בשם ה', אל עולם (בראשית כא,לג).

נחלתי עדוותיך, לעולם:  כי ששון ליבי, המה (תהילים קיט,קיא).
 

ספר שלישי והוא ספר זמנים


הלכותיו עשר, וזה הוא סידורן:  הלכות שבת, הלכות עירובין, הלכות שביתת עשור, הלכות שביתת יום טוב, הלכות חמץ ומצה, הלכות שופר וסוכה ולולב, הלכות שקלים, הלכות קידוש החודש, הלכות תענייות, הלכות מגילה וחנוכה.

הלכות שבת.  יש בכללן חמש מצוות--שתי מצוות עשה, ושלוש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) לשבות בשביעי; (ב) שלא לעשות בו מלאכה; (ג) שלא לענוש בשבת; (ד) שלא לצאת חוץ לגבול בשבת; (ה) לקדש היום בזכירה.

הלכות עירובין.  מצות עשה אחת, והיא מדברי סופרים ואינה מן המניין.

הלכות שביתת עשור.  יש בכללן ארבע מצוות--שתי מצוות עשה, ושתי מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) לשבות בו ממלאכה; (ב) שלא לעשות בו מלאכה; (ג) להתענות בו; (ד) שלא לאכול ולשתות בו.

הלכות שביתת יום טוב.  יש בכללן שתים עשרה מצוות--שש מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) לשבות בראשון של פסח; (ב) שלא לעשות בו מלאכה; (ג) לשבות בשביעי של פסח; (ד) שלא לעשות בו מלאכה; (ה) לשבות ביום חג השבועות; (ו) שלא לעשות בו מלאכה; (ז) לשבות בראש השנה; (ח) שלא לעשות בו מלאכה; (ט) לשבות בראשון של חג הסוכות; (י) שלא לעשות בו מלאכה; (יא) לשבות בשמיני של חג; (יב) שלא לעשות בו מלאכה.

הלכות חמץ ומצה.  יש בכללן שמונה מצוות--שלוש מצוות עשה, וחמש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) שלא לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה; (ב) להשבית שאור מארבעה עשר; (ג) שלא לאכול חמץ כל שבעה; (ד) שלא לאכול תערובת חמץ כל שבעה; (ה) שלא ייראה חמץ כל שבעה; (ו) שלא יימצא חמץ כל שבעה; (ז) לאכול מצה בלילי הפסח; (ח) לספר ביציאת מצריים באותו הלילה.

הלכות שופר וסוכה ולולב.  יש בכללן שלוש מצוות עשה; וזה הוא פרטן:  (א) לשמוע קול שופר באחד בתשרי; (ב) לישב בסוכה שבעת ימי החג; (ג) ליטול לולב במקדש כל שבעת ימי החג.

הלכות שקלים.  מצות עשה אחת, והיא ליתן כל איש מחצית השקל בכל שנה.

הלכות קידוש החודש.  מצות עשה אחת, והיא לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום הוא תחילת כל חודש וחודש מחודשי השנה.

הלכות תענייות.  מצות עשה אחת, והיא להתענות ולזעוק לפני ה' בעת כל צרה גדולה שתבוא על הציבור.

הלכות מגילה וחנוכה.  יש בכללן שתי מצוות עשה מדברי סופרים, ואינן מן המניין.

נמצאו כל המצוות של תורה הנכללות בספר זה, חמש ושלושים--תשע עשרה מהן מצוות עשה, ושש עשרה מצוות לא תעשה; ויש בו שלוש מצוות מדברי סופרים.
 

הלכות שבת

יש בכללן חמש מצוות--שתי מצוות עשה, ושלוש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) לשבות בשביעי; (ב) שלא לעשות בו מלאכה; (ג) שלא לענוש בשבת; (ד) שלא לצאת חוץ לגבול בשבת; (ה) לקדש היום בזכירה.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות שבת פרק א

א,א  שביתה בשביעי ממלאכה--מצות עשה, שנאמר "וביום השביעי תשבות" (שמות כג,יב; שמות לד,כא).  וכל העושה בו מלאכה, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ,ט; דברים ה,יג).  ומה הוא חייב על עשיית מלאכה--אם עשה ברצונו בזדון, חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה, נסקל; ואם עשה בשגגה, חייב קרבן חטאת קבועה.

א,ב  כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב--הרי זה חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה, חייב סקילה; ואם היה שוגג, חייב חטאת.

א,ג  וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור--הרי זה פטור מן הכרת, ומן הסקילה, ומן הקרבן; אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת:  ואיסורו מדברי סופרים, הרחקה מן המלאכה; והעושה אותו בזדון, מכין אותו מכת מרדות.  וכן כל מקום שנאמר אין עושין כך וכך, או אסור לעשות כך וכך בשבת--העושה אותו דבר בזדון, מכין אותו מכת מרדות.

א,ד  וכל מקום שנאמר מותר לעשות כך וכך, הרי זה מותר לכתחילה.  וכן כל מקום שנאמר אינו חייב כלום, או פטור מכלום--אין מכין אותו כלל.

א,ה  דברים המותרים לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתיעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תיעשה--אם לא נתכוון לאותה מלאכה, הרי זה מותר.  כיצד:  גורר אדם מיטה וכיסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוון לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן; ולפיכך אם חפרו הקרקע, אינו חושש בכך--לפי שלא נתכוון.  וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת, ובלבד שלא יתכוון לעקור אותן; לפיכך אם נעקרו, אינו חושש.  ורוחץ ידיו מעפר הפירות וכיוצא בו, ובלבד שלא יתכוון להשיר השיער; לפיכך אם נשר, אינו חושש.  פרצה דחוקה--מותר להיכנס לה בשבת, אף על פי שמשיר צרורות.  וכן כל דבר שאינו מתכוון כגון זה.

א,ו  עשה מעשה, ונעשת בגללו מלאכה שוודאי תיעשה בשביל אותו מעשה--אף על פי שלא נתכוון לה, חייב:  שהדבר ידוע, שאי אפשר שלא תיעשה אותה מלאכה.  כיצד:  הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן, וחתך ראשו בשבת--אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד, חייב:  שהדבר ידוע, שאי אפשר שייחתך ראש החי אלא והמוות בא בשבילו.  וכן כל כיוצא בזה.

א,ז  כל העושה מלאכה בשבת--אף על פי שאינו צריך לגוף המלאכה, חייב עליה.  כיצד:  הרי שכיבה את הנר, מפני שהוא צריך לשמן, כדי שלא יאבד, או כדי שלא יישרף חרס של נר--חייב:  מפני שהכיבוי מלאכה, והרי נתכוון לכבות, ואף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי, ולא כיבה אלא מפני השמן או מפני החרס או מפני הפתילה--הרי זה חייב.  וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים, או המכבה את הגחלת, כדי שלא יוזקו בהן רבים--חייב:  אף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי, או לגוף ההעברה, אלא להרחיק ההיזק--הרי זה חייב.  וכן כל כיוצא בזה.

א,ח  כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשת לו מלאכה אחרת שלא נתכוון לה--פטור עליה, לפי שלא נעשת מחשבתו.  כיצד:  זרק אבן או חץ בחברו או בבהמה, כדי להורגן, והלך ועקר אילן בהליכתו, ולא הרג--הרי זה פטור.  קל וחומר, אם נתכוון לאיסור קל, ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוון לזרוק בכרמלית, ועברה האבן לרשות הרבים--שהוא פטור.  וכן כל כיוצא בזה.  נתכוון לעשות דבר המותר, ונעשת מלאכה--כגון שנתכוון לחתוך את התלוש, וחתך את המחובר--אינו חייב כלום.  וכן כל כיוצא בזה.

א,ט  נתכוון ללקט תאנים שחורות, וליקט לבנות, או שנתכוון ללקט ענבים ואחר כך תאנים, ונהפך הדבר וליקט התאנים בתחילה ואחר כך ענבים--פטור.  אף על פי שליקט כל שחשב--הואיל ולא ליקט כסדר שחשב, פטור:  שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת, והרי הוא כמתעסק שהרי לא ידע בעת שליקט שעבר על מחשבתו.

א,י  היו לפניו שתי נרות דולקות, או כבות, ונתכוון לכבות זו וכיבה את זו, או להדליק זו והדליק את זו--חייב:  שהרי עשה מין המלאכה שחשב לעשותה.  הא למה זה דומה, למי שנתכוון ללקט תאנה זו, וליקט תאנה אחרת, או למי שנתכוון להרוג את זה, והרג את זה--שהרי נעשת מלאכה שחשב לעשותה.

א,יא  אבל אם נתכוון להדליק ראשונה, ולכבות שנייה אחריה, ונהפך הדבר וכיבה ראשונה, ואחר כך הדליק שנייה אחריה--פטור.  כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת, חייב--שאף על פי שלא הקדים ההדלקה, הרי לא איחר אותה, אלא שתיהן כאחת, ולפיכך חייב.  וכן כל כיוצא בזה.  וכל העושה מלאכה כמתעסק, ולא נתכוון לה--פטור.

א,יב  כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשת ביותר על כוונתו--חייב; בפחות מכוונתו, פטור.  כיצד:  הרי שנתכוון להוציא משא לאחריו ובא לו לפניו, חייב--שהרי נתכוון לשמירה פחותה, ונעשת שמירה מעולה.  אבל אם נתכוון להוציא לפניו ובא לו לאחריו, פטור--שהרי נתכוון להוציא בשמירה מעולה, והוציא בשמירה פחותה.  וכן כל כיוצא בזה.

א,יג  היה חגור בסינר, והשליך המשא בין בשרו וחלוקו--בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו בדרך הזאת לפניו, בין שבא לאחריו--חייב:  שכן דרכו להיות חוזר.

א,יד  כל המתכוון לעשות מלאכה בשבת, והתחיל בה, ועשה כשיעור--חייב, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוון להשלימה.  כיצד:  הרי שנתכוון לכתוב איגרת או שטר בשבת--אין אומרים לא יתחייב זה עד שישלים חפצו ויכתוב כל האיגרת, או כל השטר, אלא משיכתוב שתי אותייות, יתחייב.  וכן אם נתכוון לארוג בגד שלם--משיארוג שני חוטין, יתחייב; ואף על פי שכוונתו להשלים, הואיל ועשה כשיעור בכוונה, חייב.  וכן כל כיוצא בזה.

א,טו  כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו, ועשו אותה שניים בשותפות--בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה, כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת, בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחילה ועד סוף, כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו כיכר והוציאוהו מרשות לרשות--הרי אלו פטורין.

א,טז  ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו, כגון שניים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים--הואיל ואין כוח באחד מהן לעשותה לבדו, ועשו אותה בשותפות מתחילה ועד סוף--שניהן חייבין, ושיעור אחד לשניהן.  היה כוח באחד להוציא קורה זו לבדו, והשני אינו יכול להוציאה לבדו, ונשתתפו שניהם והוציאוה--זה שיכול, חייב; והשני מסייע הוא, ומסייע אינו חייב כלום.  וכן כל כיוצא בזה.

א,יז  כל המקלקלין, פטורין.  כיצד:  הרי שחבל בחברו או בבהמה דרך השחתה, וכן אם קרע בגדים או שרפן או שיבר כלים דרך השחתה--הרי זה פטור; חפר גומה ואינו צריך אלא לעפרה, הרי זה מקלקל ופטור.  אף על פי שעשה מלאכה, הואיל וכוונתו לקלקל, פטור.

א,יח  כל המקלקל על מנת לתקן, חייב.  כיצד:  הרי שסתר כדי לבנות במקומו, או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק, או שחפר גומה כדי לבנות בתוכה יסודות, וכל כיוצא בזה--חייב.  ושיעורו, כשיעור המתקן.

א,יט  כל העושה מלאכה בשבת, מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון--בין שהזיד ולבסוף שגג, בין ששגג ולבסוף הזיד--פטור:  עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחילה ועד סוף בזדון, ואחר כך יהיה חייב כרת וסקילה; או יעשהו כולו בשגגה מתחילה ועד סוף, ואחר כך יהיה חייב חטאת קבועה.
 

הלכות שבת פרק ב

ב,א  דחויה היא שבת, אצל סכנת נפשות, כשאר כל המצוות; לפיכך חולה שיש בו סכנה--עושין לו כל צרכיו בשבת, על פי רופא אומן של אותו מקום.  ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת, ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת, ורופא אחר אומר אינו צריך--מחללין עליו את השבת:  שספק נפשות, דוחה את השבת.

ב,ב  אמדוהו ביום השבת שהוא צריך לכך וכך שמונה ימים--אין אומרים נמתין עד הערב, כדי שלא לחלל עליו שתי שבתות; אלא מתחילין מהיום שהוא שבת, ומחללין עליו אפילו מאה שבתות:  כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה, מחללין--מדליקין לו את הנר, ומכבין מלפניו את הנר, ושוחטין לו, ואופין ומבשלין, ומחימין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו.  כללו של דבר:  שבת לגבי חולה שיש בו סכנה--הרי היא כחול, לכל הדברים שהוא צריך להן.

ב,ג  כשעושים דברים אלו, אין עושין אותן לא על ידי גויים, ולא על ידי קטנים, ולא על ידי עבדים, ולא על ידי נשים--כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם; אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם.  ואין מורין לנשים לעשות דברים אלו.  ואסור להתמהמה בחילול שבת, לחולה שיש בו סכנה, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה), ולא שימות בהם.  הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם.  ואלו המינים שאומרים שזה חילול ואסור, עליהן הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם, חוקים לא טובים; ומשפטים--לא יחיו, בהם" (יחזקאל כ,כה).

ב,ד  החושש בעיניו--והוא שיהיה בשתיהן או באחת מהן ציר, או שהיו דמעות שותתות מרוב הכאב, או שהיה דם שותת מהן, או שהיה בהן קדח, וכיוצא בחולאים אלו--הרי זה בכלל חולים שיש בהן סכנה, ומחללין עליו את השבת, ועושין לו כל צורכי רפואה.

ב,ה  וכן כל שיש מכה בחלל גופו מן השפה ולפנים--בין בפיו, בין במעיו, בין בכבדו וטחולו או בשאר כל שיש בחללו--הרי זה חולה שיש בו סכנה.  ואינו צריך אומד, שחולי כבד הוא; לפיכך מחללין עליו מיד, בלא אמידה.  ומכה שהיא בגב היד וגב הרגל--הרי זו כמכה של חלל, ואינה צריכה אומד, ומחללין עליה את השבת.  והחום שמצמר את הבשר--כמכה של חלל הוא, ומחללין עליו את השבת.  וכן כל חולי שהרופאים אומרין שזה יש בו סכנה--אף על פי שהוא בעור הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת על פיהם.

ב,ו  הבולע נימה של מים--מחימין לו חמין בשבת, ועושין לו כל צורכי רפואה:  מפני שהיא סכנת נפשות.  וכן מי שנשכו כלב שוטה, או אחד מזוחלי עפר שממיתין--אפילו היו ספק ממיתין, ספק אין ממיתין--עושין לו כל צורכי רפואה להצילו.

ב,ז  חולה שאמדוהו רופאים להביא לו גרוגרת אחת, ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בבת אחת--כולן פטורין מכלום:  ואפילו הביאו בזה אחר זה, ואפילו הבריא בראשונה--שהרי כולם ברשות הביאו.

ב,ח  חולה שהיה צריך לשתי גרוגרות, ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלוש גרוגרות בעוקץ אחד--כורתין העוקץ שיש בו שלוש, אף על פי שאין צריכין אלא לשתיים, כדי שלא ירבו בבצירה, אלא יכרתו עוקץ אחד ולא יכרתו שניים.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,ט  המבשל לחולה בשבת, ואכל החולה והותיר--אסור לבריא לאכול מן המותר:  גזירה, שמא ירבה בשבילו.  אבל השוחט לחולה בשבת, מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי--שאין בדבר תוספת, כדי שנגזור שמא ירבה בשבילו.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,י  חולה שאין בו סכנה, עושין לו כל צרכיו על ידי גוי.  כיצד:  אומרין לגוי לעשות לו, והוא עושה--לבשל לו ולאפות, ולהביא רפואה מרשות לרשות, וכיוצא באלו.  וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת, אף על פי שאין שם סכנה.  ואם היו צרכיו, אין בהן מלאכה--עושין אותן אפילו ישראל; לפיכך מעלין אוזניים בשבת, ומעלין אונקלי, ומחזירין את השבר.  וכן כל כיוצא בהן, מותר.

ב,יא  היולדת, כשכורעת לילד--הרי היא בסכנת נפשות, ומחללין עליה את השבת:  קוראין לה חכמה ממקום למקום, וחותכים את הטבור, וקושרין אותו.  ואם הייתה צריכה לנר בשעה שהיא מצעקת בחבליה--מדליקין לה את הנר, ואפילו הייתה סומה, מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר, ואף על פי שאינה רואה.  ואם הייתה צריכה לשמן וכיוצא בו, מביאין לה.  וכל שאפשר לשנות, משנין בשעת הבאה, כגון שתביא לה חברתה, כלי תלוי בשיערה; ואם אי אפשר, מביאה כדרכה.

ב,יב  אין מיילדין את הגויה בשבת, ואפילו בשכר; ואין חוששין לאיבה, ואף על פי שאין שם חילול.  אבל מיילדין את בת גר תושב, מפני שאנו מצווין להחיותו; ואין מחללין עליה, את השבת.

ב,יג  חיה--משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד, ואחר שתלד עד שלושה ימים--מחללין עליה את השבת, ועושין לה כל צרכיה, בין שאמרה צריכה אני, בין שאמרה איני צריכה.  ומשלושה ועד שבעה--אם אמרה אין אני צריכה, אין מחללין עליה; ואם שתקה, ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני--מחללין עליה את השבת.  ומשבעה ועד שלושים, הרי היא כחולה שאין בו סכנה; ואפילו אמרה צריכה אני, אין עושין לה מלאכה אלא על ידי גוי.

ב,יד  עושין מדורה לחיה, ואפילו בימות החמה, מפני שהצינה קשה לחיה הרבה, במקומות הקור; אבל אין עושין מדורה לחולה, להתחמם בה.  הקיז דם ונצטנן--עושין לו מדורה, אפילו בתקופת תמוז.  ומרחיצין את הוולד בשבת ביום שנולד, אחר שחותכין את טבורו, אפילו בחמין שהוחמו בשבת; ומולחין אותו, ומלפפין אותו, מפני שסכנה היא לו, אם לא יעשו לו כל אלה.

ב,טו  וכן מרחיצים אותו לפני המילה, ולאחר המילה, וביום השלישי למילה, בחמין שהוחמו בשבת--מפני הסכנה.  [טו] האישה שישבה על המשבר, ומתה--מביאין סכין בשבת, אפילו דרך רשות הרבים, וקורעין את כרסה, ומוציאין את הוולד:  שמא יימצא חי--שספק נפשות דוחה את השבת, ואפילו לזה שאין חזקתו חי.

ב,טז  מפקחין פיקוח נפש בשבת, ואין צריך ליטול רשות מבית דין; והמקדים להציל הנפש, הרי זה משובח.  כיצד:  ראה תינוק שנפל לים--פורס מצודה ומעלהו, ואף על פי שהוא צד הדגים עימו.  שמע שטבע תינוק בים, ופרס מצודה להעלותו, והעלה דגים בלבד--פטור מכלום.  נתכוון להעלות דגים, והעלה דגים ותינוק--פטור, אפילו לא שמע שטבע:  הואיל והעלה תינוק עם הדגים, פטור.

ב,יז  נפל תינוק לבור--עוקר חוליה ומעלהו, ואף על פי שהוא מתקן בה מדרגה בשעת עקירתן.  ננעלה דלת בפני תינוק--שובר את הדלת ומוציאו, ואף על פי שהוא מפצל אותה עצים שראויין למלאכה:  שמא ייבעת התינוק, וימות.  נפלה דליקה, ויש שם אדם שחוששין שמא יישרף--מכבין אותה להצילו מן האש, ואף על פי שהוא כובש דרך ומתקנה בשעת כיבוי.  וכל הקודם להציל, הרי זה משובח; ואינו צריך ליטול רשות מבית דין, בכל דבר שיש בו סכנה.

ב,יח  מי שנפלה עליו מפולת--ספק הוא שם, ספק אינו שם--מפקחין עליו; מצאוהו חי--אף על פי שנתרוצץ, ואי אפשר שיבריא, מפקחין עליו ומוציאין אותו, לחיי אותה שעה.  [יט] בדקו עד חוטמו, ולא מצאו בו נשמה--מניחין אותו, שכבר מת.

ב,יט  בדקו ומצאו עליונים מתים--לא יאמרו כבר מתו תחתונים, אלא מפקחין על הכול:  שאפשר במפולת שימות העליון, ויחיה התחתון.

ב,כ  הייתה חצר שיש בה גויים וישראליים, אפילו ישראלי אחד ואלף גויים, ונפלה עליהם--מפקחין על הכול, מפני הישראלי.  פירש אחד מהם לחצר אחרת, ונפלה עליו אותה חצר--מפקחים עליו:  שמא זה שפירש הוא הישראלי, והנשארים גויים.

ב,כא  נעקרו כולן מחצר זו לילך לחצר אחרת, ובעת עקירתם פירש אחד מהן ונכנס לחצר אחרת, ונפלה עליו, ואין ידוע מי הוא--אין מפקחין עליו:  שכיון שנעקרו כולם, אין כאן ישראל קבוע, וכל הפורש מהן כשהן מהלכין, הרי הוא בחזקת שפירש מן הרוב.  לפיכך אם היה הרוב ישראל--אף על פי שנעקרו כולם, ופירש אחד מהם לחצר, ונפלה עליו--מפקחין עליו.

ב,כב  המהלך במדבר, ולא ידע מתיי הוא יום שבת--מונה מיום שטעה שישה ומקדש שביעי, ומברך בו ברכת היום ומבדיל במוצאו כשבת.  ובכל יום ויום, ואפילו ביום זה שהוא מבדיל בו ומקדש, מותר לו לעשות כדי פרנסתו בלבד, כדי שלא ימות.  ואסור לו לעשות יותר על פרנסתו, שכל יום ויום ספק שבת הוא; ואם ידע שהיום שמיני ליציאתו, או חמישה עשר ליציאתו, וכיוצא בזה המניין--הרי זה מותר לעשות כל מלאכה באותו היום, שהרי הדבר ודאי שלא יצא בשיירה בשבת; ושאר הימים חוץ מיום זה, עושה כדי פרנסתו בלבד.

ב,כג  גויים שצרו על עיירות ישראל--אם באו על עסקי ממון--אין מחללין עליהן את השבת, ואין עושין עימהן מלחמה; ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת.  ובכל מקום, אם באו על עסקי נפשות, או שערכו מלחמה, או שצרו סתם--יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת.  ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא, לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת; ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת.  וכשיצילו את אחיהן, מותר להן לחזור בכלי זין שלהן למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן, לעתיד לבוא.

ב,כד  וכן ספינה המיטרפת בים, או עיר שהקיפה נהר--מצוה לצאת בשבת להצילן, בכל דבר שיכול להצילן.  ואפילו יחיד הנרדף מפני הגויים, או מפני שהוא רודף אחריו להורגו--מצוה להצילו, ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת; ואפילו לתקן כלי זין להצילו, מותר.  וזועקים עליהן ומתחננים בשבת, ומתריעין עליהן לעזור אותם; ואין מתחננים ולא זועקין על הדבר, בשבת.

ב,כה  צרין על עיירות הגויים, שלושה ימים קודם לשבת; ועושין עימהן מלחמה בכל יום ויום, ואפילו בשבת, עד שכובשין אותה, ואף על פי שהיא מלחמת הרשות:  מפי השמועה למדו, "עד רדתה" (דברים כ,כ), ואפילו בשבת.  ואין צריך לומר במלחמת מצוה; ולא כבש יהושוע יריחו, אלא בשבת.
 

הלכות שבת פרק ג

ג,א  מותר להתחיל במלאכה מערב שבת, אף על פי שהיא נגמרת מאליה בשבת:  שלא נאסר עלינו, אלא לעשות מלאכה בעצמו של יום; אבל שתיעשה המלאכה מעצמה בשבת, מותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו.

ג,ב  כיצד:  פותקין מים לגינה ערב שבת עם חשיכה, והיא מתמלאה והולכת כל היום כולו.  ומניחין מוגמר תחת הכלים, והן מתגמרין והולכין כל השבת כולה.  ומניחים קילור על גבי העין, ואספלונית על גבי המכה, ומתרפין והולכין כל השבת כולה.  ושורין דיו וסממנין עם חשיכה, והן נשרין והולכין כל השבת כולה.  ונותנין צמר ליורה, ואונין של פשתן לתנור, והם משתנין והולכין כל השבת כולה.  ופורסין מצודות לחיה ולעופות ולדגים עם חשיכה, והן צדין והולכין כל השבת כולה.  וטוענין בקורת בית הבד ובעיגולי הגת עם חשיכה, והמשקין זבין והולכין כל השבת כולה.  ומדליקין את הנר או את המדורה מבערב, והיא דולקת והולכת כל השבת כולה.

ג,ג  מניחין קדירה על גבי האש, או בשר בתנור או על גבי גחלים, והן מתבשלים והולכין כל השבת כולה, ואוכלין אותן בשבת.  ויש בדבר זה, דרכים שהן אסורין--גזירה, שמא יחתה בגחלים בשבת.

ג,ד  כיצד:  תבשיל שלא בשל כל צורכו, וחמין שלא הוחמו כל צורכן, או תבשיל שבשל כל צורכו וכל זמן שמצטמק הוא יפה לו--אין משהין אותו על גבי האש בשבת, אף על פי שהונח מבעוד יום:  גזירה--שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בישולו, או כדי לצמקו.  לפיכך אם גרף האש, או שכיסה אש הכירה באפר או בנעורת הפשתן הדקה, או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר, או שהסיקוה בקש או בגבבה או בגללי בהמה דקה שהרי אין שם גחלים בוערות--הרי זה, מותר לשהות עליה:  שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל, ואין גוזרין שמא יחתה באש.

