--מפני החשד.

כב,טז  [יז] אין דורשין בסתרי עריות בשלושה--מפני שהאחד טרוד בשאילת הרב, והשניים נושאין ונותנין זה עם זה ואין דעתם פנויה לשמוע, ולפי שדעתו של אדם קרובה אצל עריות, אם נסתפק לו דבר ששמע מורה להקל; לפיכך אין דורשין אלא לשניים, כדי שיהיה האחד השומע מפנה ליבו ויודע מה שישמע מן הרב.

כב,יז  [יח] אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם, אלא לפרוש מן העריות והביאות האסורות:  אמרו חכמים, בשעה שנצטוו ישראל על העריות, בכו וקיבלו מצוה זו בתרעומת ובבכייה--שנאמר "בוכה למשפחותיו" (במדבר יא,י), על עסקי משפחות.  [יט] ואמרו חכמים, גזל ועריות, נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן.  ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן, שאין בהן פרוצין בעריות ובביאות אסורות.  ואמרו חכמים, רוב בגזל, ומיעוט בעריות; והכול באבק לשון הרע.

כב,יח  [כ] לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה, ולהרגיל עצמו בקדושה יתרה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה כדי להינצל מהן; וייזהר מן הייחוד, שהוא הגורם הגדול.  גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם, היזהרו בי מפני בתי, היזהרו בי מפני כלתי--כדי ללמד לתלמידים שלא יתביישו מדבר זה, ויתרחקו מן הייחוד.

כב,יט  [כא] וכן ינהוג להתרחק מן השחוק, ומן השכרות, ומדברי עגבים--שאלו גורמין גדולים הם, והם מעלות של עריות; ולא יישב בלא אישה, שמנהג זה גורם לטהרה גדולה.  יתרה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה--שאין מחשבת עריות מתגברת, אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר "איילת אהבים, ויעלת חן:  דדיה, ירווך בכל עת; באהבתה, תשגה תמיד" (משלי ה,יט).