ג,ה  במה דברים אמורים, בכירה שהבלה מועט.  אבל התנור--אף על פי שגרף האש, או חיפה באפר, או שהסיקוהו בקש או בגבבה--אין משהין בתוכו, ולא על גביו, ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צורכו, או שבשל כל צורכו ומצטמק ויפה לו:  הואיל והבלו חם ביותר, אינו מסיח דעתו; וחוששים שמא יחתה בזו האש המעוטה, אף על פי שהיא אש קש וגבבה או מכוסה.

ג,ו  ולמה אסרו לשהות בתנור, אף על פי שגרף--מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש ועוצמה, ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תישאר ניצוצה אחת; ומפני שהבלו חם, שמא יחתה כדי לנער הניצוצות הנשארות.

ג,ז  הכופח--הבלו רב מהבל הכירה, ומועט מהבל התנור.  לפיכך אם הסיקו בגפת או בעצים--הרי הוא כתנור, ואין משהין בתוכו ולא על גביו, ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צורכו, או מצטמק ויפה לו:  אף על פי שגרף, או כיסה באפר.  ואם הסיקוהו בקש או בגבבה--הרי הוא ככירה שהוסקה בקש ובגבבה, ומשהין עליו.  ומותר לסמוך לכירה מבערב, אף על פי שאינה גרופה.  ואיזו היא כירה, ואיזה הוא כופח--כירה, מקום שפיתת שתי קדירות; וכופח, מקום שפיתת קדירה אחת.

ג,ח  תבשיל חי שלא בשל כלל, או שבשל כל צורכו ומצטמק ורע לו--מותר לשהותו על גבי האש, בין בכירה וכופח בין בתנור.  וכן תבשיל שבשל ולא בשל כל צורכו, או בשל כל צורכו ומצטמק ויפה לו--אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות, נעשה הכול כתבשיל חי; ומותר לשהותו על האש, אף על פי שלא גרף ולא כיסה, מפני שכבר הסיח דעתו ממנו, ואינו בא לחתות בגחלים.

ג,ט  כל תבשיל שאסור לשהותו--אם עבר ושיהה אותו--אסור לאוכלו עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשה.  ואם שכחו--אם תבשיל שלא בשל כל צורכו הוא, אסור עד מוצאי שבת; ואם תבשיל שבשל כל צורכו הוא ומצטמק ויפה לו, מותר לאוכלו בשבת.

ג,י  כל שמותר לשהותו על גבי האש--כשנוטלים אותו בשבת, אסור להחזירו למקומו.  ואין מחזירין לעולם, אלא על גבי כירה גרופה, או מכוסה, או בכירה וכופח שהוסקו בקש וגבבה:  והוא, שלא הניח הקדירה על גבי קרקע; אבל משהניחה על גבי הקרקע, אין מחזירין אותה, ואפילו על גבי גרופה, או מכוסה.  ואין מחזירין לתנור ולא לכופח, שהוסקו בגפת או בעצים, אף על פי שגרף או כיסה, מפני שהבלן חם ביותר.  וכל שאין מחזירין עליו, אין סומכין לו בשבת.

ג,יא  אסור להכניס מגרפה לקדירה, והיא על האש, להוציא ממנה בשבת:  מפני שמגיס בה, וזה מצורכי הבישול הוא; ונמצא כמבשל בשבת.  ומותר להחזיר מכירה לכירה, אפילו מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה; אבל לא מכירה לטמינה, ולא מטמינה לכירה.

ג,יב  לא ימלא אדם קדירה עססייות ותורמוסין, או חבית של מים, וייתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה, וישהה אותן--שאלו וכיוצא בהן, אף על פי שלא בשלו כל עיקר, כתבשיל שלא בשל כל צורכו הן, מפני שאינן צריכים בישול הרבה; ודעתו עליהן לאוכלן לאלתר, ולפיכך אסור לשהותן בתנור.  ואם עבר ושיהה--אסורין עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשו.

ג,יג  תנור שנתן לתוכו בשר מבעוד יום, ושיהה אותו בשבת--אם בשר גדי הוא וכיוצא בו, מותר, שאם יחתה בגחלים, יתחרך הבשר שאינו צריך אלא חמימות האש בלבד; ואם בשר עז או שור הוא, אסור, שמא יחתה בגחלים, לבשלו.  ואם טח פי התנור בטיט, מותר--שאם בא לפתוח התנור ולחתות, תיכנס הרוח, ויתקשה הבשר וייפסד, ויצטנן התנור.

ג,יד  וכן כל דבר שהרוח מפסדת אותו, אין גוזרין עליו שמא יגלהו ויחתה; ומפני זה נותנין אונין של פשתן לתוך התנור עם חשיכה, שאם גילהו ייפסד.

ג,טו  נתן גדי שלם לתוך התנור--הרי זה כבשר העז או בשר שור, ואסור לשהותו, שמא יחתה בגחלים:  אלא אם כן טח התנור.  ומותר לשלשל כבש הפסח לתנור עם חשיכה, אף על פי שאינו טח, מפני שבני חבורה, זריזים הן.

ג,טז  אין צולין בשר בצל וביצה על גבי האש--אלא כדי שייצלו מבעוד יום, ויהיו ראויין לאכילה.  ואם נשארו אחר כן על האש בשבת, עד שייצלו הרבה--מותר, מפני שהן כמצטמק ורע לו:  שאם חתה--יחרוך אותן, שעל גוף האש הם.  ומפני זה מניחין המוגמר תחת הכלים עם חשיכה--שאם חתה בגחלים, יישרף המוגמר ויעשן הכלים.

ג,יז  הא למדת, שכל דבר שאנו אוסרין בעניין זה, אינו אסור משום שהוא נעשה בשבת; אלא גזירה, שמא יחתה בגחלים.  לפיכך אין נותנין צמר ליורה, אלא אם כן הייתה עקורה מעל האש--שמא יחתה בגחלים:  והוא, שיהיה פיה טוח בטיט--שמא יגיס בה, משחשיכה.

ג,יח  אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה, ולא הררה על גבי הגחלים--אלא כדי שיקרמו פנים שאינן מודבקים בתנור או באש.  ואם נשארו אחר כן, עד שיגמור אפייתן--מותר:  שאם יחתה, יפסיד אותן.  ואם נתן סמוך לחשיכה, וחשיכה ועדיין לא קרמו פניה--אם במזיד--אסור לאכול מהן עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשו.  ואם בשוגג--מותר לו לרדות ממנה מזון שלוש סעודות, בשבת; וכשהוא רודה--לא ירדה במרדה כדרך שהוא עושה בחול, אלא בסכין וכיוצא בה.

ג,יט  עושה אדם מדורה מכל דבר שירצה, בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה, ומדליקה מבעוד יום, ומשתמש לאורה או מתחמם כנגדה בשבת.  וצריך שידליק רוב המדורה קודם חשיכה, עד שתהא שלהבת עולה מאליה קודם השבת; ואם לא הדליק רובה, אסור ליהנות בה בשבת--גזירה, שמא יחתה בה ויניד העצים כדי שתעלה השלהבת.  ואם הדליק עץ יחידי, צריך להדליק רוב עובייו ורוב היקפו מבעוד יום.

ג,כ  במה דברים אמורים, בגבולין; אבל במקדש, מאחיזין את האור בעצים במדורת בית המוקד עם חשיכה, ואין חוששין שמא יחתה, שהכוהנים זריזין הן.

ג,כא  הייתה מדורה של קנים, או של גרעינין--אינו צריך להדליק הרוב; אלא כיון שהתחיל בה האש קודם השבת, מותר להשתמש בה, מפני שהאש נתלית בהן במהרה, ואינו צריך לחתות.  לפיכך אם אגד הקנים, או הניח הגרעינין בחותלות--הרי הן כעצים, וצריך שתעלה בהן השלהבת מאליה קודם השבת.

ג,כב  מדורה של זפת, או של גופרית, או של רבב, או של קירה, או של קש, או של גבבה--אינו צריך להדליק רובה קודם השבת, מפני שהאש מדלקת אותם במהרה.
 

הלכות שבת פרק ד

ד,א  יש דברים שאם טמן בהן התבשיל, הוא מתחמם ומוסיפין בבישולו כעין האש--כגון זפת, וזבל, ומלח, וסיד, וחול, או זוגין ומוכין ועשבים בזמן ששלושתן לחים ואפילו מחמת עצמן; ודברים אלו, נקראין דבר המוסיף.  ויש דברים שאם טמן בהן התבשיל, יישאר בחמימותו בלבד, ואינן מוסיפין לו בישול, אלא מונעין אותו מלהצטנן--כגון זוגין ומוכין ועשבים יבשין, וכסות, ופירות, וכנפי יונה, ונעורת הפשתן, ונסורת חרשים, ושלחין, וגיזי צמר; ודברים אלו, נקראין דבר שאינו מוסיף.

ד,ב  מן הדין היה, שטומנין בדבר המוסיף מבעוד יום, ויישאר התבשיל טמון בשבת, שהרי משהין על גבי האש בשבת.  אבל אסרו חכמים להטמין בדבר המוסיף, מבעוד יום:  גזירה, שמא תרתח הקדירה בשבת, ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה, ויחזור ויכסה בשבת; ונמצא טומן בדבר המוסיף בשבת, שהוא אסור.  לפיכך מותר לטמון בדבר המוסיף, בין השמשות--שסתם קדירות בין השמשות, כבר רתחו ונחו מביעבוען, וכיון שנחו, שוב אינן רותחין.

ד,ג  וכן מן הדין היה, לטמון התבשיל בדבר שאינו מוסיף, בשבת עצמה; אבל אסרו חכמים דבר זה--גזירה שמא יטמין ברמץ ויהיה בו ניצוצות של אש, ונמצא חותה בגחלים; לפיכך אסרו להטמין דבר חם בשבת, ואפילו בדבר שאינו מוסיף.

ד,ד  ספק חשיכה ספק לא חשיכה, מותר לטמון את דבר חם; ומותר לטמון דבר הצונן בשבת, בדבר שאינו מוסיף, כדי שלא יצטנן ביותר, או כדי שתפוג צינתו.  חמין שטמנן מערב שבת, ונתגלו בשבת--מותר לכסותן, שהרי אינו מוסיף; ומותר להחליף הכיסוי בשבת.  כיצד--נוטל כסות ומניח כנפי יונה, או נוטל כנפי יונה ומניח הכסות.

ד,ה  פינה התבשיל או המים החמין, מכלי לכלי אחר--מותר להטמין הכלי האחר בשבת בדבר שאינו מוסיף, כמו הדבר הצונן:  שלא אסרו להטמין בשבת, אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון שנתבשל בו; אבל אם פינהו, מותר.

ד,ו  מניחין מיחם על גבי מיחם בשבת, וקדירה על גבי קדירה, וקדירה על גבי מיחם, ומיחם על גבי קדירה; וטח פיהם בבצק:  לא בשביל שייחמו, אלא בשביל שיעמדו על חומם--שלא אסרו אלא להטמין בשבת; אבל להניח כלי חם על גבי כלי חם, כדי שיהיו עומדין בחמימותן--מותר.  אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר צונן, על גבי כלי חם, בשבת--שהרי מוליד בו חום בשבת; ואם הניחו, מבערב--מותר, ואינו כטומן בדבר המוסיף.
 

הלכות שבת פרק ה

ה,א  הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק; ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה, כגון עירובי חצרות או נטילת ידיים לאכילה:  אלא חובה.  ואחד אנשים ואחד נשים, חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת.  אפילו אין לו מה יאכל--שואל על הפתחים, ולוקח שמן ומדליק את הנר:  שזה בכלל עונג שבת הוא.  וחייב לברך קודם הדלקה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת--כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים.

ה,ב  מותר להשתמש לנר השבת:  והוא, שלא יהא הדבר צריך עיון הרבה; אבל דבר שצריך לדקדק בראייתו, אסור להבחינו לאור הנר--גזירה, שמא יטה.

ה,ג  המדליק צריך להדליק מבעוד יום, קודם שקיעת החמה.  ונשים מצוות על דבר זה, יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים, והן העסקות במלאכת הבית; ואף על פי כן, צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך, ולומר לאנשי ביתו ערב שבת קודם שתחשך, הדליקו את הנר.  ספק חשיכה ונכנס השבת, ספק לא נכנס--אין מדליקין.

ה,ד  משתשקע החמה עד שייראו שלושה כוכבים בינוניים, הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום; והוא ספק מן היום, ספק מן הלילה, ודנין בו להחמיר, בכל מקום.  ולפיכך אין מדליקין בו; והעושה מלאכה בין השמשות שבת ובין השמשות במוצאי שבת, בשוגג--חייב חטאת מכל מקום.  וכוכבים אלו--לא גדולים הנראים ביום, ולא קטנים שאין נראין אלא בלילה; ומשייראו שלושה כוכבים אלו הבינוניים, הרי זה לילה ודאי.

ה,ה  פתילה שמדליקין בה לשבת, אין עושין אותה מדבר שהאור מסכסכת בו--כגון צמר, ושיער, ומשי, וצמר הארז, ופשתן שלא נופץ, וסיב של דקל, ומיני העץ הרכים, וכיוצא בהן; אלא מדבר שהאור נתלית בו--כגון פשתה נפוצה, ובגדי שש, וצמר גפן, וכיוצא בהן.  והמדליק צריך שידליק, ברוב היוצא מן הפתילה.

ה,ו  הכורך דבר שמדליקין בו, על דבר שאין מדליקין בו--אם להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה, אסור; ואם להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת ולא תשתלשל למטה, מותר.

ה,ז  נותנין גרגר של מלח וגריס של פול על פי הנר בערב שבת, כדי שיהא דולק בלילי שבת.  וכל הפתילות שאין מדליקין בהן, עושין מהן מדורה--בין להתחמם כנגדה, בין להשתמש לאורה, בין על גבי מנורה, בין על גבי קרקע; ולא אסרו אלא לעשותן פתילה לנר, בלבד.

ה,ח  שמן שמדליקין בו לשבת, צריך שיהא נמשך אחר הפתילה; אבל שמנין שאין נמשכין אחר הפתילה--כגון זפת, ושעווה, ושמן קיק, ואליה, וחלב--אין מדליקין בהן.  ומפני מה אין מדליקין בפתילות שאין האור נתלית בהן, ולא בשמנים שאין נמשכים אחר הפתילה--גזירה, שמא יהיה אור הנר אפל, ויטה אותה, בשעה שישתמש לאורה.

ה,ט  חלב שהתיכו, וקרבי דגים שנימוחו--נותן לתוכן שמן כל שהוא, ומדליק; אבל שמנין שאין מדליקין בהן--אפילו עירבן בשמן משמנים שמדליקין בהן--לא ידליק, מפני שאין נמשכין.

ה,י  אין מדליקין בעטרן, מפני שריחו רע--שמא יניחנו וייצא, וחובה עליו לישב לאור הנר.  ולא בצורי, מפני שריחו טוב--שמא ייקח ממנו, מן הנר; ועוד, מפני שהוא עף.  ולא בנפט לבן, ואפילו בחול--מפני שהוא עף, ויבוא לידי סכנה.

ה,יא  מותר להדליק לכתחילה, בשאר שמנים--כגון שמן צנון, ושומשמין, ולפת, וכל כיוצא בהן:  אין אסור אלא אלו שמנו חכמים, בלבד.

ה,יב  לא ייתן אדם כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר, בשביל שיהא מנטף, ולא ימלא קערה שמן וייתננה בצד הנר וייתן ראש הפתילה לתוכה, בשביל שתהא שואבת--גזירה, שמא ייקח מן השמן שבכלי:  שהרי לא נמאס בנר; ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו, ואפילו כבתה הנר, ואפילו נטף מן הנר--מפני שהוא מוקצה מחמת איסור.  ואם חיבר הכלי שיש בו השמן אל הנר בסיד, ובחרסית, וכיוצא בהן--מותר.

ה,יג  אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו שמן בשבת, שהרי מבטל הכלי מהכינו; ואם נתנו מבעוד יום, מותר.  ונותנין כלי תחת הנר בשבת, לקבל ניצוצות--מפני שאין בהן ממש, והרי לא ביטלו מלטלטלו; ואסור ליתן לתוכו מים, ואפילו מערב שבת--מפני שהוא מקרב את כיבוי הניצוצות.

ה,יד  אין פולין לאור הנר, ולא קורין לאור הנר, ואפילו גבוה שתי קומות; ואפילו עשרה בתים זה על גב זה, והנר בעליונה--לא יקרא ולא יפלה לאורו בתחתונה, שמא ישכח ויטה.  ואם היו שניים קורין בעניין אחד, מותרין לקרות לפני הנר--שכל אחד מהן מזכיר חברו, אם שכח; אבל לא בשני עניינות, שכל אחד מהן טרוד בעניינו.

ה,טו  התינוקות--קורין לפני רבן לאור הנר, מפני שהרב משמרן; אבל הוא לא יקרא, מפני שאין אימתן עליו.  ויש לו לראות בספר לאור הנר, עד שיראה ראש הפרשה שהוא צריך להקרותן; ואחר כך נותן הספר בידן, והם קוראין לפניו.

ה,טז  כלים הדומים זה לזה, ואינן ניכרין אלא בעיון הרבה--אסור להקריבן לאור הנר, ולהבחין ביניהן:  שמא ישכח, ויטה.  לפיכך שמש שאינו קבוע--אסור לו לבדוק כוסות וקערות לאור הנר, מפני שאינו מכירן, בין בנר של שמן, בין בנר של נפט שאורו רב; אבל שמש קבוע--מותר לו לבדוק לאור הנר כוסות וקערות, מפני שאינו צריך עיון הרבה.  ואם היה נר של שמן זית--אין מורין לו לבדוק, ואף על פי שהוא מותר:  גזירה, שמא יסתפק ממנו.

ה,יז  נר שאחורי הדלת--אסור לפתוח הדלת ולנעול כדרכו, מפני שהוא מכבהו; אלא ייזהר בשעה שפותח, ובשעה שנועל.  ואסור לפתוח את הדלת כנגד המדורה בשבת, כדי שתהא הרוח מנשבת בה, ואף על פי שאין שם, אלא רוח המצויה.  ומניחין הנר של שבת על גבי אילן המחובר לקרקע, ואינו חושש.

ה,יח  כל מדינות ועיירות של ישראל, תוקעין בהן שש תקיעות בערב שבת; ובמקום גבוה היו תוקעין, כדי להשמיע כל אנשי המדינה, וכל אנשי המגרש שלה.

ה,יט  תקיעה ראשונה, נמנעו העומדים בשדות מלחרוש ומלעדר ומלעשות מלאכה שבשדה; ואין הקרובין רשאין ליכנס לעיר, עד שיבואו רחוקים וייכנסו כולם בבת אחת.  ועדיין החנייות פתוחות, והתריסין מונחין.  התחיל לתקוע שנייה--נסתלקו התריסין, וננעלו החנייות; ועדיין החמין והקדירות מונחות על גבי כירה.  התחיל לתקוע תקיעה שלישית--סילק המסלק והטמין המטמין, והדליקו את הנרות.  ושוהה כדי לצלות דג, או כדי להדביק פת בתנור; ותוקע ומריע, ותוקע ושובת.

ה,כ  תקיעה ראשונה, תוקע אותה במנחה; והשלישית, קודם לשקיעת החמה.  וכן תוקעין במוצאי שבת אחר צאת הכוכבים, להתיר העם למעשיהן.

ה,כא  יום הכיפורים שחל להיות בערב שבת, לא היו תוקעין; חל להיות במוצאי שבת, לא תוקעין ולא מבדילין.  יום טוב שחל להיות בערב שבת, תוקעין ולא מבדילין; חל להיות לאחר השבת, מבדילין ולא תוקעין.
 

הלכות שבת פרק ו

ו,א  אסור לומר לגוי, לעשות לנו מלאכה בשבת--אף על פי שאינו מצווה על השבת, ואף על פי שאמר לו מקודם השבת, ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה, אלא לאחר השבת; ודבר זה, איסורו מדברי סופרים, כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן, ויבואו לעשות בעצמן.

ו,ב  גוי שעשה מלאכה מעצמו בשבת--אם בשביל ישראל עשה אותה--אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שתיעשה:  והוא שלא יהא הדבר בפרהסיה, עד שיידעו בו רבים שדבר זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת.  ואם בשביל עצמו בלבד עשה, מותר ליהנות בה בשבת.

ו,ג  כיצד:  גוי שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור.  עשה כבש לירד בו מן הספינה, יירד אחריו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור.  מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל; ליקט עשבים להאכיל לבהמתו, מניח ישראל בהמתו לאכול מהן:  והוא, שלא יהא הגוי מכיר לאותו ישראל--שמא ירבה במלאכתו בשבילו, ונמצא עושה בשביל ישראל.  וכן כל דבר שאפשר להרבות בו--לא ייהנה בו בשבת, אלא אם כן אינו מכירו.

ו,ד  אבל דבר שאין בו להרבות ולמעט, כגון נר וכבש, הואיל ועשה בשביל עצמו, נהנה אחריו ישראל בשבת--ואף על פי שהוא מכירו.  נר הדלוק במסיבה בשבת--אם רוב ישראל, אסור להשתמש לאורה, שהמדליק, על דעת הרוב מדליק; ואם רוב גויים, מותר להשתמש לאורה; מחצה למחצה, אסור.  נפלה דליקה בשבת, ובא גוי לכבות--אין אומרין לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עלינו; וכן כל כיוצא בזה.

ו,ה  מת שעשו לו גויים ארון, וחפרו לו קבר בשבת, או הביאו לו חלילין לספוד בהן--אם בצנעה--ימתין בכדי שייעשו למוצאי שבת, וייקבר בו.  ואם היה הקבר בסרטיה גדולה, והארון על גביו, וכל העוברין והשבין אומרים שזה שהנוכרים עושין עכשיו בשבת, לפלוני הוא--הרי זה לא ייקבר בו אותו ישראל עולמית, מפני שהוא בפרהסיה.  ומותר לקבור בו ישראל אחר--והוא, שימתין בכדי שייעשה.  וכן כל כיוצא בזה.

ו,ו  גוי שהביא חלילין בשבת למת--אף על פי שהביאן מצד החומה--ימתין למוצאי שבת כדי שיבואו ממקום קרוב, ואחר כך יספדו בהן:  שמא בלילה הביאום ממקום אחר עד החומה, ובבוקר נכנסו בהן.  ואם ידע בוודאי שממקום פלוני הביאום בשבת, ימתין כדי שיבואו מאותו מקום אחר השבת--והוא שלא יהא הדבר בפרהסיה גדולה, כמו שאמרנו.

ו,ז  עיר שישראל וגויים דרין בתוכה, והייתה בה מרחץ המרחצת בשבת--אם רוב גויים, מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד; ואם רוב ישראל, ימתין בכדי שייחמו חמיו:  שבשביל הרוב הוחמו.  מחצה למחצה, ימתין בכדי שייחמו חמיו.  וכן כל כיוצא בזה.

ו,ח  ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה זו בשבת--אף על פי שעבר ומכין אותו מכת מרדות--מותר לו ליהנות באותה מלאכה לערב, אחר שימתין בכדי שתיעשה.  ולא אסרו בכל מקום עד שימתין בכדי שייעשו, אלא מפני דבר זה:  שאם תאמר יהא מותר מיד--שמא יאמר לגוי לעשות לו, וימצא הדבר מוכן מיד; וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שייעשו, לא יאמר לגוי לעשות לו, שהרי אינו משתכר כלום, מפני שהוא מתעכב לערב בכדי שייעשה דבר זה שנעשה בשבת.

ו,ט  דבר שאינו מלאכה, ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות--מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת:  והוא, שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה.

ו,י  כיצד:  אומר ישראל לגוי לעלות באילן בשבת או לשוט על פני המים, כדי להביא לו שופר, או סכין למילה; או מביא לו מחצר לחצר שאין ביניהן עירוב, מים חמין להרחיץ בהם קטן או מצטער.  וכן כל כיוצא בזה.

ו,יא  הלוקח בית בארץ ישראל, מותר לו לומר לגוי לכתוב לו השטר בשבת--שאמירה לגוי, איסורה מדברי סופרים, ומשום יישוב ארץ ישראל, לא גזרו בדבר זה.  וכן הלוקח בית מהם בסוריה, שסוריה כארץ ישראל לדבר זה.

ו,יב  פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים, והגוי עושה לעצמו; ואף על פי שהוא עושה בשבת, מותר.  וכן השוכר את הגוי לימים הרבה--מותר, אף על פי שהוא עושה בשבת.  כיצד:  כגון ששכר הגוי לשנה או לשתיים, שיכתוב לו או יארוג לו--הרי זה כותב ואורג בשבת, ומותר, כאילו קצץ עימו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה.  והוא שלא יחשוב עימו, יום יום.

ו,יג  במה דברים אמורים, בצנעה, שאין הכול מכירים שזו המלאכה הנעשית בשבת, של ישראל היא; אבל אם הייתה ידועה וגלויה ומפורסמת, אסורה--שהרואה את הגוי עושה, אינו יודע שקצץ, ואומר שפלוני שכר הגוי לעשות לו, בשבת.

ו,יד  לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצרו, או כותלו, או לקצור את שדהו, או ששכרו שנה או שתיים לבנות לו חצר, או ליטע לו כרם--אם הייתה המלאכה במדינה, או בתוך התחום--אסור לו להניחן לעשות בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק; ואם הייתה המלאכה חוץ לתחום--מותר, שאין שם ישראל שיראה את הפועלין, כשהן עושין בשבת.

ו,טו  וכן מותר לאדם להשכיר כרמו או שדהו לגוי, אף על פי שהוא זורען ונוטען בשבת, שהרואה יודע ששכורין הן, או באריסות ירד להן.  ודבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו, ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו, או ליתנו באריסות--אסור להשכירו לגוי:  מפני שהגוי עושה באותו המקום מלאכה בשבת, והוא נקרא על שם הישראלי בעליו.

ו,טז  מותר להשאיל כלים ולהשכירן לגוי, ואף על פי שהוא עושה בהן מלאכה בשבת--מפני שאין אנו מצווים על שביתת הכלים; אבל בהמתו ועבדו, אסור--מפני שאנו מצווין על שביתת בהמה ועבד.

ו,יז  המשתתף עם הגוי במלאכה, או בסחורה, או בחנות--אם התנו בתחילה שיהיה שכר השבת לגוי לבדו אם מעט אם הרבה, ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו--מותר.  ואם לא התנו מבתחילה--כשיבואו לחלוק, נוטל הגוי שכר השבתות כולן לבדו, והשאר חולקין אותו; ואינו מוציא לו כלום כנגד יום השבת, אלא אם כן התנה בתחילה.  וכן אם קיבלו שדה בשותפות, דין אחד הוא.

ו,יח  אם לא התנו, ובאו לחלוק השכר, ולא היה שכר שבת ידוע--ייראה לי שהגוי נוטל לבדו שביע השכר, והשאר חולקין.  הנותן מעות לגוי להתעסק בהן--אף על פי שהגוי נושא ונותן בשבת, חולק עימו שכר בשווה; וכן הורו כל הגאונים.

ו,יט  לא ייתן אדם בערב שבת כלים לאומן גוי לעשותן, אף על פי שפסק עימו--אלא בכדי שייצא בהן מביתו, קודם שחשיכה; וכן לא ימכור אדם חפצו לגוי, ולא ישאילנו, ולא ילוונו, ולא ימשכננו, ולא ייתן לו במתנה--אלא בכדי שייצא באותו חפץ מפתח ביתו, קודם השבת:  שכל זמן שהוא בביתו, אין אדם יודע אימתיי נתן לו; וכשייצא הגוי מביתו בשבת, וחפץ ישראל בידו, ייראה כמי שהלווהו לגוי או מישכנו או פסק עימו או מכר לו, בשבת.

ו,כ  הנותן איגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת--אם קצץ עימו שכר הולכה--מותר, ואפילו נתנה לו ערב שבת עם חשיכה:  והוא שייצא בה מפתח ביתו, קודם השבת.  ואם לא קצץ--אם יש במדינה אדם קבוע שהוא מקבץ האיגרות ושולח אותם לכל מדינה ומדינה עם שלוחיו, מותר ליתן לגוי האיגרת:  והוא שיהיה שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, קודם השבת--שמא זה שמקבץ האיגרות ושולחן, ביתו סמוך לחומה הוא.  ואם אין שם אדם קבוע לכך, אלא הגוי שנותנין לו האיגרת, הוא שמוליכה לעיר אחרת--אסור לשלח ביד גוי האיגרת לעולם, אלא אם כן קצץ לו דמים.

ו,כא  גוי שהביא חפציו בשבת, והכניסן לבית ישראל--מותר; ואפילו אמר לו הניחן בזווית זו, הרי זה מותר.  ומזמנין את הגוי בשבת, ונותנין לפניו מזונות לאוכלן; ואם נטלן ויצא--אין נזקקין לו, מפני שאין שביתתו עלינו.  וכן נותנין מזונות לפני הכלב בחצר; ואם נטלן ויצא, אין נזקקין לו.

ו,כב  מי שהיה בא בדרך, וקדש עליו היום, והיה עימו מעות--נותן כיסו לנוכרי להוליכו לו, ולמוצאי שבת לוקחו ממנו.  ואף על פי שלא נתן לו שכר על זה, ואף על פי שנתנו לו משחשיכה--מותר:  מפני שאדם בהול על ממונו, ואי אפשר שישליכו; ואם לא תתיר לו דבר זה, שאין איסורו אלא מדברי סופרים--יבוא להביאו בידו, ועובר על מלאכה של תורה.

ו,כג  במה דברים אמורים, בכיסו; אבל מציאה, לא ייתן לנוכרי, אלא מוליכה, פחות פחות מארבע אמות.

ו,כד  [כג] ישראל שעשה מלאכה בשבת--אם עבר ועשה בזדון, אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם; ושאר ישראל, מותר להם ליהנות בה למוצאי שבת מיד:  שנאמר "ושמרתם, את השבת, כי קודש היא" (שמות לא,יד)--היא קודש, ואין מעשיה קודש.  כיצד:  ישראל שבישל בשבת במזיד, למוצאי שבת ייאכל לאחרים; אבל לו, לא ייאכל עולמית.  ואם בישל בשגגה--למוצאי שבת יאכל, בין הוא בין אחרים, מיד.  וכן כל כיוצא בזה.

ו,כה  [כד] פירות שיצאו חוץ לתחום, וחזרו--בשוגג, ייאכלו בשבת, שהרי לא נעשה בגופן מעשה, ולא נשתנו; במזיד, לא ייאכלו עד מוצאי שבת.

ו,כו  [כה] השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ואת התינוק, לא ייתן לו שכרו של שבת--לפיכך אין אחריות שבת עליו; ואם היה השכיר שכיר שבת או שכיר שנה, נותן לו שכרו מושלם--לפיכך אחריות שבת עליו.  ולא יאמר לו, תן לי שכרי של שבת, אלא אומר לו תן לי שכרי של שנה, או של עשרה ימים.
 

הלכות שבת פרק ז

ז,א  מלאכות שחייבין עליהן סקילה וכרת במזיד, או קרבן חטאת בשגגה--מהן אבות, ומהן תולדות; ומניין כל אבות מלאכות, ארבעים חסר אחת.  ואלו הן--החרישה, והזריעה, והקצירה, והעימור, והדישה, והזרייה, והברירה, והטחינה, וההרקדה, והלישה, והאפייה, והגזיזה, והליבון, והניפוץ, והצביעה, והטווייה, ועשיית הנירין, והנסכת המסכה, והאריגה, והבציעה, והקשירה, וההתרה, והתפירה, והקריעה, והבניין, והסתירה, וההכיה בפטיש, והצידה, והשחיטה, וההפשטה, וההעבדה, ומחיקת העור, וחיתוכו, והכתיבה, והמחיקה, והשרטוט, וההבערה, והכיבוי, וההוצאה מרשות לרשות.

ז,ב  כל אלו המלאכות וכל שהוא מעניינן, הן הנקראין אבות מלאכות.  כיצד הוא עניינן:  אחד החורש, או החופר, או העושה חריץ--הרי זה אב מלאכה:  שכל אחת ואחת מהן חפירה בקרקע, ועניין אחד הוא.

ז,ג  וכן אחד הזורע זרעים, או הנוטע אילנות, או המבריך אילנות, או המרכיב, או הזומר--כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות, ועניין אחד הוא:  שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוון.

ז,ד  וכן אחד הקוצר תבואה או קטנית, או הבוצר ענבים, או הגודר תמרים, או המוסק זיתים, או האורה תאנים--כל אלו אב מלאכה אחת הן:  שכל אחת מהן לעקור דבר מגידוליו מתכוון.  ועל דרך זו, שאר האבות.

ז,ה  התולדה, היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות.  כיצד:  המחתך את הירק מעט מעט לבשלו, הרי זה חייב--שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה; וכל העושה דבר הדומה לזה, הרי זה תולדת טוחן.  וכן הלוקח לשון של מתכת, ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב--הרי זה תולדת טחינה.

ז,ו  וכן הלוקח חלב, ונתן בו קיבה כדי לחבצו--הרי זה חייב משום תולדת בורר, שהרי הפריש הקוס מן החלב; ואם גיבנו ועשהו גבינה, חייב משום בונה--שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכול עד שייעשו גוף אחד, הרי זה דומה לבניין.  וכן לכל מלאכה ומלאכה מאלו האבות, יש להן תולדות על דרך זו שאמרנו; ומגוף המלאכה הנעשית בשבת, תדע מעין איזה אב היא, ותולדת איזה אב היא.

ז,ז  אחד העושה אב מאבות מלאכות, או תולדה מן התולדות--במזיד, חייב כרת, ואם באו עדים, נסקל; בשוגג, חייב חטאת קבועה.  אם כן, מה הפרש יש בין האבות והתולדות:  אין ביניהן הפרש, אלא לעניין הקרבן בלבד--שהעושה בשוגג--אם עשה אבות הרבה בהעלם אחד, חייב חטאת על כל אב ואב; ואם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת.

ז,ח  כיצד:  הרי שחרש, וזרע, וקצר בשבת בהעלם אחד--חייב שלוש חטאות; ואפילו עשה הארבעים חסר אחת בשגגה, כגון ששכח שאלו המלאכות אסורות לעשות בשבת--חייב על כל מלאכה ומלאכה חטאת אחת.  אבל אם טחן, וחתך הירק, ושף לשון של מתכת בהעלם אחד--אינו חייב אלא חטאת אחת, שהרי לא עשה אלא אב אחד ותולדותיו.  וכן כל כיוצא בזה.

ז,ט  העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת.  כיצד:  הרי שזרע, ונטע, והבריך, והרכיב, וזמר בהעלם אחד--אינו חייב אלא חטאת אחת, שכולן אב אחד הן.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות שבת פרק ח

ח,א  החורש כל שהוא, חייב.  המנכש בעיקרי האילנות, והמקרסם עשבים, או המזרד את השריגים, כדי לייפות הקרקע--הרי זה תולדת חורש; ומשיעשה כל שהוא, חייב.  וכן המשווה פני השדה--כגון שהשפיל התל ורדדו, או מילא הגיא--חייב משום חורש; ושיעורו, כל שהוא.  וכן כל המשווה גומות, שיעורו כל שהוא.

ח,ב  הזורע כל שהוא, חייב.  הזומר את האילן, כדי שיצמח--הרי זה מעין זורע.  אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת--הרי זה תולדת זורע, וחייב; וכן השורה חיטין ושעורין וכיוצא בהן במים--הרי זה תולדת זורע, וחייב.

ח,ג  הקוצר כגרוגרת, חייב.  ותולש, תולדת קוצר הוא; וכל העוקר דבר מגידוליו, חייב משום קוצר.  לפיכך צרור שעלו בו עשבים, וכישות שעלת בסנה, ועשבים שצמחו על גב החבית--התולש מהן, חייב:  שזה הוא מקום גידולו.  אבל התולש מעציץ שאינו נקוב--פטור, מפני שאין זה מקום גידולו.  ועציץ נקוב בכדי שורש קטן, הרי הוא כארץ; והתולש ממנו, חייב.

ח,ד  כל זרע שקצירתו מצמחת אותו ומגדלתו, כגון אספסתא וסלקא--הקוצרו בשגגה, חייב שתי חטאות:  אחת מפני שהוא קוצר, ואחת מפני שהוא נוטע.  וכן הזומר, והוא צריך לעצים--חייב משום קוצר, ומשום נוטע.  גבשושית של עפר שעלו בה עשבים--הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות, חייב משום תולש; הייתה על גבי יתדות והניחה על הארץ, חייב משום זורע.  תאנים שיבשו באיביהן, וכן אילן שיבשו פירותיו בו--התולש מהן בשבת חייב, אף על פי שהן כעקורין לעניין טומאה.

ח,ה  התולש עולשין, והמזרד זרדין--אם לאכילה, שיעורו כגרוגרת; ואם לבהמה, שיעורו כמלוא פי גדי; ואם להסקה, שיעורו כדי לבשל ביצה.

ח,ו  המעמר אוכלין, שיעורו כגרוגרת; ואם עימר לבהמה, שיעורו כמלוא פי גדי; ואם להסקה, שיעורו כדי לבשל ביצה.  וביצה האמורה בכל מקום, היא ביצה בינונית של תרנגולין; וכל מקום שנאמר כדי לבשל ביצה, הוא כדי לבשל כגרוגרת מביצה; וגרוגרת, אחד משלושה בביצה.  ואין עימור, אלא בגידולי קרקע.  [ו] המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול, או שניקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד--הרי זה תולדת מעמר, וחייב.  וכן כל כיוצא בזה.

ח,ז  הדש כגרוגרת, חייב; ואין דישה, אלא בגידולי קרקע.  והמפרק, הרי הוא תולדת הדש.  החולב את הבהמה, חייב מפני שהוא מפרק.  וכן החובל בחי שיש לו עור, חייב משום מפרק--והוא, שיהיה צריך לדם שייצא מן החבורה; אבל אם נתכוון להזיק בלבד--פטור, מפני שהוא מקלקל.  ואינו חייב, עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא, כגרוגרת.

ח,ח  במה דברים אמורים, בחובל בבהמה וחיה וכיוצא בהן.  אבל החובל בחברו--אף על פי שנתכוון להזיק--חייב, מפני נחת רוחו:  שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו, והרי הוא כמתקן; ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו, חייב.

ח,ט  שמונה שרצים האמורים בתורה, הן שיש להן עורות לעניין שבת כמו חיה ובהמה ועוף.  אבל שאר שקצים ורמשים, אין להן עור; לפיכך החובל בהן, פטור.  ואחד החובל בבהמה חיה ועוף, או בשמונה שרצים, ועשה חבורה ויצא הדם, או שנצרר הדם אף על פי שלא יצא--חייב.

ח,י  הסוחט את הפירות, חייב משום מפרק; ואינו חייב, עד שיהיה במשקין שסחט כגרוגרת.  ואין חייבים מן התורה, אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד.  ומותר לסחוט אשכול של ענבים, לתוך האוכל--שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא, ונמצא כמפרק אוכל מאוכל; אבל אם סחט לכלי שאין בו אוכל--הרי זה דורך, וחייב.  והחולב לתוך האוכל, או היונק בפיו--פטור, ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי.

ח,יא  הזורה או הבורר כגרוגרת, חייב; והמחבץ, הרי הוא תולדת הבורר.  וכן הממחה שמרים מתוך המשקין--הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד, וחייב:  שהזורה והבורר והמרקד, דומין ענייניהם זה לזה; ומפני מה מנו אותן בשלושה--מפני שכל מלאכה שהייתה במשכן, מונין אותה בפני עצמה.

ח,יב  הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר--בנפה ובכברה, חייב; בקנון ובתמחוי, פטור; ואם בירר בידו לאכול לאלתר, מותר.

ח,יג  והבורר פסולת מתוך האוכל, אפילו בידו--חייב.  והבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן, חייב--מפני שהפסולת שלהן ממתקת אותן, כשיישלקו עימה, ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל, וחייב.

ח,יד  הבורר אוכל מתוך פסולת בידו להניחו, אפילו לבו ביום--נעשה כבורר לאוצר, וחייב.  היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין--בורר אחד מאחד, ומניח לאכול מיד; ואם בירר והניח לאחר זמן, אפילו לבו ביום--כגון שבירר בשחרית, לאכול בין הערביים--חייב.

ח,טו  [יד] המשמר יין או שמן או מים, וכן שאר המשקין, במשמרת שלהן--חייב:  והוא, שישמר כגרוגרת.  אבל מסננין יין שאין בו שמרים, או מים צלולין, בסודרין ובכפיפה מצרית, כדי שיהא צלול ביותר.  ונותנין מים על גבי שמרים, בשביל שייצלו.  ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל, כדי שייצל; וחרדל שלשו מערב שבת--למחר ממחו, בין ביד בין בכלי.  וכן יין מגיתו, כל זמן שהוא תוסס--טורף חבית בשמריה, ונותן לתוך הסודרין:  שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה, וכל היין כגוף אחד הוא.  וכן החרדל, וכל כיוצא בו.

ח,טז  [טו] הטוחן כגרוגרת, חייב.  וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת--הרי זה טוחן, וחייב.  המחתך ירק תלוש, הרי זה תולדת טוחן.  וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן, או ששף לשון של מתכת--חייב, משישוף כל שהוא; אבל המחתך עצים, אינו חייב עד שידקדק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה.  [טז] והמרקד כגרוגרת, חייב.

ח,יז  הלש כגרוגרת, חייב.  והמגבל את העפר, הרי זה תולדת לש; וכמה שיעורו, כדי לעשות פי כור של צורפי זהב.  ואין גיבול באפר, ולא בחול הגס, ולא במורסן, ולא בכיוצא בהן.  והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים--חייב משום לש, מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה.
 

הלכות שבת פרק ט

ט,א  האופה כגרוגרת, חייב.  אחד האופה את הפת, או המבשל את המאכל או את הסממנין, או המחמם את המים--הכול עניין אחד הוא.  שיעור המחמם את המים, כדי לרחוץ בהן אבר קטן; ושיעור מבשל סממנין, כדי שיהיו ראויין לדבר שמבשלין אותן לו.

ט,ב  הנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל, ונתגלגלה--חייב:  שהמבשל בתולדת האור, כמבשל באור עצמה.  וכן המדיח בחמין מליח הישן, או קולייס האספנין והוא דג דק ורך ביותר--הרי זה חייב:  שהדחתן בחמין, זה הוא גמר בישולן.  וכן כל כיוצא בהן.

ט,ג  המפקיע את הביצה בבגד חם, או בחול ובאבק דרכים, שהן חמים מפני השמש--אף על פי שנצלת, פטור:  שתולדות חמה, אינם כתולדות האש; אבל גזרו עליהן, מפני תולדות האור.  וכן המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם, פטור.  המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו, או דבר שאינו צריך בישול כלל--פטור.

ט,ד  אחד נתן את האור, ואחד נתן את העצים, ואחד נתן את הקדירה, ואחד נתן את המים, ואחד נתן את הבשר, ואחד נתן את התבלין, ובא אחר והגיס--כולם חייבים משום מבשל:  שכל העושה דבר מצורכי הבישול, הרי זה מבשל.  אבל אם שפת אחד את הקדירה תחילה, ובא אחר ונתן את המים, ובא אחר ונתן את הבשר, ובא אחר ונתן את התבלין, ובא אחר ונתן את האור, ובא אחר ונתן עצים על האור, ובא אחר והגיס--שניים האחרונים בלבד, חייבין משום מבשל.

ט,ה  הניח בשר על גבי גחלים--אם נצלה בו כגרוגרת, אפילו בשניים ושלושה מקומות--חייב; לא נצלה בו כגרוגרת, אבל נתבשל כולו חצי בישול--חייב.  נתבשל חצי בישול מצד אחד, פטור--עד שיהפוך בו, ויתבשל חצי בישול משני צדדיו.  שכח והדביק פת בתנור בשבת, ונזכר--מותר לו לרדותה, קודם שתיאפה ויבוא לידי מלאכה.

ט,ו  המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא, או המחמם את המתכת עד שתיעשה גחלת--הרי זה תולדת מבשל.  וכן הממסס את הדונג, או את החלב, או את הזפת, והכופר, והגופרית, וכיוצא בהם--הרי זה תולדת מבשל.  וכן המבשל כלי אדמה עד שייעשו חרס, חייב משום מבשל.  כללו של דבר:  בין שריפה גוף קשה באש, או שהקשה גוף רך--הרי זה חייב, משום מבשל.

ט,ז  הגוזז צמר או שיער--בין מן הבהמה בין מן החיה, בין מן החי בין מן המת, אפילו מן השלח שלהן--חייב.  כמה שיעורו, כדי לטוות ממנו חוט שאורכו כרוחב הסיט כפול; וכמה רוחב הסיט--כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה, כשיפתח ביניהן בכל כוחו, והוא קרוב לשני שלישי זרת.  התולש כנף מן העוף, הרי זה תולדת גוזז.  הטווה את הצמר מן החי, פטור--שאין דרך גזיזה בכך, ואין דרך ניפוץ בכך, ואין דרך טווייה בכך.

ט,ח  הנוטל ציפורניו, או שיערו, או שפמו, או זקנו--הרי זה תולדת גוזז, וחייב:  והוא, שייטול בכלי; אבל אם נטלן בידו, בין לו בין לאחר--פטור.  וכן החותך יבולת מגופו, בין ביד בין בכלי--פטור, בין לו בין לאחר.  ומותר לחתוך יבולת במקדש ביד, אבל לא בכלי; ואם הייתה יבשה--חותכה אף בכלי, ועובד.

ט,ט  הנוטל שיערו בכלי, כמה ייטול ויהיה חייב--שתי שערות; ואם ליקט לבנות מתוך שחורות, אפילו אחת--חייב.

ט,י  ציפורן שפירש רובה, וציצין של עור שפירש רובן--אם פירשו כלפי מעלה, ומצערות אותו--מותר ליטול אותן בידו, אבל לא בכלי; ואם נטלן בכלי, פטור.  ואם אינן מצערות אותו, אפילו בידו אסור.  ואם לא פירש רובן--אפילו מצערות אותו, אסור ליטלן בידו; ואם נטלן בכלי, חייב.

ט,יא  [י] המלבן את הצמר, או את הפשתן, או את השני, וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכו להתלבן--חייב.  וכמה שיעורו--כדי לטוות ממנו חוט אחד, אורכו כמלוא רוחב הסיט כפול, שהוא אורך ארבעה טפחים.  [יא] והמכבס בגדים--הרי הוא תולדת המלבן, וחייב.  והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו--הרי זה מכבסו, וחייב:  שהסחיטה מצורכי כיבוס היא, כמו שההגסה מצורכי הבישול.  ואין סחיטה בשיער; והוא הדין לעור, שאין חייבין על סחיטתו.

ט,יב  המנפץ את הצמר, או את הפשתן, או את השני, וכיוצא בהן--חייב.  וכמה שיעורו--כדי לטוות ממנו חוט אחד, אורכו ארבעה טפחים.  והמנפץ את הגידים עד שייעשו כצמר, כדי לטוות אותן--הרי זה תולדת מנפץ, וחייב.

ט,יג  הצובע חוט שאורכו ארבעה טפחים, או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה--חייב.  ואין הצובע חייב, עד שיהא צבע המתקיים; אבל צבע שאינו מתקיים כלל, כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו--פטור:  שהרי אתה מעבירו לשעתו, ואינו צובע כלום; וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת, פטור.

ט,יד  העושה עין הצבע--הרי זה תולדת צובע, וחייב.  כיצד:  כגון שנתן קלקנתוס לתוך מי עפצה, שנעשה הכול שחור; או שנתן איסטיס לתוך מי כרכום, שנעשה הכול ירוק; וכן כל כיוצא בזה.  וכמה שיעורו, כדי לצבוע בו חוט שאורכו ארבעה טפחים.

ט,טו  הטווה אורך ארבעה טפחים מכל דבר הנטווה, חייב:  אחד הטווה את הצמר, או את הפשתן, או את השיער, או את הנוצה, או את הגידין, וכן כל כיוצא בהן.  העושה את הלבד--הרי זה תולדת טווה, וחייב:  והוא, שילבד דבר שאפשר לטוות ממנו אורך ארבעה טפחים בעובי בינוני.

ט,טז  העושה שני בתי נירין, חייב.  העושה נפה, או כברה, או סל, או סבכה, או שסרג מיטה בחבלים--הרי זה תולדת עושה נירין; ומשיעשה שני בתים כאחד מכל אלו, חייב.  וכן כל העושה שני בתים בדבר שעושין אותו בתים בתים כגון אלו, חייב.

ט,יז  דרך האורגין, שמותחין החוטין תחילה באורך היריעה וברוחבה; ושניים אוחזין זה מכאן וזה מכאן, ואחד שובט בשבט על החוטין ומתקן אותן זה בצד זה, עד שתיעשה כולה שתי בלא ערב.  ומתיחת החוטין כדרך האורגין, היא הנסכת המסכה; וזה המותח, נקרא מסך.  וכשכופלין אותה ומתחיל להכניס הערב בשתי, נקרא אורג.

ט,יח  המסך חייב, והיא מלאכה מאבות מלאכות.  והשובט על החוטין עד שיתפרקו ויתקנם, הרי זה תולדת מסך.  וכמה שיעורו, משיתקן רוחב שתי אצבעות.  וכן האורג שני חוטין ברוחב שתי אצבעות, חייב.  בין שארגן בתחילה, בין שהיה מקצת הבגד ארוג וארג על האריג--שיעורו שני חוטין; ואם ארג חוט אחד, והשלים בו הבגד--חייב.  ארג בשפת היריעה, שני חוטין ברוחב שלושה בתי נירין--חייב:  הא למה זה דומה, לאורג צלצול קטן ברוחב שלושה בתי נירין.

ט,יט  המדקדק את החוטין, ומפרידן בעת האריגה--הרי זה תולדת אורג.  וכן הקולע את הנימין, הרי זה תולדת אורג; ושיעורו, משיעשה קליעה באורך שתי אצבעות.

ט,כ  הבוצע שני חוטין, חייב; ובוצע, הוא המפריד את האריג.  בין שהוציא הערב מן השתי או שהעביר השתי מעל הערב, הרי זה בוצע וחייב--והוא, שלא יהא מקלקל, אלא יתכוון לתקן, כדרך שעושין אלו שמאחין את הבגדים הקלים ביותר:  שבוצעין, ואחר כך מאחין, וחוזרין ואורגין חוטין שבצעו, עד שייעשו שני הבגדים או שני הקרעים אחד.  והסותר את הקליעה לתקן, הרי זה תולדת בוצע; ושיעורו, כשיעור הבוצע.
 

הלכות שבת פרק י

י,א  הקושר קשר של קיימה, והוא מעשה אומן--חייב:  כגון קשר הגמלין, וקשר הספנין, וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרין הרצענין בשעת עשייתן, וכן כל כיוצא בזה.  אבל הקושר קשר של קיימה, ואינו מעשה אומן--פטור; וקשר שאינו של קיימה, ואינו מעשה אומן--מותר לקושרו לכתחילה.

י,ב  כיצד:  נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי, או שקשר רסן בהמה--הרי זה פטור; וכן כל כיוצא באלו הקשרים, שהן מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותן לקיימה.  וכל קשר שאינו של קיימה--אם קשרו קשר אומן, הרי זה אסור.

י,ג  קושרת אישה מפתחי החלוק, אף על פי שיש לו שני פתחים; וחוטי סבכה, אף על פי שהוא רפוי; ורצועות מנעל וסנדל שקושרין אותן על הרגל, בשעת מלבוש; ונודות יין ושמן, אף על פי שיש לו שתי אוזניים; וקדירה של בשר, אף על פי שיכולה להוציא הבשר ולא תתיר הקשר.  וקושרין דלי במשיחה, או באבנט, וכיוצא בו--אבל לא בחבל.  וקושרין לפני בהמה או ברגלה, בשביל שלא תצא, אף על פי שיש לה שני אסרות.  וחבל שהיה קשור בפרה, קושרו באיבוס; היה קשור באיבוס, קושרו בפרה.  אבל לא יביא חבל מתוך ביתו, ויקשור בפרה ובאיבוס; ואם היה חבל גרדי שמותר לטלטלו, הרי זה מביא וקושר בפרה ובאיבוס.  מפני שכל אלו הקשרים, מעשה הדיוט הן, ואינן לקיימה, אלא פעם קושר ופעם מתיר; ולפיכך מותר לקשור אותן, לכתחילה.  חותלות של תמרים ושל גרוגרות--מתיר, ומפקיע, וחותך, ונוטל ואוכל.

י,ד  כל שראוי למאכל בהמה, מותר לקשור אותו בשבת; לפיכך אם נפסקה רצועות סנדלו בכרמלית--נוטל גמי לח הראוי למאכל בהמה, וכורך עליו וקושר הגמי.  נשמטה לו רצועות מנעל וסנדל, או שנשמט רוב הרגל--מותר להחזיר הרצועות למקומן, ובלבד שלא יקשור.

י,ה  העניבה מותרת, לפי שאינה מתחלפת בקשירה; לפיכך החבל שנפסק--מקבץ שני קצותיו, וכורך עליו משיחה, ועונב עניבה.

י,ו  מותר לקשור קשר שאינו של קיימה, לדבר מצוה--כגון שיקשור למדוד שיעור, משיעורי התורה.  נימת כינור שנפסקה--קושרין אותה במקדש, אבל לא במדינה; ולא יקשור נימה לכתחילה, אפילו במקדש.

י,ז  כל קשר שחייבין על קושרו, כך חייבין על היתרו; וכל קשר שהקושר אותו פטור, כך המתיר אותו פטור; וכל קשר שמותר לקושרו, כך מותר להתירו.

י,ח  הפותל חבלים מן ההוצין, ומן החלף, או מחוטי צמר, או מחוטי פשתן, או חוטי שיער, וכיוצא בהן--הרי זה תולדת קושר, וחייב.  ושיעורו, כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה--שנמצאת מלאכתו מתקיימת.  וכן המפריד את הפתיל--הרי זה תולדת מתיר, וחייב:  והוא, שלא יתכוון לקלקל בלבד.  ושיעורו, כשיעור הפותל.

י,ט  התופר שתי תפירות, חייב--והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן, כדי שתעמוד התפירה ולא תישמט.  אבל אם תפר יתר על שתי תפירות--אף על פי שלא קשר, חייב:  שהרי מתקיימת התפירה.  והמותח חוט של תפירה בשבת--חייב, מפני שהוא מצורכי התפירה.

י,י  הקורע כדי לתפור שתי תפירות, על מנת לתפור שתי תפירות--חייב; אבל הקורע להפסדה--פטור, מפני שהוא מקלקל.  הקורע בחמתו, או על מת שהוא חייב לקרוע עליו--חייב:  מפני שמיישב את דעתו בדבר זה, וינוח יצרו; והואיל וחמתו שוככת בדבר זה, הרי הוא כמתקן וחייב.  והפותח בית הצוואר בשבת, חייב.

י,יא  המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים, וכיוצא בו--הרי זה תולדת תופר, וחייב.  וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין, ולא נתכוון לקלקל בלבד--הרי זה תולדת קורע.

י,יב  הבונה כל שהוא, חייב.  המשווה פני הקרקע בבית, כגון שהשפיל תל, או מילא גיא--הרי זה בונה, וחייב.  אחד נתן את האבן, ואחד נתן את הטיט--הנותן את הטיט, חייב; ובנדבך העליון, אפילו העלה את האבן והניחה על גבי הטיט--חייב, שהרי אין מניחין עליה טיט.  והבונה על גבי כלים, פטור.

י,יג  העושה אוהל קבוע--הרי זה תולדת בונה, וחייב.  וכן העושה כלי אדמה, כגון תנור וחבית קודם שיישרפו--הרי זה תולדת בונה, וחייב.  וכן המגבן את הגבינה, הרי זה תולדת בונה; ואינו חייב, עד שיגבן כגרוגרת.  המכניס יד הקורדום בתוך העין שלו, הרי זה תולדת בונה; וכן כל כיוצא בו.  וכן כל התוקע עץ בעץ--בין שתקע במסמר, בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד--הרי זה תולדת בונה, וחייב.

י,יד  העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים, כדי שייכנס להן האור--חייב משום בונה.  המחזיר דלת של בור, ושל דות, ושל יציע--חייב משום בונה.

י,טו  הסותר כל שהוא, חייב:  והוא, שיסתור על מנת לבנות; אבל אם סתר דרך השחתה, פטור.  הסותר אוהל קבוע, או שפירק עץ תקוע--הרי זה תולדת סותר, וחייב:  והוא, שיתכוון לתקן.

י,טז  המכה בפטיש הכיה אחת, חייב.  וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה--הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב.  כיצד:  המנפח בכלי זכוכית, והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה, והמגרד כל שהוא, והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבניין בין במתכת בין בכלים--הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב.  וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין על עשייתו.

י,יז  המפיס שחין בשבת, כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאין עושין, שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה--הרי זה חייב משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא; ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה, הרי זה מותר.

י,יח  המסתת את האבן כל שהוא, חייב משום מכה בפטיש; המצדד את האבן ביסוד הבניין, ותיקנה בידו והושיבה במקום הראוי לה--חייב משום מכה בפטיש.  הלוקח יבולת שעל הבגדים בידו, כגון אלו היבולות שבכלי צמר--חייב משום מכה בפטיש:  והוא, שיקפיד עליהן; אבל אם הסירן דרך עסק, הרי זה פטור.  המנער טלית חדשה שחורה, כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה, כדרך שהאומנין עושין--חייב חטאת; ואם אינו מקפיד, מותר.

י,יט  הצד דבר שדרך מינו לצוד אותו--חייב, כגון חיה ועופות ודגים:  והוא שיצוד אותן, למקום שאינו מחוסר צידה.  כיצד:  כגון שרדף אחר צבי עד שהכניסו לבית או לגינה או לחצר, ונעל עליו, או שהפריח את העוף עד שהכניסו למגדל, ונעל עליו, או ששלה דג מן הים, בתוך ספל של מים--הרי זה חייב.  אבל אם הפריח ציפור לבית, ונעל עליו, או שהבריח דג ועקרו מן הים, לבריכה של מים, או שרדף אחר צבי עד שנכנס לטרקלין רחב, ונעל עליו--הרי זה פטור:  שאין זו צידה גמורה--שאם יבוא לקחתו, צריך לרדוף אחריו, ולצוד אותו משם.  לפיכך הצד ארי, אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה.

י,כ  כל מקום שאם ירוץ בו, יגיע לחיה בשחייה אחת, או שהיו הכתלים קרובין זה לזה, עד שייפול צל שניהם לאמצע כאחד--הרי זה מקום קטן; ואם הבריח הצבי וכיוצא בו לתוכו, חייב.  ומקום שהוא גדול מזה--המבריח חיה לתוכו, פטור.

י,כא  אחד שמונה שרצים האמורין בתורה, ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינו צידה--הצד אחד מכולן, בין לצורך בין שלא לצורך אלא לשחק בהן--חייב, הואיל ונתכוון לצוד וצד:  שמלאכה שאינה צריכה לגופה, חייב עליה.  הצד את הישן, ואת הסומה--חייב.

י,כב  המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן, וברח הצבי מפני הכלב, והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו, עד שהגיע הכלב ותפס--הרי זה תולדת הצד, וחייב.  וכן העושה כדרך הזו, בעופות.

י,כג  צבי שנכנס לבית, ונעל אחד בפניו--חייב.  נעלוהו שניים, פטורין; אם אין אחד יכול לנעול, ונעלוהו שניים--חייבין.  ישב אחד על הפתח ולא מילאהו, וישב השני ומילאהו--השני חייב; ישב הראשון ומילאהו, ובא השני וישב בצידו--אף על פי שעמד הראשון והלך לו, הראשון חייב; והשני לא עשה כלום, ומותר לו לישב במקומו עד הערב וליקח הצבי.  למה זה דומה--לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו, שלא עשה כלום.  נכנסה לו ציפור תחת כנפיו--יושב ומשמרה עד שתחשך, ומותר.

י,כד  הצד צבי זקן, או חיגר, או חולה, או קטן--פטור.  המפרק בהמה חיה ועוף מן המצודה, פטור.  הצד חיה ועוף שברשותו, כגון אווזין ותרנגולין ויוני עלייה--פטור.  הצד דבר שאין במינו צידה, כגון חגבים חזיזין צורעין ויתושין ופרעושין וכיוצא באלו--הרי זה פטור.

י,כה  רמשים המזיקין, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן--אף על פי שאינן ממיתין--הואיל ונושכין, מותר לצוד אותם בשבת:  והוא, שיתכוון להינצל מנשיכתן.  כיצד הוא עושה:  כופה כלי עליהן, או מקיף עליהן, או קושרן--כדי שלא יזיקו.
 

הלכות שבת פרק יא

יא,א  השוחט, חייב.  ולא שוחט בלבד, אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ--בין בשחיטה, בין בנחירה או בהכיה--חייב.  החונק את החי עד שימות, הרי זה תולדת שוחט; לפיכך אם העלה דג מספל של מים, והניחו עד שמת--חייב משום חונק; ולא עד שימות, אלא כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו--חייב, שעדיין אינו יכול לחיות.  הושיט ידו למעי הבהמה, ודילדל עובר שבמעיה--חייב.

יא,ב  רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה, או נהווין מן העפר כמו הפרעושין--ההורג אותן, חייב כהורג בהמה וחיה; אבל רמשים שהוויתן מן הגללים, ומן הפירות שהבאישו, וכיוצא בהן--כגון תולעים של בשר, ותולעים שבתוך הקטנייות--ההורגן, פטור.

יא,ג  המפלה כליו בשבת--מולל את הכינים, וזורקן; ומותר להרוג את הכינים בשבת, מפני שהן מן הזיעה.

יא,ד  חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי--כגון זבוב שבמצריים, וצרעה שבנינווה, ועקרב שבחדיב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום--מותר להורגן בשבת, כשייראו.  ושאר כל המזיקין--אם היו רצין אחריו, מותר להורגן; ואם היו יושבין במקומן או בורחין מלפניו, אסור להורגן; ואם דרסן לפי תומו בשעת הילוכו והרגן, מותר.

יא,ה  המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע, חייב.  וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע, חייב.  ואחד המעבד, ואחד המולח--שהמליחה, מין עיבוד היא.  ואין עיבוד באוכלין.  וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע, חייב.  ואיזה הוא מוחק--זה המעביר השיער או הצמר מעל העור אחר מיתה, עד שיחליק פני העור.

יא,ו  המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף--הרי זה תולדת מפשיט, וחייב.  הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה, או המרככו בידו ומושכו ומשווה אותו כדרך שהרצענין עושין--הרי זה תולדת מעבד, וחייב.  המורט נוצה מן האברה--הרי זה תולדת מוחק, וחייב.  וכן הממרח רטייה כל שהוא, או שעווה, או זפת, וכיוצא בהן מדברים המתמרחין, עד שיחליק פנים--חייב משום מוחק.  וכן השף בידו על העור המתוח בין העמודים, חייב משום מוחק.

יא,ז  המחתך מן העור כדי לעשות קמיע, חייב:  והוא שיתכוון למידת אורכו ומידת רוחבו, ויחתוך בכוונה--הוא שהיא מלאכה; אבל אם חתך דרך הפסד, או בלא כוונה למידתו, אלא כמתעסק, או כמשחק--הרי זה פטור.  והקומט את הכנף--הרי זה תולדת מחתך, וחייב.  וכן המגרד ראשי כלונסות של ארז, חייב משום מחתך.  וכן כל חתיכה שיחתוך חרש העץ מן העצים, או חרש מתכת מן המתכות--חייב משום מחתך.  הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו, או לפתוח בו את הדלת--חייב.

יא,ח  כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה--כגון תבן, ועשבים לחים, והוצין, וכיוצא בהן--מותר לקטום אותן בשבת, מפני שאין בהן תיקון כלים.  ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן, ואף על פי שהן קשים ויבשין; ומפשח מהן כל שירצה, בין שפישח עץ גדול, בין שפישח עץ קטן.

יא,ט  הכותב שתי אותות, חייב.  והמוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותות, חייב.  הכותב אות אחת גדולה כשתיים, פטור; מחק אות אחת גדולה, ויש במקומה כדי לכתוב שתיים--חייב.  כתב אות אחת והשלים בה את הספר, חייב.  הכותב על מנת לקלקל העור, חייב--שאין חיובו על מקום הכתב, אלא על הכתב; אבל המוחק על מנת לקלקל, פטור.  נפלה דיו על גבי ספר, ומחק אותה, נפלה שעווה על גבי הפנקס, ומחק אותה--אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותייות, חייב.

יא,י  הכותב אות כפולה פעמיים, והוא שם אחד כגון רר תת גג--חייב.  והכותב בכל כתב ובכל לשון--חייב, ואפילו משני סימיונות.  [יא] הכותב אות אחת סמוך לכתב, או כתב על גבי כתב, המתכוון לכתוב חית וכתב שני זיינין, וכן כל כיוצא בזה משאר אותייות, הכותב אות אחת בארץ ואות אחת בקורה שהרי אין נהגין זה עם זה, או שכתב שתי אותייות בשני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה--פטור; כתבן בשני כותלי זווית, או בשני דפי פנקס, והן נהגין זה עם זה--חייב.

יא,יא  [יב] לקח גוויל וכיוצא בו, וכתב עליו אות אחת במדינה זו, והלך באותו היום, וכתב אות שנייה במדינה אחרת במגילה אחרת--חייב:  שבזמן שמקרבן, נהגין זה עם זה, ואין מחוסרין מעשה לקריבתן.

יא,יב  [יג] הכותב אות אחת--אף על פי שקורים ממנה תיבה שלמה, פטור.  כיצד:  כגון שכתב מם, והכול קורין אותה מעשר, או שכתבה במקום מניין, שהרי היא כמי שכתב ארבעים--הרי זה פטור.  המגיה אות אחת, ועשה אותה שתיים--כגון שחילק גג החית, ונעשית שני זיינין--חייב.  וכן כל כיוצא בזה.

יא,יג  [יד] הכותב בשמאלו, או לאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו--פטור.  איטר שכתב בימינו, שהיא לו כשמאל כל אדם--פטור; ואם כתב בשמאלו, חייב.  והשולט בשתי ידיו בשווה, וכתב בין בימינו בין בשמאלו--חייב.  קטן אוחז בקולמוס, וגדול אוחז בידו וכותב--חייב; גדול אוחז בקולמוס, וקטן אוחז בידו וכותב--פטור.

יא,יד  [טו] אין הכותב חייב--עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד, כגון דיו, ושחור, וסקרה, וקמוס, וקלקנתוס, וכיוצא בהם; ויכתוב על דבר שמתקיים הכתב עליו, כגון עור, וקלף, ונייר, ועץ, וכיוצא בהם.  אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד, כגון משקין ומי פירות, או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות, ועל כל דבר שאינו עומד--פטור.  אינו חייב--עד שיכתוב בדבר העומד, על דבר העומד; וכן אין המוחק חייב--עד שימחוק כתב העומד, מעל דבר העומד.

יא,טו  [טז] הכותב על בשרו--חייב, מפני שהוא עור:  אף על פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שנמחק.  אבל המשרט על בשרו צורת כתב, פטור.  הקורע על העור כתבנית כתב, חייב משום כותב; הרושם על העור כתבנית כתב, פטור.

יא,טז  המעביר דיו על גבי סקרה, חייב שתיים--אחת משום כותב, ואחת משום מוחק.  העביר דיו על גבי דיו, וסקרה על גבי סקרה, או סקרה על גבי דיו--פטור.

יא,יז  רושם, תולדת כותב הוא.  כיצד:  הרושם רשמים וצורות בכוחל ובששר וכיוצא בהן, כדרך שהציירין רושמים--הרי זה חייב משום כותב; וכן המוחק את הרשום לתקן--הרי זה תולדת מוחק, וחייב.

יא,יח  המשרטט כדי לכתוב שתי אותייות תחת אותו שרטוט, חייב.  חרשי העצים שמעבירין חוט של סקרה על גבי הקורה, כדי שינסור בשווה--הרי זה תולדת משרטט; וכן הגבלים שעושים כן באבנים, כדי שיפצל האבן בשווה.  ואחד המשרטט בצבע, או בלא צבע--הרי זה חייב.
 

הלכות שבת פרק יב

יב,א  המבעיר כל שהוא, חייב:  והוא, שיהא צריך לאפר; אבל אם הבעיר דרך השחתה--פטור, מפני שהוא מקלקל.  והמבעיר גדישו של חברו, או השורף דירתו--חייב, אף על פי שהוא משחית:  מפני שכוונתו להינקם משונאו, והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו; ונעשה כקורע על מתו או בחמתו, שהוא חייב, וכחובל בחברו, בשעת מריבה--שכל אלו מתקנים הן, אצל יצרן הרע.  וכן המדליק את הנר, או את העצים, בין להתחמם, בין להאיר--הרי זה חייב.  המחמם את הברזל כדי לצרפו במים--הרי זה תולדת מבעיר, וחייב.

יב,ב  המכבה כל שהוא, חייב.  אחד המכבה את הנר, ואחד המכבה את הגחלת של עץ.  אבל המכבה גחלת של מתכת, פטור:  ואם נתכוון לצרף, חייב--שכן לוטשי הברזל עושים, מחימין את הברזל עד שייעשה גחלת, ומכבין אותו במים, כדי לחסמו; וזה הוא לצרף שהעושה אותו חייב, והוא תולדת המכבה.  ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, כדי שלא יוזקו בה רבים.  הנותן שמן לתוך הנר הדלוק, חייב משום מבעיר; והמסתפק מן השמן שבנר, חייב משום מכבה.

יב,ג  דליקה שנפלה בשבת--המכבה אותה מפני איבוד הממון, חייב:  שאין איבוד הממון דוחה שבת, אלא איבוד נפשות.  לפיכך ייצאו בני אדם, כדי שלא ימותו, ויניחו האש תלהט, ואפילו שורפת כל המדינה כולה.

יב,ד  ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, כדי שלא תעבור הדליקה.  אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים--עושין מהן מחיצה, אף על פי שוודאי מתבקעין ומכבים:  שגרם כיבוי, מותר.  וכופין קערה על גבי הנר, בשביל שלא תאחוז בקורה.

יב,ה  תיבה שידה ומגדל שאחז בהן האור--מביא עור גדי וכיוצא בו מדברים שאין האור מלהטת אותן, ופורסו על הקצה שעדיין לא נשרף, כדי שלא תעבור לו האש.

יב,ו  טלית שאחז בה האור, פושטה ומתכסה בה; ואם כבתה, כבתה.  וכן ספר תורה שאחז בו האור, פושטו וקורא בו; ואם כבה, כבה.  ונותן מים, מן הצד שעדיין לא נתלית בו האור; ואם כבתה, כבתה.  שכח נר דלוק על גבי הטבלה, נוער את הטבלה והוא נופל; ואם כבה, כבה:  אבל אם הניחו מבערב--אף על פי שכבה, אסור לטלטלו.

יב,ז  נוכרי שבא לכבות--אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עלינו.  אבל קטן שבא לכבות, אין שומעין לו--והוא, שיהיה עושה על דעת אביו; אבל מדעת עצמו, אין בית דין מצווין עליו להפרישו.  ובדליקה התירו לומר, כל המכבה אינו מפסיד.

יב,ח  ההוצאה מרשות לרשות, מלאכה מאבות מלאכות היא.  ואף על פי שדבר זה, עם כל גופי תורה, מפי משה, מסיניי נאמרו--הרי הוא אומר בתורה "איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה, לתרומת הקודש; וייכלא העם, מהביא" (שמות לו,ו):  הא למדת שההבאה, מלאכה קורא אותה.  וכן למדו מפי השמועה, שהמעביר ברשות הרבים מתחילת ארבע לסוף ארבע--הרי הוא כמוציא מרשות לרשות, וחייב.

יב,ט  אין המוציא מרשות לרשות חייב, עד שיוציא כשיעור המועיל, מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד; ויעקור מרשות זו, ויניח ברשות שנייה.  אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר, או שהוציא פחות מכשיעור--פטור.  וכן המעביר מתחילת ארבע לסוף ארבע, ברשות הרבים--אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה, ויניחו בצד האחרת.

יב,י  הזורק מרשות לרשות, או המושיט--הרי זה תולדת המוציא, וחייב.  וכן הזורק או המושיט, מתחילת ארבע לסוף ארבע--הרי זה תולדת המוציא, וחייב.  והזורק כלאחר יד, פטור.

יב,יא  המוציא מקצת החפץ, מרשות משתי רשייות אלו לרשות שנייה--פטור עד שיוציא את כל החפץ כולו, מרשות זו לרשות זו.  קופה שהיא מלאה חפצים, אפילו מלאה חרדל, והוציא רובה מרשות זו לרשות זו--פטור, עד שיוציא את כל הקופה.  וכן כל הדומה לזה, שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד.  [יב] המוציא בין בימינו, בין בשמאלו, בין בתוך חיקו, או שיצא במעות צרורין לו בסדינו--חייב, מפני שהוציא כדרך המוציאין.  וכן המוציא על כתפו--חייב, אף על פי שהמשאוי למעלה מעשרה ברשות הרבים:  שכן היה משא בני קהת במשכן למעלה מעשרה, שנאמר "בכתף יישאו" (במדבר ז,ט); וכל המלאכות, ממשכן לומדין אותן.

יב,יב  [יג] אבל המוציא לאחר ידו, בפיו, ובמרפקו, באוזנו, ובשיערו, ובכיס שתפור בבגדו ופי הכיס למטה, בין בגד ובגד, בפי בגדו, במנעלו, ובסנדלו--פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין.

יב,יג  [יד] המוציא משאוי על ראשו--אם היה משאוי כבד, כגון שק מלא או תיבה ומגדל וכיוצא בהן, שהוא משים על ראשו, ותופס בידו--חייב, שכן דרך המוציאין, ונמצא כמוציא על כתפו, או בידו.  אבל אם לקח חפץ קל, כגון שהניח בגד או סכין או ספר על ראשו, והוציאו, והוא אינו אוחז בידיו--הרי זה פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין:  שאין דרך רוב העולם להוציא החפצין מונחין על ראשיהם.  המעביר חפץ מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים--אף על פי שהעבירו למעלה מראשו, חייב.

יב,יד  [טו] מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים, בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצידן; ויש לו לטלטל, בכל המרובע הזה.  ובאמה שלו, מודדין לו; ואם היה ננס באבריו, נותנין לו ארבע אמות בבינונית של כל אדם.  ומפי הקבלה אמרו, שזה שנאמר בתורה "שבו איש תחתיו" (שמות טז,כט)--שלא יטלטל חוץ למרובע זה; אלא במרובע זה, שהוא כמידת אורך האדם כשיפשוט ידיו ורגליו--בו בלבד, יש לו לטלטל.

יב,טו  [טז] היו שניים, מקצת ארבע אמות של זה לתוך ארבע אמות של זה--מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חברו; ואם היו שלושה, והאמצעי מובלע בינתיים--הוא מותר עימהן והן מותרין עימו, ושניים החיצונים אסורים זה עם זה.

יב,טז  [יז] לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים, וליתנו לחברו שעימו בתוך ארבע אמות; וכן חברו לחברו האחר שבצידו, אפילו הן מאה:  ואף על פי שהחפץ הולך כמה מילין בשבת--מותר, מפני שכל אחד מהן לא טילטל אלא בתוך ארבע אמות שלו.

יב,יז  [יח] הואיל ויש לו לאדם לטלטל, בכל המרובע שהוא ארבע אמות על ארבע אמות, נמצא מטלטל באורך אלכסונו של מרובע זה, חמש אמות ושלושה חומשי אמה.  לפיכך אין המעביר או הזורק ברשות הרבים חייב, עד שיעביר חוץ לחמש אמות ושלושה חומשי אמה.  וכל מקום שאמרנו מתחילת ארבע לסוף ארבע, או המעביר ארבע אמות חייב--הוא מתחילת האלכסון של ארבע אמות, עד סופו; ואם העביר פחות מזה, פטור.

יב,יח  [יט] נמצא כאן, שלוש מידות; כיצד:  העוקר חפץ מרשות הרבים ממקום זה, והניחו במקום אחר ברשות הרבים--אם היה בין שני המקומות עד ארבע אמות, הרי זה מותר; היה ביניהן יתר מארבע אמות ועדיין הן בתוך חמש אמות ושלושה חומשי אמה, פטור; היה ביניהן חמש אמות ושלושה חומשי אמה בשווה--הרי זה חייב, שהרי העביר החפץ חוץ לאלכסונו של מרובע.
 

הלכות שבת פרק יג

יג,א  אין המוציא מרשות לרשות או המעביר ברשות הרבים חוץ לארבע אמות, חייב--עד שיעקור מעל גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר, ויניח על גבי מקום שיש בו ארבעה על ארבעה.

יג,ב  ידו של אדם, חשובה לו כארבעה על ארבעה; לפיכך אם עקר החפץ מיד אדם העומד ברשות זו, והניחו ביד אדם אחר העומד ברשות שנייה--חייב.  וכן אם היה עומד באחת משתי רשייות אלו, ופשט ידו לרשות שנייה ועקר החפץ ממנה, או מיד אדם העומד בה, והחזיר ידו אליו--חייב:  ואף על פי שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו, הואיל והוא בידו, הרי הוא כמונח בארץ.

יג,ג  היה אוכל ויוצא מרשות לרשות, וחשב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות--חייב:  מפני שמחשבתו משימה פיו מקום, אף על פי שלא הוציא כדרך המוציאין.  וכן מי שהיה עומד באחת משתי רשייות אלו, והשתין מים או רקק ברשות שנייה--חייב:  שהרי עקר מרשות, והניח ברשות שנייה, ומחשבתו עושה אותו, כאילו עקר מעל גבי מקום.  היה עומד ברשות זו, ופי אמה ברשות שנייה, והשתין בה--פטור.

יג,ד  היה עומד באחת משתי רשייות, ופשט ידו לרשות שנייה, ונטל משם מים מעל גבי גומה מלאה מים, והוציאן--חייב:  שהמים כולן, כאילו הן מונחין על הארץ.  אבל אם היה כלי צף על גבי המים, ופירות על גבי הכלי, ופשט ידו ולקח מן הפירות, והוציא--פטור:  שהרי לא נחו הפירות על גבי הארץ, ונמצא שלא עקר מעל גבי מקום ארבעה.  ואין צריך לומר, אם היו הפירות צפין על פני המים, והוציאם--שהוא פטור.  וכן אם היה שמן על גבי המים, וקלט מן השמן, והוציאו--פטור.

יג,ה  כבר אמרנו, שאין המוציא מרשות לרשות חייב, עד שיעקור, ויניח; אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר--פטור.  לפיכך מי שהיה עומד באחת משתי רשייות, ופשט ידו לרשות שנייה וחפץ בידו, ונטל אחר ממנו; או שנתן אחר לידו חפץ, והחזיר ידו אליו:  שניהם פטורים--מפני שזה עקר, וזה הניח.

יג,ו  במה דברים אמורים, בשהייתה ידו למעלה משלושה; אבל אם הייתה ידו בתוך שלושה סמוך לארץ--הרי זה כמי שהניח בארץ, וחייב.

יג,ז  היה עומד באחת משתי רשייות אלו, ופשט חברו ידו מרשות שנייה, ונטל חפץ מיד זה העומד ברשות זו, והכניסו אצלו; או שהוציא חפץ מאצלו, והניחו ביד זה העומד:  זה העומד לא עשה כלום--שהרי חברו נתן בידו, או נטל מידו; וחברו חייב--שהרי עקר, והניח.

יג,ח  היה עומד באחת משתי רשייות אלו, ונתן חברו חפץ בידו או על גביו, ויצא באותו החפץ לרשות שנייה, ועמד שם--חייב:  מפני שעקירת גופו בחפץ שעליו, כעקירת החפץ מאותה רשות; ועמידתו באותו החפץ, כהנחת החפץ בקרקע שעמד בה.

יג,ט  לפיכך אם יצא בחפץ שבידו, או על גביו, ולא עמד ברשות שנייה, אלא חזר ונכנס והוא בידו--אפילו יצא ונכנס כל היום כולו, עד שיצא היום--פטור:  לפי שעקר, ולא הניח.  ואפילו עמד לתקן המשאוי עליו, עדיין פטור הוא--עד שיעמוד לנוח.

יג,י  [ט] וכן מי שהייתה חבילתו על כתפו--רץ בה אפילו כל היום כולו, ואינו חייב עד שיעמוד:  והוא, שיהיה רץ בה; אבל אם הלך מעט מעט--הרי זה כעוקר ומניח, ואסור.  לפיכך מי שקדש עליו היום, וחבילתו על כתפו--רץ בה עד שיגיע לביתו, וזורקה שם כלאחר יד.

יג,יא  [י] עקר חפץ מרשות הרבים, והלך בו פחות מארבע אמות ועמד, וחזר והלך פחות מארבע אמות ועמד--אפילו כל היום כולו--מותר.  במה דברים אמורים, בשעמד לנוח; אבל אם עמד לתקן משאו, הרי זה כמהלך, וכשיעמוד חוץ לארבע האמות, חייב:  והוא שיעמוד חוץ לארבע אמות, לנוח; אבל אם יעמוד לתקן משאו, עדיין הוא כמהלך, ואינו חייב, עד שיעמוד לנוח חוץ לארבע האמות.

יג,יב  [יא] היה קנה או רומח וכיוצא בו מונח על הארץ, והגביה הקצה האחד והיה הקצה השני מונח בארץ והשליכו לפניו, וחזר והגביה הקצה שהיה מונח והשליכו לפניו על דרך זו, עד שהעביר החפץ כמה מילין--פטור:  לפי שלא עקר החפץ כולו, מעל גבי הארץ.  ואם משך החפץ, וגררו על הארץ מתחילת ארבע לסוף ארבע--חייב:  שהמגלגל, עוקר הוא.

יג,יג  [יב] עקר חפץ מזווית זו להניחו בזווית אחרת, שנמצאת זו העקירה עקירה המותרת, ונמלך בדרך, והוציאו לרשות שנייה--פטור:  מפני שלא הייתה עקירה ראשונה לכך; ונמצאת כאן הנחה, בלא עקירה.  וכן העוקר חפץ והניחו על חברו כשהוא מהלך, ובעת שירצה חברו לעמוד, נוטלו מעל גבי חברו--הרי זה פטור:  שהרי יש כאן עקירה, בלא הנחה.

יג,יד  [יג] הזורק חפץ מרשות לרשות, או מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, וקודם שינוח קלטו אחר בידו, או קלטו כלב, או נשרף--פטור:  מפני שאין זו, הנחה שנתכוון לה.  לפיכך אם נתכוון בשעת זריקה לכך, חייב.

יג,טו  [יד] הזורק חפץ מרשות לרשות, והיה קשור בחבל ואגודו בידו--אם יכול למשוך החפץ אצלו, פטור:  שהרי אין כאן הנחה גמורה, ונמצא כמי שעקר ולא הניח.

יג,טז  [טו] הזורק, ונחה בתוך ידו של חברו--אם עמד חברו במקומו, וקיבלה--הזורק חייב, שהרי עקר והניח; ואם נעקר חברו ממקומו, וקיבלה--פטור.  זרק, ורץ הזורק עצמו אחר החפץ, וקיבלו בידו ברשות אחרת, או חוץ לארבע אמות--פטור:  כאילו נעקר אחר, וקיבלו--שאין ההנחה הגמורה, אלא שינוח החפץ, במקום שהיה לו לנוח, בשעת עקירה.

יג,יז  [טז] הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע--אף על פי שעבר החפץ באוויר רשות הרבים, פטור:  והוא, שיעבור למעלה משלושה; אבל אם עבר בפחות משלושה סמוך לארץ, ונח על גבי משהו--אף על פי שנעקר או נתגלגל, ויצא החפץ לרשות היחיד האחרת--הרי הוא כמי שנשאר עומד ברשות הרבים, ולפיכך חייב.

יג,יח  וכן הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים, ורשות היחיד באמצע--פטור; ואם עבר החפץ בפחות משלושה סמוך לארץ, ונח על גבי משהו--אף על פי שחזר ונתגלגל, ויצא לרשות הרבים השנייה--הרי הוא כמי שנשאר עומד ברשות היחיד, ולפיכך חייב.

יג,יט  [יז] המעביר ארבע אמות, ברשות הרבים זו עם רשות הרבים השנייה--חייב:  מפני שארבע אמות בשתי רשייות הרבים מצטרפים, מפני שלא נח החפץ ברשות שביניהן.

יג,כ  [יח] המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע--חייב, ואפילו הושיט למעלה מאוויר רשות הרבים:  שכן הייתה עבודת הלויים במשכן, מושיטין את הקרשים מעגלה לעגלה--ורשות הרבים בין שתי העגלות, וכל עגלה ועגלה רשות היחיד היא.

יג,כא  [יט] במה דברים אמורים, בשהיו שתי רשייות היחיד באורך רשות הרבים, כמו שהעגלות מהלכות ברשות הרבים, זו אחר זו; אבל אם היו שתי הרשייות בשני צידי רשות הרבים--אף המושיט מרשות היחיד זו לרשות היחיד שכנגדה, פטור.

יג,כב  [כ] שכח ופשט ידו והיא מלאה פירות, והוציאה מחצר זו להכניסה לחצר שבצידה, ונזכר קודם שיכניס, והרי ידו תלויה באוויר רשות הרבים--מותר להחזירה אליו, לחצרו; אבל להכניסה לאותה חצר שנייה, אסור, כדי שלא יעשה מחשבתו, שחשב בשעת שגגה.  ואם הוציא ידו במזיד, הרי זה אסור להחזירה אצלו; אלא קנסו אותו, שתהא ידו תלויה עד שתחשך.

יג,כג  [כא] המתכוון לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים, ונח החפץ בסוף ארבע--חייב:  שהרי נעשה שיעור המלאכה, ונעשת מחשבתו--שהדבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף שמונה, עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל השמונה.  אבל אם נתכוון לזרוק ארבע, ונח החפץ בסוף שמונה--פטור:  לפי שנח במקום שלא חישב שתעבור בו, וכל שכן שתנוח; לפיכך אם חישב בעת זריקה, שינוח החפץ בכל מקום שירצה--חייב.

יג,כד  [כב] זרק לתוך ארבע אמות, ונתגלגל חוץ לארבע אמות--פטור.  זרק חוץ לארבע אמות, ונתגלגל לתוך ארבע אמות--אם נח על גבי משהו חוץ לארבע אמות ואחר כך נתגלגל ונכנס, חייב; ואם לא נח כלל, הרי זה פטור.
 

הלכות שבת פרק יד

יד,א  איזו היא רשות הרבים--מדברות ויערים ושדות, ודרכים המפולשין להן:  ובלבד שיהיה רוחב הדרך שש עשרה אמה, ולא תהיה עליו תקרה.  ואי זו היא רשות היחיד--תל שגבוה עשרה טפחים, ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על כן; וכן חריץ שהוא עמוק עשרה, ורחב ארבעה על ארבעה או יתר על כן; וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות, גובהן עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יתר על כן, אפילו יש בה כמה מילין, אם הוקף לדירה כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה; ומבואות שיש להן שלושה כתלים, ולחי ברוח רביעית; וכן חצר ודיר וסהר, שהוקפו לדירה:  כולן, רשות היחיד גמורה הן.

יד,ב  אפילו כלים, כגון ספינה או מגדל של עץ וכוורת וכיוצא בהן--אם יש בהן ארבעה על ארבעה בגובה עשרה, או יתר על זה--הרי הן רשות היחיד גמורה.

יד,ג  עובי הכתלים של רשות היחיד, כרשות היחיד--לאחרים עושה מחיצה, לעצמו לא כל שכן.  אוויר רשות היחיד, כרשות היחיד; ורשות היחיד, אווירה כרשות היחיד עד לרקיע.  אבל אוויר רשות הרבים--אינו כרשות הרבים, אלא עד עשרה טפחים; ולמעלה מעשרה באוויר רשות הרבים, מקום פטור הוא.

יד,ד  [תחילת א] ארבע רשייות לשבת--רשות היחיד, ורשות הרבים, וכרמלית, ומקום פטור.  [ד] איזו היא כרמלית--תל שיש בו ארבעה על ארבעה או יתר על כן, וגובהו משלושה ועד עשרה, שהכרמלית אינה תופסת אלא עד עשרה, ואין רוחבה פחות מארבעה על ארבעה; וכן חריץ שיש בו ארבעה על ארבעה או יתר על כן, ועמוק משלושה עד עשרה; וכן מקום שהוקף בארבע מחיצות, גובהן משלושה ועד עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יתר על כן; וכן קרן זווית הסמוכה לרשות הרבים, והוא המקום שמוקף שלוש מחיצות, והרוח הרביעית רשות הרבים, כגון מבוי שאין לו לחי או קורה ברוח רביעית; וכן הימים והבקעה, בין בימות החמה בין בימות הגשמים:  כל אלו, כרמלית הן.

יד,ה  אוויר הכרמלית, הרי הוא ככרמלית עד עשרה טפחים; ולמעלה מעשרה באוויר הכרמלית, הרי הוא מקום פטור.  לפיכך מעל פני המים שבימים ושבנהרות, עד עשרה טפחים באוויר כרמלית; ולמעלה מעשרה, מקום פטור.  אבל כל העומק המלא מים, הרי הוא כקרקע עבה.  [ו] בור שבכרמלית--הרי הוא ככרמלית, אפילו עמוק מאה אמה ורחב מאה אמה.

יד,ו  רשות הרבים שהייתה עליה תקרה, או שאין ברוחבה שש עשרה אמה--הרי היא ככרמלית.  איצטבה שבין העמודים העומדים ברשות הרבים, הרי היא ככרמלית; וצידי רשות הרבים, ככרמלית.  אבל בין העמודים--הואיל ורבים דורסין ביניהן, הרי הן רשות הרבים.

יד,ז  איזה הוא מקום פטור--מקום שיש בו פחות מארבעה על ארבעה, וגובהו שלושה עד לרקיע:  שכל פחות משלושה, הרי הוא כארץ.  אפילו קוצים וברקונים, או גללים ברשות הרבים, גובהן שלושה, ואין בהן ארבעה על ארבעה--הרי הן מקום פטור.  וכן חריץ שאין בו ארבעה על ארבעה, ועומקו משלושה עד התהום, וכן מקום המוקף שאין בו ארבעה על ארבעה, אפילו היה אורכו אלף מיל, ורוחבו ארבעה פחות שעורה, וגובהו משלושה ומעלה--הרי זה מקום פטור.  וכן אוויר רשות הרבים או אוויר כרמלית, למעלה מעשרה--הרי הוא מקום פטור.

יד,ח  מקום שיש בגובהו תשעה טפחים מצומצמות, לא פחות ולא יתר, ברשות הרבים--הרי הוא כרשות הרבים:  ואין משגיחין על מידת אורכו ומידת רוחבו, בין רחב בין קצר--מפני שרבים מכתפין עליו.  אבל אם היה יתר על תשעה, או פחות--אם היה בו ארבעה על ארבעה או יתר, הרי הוא כרמלית; ואם אין בו ארבעה על ארבעה, הרי הוא מקום פטור.  [ט] גג הסמוך לרשות הרבים, בתוך עשרה טפחים--הואיל ורבים מכתפין עליו, אסור לטלטל בגג, עד שיעשה לו סולם קבוע להתירו.

יד,ט  עמוד ברשות הרבים, גבוה עשרה ורחב ארבעה--הרי זה רשות היחיד.  נעץ בגובהו יתד כל שהוא, אפילו אינה גבוהה שלושה--הואיל וראוי לתלות ביתד ולהשתמש בו, הרי זה ממעטו ונעשה כרמלית, ואין מודדין לו, אלא מן היתד ולמעלה:  ואפילו מילאהו כולו יתדות, הרי זה נתמעט גובהו, שהרי תולין באותן היתדות, ומשתמשים בהן.

יד,י  חורי רשות היחיד, הרי הן כרשות היחיד; אבל חורי רשות הרבים--אינם כרשות הרבים, אלא הרי הן כפי מידתן.  כיצד:  חור בצד רשות הרבים--אם יש בו ארבעה על ארבעה וגבוה עשרה, הרי זה רשות היחיד; ואם אין גבוה עשרה, הרי זה כרמלית.  ואם אין בו ארבעה על ארבעה, הרי זה מקום פטור:  והוא, שגבוה שלושה--שכל פחות משלושה, הרי הוא כארץ.

יד,יא  רשות היחיד ומקום פטור, מותר לטלטל בכולן--אפילו היה אורך כל אחת משתיהן כמה מילין, מטלטל בכולה.  אבל רשות הרבים והכרמלית--אין מטלטלין בהן, אלא בארבע אמות:  ואם העביר, או הושיט, או זרק חוץ לארבע אמות--ברשות הרבים, חייב.  ובכרמלית, פטור--שאיסור הכרמלית מדבריהם מפני שהיא דומה לרשות הרבים, שמא תתחלף ברשות הרבים.  לפיכך אם לא היה צריך לגוף ההוצאה, כגון שהעביר קוץ בכרמלית כדי שלא יוזקו בו רבים--הרי זה מותר, ואפילו העבירו כמה אמות; וכן כל כיוצא בזה.

יד,יב  כשם שמותר לטלטל בכל מקום פטור--כך מותר להכניס ממנו לרשות היחיד, או לרשות הרבים, ואין צריך לומר לכרמלית; ומוציאין לו מרשות היחיד, ומרשות הרבים, ואין צריך לומר מן הכרמלית.

יד,יג  כשם שאסור לטלטל בכל הכרמלית--כך אסור להוציא ממנה לרשות היחיד, או לרשות הרבים, או להכניס לכרמלית מרשות היחיד, או מרשות הרבים; ואם הוציא או הכניס, פטור.

יד,יד  המוציא מרשות היחיד לרשות היחיד, או מרשות הרבים לרשות הרבים, וכרמלית באמצע--פטור; וכן המושיט או הזורק מזו לזו, וכרמלית באמצע--פטור.  המוציא חפץ מרשות הרבים לכרמלית והניחו שם, וחזר ועקרו מכרמלית והכניסו לרשות היחיד, או שהוציאו מרשות היחיד לכרמלית והניחו שם, וחזר ועקרו מכרמלית והוציאו לרשות הרבים--הרי זה פטור.

יד,טו  המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ועבר על מקום פטור ביניהן בהליכתו--חייב, שהמהלך אינו כעומד; ואין צריך לומר, בזורק שעבר החפץ במקום פטור--שאינו חשוב כמי שנח שם.  היה עומד במקום פטור, ונטל חפץ מרשות היחיד, או מאדם העומד שם, והניחו ברשות הרבים, או ביד אדם העומד שם--פטור; וכן אם הכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, ועמד במקום פטור--פטור.

יד,טז  עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה, ואין בעיקרו ארבעה, ואין בגובה הקצר שלו שלושה--הרי הוא רשות היחיד; ואם זרק מרשות הרבים, ונח על גביו--חייב.  תל המתלקט גובה עשרה טפחים מתוך אורך ארבע אמות, הרי הוא רשות היחיד; ואם זרק מרשות הרבים, ונח על גביו--חייב.

יד,יז  נעץ קנה ברשות היחיד, אפילו גבוה מאה אמה, וזרק מרשות הרבים, ונח על גביו--חייב:  שרשות היחיד, עולה עד לרקיע.  אילן שהוא עומד ברשות היחיד, ונופו נוטה לרשות הרבים, וזרק ונח על נופו--פטור:  שאין הנוף, הולך אחר העיקר.

יד,יח  נעץ קנה ברשות הרבים, ובראשו טרסקל, וזרק ונח על גביו--פטור:  שאין רשות הרבים, אלא עד עשרה.  הזורק ארבע אמות ברשות הרבים, ונח החפץ בכותל, כגון שזרק חלב או בצק, ונדבק בכותל--אם נדבק למעלה מעשרה טפחים--כזורק באוויר, שלמעלה מעשרה ברשות הרבים מקום פטור הוא; נדבק למטה מעשרה טפחים--כזורק בארץ, וחייב.  זרק למעלה מעשרה, ונח בחור כל שהוא--פטור.

יד,יט  זרק קנה או רומח מרשות היחיד, ונתקע ברשות הרבים כשהוא עומד--פטור, שהרי מקצתו במקום פטור.  זרק כלי מרשות היחיד לרשות הרבים, והיה אותו כלי גדול, ויש בו ארבעה על ארבעה בגובה עשרה--פטור:  מפני שכלי זה רשות היחיד גמורה, ונמצא כמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד.

יד,כ  בור תשעה ברשות הרבים, ועקר חוליה מקרקעיתו והשלימו לעשרה--אף על פי שעקירת החפץ ועשיית המחיצה באין כאחת, פטור:  מפני שלא הייתה המחיצה עשרה, בתחילה.  היה הבור עשרה, והשליך לו חוליה, ומיעטו מעשרה--פטור, שהרי הנחת החפץ וסילוק המחיצה באין כאחת.

יד,כא  הזורק דף, ונח על גבי יתדות ברשות הרבים, ונעשה רשות היחיד, אפילו היה כלי על גבי הדף--פטור, שהרי עשיית המחיצה עם ניחת הכלי באין כאחת.

יד,כב  בור שהוא עמוק עשרה ורחב שמונה ברשות הרבים, וזרק מחצלת מרשות הרבים, וחילקה הבור ברוחבו לשניים--פטור:  שהרי עם הנחת הכלי בטלו המחיצות, ונעשה כל מקום מהן פחות מארבעה על ארבעה.

יד,כג  בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחב ארבעה, מלא מים, וזרק לתוכו חפץ, ונח על גבי המים--חייב, שאין המים מבטלין המחיצות; היה מלא פירות, וזרק לתוכו--פטור, שהרי מיעטו הפירות את שיעורו.

יד,כד  רקק מים שהוא עובר ברשות הרבים, ורבים מהלכין בו--אם אין בעומקו עשרה טפחים, הרי הוא כרשות הרבים, בין שהיה רחב אפילו ארבע אמות, בין שלא היה ברוחבו ארבעה טפחים:  שהרי רוב העם מדלגין עליו, ואין מהלכין בתוכו, הואיל ואין בעומקו עשרה, הרי הוא רשות הרבים.  ואם יש בעומקו עשרה או יתר, הרי הוא כרמלית כשאר הימים--והוא שיש ברוחבו ארבעה טפחים או יתר על כן, שאין כרמלית פחותה מארבעה.
 

הלכות שבת פרק טו

טו,א  עומד אדם ברשות הרבים, ומטלטל ברשות היחיד כולה.  ועומד ברשות היחיד, ומטלטל ברשות הרבים:  ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע אמות; ואם הוציא--פטור, מפני שהוא ברשות אחרת.  וכן עומד אדם ברשות היחיד, ופותח ברשות הרבים; ברשות הרבים, ופותח ברשות היחיד.  בהמה שהייתה בחוץ, וראשה בפנים--אובסין אותה; ובגמל--עד שיהא ראשו ורובו בפנים, הואיל וצווארו ארוך.

טו,ב  לא יעמוד אדם ברשות היחיד, וישתה ברשות הרבים; ברשות הרבים, וישתה ברשות היחיד:  אלא אם כן הכניס ראשו ורובו, למקום שהוא שותה.  במה דברים אמורים, בשהיה שותה בכלים נאים שהוא צריך להן--גזירה, שמא יוציאם; אבל אם היו כלים שאינן נאים, שאינו צריך להן, או שהיה הבור בכרמלית, אף על פי שהכלים נאים--מכניס ראשו בלבד ושותה במקומו, ואף על פי שלא הכניס ראשו ורובו.

טו,ג  עומד אדם ברשות הרבים, וקולט מן האוויר מן המים המקלחין מן הצינור או מן הכותל, ושותה:  ובלבד שלא ייגע בצינור או בכותל, ויקלוט מעל גבן.  ואם נגע--אם היה מקום שנגע בו למעלה מעשרה, בפחות משלושה סמוך לגג--הרי זה אסור, שנמצא כעוקר מעל הגג שהוא רשות היחיד; וכן אם היה בצינור ארבעה על ארבעה, בין שהיה הצינור בתוך עשרה בין שהיה למעלה מעשרה, וקלט ממנו מים--הרי זה אסור.  ולמה אינו חייב--מפני שלא נחו המים, אלא הרי הן נזחלין והולכין.

טו,ד  זיז שלפני החלון יוצא באוויר שעל רשות הרבים--אם היה למעלה מעשרה טפחים--מותר להשתמש עליו, שאין רשות הרבים תופסת אלא עד עשרה טפחים; לפיכך מותר להשתמש בכל הכותל, עד עשרה טפחים התחתונים.

טו,ה  במה דברים אמורים, בשהיה זיז אחד יוצא באוויר; אבל אם היו יוצאים בכותל שני זיזין, זה למטה מזה--אף על פי ששניהם למעלה מעשרה--אם יש בזיז העליון שלפני החלון רוחב ארבעה על ארבעה, אסור להשתמש עליו:  מפני שהוא רשות בפני עצמו, והזיז שתחתיו רשות אחרת; ואסרו זה על זה, שאין שתי רשייות משתמשות ברשות אחת.

טו,ו  אין בעליון ארבעה, ואין בתחתון ארבעה--משתמש בשניהן; וכן בכל הכותל, עד עשרה טפחים התחתונים.  היה בתחתון ארבעה, והעליון אין בו ארבעה--אינו משתמש בעליון, אלא כנגד חלונו בלבד; אבל בשאר הזיז שבשני צדדי החלון, אסור להשתמש, מפני זה שתחתיו, שחלק רשות לעצמו.

טו,ז  כל זיז היוצא על אוויר רשות הרבים שמותר להשתמש עליו--כשהוא משתמש בו, אין נותנין עליו ואין נוטלין ממנו אלא כלי חרס וזכוכית וכיוצא בהן, שאם ייפלו לרשות הרבים, יישברו; אבל שאר כלים ואוכלין, אסור--שמא ייפלו לרשות הרבים, ויביאם.

טו,ח  שני בתים בשני צידי רשות הרבים, זורק מזו לזו למעלה מעשרה--והוא שיהיו שניהם שלו, או שיהיה ביניהם עירוב; ואפילו בגדים וכלי מתכות, מותר לזרוק.  ואם היו זה למעלה מזה, ולא היו בשווה--אסור לזרוק בגד וכיוצא בו, שמא ייפול ויביאנו; אבל כלי חרס וכיוצא בהן, זורק.

טו,ט  בור ברשות הרבים, וחלון על גביו--הבור וחוליתו מצטרפים לעשרה, וממלאין ממנו בשבת.  במה דברים אמורים, בשהיה סמוך לכותל בתוך ארבעה טפחים, שאין אדם יכול לעבור שם.  אבל אם היה מופלג--אין ממלאין ממנו, אלא אם כן הייתה חוליתו גבוהה עשרה:  שנמצא הדלי--כשייצא מן החוליה, ייצא למקום פטור.

טו,י  אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה, וחלון על גבה--שופכין לה מים בשבת.  במה דברים אמורים, באשפה של רבים, שאין דרכה להתפנות; אבל של יחיד, אין שופכין עליה--שמא תתפנה, ונמצאו שופכין כדרכן ברשות הרבים.

טו,יא  אמת המים שהיא עוברת בחצר--אם יש בגובהה עשרה טפחים, וברוחבה ארבעה או יתר על כן עד עשר אמות--אין ממלאין ממנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה, גבוהה עשרה טפחים, בכניסה וביציאה; ואם אין בגובהה עשרה, או שאין ברוחבה ארבעה--ממלאין ממנה, בלא מחיצה.

טו,יב  היה ברוחבה יתר מעשר אמות, אף על פי שאין בגובהה עשרה--אין ממלאין ממנה, עד שיעשה לה מחיצה:  שכל יתר על עשר פרצה היא, ומפסדת המחיצות.  ומה הוא לטלטל בכל החצר:  אם נשאר מצד הפרצה פס מכאן ופס מכאן בכל שהוא, או פס רחב ארבעה טפחים מרוח אחת--מותר לטלטל בכל החצר, ואין אסור אלא למלאות מן האמה בלבד.  אבל אם לא נשאר פס כלל--אסור לטלטל בכל החצר, שהרי נפרצה חצר לים שהוא כרמלית.

טו,יג  והיאך מעמידין את המחיצה במים:  אם הייתה למעלה מן המים, צריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים, ואם הייתה המחיצה כולה בתוך המים, צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים--כדי שיהיו המים שבחצר מובדלין; ואף על פי שאין המחיצה מגעת עד הקרקע, הואיל ויש בה עשרה טפחים, הרי זו מותרת.  ולא התירו מחיצה תלויה, אלא במים בלבד:  מפני שאיסור הטלטול במים מדבריהם, הקלו במחיצתו, שאינה אלא כדי לעשות היכר.

טו,יד  אמת המים העוברת בין החצרות, והחלונות פתוחות אליה--אם אין בה כשיעור, משלשלין דלי מן החלונות וממלאים ממנה בשבת.  במה דברים אמורים, בשאינה מופלגת מן הכותל שלושה; אבל אם הייתה מופלגת שלושה, אין ממלאים ממנה, אלא אם כן היו פסין יוצאין מן הכתלים מכאן ומכאן, שנמצאת האמה כאילו היא עוברת בתוך החצר.

טו,טו  כצוצטרה שהיא למעלה מן הים, וחלון בתוכה על גבי המים--אין ממלאים ממנה בשבת, אלא אם כן עשו מחיצה עשרה טפחים גבוהה על גבי המים כנגד החלון שבכצוצטרה, או תהיה המחיצה יורדת מן הכצוצטרה כנגד המים, ורואין אותה כאילו ירדה ונגעה עד המים.  וכשם שממלאין מזו שעשו לה מחיצה, כך שופכין ממנה על הים--שהרי על הכרמלית הן שופכין.

טו,טז  חצר שהיא פחותה מארבע אמות על ארבע אמות--אין שופכין בתוכה מים בשבת, מפני שהן יוצאין לרשות הרבים במהרה.  לפיכך צריך לעשות גומה מחזקת סאתיים בתוך החצר, או ברשות הרבים בצד החצר, כדי שיהיו המים נקבצים לתוכה; וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ, כדי שלא תיראה העוקה הזאת מרשות הרבים.  והחצר והאכסדרה, מצטרפין לארבע אמות; וכמה הוא המקום שמחזיק סאתיים, חצי אמה על חצי אמה ברום שלושה חומשי אמה.

טו,יז  הייתה העוקה פחותה מסאתיים, שופכין לה מלואה; הייתה סאתיים, שופכין לה אפילו שישים סאה של מים, ואף על פי שהמים יתגברו, ויפוצו מעל הגומה לחוץ.  במה דברים אמורים, בימות הגשמים, שהחצרות מתקלקלות וסתם צינורות מקלחין, ולא יבואו הרואים לומר שזה משתמש והמים יוצאים מכוחו לרשות הרבים.  אבל בימות החמה--אם הייתה מחזקת סאתיים, אין שופכין לה אלא סאתיים; הייתה פחותה מסאתיים, אין שופכין לה כל עיקר.

טו,יח  ביב ששופכין לו מים, והן נזחלין והולכין תחת הקרקע ויוצאין לרשות הרבים, וכן צינור ששופכין על פיו מים, והן נזחלין על הכותל ויורדין לרשות הרבים--אפילו היה אורך הכותל או אורך הדרך שתחת הארץ מאה אמה, אסור לשפוך על פי הביב או על פי הצינור, מפני שהמים יוצאין מכוחו לרשות הרבים; אלא שופך חוץ לביב, והן יורדין לביב.

טו,יט  במה דברים אמורים, בימות החמה; אבל בימות הגשמים, שופך ושונה ואינו נמנע, שסתם צינורות מקלחין הן, ואדם רוצה שייבלעו המים במקומן.  היה שופך על פי הביב, והמים יוצאין לכרמלית--הרי זה מותר, ואפילו בימות החמה:  שלא גזרו על כוחו בכרמלית.  לפיכך מותר לשפוך על כותל הספינה, והם יורדין לים.

טו,כ  לא ימלא מן הספינה, אלא אם כן עשה מקום ארבעה על ארבעה יוצא מן הספינה על הים.  במה דברים אמורים, בשהיה בתוך עשרה; אבל אם היה למעלה מעשרה מן הים, מוציא זיז כל שהוא וממלא, שהרי דרך מקום פטור ממלא, ואינו צריך לזיז זה אלא משום היכר.

טו,כא  הקורא בספר בכרמלית, ונתגלגל מקצת הספר לרשות הרבים ומקצתו בידו--אם נתגלגל חוץ לארבע אמות, הופכו על הכתב ומניחו:  גזירה--שמא יישמט כולו מידו, ויעבירנו ארבע אמות.  נתגלגל לתוך ארבע אמות, גוללו אצלו; וכן אם נתגלגל לרשות היחיד, גוללו אצלו.  היה קורא ברשות היחיד, ונתגלגל לרשות הרבים--אם נח בה, הופכו על הכתב; ואם לא נח אלא היה תלוי באוויר רשות הרבים ולא הגיע לארץ, גוללו אצלו.

טו,כב  המעביר קוץ כדי שלא יוזקו בו רבים--אם היה ברשות הרבים, מוליכו פחות פחות מארבע אמות; ואם היה בכרמלית, מוליכו כדרכו אפילו מאה אמה.  וכן מת שהסריח ונתבזה יתר מדיי, ולא יכלו שכנים לעמוד עימו--מוציאין אותו מרשות היחיד לכרמלית.  היורד לרחוץ בים, כשהוא עולה--מנגב עצמו, שמא יעביר מים שעליו ארבע אמות בכרמלית.
 

הלכות שבת פרק טז

טז,א  מקום שלא הוקף לדירה אלא שיהיה תשמישו לאוויר--כגון גינות ופרדסים, וכגון המקיף מקום מן הארץ לשומרו, וכיוצא בהן--אם יש בגובה המחיצות עשרה טפחים או יתר, הרי הוא כרשות היחיד לחייב המוציא והזורק והמושיט ממנו לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכו.  ואין מטלטלין בכולו, אלא אם כן יש בו בית סאתיים או פחות; אבל אם היה בו יתר על בית סאתיים, אסור לטלטל בו אלא בארבע אמות ככרמלית.

טז,ב  וכן עמוד שגבוה עשרה ורחב בית סאתיים, מטלטלין על כולו; היה רחב על בית סאתיים, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות.  סלע שבים--היה גבוה פחות מעשרה--מטלטלין מתוכו לים, ומן הים לתוכו:  שהכול כרמלית.  היה גבוה עשרה--אם רוחבו מארבעה טפחים עד בית סאתיים, הואיל ומותר לטלטל בכולו, אין מטלטלין לא מתוכו לים, ולא מן הים לתוכו.  היה יתר מבית סאתיים--אף על פי שהוא רשות היחיד, הואיל ואסור לטלטל בו אלא בארבע אמות ככרמלית, הרי זה מותר לטלטל מתוכו לים, ומן הים לתוכו:  שזה דבר שאינו מצוי הוא, ולא גזרו בו.

טז,ג  כמה היא בית סאה, חמישים אמה על חמישים אמה; נמצא בית סאתיים, מקום שיש בשיבורו חמשת אלפים אמה.  וכל מקום שיש בו כמידה הזאת--בין שהיה מרובע שהוא שבעים ושיירים על שבעים ושיירים, בין שהיה עגול, בין שאר הצורות--הרי זה נקרא בית סאתיים.

טז,ד  מקום שלא הוקף לדירה שיש בו בית סאתיים--אם היה אורכו כשניים ברוחבו כדי שיהיה מאה על חמישים כחצר המשכן, מותר לטלטל בכולו; אבל אם היה אורכו יתר על שניים ברוחבו אפילו אמה אחת, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות:  שלא עשו בית סאתיים שתשמישו לאוויר כשאר החצרות, אלא מחצר המשכן.

טז,ה  מקום שהוקף שלא לשם דירה--אם פרץ בו פרצה יתר על עשר אמות בגובה עשרה טפחים, וגדרה לשם דירה--מותר לטלטל בכולו; ואפילו פרץ אמה וגדרה לשם דירה, ופרץ אמה וגדרה לשם דירה, עד שהשלימה ליתר מעשר--מותר לטלטל בכולו, אף על פי שיש בו כמה מילין.

טז,ו  מקום יתר מבית סאתיים שהוקף לדירה--אם נזרע רובו--הרי הוא כגינה, ואסור לטלטל בכולו.  נזרע מיעוטו--אם נזרע ממנו בית סאתיים, מותר לטלטל בכולו; ואם היה המקום הזרוע יתר מבית סאתיים, אסור לטלטל בכולו.  ניטע רובו--הרי הוא כחצר, ומותר לטלטל בכולו.  נתמלא מים, אפילו היו עמוקים הרבה--אם היו ראויין לתשמיש, הרי הן כנטעים ומותר לטלטל בכולו; ואם אינן ראויין, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות.

טז,ז  מקום שהוקף שלא לשם דירה שיש בו בית שלוש סאין, וקירו בו בית סאה--קירויו מתירו, שפי תקרה יורד וסותם.

טז,ח  נפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו--חצר מותרת כשהייתה; והקרפף אסור כשהיה, שאין אוויר החצר מתירו.

טז,ט  [ח] היה יתר מבית סאתיים, ובא למעטו באילנות--אינו מיעוט.  בנה בו עמוד בצד הכותל גבוה עשרה, ורחב שלושה או יתר--הרי זה מיעוט; פחות משלושה--אינו מיעוט, שכל פחות משלושה כלבוד הוא.  וכן אם הרחיק מן הכותל שלושה, ועשה מחיצה--מיעט; פחות משלושה, לא עשה כלום.

טז,י  [ט] טח את הכותל בטיט--אף על פי שאינו יכול לעמוד בפני עצמו, הרי זה מיעוט.  הרחיק מן התל שלושה, ועשה מחיצה--הועיל; עשה מחיצה על שפת התל, אינו מועיל, שהעושה מחיצה על גבי מחיצה, אינו מועיל.  נבלעה מחיצה התחתונה, והרי העליונה קיימת--הואיל ונעשת העליונה לשם דירה, והרי אין שם נראה אלא היא--הרי זה הועיל, ומותר לטלטל בכולה.

טז,יא  [י] רחבה שאחורי בתים, יתרה על בית סאתיים--אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, ואפילו היה פתח הבית פתוח לתוכה; ואם פתח הפתח לשם, ואחר כך הקיפה--הרי זו כמוקפת לדירה, ומותר לטלטל בכולה.

טז,יב  [יא] רחבה הפתוחה למדינה מצד אחד, ומצד אחד פתוחה לשביל המגיע לנהר--עושה לה לחי מצד המדינה, ויהיה מותר לטלטל בכולה, ומתוכה למדינה, ומן המדינה לתוכה.

טז,יג  [יב] יחיד ששבת בבקעה, ועשה מחיצה סביב לו--אם יש בה עד בית סאתיים, מותר לטלטל בכולה; ואם הייתה יתר על בית סאתיים, אינו מטלטל בה אלא בארבע אמות.  וכן, אם היו שניים.  אבל שלושה ישראליים או יתר עליהן ששבתו בבקעה--הרי הן שיירה, ומותר להם לטלטל בכל צורכן, אפילו כמה מילין:  והוא שלא יישאר מן המחיצה שהקיפו, בית סאתיים פנוי בלא כלים; אבל אם נשאר בית סאתיים פנוי בלא כלים, ולא היו צריכים לו--אסורים לטלטל בכל המחיצה, אלא בארבע אמות.  ואין הקטן משלים לשיירה.

טז,יד  [יג] שלושה שהקיפו כדי צורכן וקנו שביתה, ואחר כך מת אחד מהן--הרי הם מותרין לטלטל בכולה; קנו שניים שביתה ביתר מבית סאתיים, ואחר כך בא להם שלישי--אסורין לטלטל אלא בארבע אמות, כשהיו קודם שיבוא זה:  שהשביתה היא הגורמת, לא הדיורין.

טז,טו  [יד] שלושה מקומות המוקפין שלא לשם דירה זה בצד זה ופתוחים זה לזה, שניים החיצונים רחבים והאמצעי קצר, שנמצאו לשניים החיצונים פסין מכאן ומכאן, והיה יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה--נעשו כשיירה, ונותנין להם כל צורכן.  היה האמצעי רחב ושניים החיצונים קצרים, שנמצא האמצעי בפסין משני רוחותיו--הרי הוא מובדל משניים החיצונים; לפיכך אם שבת יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה, אין נותנין להן כל צורכן, אלא כל אחד ואחד, יש לו בית סאתיים במקומו.  היה יחיד בזה ויחיד בזה ושניים באמצעי, או שניים בזה ושניים בזה ואחד באמצעי--נותנין להן כל צורכן.

טז,טז  [טו] כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, אינה מחיצה; וכל מחיצה שאינה עשויה לנחת, אינה מחיצה; וכל מחיצה שאינה עשויה אלא לצניעות בלבד, אינה מחיצה.  וכל מחיצה שאין בגובהה עשרה טפחים או יתר, אינה מחיצה גמורה; גידור חמישה ומחיצה חמישה, מצטרפין.

טז,יז  [טז] כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד, אינה מחיצה.  אבל אם היה פרוץ כעומד, הרי זו מותרת--ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות, פרצה שהיא יתר על עשר אמות.  אבל עשר אמות, הרי היא כפתח; ואם היה לפרצה זו צורת פתח, אף על פי שיש בה יותר מעשר, אינה מפסדת המחיצה--והוא, שלא יהא הפרוץ מרובה.

טז,יח  [יז] במה דברים אמורים, בזמן שהפרצות משלושה טפחים ומעלה; אבל אם היו הפרצות, כל פרצה מהן פחותה משלושה--הרי זו מותרת, ואף על פי שהפרוץ מרובה על העומד:  שכל פחות משלושה, הרי הוא כלבוד.

טז,יט  [יח] כיצד:  הרי שהקיף בקנים, ואין בין קנה לחברו שלושה טפחים, או שהקיף בחבלים, ואין בין חבל לחברו שלושה טפחים--הרי זו מחיצה גמורה, אף על פי שהיא שתי בלא ערב, או ערב בלא שתי.  וצריך שיהיה גובה הקנה עשרה, או שיהיה מן הארץ עד סוף עובי החבל העליון עשרה אם הקיף בחבלים--שאין מחיצה פחותה מעשרה.  וכל השיעורין האלו, הלכה למשה מסיניי הן.

טז,כ  [יט] צורת הפתח האמורה בכל מקום--היא אפילו קנה וכיוצא בו מכאן, וקנה מכאן, וקנה על גביהן:  גובה שני הלחיים, עשרה טפחים או יתר; והקנה וכיוצא בו שעל גביהן, אף על פי שאינו נוגע בשני הלחיים אלא יש ביניהן כמה אמות, הואיל וגובה הלחיים עשרה, הרי זו צורת הפתח.  וצורת הפתח שאמרו--צריכה שתהא בריאה לקבל דלת, אפילו דלת של קש.

טז,כא  [כ] פתח שצורתו כיפה--אם יש באורך רגלי הכיפה עשרה טפחים, הרי זה צורת פתח; וצורת פתח שעשה אותה מן הצד--אינה כלום, שאין דרך הפתחים להיות בקרן זווית אלא באמצע.

טז,כב  [כא] בכול עושין מחיצה--בין בכלים, בין באוכלים, בין באדם; אפילו בבהמה, ושאר מיני חיה ועוף--והוא שיהיו כפותים, כדי שלא ינודו.

טז,כג  [כב] מחיצה העומדת מאליה, הרי זו כשרה.  ומחיצה הנעשית בשבת, הרי זו מחיצה; ואם נעשת בשגגה, מותר לטלטל בה באותה שבת--והוא, שתיעשה שלא לדעת המטלטל.  אבל אם נתכוון אדם לזו המחיצה שתיעשה בשבת כדי לטלטל בה, אף על פי שעשה אותה העושה בשגגה, וכן אם נעשת במזיד, אף על פי שלא נתכוון זה לטלטל בה--הרי זה, אסור לטלטל בה.

טז,כד  [כג] מותר לעשות מחיצה של בני אדם בשבת, שיעמוד זה בצד זה, ובלבד שלא יידעו אלו העומדין, שבשביל לעשותן מחיצה הועמדו; ולא יעמיד אותן אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו, אלא יעמיד אותן אחר שלא לדעתו.

טז,כה  [כד] אילן שהוא מסך על הארץ--אם אין נופו גבוה מן הארץ שלושה טפחים--ממלא בין בדיו ועליו תבן וקש וכיוצא בהן, וקושרן בארץ, עד שיעמוד ברוח מצויה ולא יתנדנד, ומטלטל תחת כולו:  והוא שיהיה תחתיו, עד בית סאתיים; אבל אם היה יתר מבית סאתיים, אין מטלטלין תחתיו אלא בארבע אמות, מפני שתחתיו, מקום שלא הוקף לדירה הוא.
 

הלכות שבת פרק יז

יז,א  מבוי שיש לו שלושה כתלים, הוא הנקרא מבוי סתום; ומבוי שיש לו שני כתלים בלבד זה כנגד זה, והעם נכנסין ברוח זו ויוצאין בשכנגדה--הוא הנקרא מבוי מפולש.

יז,ב  היאך מתירין מבוי הסתום--עושה לו ברוח רביעית לחי אחד, או עושה עליו קורה, ודייו.  ותיחשב אותה קורה, או אותו לחי, כאילו סתם רוח רביעית, וייעשה רשות היחיד ויהיה מותר לטלטל בכולו:  שדין תורה, בשלוש מחיצות בלבד מותר לטלטל, ומדברי סופרים היא, הרוח הרביעית; ולפיכך דיי לה בלחי, או קורה.

יז,ג  והיאך מתירין מבוי מפולש--עושה לו צורת פתח מכאן, ולחי או קורה מכאן.  ומבוי עקום, תורתו כמפולש.

יז,ד  מבוי שהוא שווה מתוכו ומדרון לרשות הרבים, או שווה לרשות הרבים ומדרון לתוכו--אינו צריך לא לחי ולא קורה, שהרי הוא מובדל מרשות הרבים.

יז,ה  מבוי שצידו אחד כולה לים, וצידו אחד כולה לאשפה של רבים--אינו צריך כלום:  שאשפה של רבים אינה עשויה להתפנות, ואין חוששין שמא יעלה הים שרטון.

יז,ו  מבוי מפולש שהיה כולה לאמצע רחבה של רבים--אם לא היה מכוון כנגד פתח הרחבה--הרי זה כסתום, ואין צריך מצד הרחבה כלום.  אבל אם היה כולה לצדדי הרחבה, אסור; ואם הייתה של יחיד, אף לאמצעה אסור--פעמים בונה מצד אחד, ונמצא כולה לצידה של רחבה.

יז,ז  אין המבוי ניתר בלחי או קורה, עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו, ויהיה אורכו מארבע אמות ומעלה, ויהיה אורכו יתר על רוחבו; אבל מבוי שאורכו כרוחבו, הרי הוא כחצר, ואינו ניתר אלא בשני לחיים משני רוחותיו כל לחי במשהו, או בפס רחב ארבעה מרוח אחת.

יז,ח  חצר שאורכה יתר על רוחבה--הרי היא כמבוי, וניתרת בלחי או קורה.  ומבוי שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו, כגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת, וכן מבוי שאין באורכו ארבע אמות--אינו ניתר אלא בשני לחיים, או בפס ארבעה.

יז,ט  מבוי שאין ברוחבו שלושה טפחים--אינו צריך לא לחי ולא קורה, ומותר לטלטל בכולו:  שכל פחות משלושה, הרי הוא כלבוד.  מבוי שהכשירו בקורה--אף על פי שמותר לטלטל בכולו כרשות היחיד, הזורק מתוכו לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכו--פטור, שהקורה משום היכר היא עשויה.  אבל אם הכשירו בלחי--הזורק מתוכו לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכו--חייב, שהלחי הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית.

יז,י  שני כתלים ברשות הרבים, והעם עוברים ביניהם--כיצד מכשיר ביניהם:  עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן, ואחר כך ייעשה ביניהם רשות היחיד.  ואינו צריך לנעול הדלתות, אבל צריך שיהיו ראויות להינעל; היו מושקעות בעפר, מפנה אותן ומתקנן להינעל.  אבל צורת פתח, או לחי וקורה--אינן מועילין בהכשר רשות הרבים.

יז,יא  מותר לטלטל במבוי תחת הקורה, או בין הלחיים.  במה דברים אמורים, בשהיה סמוך לרשות הרבים; אבל אם היה סמוך לכרמלית--אסור לטלטל תחת הקורה, או בין הלחיים, עד שיעשה לחי אחר להתיר תוך הפתח:  שהרי מצא מין את מינו, וניעור.

יז,יב  בכול עושין לחיים--אפילו בדבר שיש בו רוח חיים, ואפילו באיסורי הניה:  עבודה זרה עצמה או אשרה, שעשה אותה לחי--כשר, שהלחי עובייו כל שהוא.  גובה הלחי, אין פחות מעשרה טפחים; רוחבו ועובייו, כל שהוא.

יז,יג  בכול עושין קורה; אבל לא באשרה, לפי שיש לרוחב הקורה שיעור, וכל השיעורין, אסורים מן האשרה.  וכן רוחב הקורה, אין פחות מטפח; ועובייה, כל שהוא--והוא שתהיה בריאה לקבל אריח, שהוא חצי לבינה של שלושה טפחים על שלושה טפחים.  ומעמידי קורה, צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה וחצי לבינה.

יז,יד  כמה יהיה פתח המבוי, ויהיה דיי להכשירו בלחי או קורה--גובהו, אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה; ורוחבו, עד עשר אמות.  במה דברים אמורים, שלא היה לו צורת פתח; אבל אם היה לו צורת פתח--אפילו היה גבוה מאה אמה, או פחות מעשרה, או רחב מאה אמה--הרי זה מותר.

יז,טו  וכן אם היה בקורה של מבוי כיור וציור, עד שיהיו הכול מסתכלין בה--אף על פי שהיא למעלה מעשרים אמה, כשרה:  שהקורה משום היכר עשויה, ואם הייתה למעלה מעשרים, אינה ניכרת; ואם יש בה ציור וכיור--מסתכלים בה, ונמצא שם היכר.

יז,טז  מבוי שהיה גובהו מן הארץ עד קרקעית קורה עשרים אמה, ועובי הקורה למעלה מעשרים--כשר; היה גובהו יתר מעשרים, ובא למעטו בקורה שמניח אותה למטה--צריך להיות ברוחבה טפח.  היה גובהו פחות מעשרה--חוקק בו משך ארבע אמות על ארבע אמות, ומעמיק כדי להשלימו לעשרה.

יז,יז  נפרץ בו פרצה מצידו כלפי ראשו--אם נשאר עומד בראשו פס רחב ארבעה טפחים, מותר:  והוא שלא תהיה הפרצה, יתר על עשר.  ואם לא נשאר פס ארבעה--אסור, אלא אם כן הייתה הפרצה פחות משלושה:  שכל פחות משלושה כלבוד הוא.

יז,יח  נפרץ המבוי במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו לרשות הרבים--הרי זה אסור, מפני שהוא מבוי מפולש; והחצר, מותרת--שהחצר שרבים בוקעין בה ונכנסין בזו ויוצאין בזו, הרי היא רשות היחיד גמורה.

יז,יט  מבוי שהיו לו שבילים מצד זה ושבילים מצד האחר, שנמצאו מפולשין לרשות הרבים--אף על פי שאינן מכוונין זה כנגד זה, הרי כל אחד מהן מבוי מפולש.  וכיצד מכשירן:  עושה צורת פתח לכל אחד ואחד מן השבילים שבצד האחד, וכן לפתח הגדול; ועושה לכל השבילים שבצידו השני לחי, או קורה.

יז,כ  מבוי שצידו אחד ארוך וצידו השני קצר, מניח את הקורה כנגד הקצר.  העמיד לחי בחצי המבוי--מחצי המבוי הפנימי שהוא לפנים מן הלחי, מותר לטלטל בו; והחצי החיצון שהוא חוץ מן הלחי, אסור.

יז,כא  מבוי שהוא רחב עשרים אמה--עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ארבע אמות, שהוא שיעור משך המבוי, ומעמידו באמצע; ונמצא כשני מבואות, שיש בפתח כל אחד מהן עשר אמות.  או מרחיק שתי אמות מכאן, ומעמיד פס שלוש אמות, ומרחיק שתי אמות מכאן, ומעמיד פס שלוש אמות; ונמצא פתח המבוי עשר אמות, והצדדין הרי הן כסתומין, שהרי עומד מרובה על הפרוץ.

יז,כב  לחי הבולט מדופנו של מבוי, כשר; ולחי העומד מאליו--אם סמכו עליו מקודם השבת, כשר.  ולחי שהוא נראה מבפנים לחי, ומבחוץ אינו נראה לחי, או שהיה נראה מבחוץ לחי, ומבפנים נראה שהוא שווה וכאילו אין שם לחי--הרי זה נידון משום לחי.  לחי שהגביהו מן הקרקע שלושה טפחים, או שהפליגו מן הכותל שלושה--לא עשה כלום; אבל פחות משלושה טפחים--כשר, שכל פחות משלושה כלבוד.  לחי שהוא רחב הרבה--בין שהיה רוחבו פחות מחצי רוחב המבוי, בין שהיה רוחבו כחצי רוחב המבוי--כשר, ונידון משום לחי; אבל אם היה יתר על חצי רוחב המבוי, נידון משום עומד מרובה על הפרוץ.

יז,כג  קורה שפרס עליה מחצלת--הרי ביטלה, שהרי אינה ניכרת; לפיכך אם הייתה המחצלת מסולקת מן הארץ שלושה טפחים או יתר, אינה מחיצה.  נעץ שתי יתדות בשני כותלי מבוי מבחוץ, והניח עליהן הקורה--לא עשה כלום:  שצריך להיות הקורה על גבי המבוי, לא סמוך לו.

יז,כד  קורה היוצאה מכותל זה, ואינה נוגעת בכותל השני, וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה, ואין מגיעות זו לזו--פחות משלושה, אין צריך להביא קורה אחרת; היה ביניהן שלושה, צריך להביא קורה אחרת.

יז,כה  וכן שתי קורות המתאימות, לא בזו לקבל אריח ולא בזו לקבל אריח--אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח, אינו צריך להביא קורה אחרת.  היו אחת למטה ואחת למעלה--רואין את העליונה כאילו היא למטה, ואת התחתונה כאילו היא למעלה:  ובלבד שלא תהיה עליונה למעלה מעשרים, ולא תחתונה למטה מעשרה; ולא יהיה ביניהן שלושה טפחים, כשרואין אותן שירדה זו ועלתה זו בכוונה, עד שייעשו זו בצד זו.

יז,כו  הייתה הקורה עקומה, רואין אותה כאילו היא פשוטה; עגולה, רואין אותה כאילו היא מרובעת--אם היה בהקיפה שלושה טפחים, יש בה רוחב טפח.  הייתה הקורה בתוך המבוי, ועיקומה חוץ למבוי, או שהיה עיקומה למעלה מעשרים, או למטה מעשרה--רואין:  כל שאילו יינטל העיקום, ויישארו שני ראשיה, אין בין זה לזה שלושה, אינו צריך להביא קורה אחרת; ואם לאו, צריך להביא קורה אחרת.

יז,כז  באר שעשה לה שמונה פסין מארבע זווייות, שני פסין דבוקין בכל זווית--הרי אלו כמחיצה; ואף על פי שהפרוץ מרובה על העומד בכל רוח ורוח, הואיל וארבע הזווייות עומדות, הרי זה מותר למלאות מן הבור, ולהשקות לבהמה.  וכמה יהיה גובה כל פס מהן, עשרה טפחים; ורוחבו, שישה טפחים; ובין כל פס ופס, כמלוא שתי רבקות של ארבעה ארבעה בקר, אחת נכנסת ואחת יוצאה--שיעור רוחב זה, אין יתר על שלוש עשרה אמה ושליש.

יז,כח  היה במקום אחד מן הזווייות, או בכל זווית מארבעתן, אבן גדולה, או אילן, או תל המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות, או חבילה של קנים--רואין:  כל שאילו יחלק יש בו אמה לכאן ואמה לכאן בגובה עשרה, נידון משום זווית שיש בה שני פסין.  חמישה קנים, ואין בין זה לזה שלושה, ויש בהן שישה טפחים לכאן ושישה טפחים לכאן--נידונים משום זווית שיש בה שני פסין.

יז,כט  מותר להקריב ארבע הזווייות האלו לבאר--והוא, שתהיה פרה ראשה ורובה בפנים מן הפסין ושותה:  אף על פי שלא יאחוז ראש הבהמה עם הכלי שבו המים, הואיל וראשה ורובה בפנים, מותר, ואפילו לגמל.  היו קרובים יותר מזה--אסור להשקות מהן, אפילו לגדי שהוא כולו נכנס לפנים.  ומותר להרחיק כל שהוא, ובלבד שירבה בפסים פשוטים שמניחין אותן בכל רוח ורוח, כדי שלא יהא בין פס לחברו, יתר על שלוש עשרה אמה ושליש.

יז,ל  לא התירו הפסים האלו, אלא בארץ ישראל, ולבהמת עולי רגלים בלבד--והוא, שיהיה באר מים חיים של רבים.  אבל אדם יירד לבאר, וישתה; או יעשה לו מחיצה מוקפת לבאר גבוהה עשרה טפחים, ויעמוד בתוכה וידלה וישתה.  ואם היה הבאר רחב הרבה, שאין אדם יכול לירד בו--הרי זה ידלה וישתה בין הפסין.

יז,לא  וכן בור הרבים ובאר היחיד, אפילו בארץ ישראל--אין ממלאין מהן, אלא אם כן עשו להן מחיצה גבוהה עשרה טפחים.

יז,לב  הממלא לבהמתו בין הפסים, ממלא ונותן בכלי לפניה; ואם היה איבוס ראשו נכנס לבין הפסים--היה גבוה עשרה, ורחב ארבעה--לא ימלא וייתן לפניה, שמא יתקלקל האיבוס, ויוציא הדלי לאיבוס, ומן האיבוס לקרקע רשות הרבים:  אלא ממלא ושופך, והיא שותה מאליה.

יז,לג  הזורק מרשות הרבים לבין הפסין, חייב:  הואיל ויש בכל זווית וזווית מחיצה גמורה, שיש בה גובה עשרה ויותר מארבעה על ארבעה, והרי הריבוע, ניכר ונראה--נעשה כול שביניהם, רשות היחיד; ואפילו היה בבקעה, ואין שם ביניהם באר--שהרי בכל רוח ורוח פס מכאן ופס מכאן.  ואפילו היו רבים בוקעין ועוברין בין הפסין--לא בטלו המחיצות, והרי הן כחצר שהרבים בוקעין בה; והזורק לתוכן, חייב.  ומותר להשקות הבהמה ביניהן, אם היה שם ביניהן באר.

יז,לד  חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין--מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין, ומבין הפסין לתוכה; היו שתי חצרות, אסורין עד שיערבו.  יבשו המים בשבת, אסור לטלטל בין הפסין, שלא נחשבו מחיצה לטלטל בתוכן, אלא משום המים; באו לו מים בשבת, מותר לטלטל ביניהן, שכל מחיצה שנעשת בשבת, שמה מחיצה.  מבוי שניטלה קורתו או לחייו בשבת--אסור לטלטל בו, אף על פי שנפרץ לכרמלית.

יז,לה  אכסדרה בבקעה--מותר לטלטל בכולה, ואף על פי שהיא שלוש מחיצות ותקרה:  שאנו רואין כאילו פי תקרה ירד וסתם רוח רביעית.  והזורק מרשות הרבים לתוכה--פטור, כזורק למבוי סתום שיש לו קורה.  בית או חצר שנפרץ קרן זווית שלה בעשר אמות, הרי זה אסור לטלטל בכולו--אף על פי שכל פרצה שהיא עד עשר אמות כפתח, אין עושין פתח בקרן זווית; ואם הייתה שם קורה מלמעלה על אורך הפרצה--רואין אותה שירדה וסתמה, ומותר לטלטל בכולו.

יז,לו  האצבע שמשערין בה בכל מקום, היא רוחב הגודל של יד; והטפח, ארבע אצבעות.  וכל אמה האמורה בכל מקום, בין בשבת בין בסוכה וכלאיים--היא אמה בת שישה טפחים.  ופעמים משערין באמה בת שישה טפחים דחוקות זו לזו, ופעמים משערין באמה בת שישה טפחים שוחקות ורווחות; וזה וזה, להחמיר.  כיצד:  משך מבוי, בארבע אמות שוחקות; וגובהו, עשרים אמה עצבות; רוחב הפרצה, עשר אמות עצבות.  וכיוצא בזה, לעניין סוכה וכלאיים.
 

הלכות שבת פרק יח

יח,א  המוציא דבר מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד--אינו חייב, עד שיוציא ממנו שיעור שמועיל כלום; ואלו הן, שיעורי ההוצאה.  המוציא אוכלי אדם--כגרוגרת, ומצטרפין זה עם זה:  והוא שיהיה כגרוגרת מן האוכל עצמו, חוץ מן הקליפים והגרעינין והעוקצין והסובין והמורסן.

יח,ב  יין, כדי רובע רביעית; ואם היה קרוש, כזית.  חלב בהמה טהורה, כדי גמיאה; וחלב טמאה, כדי לכחול עין אחת.  חלב אישה ולובן ביצה, כדי ליתן במשיפה.  שמן--כדי לסוך אבר קטן, שהוא אצבע קטנה של רגל קטן בן יומו.  טל, כדי לשוף את הקילורית; וקילור, כדי לשוף במים.  ומים, כדי לרחוץ פני מדוכה.  דבש, כדי ליתן על כל ראש הכתית.  דם, ושאר כל המשקין, וכל השופכין--כדי רביעית.

יח,ג  תבן תבואה, כמלוא פי פרה.  תבן קטנייות, כמלוא פי גמל.  ואם הוציא תבן קטנייות להאכילו לפרה, כמלוא פי פרה--חייב:  שאכילה על ידי הדוחק, שמה אכילה.  עמיר, כמלוא פי טלה.  עשבים, כמלוא פי גדי.  עלי שום ועלי בצלים--אם היו לחים, כגרוגרת מפני שהן אוכלי אדם; ויבשים, כמלוא פי גדי.  ואין מצטרפין זה עם זה לחומר שבהן, אבל מצטרפין לקל שבהן.  כיצד:  הוציא תבן תבואה וקטנית--אם יש בשניהם כמלוא פי פרה, פטור; כמלוא פי גמל, חייב.  וכן כל כיוצא בזה, לעניין השבת.

יח,ד  המוציא עצים--כדי לבשל כגרוגרת מביצת התרנגולים, טרופה בשמן ונתונה באילפס.  המוציא קנה, כדי לעשות קולמוס המגיע לראשי אצבעותיו; ואם היה עבה או מרוסס, שיעורו כעצים.

יח,ה  המוציא תבלין, כדי לתבל ביצה; ומצטרפין זה עם זה.  פלפלת, כל שהוא.  עיטרן, כל שהוא.  ריח טוב, כל שהוא.  ריח רע, כל שהוא.  מיני בשמים, כל שהן.  ארגמן טוב, כל שהוא.  בתולת הוורד, אחת.  מיני מתכות הקשים כגון נחושת וברזל, כל שהן.  מעפר המזבח, ומאבני המזבח, וממקק ספרים, וממקק מטפחותיהן--כל שהן, מפני שמצניעין אותם לגניזה.  גחלת, כל שהוא; והמוציא שלהבת, פטור.

יח,ו  המוציא זירעוני גינה שאינן נאכלין לאדם, שיעורן פחות מכגרוגרת--מזרע קישואין, שניים; ומזרע הדלועין, שניים; מזרע פול המצרי, שניים.  המוציא סובין, כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב.  המוציא מורסן--אם לאכילה, שיעורו כגרוגרת; לבהמה, שיעורו כמלוא פי גדי; לצביעה, כדי לצבוע בגד קטן.  לולבי זרדין והחרובין--עד שלא ימתיקו, כגרוגרת; ומשימתיקו, כמלוא פי גדי.  אבל הלוף והחרדל והתורמוסין ושאר כל הנכבשין--בין שימתיקו בין שלא ימתיקו, כגרוגרת.

יח,ז  המוציא גרעינין--אם לאכילה, חמש; ואם להסקה, הרי הן כעצים; ואם לחשבון, שתיים; ואם לזריעה, שתיים.  המוציא איזוב לאוכלים, כגרוגרת; לבהמה, כמלוא פי גדי; לעצים, כשיעור העצים; להזיה, כשיעור הזיה.

יח,ח  המוציא קליפי אגוזין, וקליפי רימונים, איסטיס, ופואה, ושאר הצובעין--כדי לצבוע בהן בגד קטן, כסבכה שמניחין הבנות על ראשיהן.  וכן המוציא מי רגליים בן ארבעים יום, או נתר אלכסנדרייה, או בורית, קימוניא, ואשלג, ושאר כל המנקין--כדי לכבס בהן בגד קטן, כסבכה.  הוציא סממנין שרויין, כדי לצבוע בהן דוגמה לאורג.

יח,ט  המוציא דיו על הקולמוס, שיעורו כדי לכתוב ממנו שתי אותייות; אבל אם הוציא הדיו בפני עצמו, או בקסת--צריך שיהיה בו יתר על זה, כדי שיעלה ממנו על הקולמוס כדי לכתוב שתי אותייות.  היה בקסת כדי אות אחת, ובקולמוס כדי אות אחת, או בדיו לבדו כדי אות אחת, ובקולמוס כדי אות אחת--הרי זה ספק.  הוציא שתי אותייות וכתבן כשהוא מהלך, חייב--כתיבתן, זו היא הנחתן.  הוציא אות אחת וכתבה, וחזר והוציא אות שנייה וכתבה--פטור, שכבר חסרה האות הראשונה.

יח,י  המוציא כוחל בין לרפואה בין לתכשיט, כדי לכחול עין אחת; ובמקום שאין דרכן להתקשט אלא בכחילת שתי עיניים, והוציאו להתקשט--עד שיוציא כדי לכחול שתי עיניים.  זפת וגופרית, כדי לעשות נקב.  שעווה, כדי ליתן על פי נקב קטן.  דבק, כדי ליתן בראש השבשבת.  רבב, כדי למשוח תחת רקיק כסלע.

יח,יא  המוציא אדמה, כדי לעשות חותם האיגרת.  טיט, כדי לעשות פי כור.  זבל או חול דק, כדי לזבל כרישה.  חול גס, כדי לערב עם מלוא כף של סיידין סיד.  חרסית, כדי לעשות פי כור של צורפי זהב.  שיער, כדי לגבל טיט לעשות פי כור של צורפי זהב.  סיד, כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות.  עפר ואפר, כדי לכסות דם ציפור קטנה.  צרור אבן, כדי לזרוק בבהמה ותרגיש--והוא, משקל עשרה זוזים.  חרס, כדי לקבל בו רביעית.

יח,יב  המוציא חבל, כדי לעשות אוזן לקופה.  גמי, כדי לעשות תלוי לנפה ולכברה.  הוצין, כדי לעשות אוזן לכפיפה מצרית.  סיב, כדי ליתן על פי משפך קטן של יין.  מוכין, כדי לעשות כדור כאגוז.  עצם, כדי לעשות תרווד.  זכוכית--כדי לגרוד בה ראש הכדכד, עד שיפצע שתי נימות כאחת.

יח,יג  המוציא שתי נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה, חייב.  הוציא אחת מן הקשה שבחזיר, חייב.  נצרי דקל, והן חוטי העץ--שתיים; חורי דקל, והן קליפי החרייות--אחת.  מצמר גפן, ומצמר כלך, וצמר גמלים וארנבים וחיה שבים, ושאר כל הנטווין--כדי לטוות חוט אורך ארבעה טפחים.  המוציא מן הבגד, או מן השק, או מן העור--כשיעורן לטומאה, כך שיעורן להוצאה:  הבגד, שלושה על שלושה; השק, ארבעה על ארבעה; העור, חמישה על חמישה.

יח,יד  המוציא עור שלא נתעבד כלל, אלא עדיין הוא רך--שיעורו, כדי לצור משקולת קטנה שמשקלה שקל.  היה מלוח, ועדיין לא נעשה בקמח ולא בעפצה--שיעורו, כדי לעשות קמיע.  היה עשוי בקמח, ועדיין לא נתעבד בעפצה--שיעורו, כדי לכתוב עליו את הגט.  נגמר עיבודו--שיעורו, חמישה על חמישה.

יח,טו  המוציא קלף מעובד, כדי לכתוב עליו פרשת שמע עד ובשעריך.  דוכסוסטוס, כדי לכתוב עליו מזוזה.  נייר--כדי לכתוב עליו שתי אותייות של קשר המוכסין, שהן גדולות מאותייות שלנו.  המוציא קשר מוכסין--חייב, אף על פי שכבר הראהו למוכס ונפטר בו:  שהרי ראיה הוא לעולם.  המוציא שטר פרוע, ונייר מחוק--כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון; ואם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותייות של קשר מוכסין, חייב.

יח,טז  המוציא בהמה חיה ועוף--אף על פי שהן חיים, חייב.  אבל אדם חי, אינו משאוי; ואם היה כפות או חולה, המוציא אותו חייב.  והאישה מדדה את בנה, בזמן שנוטל אחת ומניח אחת.

יח,יז  המוציא תינוק חי, וכיס תלוי בצווארו--חייב משום הכיס, שאין הכיס טפילה לתינוק; אבל אם הוציא את הגדול, אף על פי שהוא מלובש בכליו וטבעותיו בידו--פטור, שהכול טפילה לו.  היו כליו מקופלין על כתפו--הנושא אותו, חייב.

יח,יח  המוציא חגב חי, כל שהוא; ומת, כגרוגרת.  ציפורת כרמים, בין חיה בין מתה--כל שהוא, מפני שמצניעין אותה לרפואה; וכן כל כיוצא בה.  המת, והנבילה, והשרץ--כשיעור טומאתן, כך שיעור הוצאתן:  מת ונבילה, בכזית; ושרץ, כעדשה.

יח,יט  היה שם כזית מצומצם, והוציא ממנו כחצי זית--חייב, שהרי הועיל במעשיו:  שנתמעט השיעור מלטמא.  אבל אם הוציא כחצי זית מכזית ומחצה, פטור.  וכן כל כיוצא בזה, בשאר הטמאות.

יח,כ  במה דברים אמורים שאינו חייב אלא על הוצאת כשיעור, בשהוציא סתם; אבל המוציא לזרע, או לרפואה, או להראות ממנו דוגמה, ולכל כיוצא בזה--חייב בכל שהוא.

יח,כא  המצניע דבר לזריעה, או לרפואה, או לדוגמה, ושכח למה הצניעו, והוציאו סתם--חייב עליו בכל שהוא, שעל דעת מחשבה ראשונה הוציא; ושאר האדם, אין חייבין עליו אלא בשיעורו.  זרק זה שהוציא כבר לתוך האוצר--אף על פי שמקומו ניכר, כבר בטלה מחשבתו הראשונה; לפיכך אם חזר והכניסו, אינו חייב עד שיכניס כשיעור.

יח,כב  דבר שאין דרך בני אדם להצניעו ואינו ראוי להצניע, כגון דם הנידה--אם הצניעו אחד והוציאו, חייב; ושאר האדם, פטורין עליו, שאין חייבין אלא על הוצאת דבר הכשר להצניע, ומצניעין כמוהו.

יח,כג  המוציא חצי שיעור, פטור; וכן כל העושה ממלאכה מן המלאכות חצי שיעור, פטור.  הוציא חצי שיעור והניחו, וחזר והוציא החצי האחר--חייב; ואם קדם והגביה החצי הראשון, קודם הנחת החצי השני--נעשה כמי שנשרף, ופטור.  הוציא חצי שיעור והניחו, וחזר והוציא חצי אחר והעבירו על הראשון בתוך שלושה--חייב, שהמעביר כמי שנח על גבי משהו; אבל אם זרקו--אינו חייב, עד שינוח שם על גבי משהו.

יח,כד  הוציא חצי שיעור, וחזר והוציא חצי שיעור בהעלם אחד--לרשות אחת, חייב.  לשתי רשייות, אם יש ביניהן רשות שחייבין עליה--פטור; הייתה ביניהן כרמלית--הרי הן כרשות אחת, וחייב חטאת.

יח,כה  המוציא פחות מכשיעור, וקודם שיניחו נתפח וחזר כשיעור, וכן המוציא כשיעור, וקודם שהניח צמק וחזר פחות מכשיעור--פטור.

יח,כו  המוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה קודם הנחה, וחשב עליה לזריעה או לרפואה, שאינו צריך שיעור--הרי זה חייב, כמחשבתו של עת הנחה.  הוציא פחות מכגרוגרת לזריעה, וקודם הנחה חזר וחשב לאכילה--פטור; ואם תפחה קודם הנחה ונעשת כגרוגרת קודם שיימלך עליה לאכילה, חייב, שאפילו לא חשב, היה מתחייב על מחשבת ההוצאה.

יח,כז  הוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה וחזרה ותפחה קודם הנחה--הרי זה ספק אם נדחה, או לא נדחה.  זרק כזית אוכלין לבית טמא, והשלים כזית זה לאוכלים שהיו שם ונעשה הכול כביצה--הרי זה ספק אם נתחייב על כזית, מפני שהשלים השיעור לעניין טומאה, או לא נתחייב.

יח,כח  המוציא פחות מכשיעור--אף על פי שהוציאו בכלי, פטור:  שהכלי טפילה לו, ואין כוונתו להוצאת הכלי, אלא להוצאת מה שבתוכו, והרי אין בו כשיעור.  לפיכך אם הוציא אדם חי שאינו כפות במיטה--פטור אף על המיטה, שהמיטה טפילה לו.  וכן כל כיוצא בזה.  המוציא קופת הרוכלים--אף על פי שיש בה מינין הרבה, ואפילו הוציאן בתוך כפו--אינו חייב אלא אחת:  שם הוצאה אחד הוא.
 

הלכות שבת פרק יט

יט,א  כל כלי המלחמה, אין יוצאין בהן בשבת.  ואם יצא--אם היו כלים שהן דרך מלבוש, כגון שריון וכובע ומגפיים שעל הרגליים--הרי זה פטור; ואם יצא בכלים שאינן דרך מלבוש, כגון רומח וסיף וקשת ואלה ותריס--הרי זה חייב.

יט,ב  אין יוצאין בסנדל מסומר, שסימרו לחזקו; ואפילו ביום טוב, גזרו שלא ייצא בו.  ומותר לצאת באבנט שיש עליו חתיכות קבועות של כסף ושל זהב, כמו שהמלכים עושין, מפני שהוא תכשיט, וכל שהוא תכשיט מותר:  והוא, שלא יהא רפוי--שמא ייפול ברשות הרבים, ויבוא להביאו.

יט,ג  טבעת שיש עליה חותם--מתכשיטי האיש, ואינה מתכשיטי האישה; ושאין עליה חותם--מתכשיטי אישה, ואינה מתכשיטי האיש.  לפיכך אישה שיצאת בטבעת שיש עליה חותם, ואיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם--חייבין.  ומפני מה הן חייבין, והרי הוציאו אותן שלא כדרך המוציאין, שאין דרך האיש להוציא באצבעו אלא טבעת הראויה לו, וכן האישה אין דרכה להוציא באצבעה אלא טבעת הראויה לה:  מפני שפעמים נותן האיש טבעתו לאשתו להצניעה בבית, ומנחת אותה באצבעה בעת הולכה, וכן האישה נותנת טבעתה לבעלה לתקנה אצל האומן, ומניח אותה באצבעו עד חנות האומן; ונמצאו שהוציאו אותן כדרך שדרכן להוציאן, ולפיכך חייבין.

יט,ד  לא תצא אישה בטבעת שאין עליה חותם, אף על פי שהיא מתכשיטיה:  גזירה--שמא תוציאה ברשות הרבים להראות לחברותיה, כדרך שהנשים עושות תמיד; ואם יצאת בה, פטורה.  אבל האיש, מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם, מפני שהוא תכשיט, ואין דרכו להראות; ונהגו כל העם, שלא ייצאו בטבעת כלל.

יט,ה  אישה שיצאת במחט נקובה, חייבת; והאיש, פטור.  ואיש שיצא במחט שאינה נקובה, חייב; והאישה, פטורה--מפני שהיא מתכשיטיה, ואינה אסורה, אלא גזירה, שמא תראה לחברותיה.  זה הכלל:  כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטו, ואינו דרך מלבוש, והוציאו כדרך שמוציאין אותו דבר--חייב; וכל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו, והיה רפוי ואפשר שייפול במהרה ויבוא להביאו ברשות הרבים, וכן אישה שיצאת בתכשיטין שדרכה לשלוף אותן ולהראותן--הרי אלו פטורין; וכל דבר שהוא תכשיט, ואינו נופל ואין דרכה להראותו--הרי זה מותר לצאת בו.  לפיכך אצעדה שמניחין בזרוע או בשוק, יוצאין בה בשבת--והוא שתהיה דבוקה לבשר, ולא תישמט.  וכן כל כיוצא בזה.

יט,ו  לא תצא אישה בחוטי צמר, או בחוטי פשתן, או ברצועות הקשורין לה על ראשה--שמא תחלוץ אותן בשעת טבילה, ותעבירם ברשות הרבים.  ולא בציץ שמנחת בין עיניה; ולא בלחיים של זהב שיורדין מן הציץ על לחייה, בזמן שאינן תפורין זה בזה; ולא בעטרת של זהב שמנחת בראשה; ולא בכבלים שיוצאין בהן הבנות ברגליהן, כדי שלא יפסעו פסיעה גסה:  כל אלו, אסורין לצאת בהן--שמא ייפולו, ותביאן בידה.

יט,ז  לא תצא אישה בקטלה שבצווארה, ולא בנזמי האף; ולא בצלוחית של פלייטון הקבועה על זרועה; ולא בכיס הקטן העגול שמניחין בו שמן הטוב, והוא הנקרא כוכלת; ולא בפיאה של שיער שמנחת על ראשה, כדי שתיראה בעלת שיער הרבה; ולא בכבול של צמר, שמקפת אותו סביב לפניה; ולא בשן שמנחת בפיה, במקום שן שנפל; ולא בשן של זהב שמנחת על שן שחור או אדום שיש בשיניה--אבל שן של כסף מותר, מפני שאינו ניכר.  כל אלו, אסורין לצאת בהן--שמא תחלוץ, ותראה לחברותיה.

יט,ח  כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו אפילו בחצר שאינה מעורבת:  חוץ מכבול ופיאה של שיער, שמותר לצאת בהן לחצר--כדי שלא תתגנה על בעלה.  והיוצאת בצלוחית של פלייטון שאין בה בושם כלל, חייבת.

יט,ט  יוצאה אישה בחוטי שיער הקשורים לה על ראשה--מפני שהמים באין בהן ואינן חוצצין, אינה חולצתן אם אירעה לה טבילה, עד שנגזור, שמא תביאם ברשות הרבים:  בין שהיו החוטין שלה, בין של חברתה, בין של בהמה.  ולא תצא הזקנה בשל ילדה, ששבח הן לה, ושמא תחלוץ ותראם לחברותיה; אבל ילדה, יוצאה בחוטי זקנה.  וכל שהוא אריג, יוצאה בו על ראשה.

יט,י  יוצאה אישה בחוטין שבצווארה--מפני שאינה חונקת עצמה בהן, אינן חוצצין; ואם היו צבועין--אסורים, שמא תראה אותן לחברותיה.  ויוצאה אישה בכליל של זהב בראשה, שאין יוצאה בו אלא אישה חשובה שאין דרכה לחלוץ ולהראות; ויוצאה בציץ ובלחיים של זהב, בזמן שהן תפורין בסבכה שעל ראשה, כדי שלא ייפולו.  וכן כל כיוצא בזה.

יט,יא  יוצאה אישה במוך שבאוזנה--והוא, שיהיה קשור באוזנה; ובמוך שבסנדלה--והוא, שיהיה קשור בסנדלה; ובמוך שהתקינה לנידתה, ואף על פי שאינו קשור, ואפילו עשתה לו בית יד--שאם נפל, אינה מביאה אותו מפני מאיסותו.

יט,יב  ויוצאה בפלפל, ובגרגר מלח, ובכל דבר שתיתן לתוך פיה מפני ריח הפה; ולא תיתן לכתחילה, בשבת.  ויוצאות הנשים בקיסמין שבאוזניהן, וברעלות שבצווארן או שבכסותן, וברדיד הפרוף.  ופורפת כתחילה בשבת על האבן ועל האגוז, ויוצאה; ולא תערים ותפרוף על האגוז, כדי להוציאו לבנה הקטן.  וכן לא תפרוף על המטבע לכתחילה, מפני שאסור לטלטלו; ואם פרפה, יוצאה בו.

יט,יג  יוצא אדם בקיסם שבשיניו ושבסנדלו, לרשות הרבים, ואם נפל, לא יחזיר; ובמוך ובספוג שעל גבי המכה, ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה, שהרי החוט והמשיחה חשובין אצלו, ואינם מועילין למכה.  ויוצא בקליפת השום, ובקליפת הבצל שעל המכה; ובאגד שעל גבי המכה, וקושרו ומתירו בשבת; ובאספלונית, ומלוגמה, ורטייה שעל גבי המכה; ובסלע שעל גבי הצינית, ובביצת החרגול, ובשן השועל, ובמסמר הצלוב, ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה--והוא שיאמרו הרופאים, שהוא מועיל.

יט,יד  יוצאה האישה באבן תקומה, ובמשקל אבן תקומה שנתכוון ושקלו לרפואה; ולא אישה עוברה בלבד, אלא שאר הנשים--שמא תתעבר, ותפיל.  ויוצאין בקמיע מומחה.  ואי זה הוא מומחה--זה שריפא שלושה בני אדם, או שעשהו אדם שריפא שלושה בני אדם בקמיעין אחרים.  ואם יצא בקמיע שאינו מומחה--פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש.  וכן היוצא בתפילין, פטור.

יט,טו  מי שיש ברגלו מכה, יוצא בסנדל יחידי ברגלו הבריאה; ואם אין ברגלו מכה, לא ייצא ביחיד.  ולא ייצא קטן במנעל גדול, אבל יוצא הוא בחלוק גדול.  ולא תצא אישה במנעל רפוי, ולא במנעל חדש שלא יצאה בו שעה אחת מבעוד יום.  ואין הקיטע יוצא בקב שלו.  אנקטמין של עץ--אין יוצאין בהן בשבת, מפני שאינן מדרכי המלבוש; ואם יצאו, פטורין.

יט,טז  יוצאין בפיקריון ובציפה שבראשי בעלי חטטין.  אימתיי--בזמן שצבען וכרכן, או שיצא בהן שעה אחת מבעוד יום; אבל אם לא עשה בהן מעשה, ולא יצא בהן קודם השבת--אסור לצאת בהן.

יט,יז  יוצאין בשק עבה, ובסגוס עבה, וביריעה, ובחמילה--מפני הגשמים; אבל לא בתיבה, ולא בקופה, ולא במחצלת--מפני הגשמים.  הכר והכסת--אם היו רכין ודקין כמו הבגדים--מותר להוציאן מונחין על ראשו בשבת, דרך מלבוש; ואם היו קשין--הרי הן כמשאוי, ואסורין.

יט,יח  יוצאין בזוגין הארוגין בבגדים.  ויוצא העבד בחותם של טיט שבצווארו; אבל לא בחותם של מתכת, שמא ייפול ויביאנו.  המתעטף בטליתו, וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו--אם נתכוון לקבץ כנפיו, כדי שלא ייקרעו או שלא יתלכלכו--אסור; ואם קיבצן להתנאות בהן, כמנהג אנשי המקום במלבושן--מותר.

יט,יט  היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו, חייב.  אבל יוצא הוא בסודר שעל כתפו, אף על פי שאין נימה קשורה לו באצבעו; וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו, אסור לצאת בו.  הייתה סבנית קצרה שאינה רחבה, קושר שני ראשיה למטה מכתפיים; ונמצאת כמו אבנט, ומותר לצאת בה.

יט,כ  מותר להתעטף בטלית שיש בשפתיה מלל, אף על פי שהן חוטין ארוכין, ואף על פי שאינן נואי לטלית--מפני שהן בטילים לגבי הטלית, ואינו מקפיד עליהן בין היו בין לא היו.  לפיכך היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה, חייב--מפני שאותן החוטין חשובין הן אצלו, ודעתו עליהן, עד שישלים חסרונן, וייעשו ציצית.  אבל טלית המצוייצת כהלכתה--מותר לצאת בה, בין ביום בין בלילה:  שאין הציצית הגמורה משאוי, אלא הרי היא מנואי הבגד ומטכסיסיו כמו האמרה וכיוצא בה.  ואילו היו חוטי הציצית שהיא מצוייצת כהלכתה משאוי--היה חייב היוצא בה אפילו ביום השבת, שאין מצות עשה שאין בה כרת דוחה שבת.

יט,כא  לא ייצא החייט בשבת, במחט התחובה לו בבגדו; ולא נגר, בקיסם שבאוזנו; ולא גרדי, באירא שבאוזנו; ולא סורק, במשיחה שבצווארו; ולא שולחני, בדינר שבאוזנו; ולא צבע, בדוגמה שבאוזנו.  ואם יצא--פטור, אף על פי שיצא דרך אומנותו:  מפני שלא הוציא כדרך המוציאין.

יט,כב  הזב שיצא בכיס שלו--חייב, מפני שאין דרך כיס זה להוציאו אלא כדרך הזאת:  ואף על פי שאינו צריך לגוף ההוצאה, אלא כדי שלא יתלכלכו בגדיו--שהמלאכה שאינה צריכה לגופה, חייב עליה.

יט,כג  המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים, כיצד הוא עושה:  לובשן כדרכן, מניח של ראש בראשו ושל יד בידו, ונכנס, וחולצן בבית; וחוזר ויוצא ולובש זוג שני וחולצו, עד שיכניס את כולן.  ואם היו הרבה, ולא נשאר מן היום כדי להכניסן דרך מלבוש--הרי זה מחשיך עליהם, ומכניסן במוצאי שבת.  ואם היה בימי השמד, שמתיירא לישב ולשומרן עד הערב מפני הגויים--מכסן במקומן, ומניחן והולך.

יט,כד  היה מתיירא להחשיך עליהן מפני הליסטים--נוטל את כולן כאחת, ומוליכן פחות פחות מארבע אמות, או נותנן לחברו בתוך ארבע אמות וחברו לחברו, עד שמגיע לחצר החיצונה.  במה דברים אמורים, בשהיו בהן רצועותיהן, והיו מקושרין קשר תפילין--שוודאי תפילין הן; אבל אם לא היו רצועותיהן מקושרות, אינו נזקק להן.

יט,כה  המוצא ספר תורה--יושב ומשמרו, ומחשיך עליו; ובסכנה, מניחו והולך לו.  ואם היו גשמים יורדין, מתעטף בעור, וחוזר ומכסה אותו, ונכנס בו.

יט,כו  לא ייצא החייט במחטו בידו, ולא הלבלר בקולמוסו, ערב שבת, סמוך לחשיכה--שמא ישכח, ויוציא.  וחייב אדם למשמש בבגדו, ערב שבת עם חשיכה--שמא יהיה שם דבר שכוח, וייצא בו בשבת.  ומותר לצאת בתפילין, ערב שבת עם חשיכה--הואיל וחייב אדם למשמש בתפיליו בכל עת, אינו שוכחן.  שכח ויצא בהן לרשות הרבים, ונזכר שיש לו תפילין בראשו--מכסה את ראשו עד שמגיע לביתו, או לבית המדרש.
 

הלכות שבת פרק כ

כ,א  אסור להוציא משא על הבהמה בשבת, שנאמר "למען ינוח, שורך וחמורך" (שמות כג,יב)--אחד שור ואחד חמור, ואחד כל בהמה וחיה ועוף.  ואם הוציא על הבהמה--אף על פי שהוא מצווה על שביתתה--אינו לוקה, לפי שאיסורו בא מכלל עשה; לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת, והיה עליה משאוי--פטור.

כ,ב  והלוא לאו מפורש בתורה, שנאמר "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך" (שמות כ,ט)--שלא יחרוש בה, וכיוצא בחרישה; ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין לוקין עליו.

כ,ג  אסור לישראל להשאיל או להשכיר בהמה גסה לגוי--שלא יעשה בה מלאכה בשבת, והרי הוא מצווה על שביתת בהמתו; ואסרו חכמים למכור בהמה גסה לגוי, שמא ישאיל או ישכיר.  ואם מכר--קונסין אותו עד עשרה בדמיה, ומחזירה; ואפילו שבורה, אין מוכרין.  ומותר לו למכור על ידי סרסור, שהסרסור אינו משאיל ואינו משכיר.

כ,ד  ומותר למכור להם סוס--שאין הסוס אלא לרכיבת אדם, לא למשאוי, והחי, נושא את עצמו.  וכדרך שאסרו למכור לגוי, כך אסרו למכור לישראל החשוד למכור לגוי.  ומותר למכור להם פרה לשחיטה, ושוחט אותה בפניו; ולא ימכור סתם, אפילו שור של פטם--שמא ישהה אותו, ויעבוד בו.

כ,ה  מקום שנהגו למכור להן בהמה דקה, מוכרין; מקום שנהגו שלא למכור, אין מוכרין.  ובכל מקום, אין מוכרין להם חיה גסה, כמו שאין מוכרין להם בהמה גסה--אלא על ידי סרסור.

כ,ו  מי שהחשיך בדרך, ולא היה עימו נוכרי שייתן לו כיסו, והייתה עימו בהמה--מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת, וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה, כדי שלא תעמוד והוא עליה, עד שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה.  ואסור לו להנהיגה, ואפילו בקול, כל זמן שהכיס עליה, כדי שלא יהיה מחמר בשבת.  וגזירת חכמים היא, שלא יניח כיסו על גבי בהמה, אלא אם אין עימו נוכרי.

כ,ז  היה עימו חירש שוטה וקטן, מניח כיסו על החמור, ואינו נותנו לאחד מהן, מפני שהן אדם מישראל.  היה עימו חירש ושוטה, ואין עימו בהמה--נותנו לשוטה; שוטה וקטן, נותנו לשוטה; חירש וקטן, נותנו לאי זה מהן שירצה.  לא הייתה עימו בהמה, ולא נוכרי, ולא אחד מכל אלו--מהלך בו פחות פחות מארבע אמות.  ואפילו מציאה שבאה לידו, מהלך בה פחות פחות מארבע אמות:  אבל קודם שתבוא לידו--אם יכול להחשיך עליה, מחשיך; ואם לאו, מוליכה פחות פחות מארבע אמות.

כ,ח  מותר למשוך את הבהמה במתג ורסן שלה, לרשות הרבים--והוא שתהיה ראויה לאותו הרסן, כגון שיר לסוס ואפסר לגמל וחטם לנאקה וסוגר לכלב.  אבל אם הוציא בהמה במתג שאין משתמרת בו, כגון שקשר חבל בפי הסוס, או במתג שאינה צריכה לו אלא משתמרת בפחות ממנו, כגון שהוציא חמור בשיר של סוס או חתול בסוגר--הרי זה משאוי:  שכל שמירה מעולה או שמירה פחותה, משאוי הוא לה.

כ,ט  לא יקשור גמלים זה בזה, וימשוך; אפילו היו קשורין מערב שבת, אינן נמשכין בשבת.  אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו--והוא, שלא ייצא חבל מתחת ידו טפח; וצריך שיהיה החבל שמפי הבהמה עד ידו, גבוה מן הארץ טפח או יותר.  ומפני מה לא ימשוך הגמלים הקשורים זה בזה, מפני שהוא נראה כמי שמוליכן לשוק שמוכרין בו הבהמות או שמשחקין בהן שם; ומפני זה, לא תצא בהמה בזוג שבצווארה, ואפילו היה פקוק, שאין לו קול.

כ,י  לא תצא בהמה בזוג שבכסותה, ולא בחותם שבצווארה, ולא בחותם שבכסותה, ולא ברצועה שברגלה, ולא בסולם שבצווארה.  ואין חמור יוצא במרדעת, אלא אם כן הייתה קשורה לו מערב שבת.  ולא ייצא הגמל במטולטלת התלויה לו בדבשתו או בזנבו, אלא אם כן הייתה קשורה בזנבו וחוטרתו; ולא ייצא הגמל עקוד יד, ולא עקוד רגל.  וכן שאר כל הבהמה.

כ,יא  אין התרנגולים יוצאין בחוטין, ולא ברצועות שברגליהם.  ואין הכבשין יוצאין בעגלה שתחת האליה; ואין הכבשות יוצאות בעצים שמניחים להן בחוטמן, כדי שיתעטשו התולעין שבמוחן.  ואין העגל יוצא בעול קטן שמניחין לו על צווארו, כדי שייכנע ויהיה נוח לחרישה.  ולא תצא בהמה בשבכה שמניחין לה בפיה, כדי שלא תישוך או לא תאכל.  ולא תצא הפרה בעור הקופד שמניחין לה על דדיה, כדי שלא יינק ממנה השרץ כשהיא ישנה; ולא תצא ברצועה שבין קרניה, בין לנואי בין לשמר.  עז שחקק לה בקרניה, יוצאה באפסר הקשור בחקק בשבת; ואם תחבו בזקנה, אסור--שמא תנתחנו, ויביאנו בידו ברשות הרבים.  וכן כל כיוצא בזה.

כ,יב  הזכרים יוצאים בעור הקשור להן על זכרותן, כדי שלא יעלו על הנקבות; ובעור הקשור להם על ליביהם, כדי שלא ייפלו עליהם זאבים; ובמטלנייות המרוקמות, שמייפין אותן בהן.  והרחלות יוצאות, ואליה שלהן קשורה למעלה על גבן, כדי שיעלו עליהן הזכרים, או קשורה למטה, כדי שלא יעלו עליהן הזכרים; ויוצאות מלופפות במטלנייות, כדי שיהיה הצמר שלהן נקי.  והעיזים יוצאות ודדיהן קשורות, כדי שייבש מהן החלב; אבל אם קשרן כדי שלא ייצא החלב עד שיחלוב אותו לערב, הרי אלו לא ייצאו.

כ,יג  אין חמור יוצא באוכף, אף על פי שקשור לו מערב שבת; ולא ייצא הסוס בזנב שועל, ולא בזהורית שבין עיניו.  ולא תצא בהמה בקלסטר שבפיה, ולא בסנדל שברגלה, ולא בקמיע שאינו מומחה לבהמה; אבל יוצאה היא באגד שעל גבי המכה, ובכבשישין שעל גבי השבר, ובשליה המדולדלת בה; ופוקק לה זוג שבצווארה, ומיטיילת בו בחצר.  ונותן מרדעת על החמור בשבת, ומיטייל בחצר; אבל אין תולין לה קלסטר בפיה בשבת.

כ,יד  כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו; ואף על פי שהן בני דעת, ולדעת עצמן עושין, מצוה עליו לשומרן ולמונען מעשיית מלאכה בשבת, שנאמר "למען ינוח, שורך וחמורך, ויינפש בן אמתך, והגר" (שמות כג,יב).

כ,טו  עבד ואמה שאנו מצווין על שביתתן--הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות, וקיבלו מצוות שהעבדים חייבין בהן.  אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו, אלא קיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נוח בלבד--הרי הן כגר תושב; ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיה, כישראל בחול.  ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג.

כ,טז  הואיל וגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת, וגר צדק הרי הוא כישראל לכל דבר, במי נאמר "ויינפש בן אמתך, והגר" (שמות כג,יב)--זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל, כמו בן אמתו:  שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת, אבל לעצמו עושה; ואפילו היה זה הגר עבדו, הרי זה עושה לעצמו.
 

הלכות שבת פרק כא

כא,א  נאמר בתורה "תשבות" (שמות כג,יב; שמות לד,כא)--אפילו מדברים שאינן מלאכה, חייב לשבות מהן.  ודברים הרבה הן, שאסרו חכמים משום שבות--מהן דברים, אסרום מפני שהן דומים למלאכות, ומהן דברים, אסרום גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה; ואלו הן:

כא,ב  כל המשווה גומות, הרי זה חייב משום חורש; לפיכך אסור להיפנות בשדה הנירה בשבת, שמא ישווה גומות.  המפנה את האוצר בשבת, מפני שהוא צריך לו לדבר מצוה, כגון שיכניס בו אורחים, או יקבע בו מדרש--לא יגמור את כל האוצר, שמא יבוא להשוות הגומות.  טיט שעל גבי רגלו, מקנחו בכותל או בקורה; אבל לא בקרקע, שמא יבוא להשוות הגומות.  לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו, שמא ישווה גומות; ומותר לדרוס הרוק שעל גבי הקרקע, והולך לפי תומו.

כא,ג  נשים המשחקות באגוזים ושקדים וכיוצא בהן--אסורות לשחק בהן בשבת, שמא יבוא להשוות הגומות; ואסור לכבד את הקרקע, שמא ישווה גומות, אלא אם כן היה רצוף באבנים.  ומותר לזלף מים על גבי הקרקע, ואינו חושש שמא ישווה גומות, שהרי אינו מתכוון לכך.  אין סכין את הקרקע, ואפילו היה רצוף באבנים; ואין נופחין אותו, ואין מדיחין אותו, אפילו ביום טוב, קל וחומר בשבת--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא להשוות הגומות, בזמן שהוא עושה כן, במקום שאינו רצוף.

כא,ד  חצר שנתקלקלה בימי הגשמים, מביא תבן ומרדה בה; וכשהוא מרדה, לא ירדה לא בסל, ולא בקופה, אלא בשולי הקופה--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא להשוות גומות.

כא,ה  המשקה את הזרעים, חייב משום זורע; לפיכך אסור לשאוב מן הבור, בגלגל--גזירה, שמא ימלא לגינתו ולחורבתו.  ומפני זה, אם היה הבור של גלגל בחצר, מותר למלאות ממנו בגלגל.

כא,ו  התולש, חייב משום קוצר; לפיכך אסור לרדות דבש מכוורתו בשבת, מפני שהוא כתולש.  אין עולין באילן, בין לח בין יבש; ואין נתלין באילן, ואין נסמכין באילן.  ולא יעלה מבעוד יום, לישב שם כל היום כולו.  ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל--גזירה, שמא יתלוש.

כא,ז  פירות שנשרו בשבת, אסור לאוכלן עד מוצאי שבת--גזירה, שמא יתלוש.  הדס המחובר, מותר להריח בו, שאין הניתו אלא להריח בו, והרי ריחו מצוי; אבל אתרוג ותפוח וכל הראוי לאכילה, אסור להריח בו במחובר--גזירה, שמא יקוץ אותו לאוכלו.

כא,ח  אילן שהיו שורשיו גבוהין מן הארץ שלושה טפחים, אסור לישב עליהן; ואם אינן גבוהין שלושה, הרי הן כארץ.  היו באין מלמעלה משלושה לתוך שלושה, מותר להשתמש בהן; היו גבוהין שלושה, אף על פי שצידן אחד שווה לארץ, או שיש חלל תחתיהן שלושה--אסור לישב עליהן.

כא,ט  אין רוכבין על גבי בהמה בשבת--גזירה, שמא יחתוך זמורה להנהיגה.  ואין נתלין בבהמה, ולא יעלה מבעוד יום לישב עליה בשבת.  ואין נסמכין לצידי בהמה; וצידי צדדין, מותרין.  עלה באילן בשבת--בשוגג, מותר לירד; במזיד, אסור לירד.  ובבהמה--אפילו במזיד--יירד, משום צער בעלי חיים.  וכן פורקין המשאוי מעל הבהמה בשבת, משום צער בעלי חיים.

כא,י  כיצד:  הייתה בהמתו טעונה שליף של תבואה--מכניס ראשו תחתיו, ומסלקו לצד אחר, והוא נופל מאליו.  היה בא בדרך בלילי שבת, ובהמתו טעונה--כשיגיע לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת; ושאינן ניטלין, מתיר החבלים והשקין נופלין.  היו בשקין דברים המשתברין--אם היו שקין קטנים, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן, והשקין נופלין על הכרים:  שהרי אם ירצה לשלוף הכר, שולף, מפני שהשקים קטנים וקלים, ונמצא שלא ביטל כלי.  הייתה טעונה עשתות של זכוכית, מתיר השקים והן נופלין--שאף על פי שיישברו, אין בכך הפסד גדול:  שהרי הכול להתכה עומד, ולהפסד מועט לא חששו.  היו השקים גדולים ומלאים כלי זכוכית וכיוצא בהם, פורק בנחת.  ומכל מקום, לא יניחן שם על גבי בהמה--משום צער בעלי חיים.

כא,יא  המדבק פירות עד שייעשו גוף אחד, חייב משום מעמר.  לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצרו, מלקט על יד על יד ואוכל; אבל לא ייתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה, כדרך שהוא עושה בחול:  שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול--שמא יכבשם בידו בתוך הקופה, ויבוא לידי עימור.  וכן אין מקבצין את המלח וכיוצא בו, מפני שנראה כמעמר.

כא,יב  מפרק, חייב משום דש, והסוחט זיתים וענבים, חייב משום מפרק; לפיכך אסור לסחוט תותים ורימונים, הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים--שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים.  אבל שאר פירות, כגון פרישין ותפוחים ועזרורין--מותר לסוחטן בשבת, מפני שאינן בני סחיטה.

כא,יג  כבשין ושלקות שסחטן--אם לרכך גופן, מותר; ואם להוציא מימיהן, אסור.  ואין מרסקין את השלג, שיזובו מימיו; אבל מרסק הוא לתוך הכוס, או לתוך הקערה.  השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום--אם מחוסרין דיכה, אסור לו לגמור דיכתן בשבת; ואם מחוסרין שחיקה ביד, מותר לו לגמור שחיקתן בשבת.  לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור בתוך הקדירה בשבת, אחר שמורידין אותה מעל האש.

כא,יד  המולל מלילות--מולל בשינוי, כדי שלא ייראה כדש.  היונק בפיו, פטור; ואם היה גונח--מותר לו לינק בפיו, מפני שהוא מפרק כלאחר יד, ומשום צערו לא גזרו, ואף על פי שאין שם סכנה.

כא,טו  פירות שזבו מהן משקין בשבת--אם זיתים וענבים הן--אסור לשתות אותן המשקין, עד מוצאי שבת:  גזירה--שמא יתכוון, ויסחוט אותן בשבת.  ואם תותים ורימונים הן--אם הכניסן לאכילה, משקין שזבו מהן מותרין; ואם הכניסן לדורכן, משקין שזבו מהן אסורין עד מוצאי שבת.

כא,טז  זיתים וענבים שריסקן מערב שבת, ויצאו מהן משקין מעצמן--מותרין; וכן חלות דבש שריסקן מערב שבת--משקין היוצאין מהן בשבת, מותרין:  שאין כאן מקום לגזירה, שכבר ריסקן מבערב.

כא,יז  זורה ובורר, מאבות מלאכות הן.  לפיכך אף על פי שמותר למלול מלילות, בראשי אצבעותיו, כשהוא מנפח, מנפח בידו אחת בכל כוחו--אבל לא בקנון, ולא בתמחוי:  גזירה--שמא ינפה בנפה ובכברה, שהוא חייב.  והמשמר שמרים, תולדת בורר או מרקד הוא; לפיכך אף על פי שמותר לסנן יין צלול או מים צלולין, בסודרין או בקפיפה מצרית, לא יעשה גומה, בסודר--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לשמר במשמרת.  וכן אסור לתלות את המשמרת, כדרך שהוא עושה בחול--שמא יבוא לשמר.  וכן המחבץ, תולדת בורר הוא; לפיכך אף על פי שנותנין שומשמין ואגוזים לדבש, לא יחבץ בידו.

כא,יח  המחתך את הירק דק דק, כדי לבשלו--הרי זה תולדת טוחן, וחייב; לפיכך אין מרסקין לא את השחת, ולא את החרובין, לפני בהמה, בין דקה בין גסה--מפני שנראה כטוחן.  אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, ואת הנבילה לפני הכלבים--שאין טחינה בפירות.  ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה, ומפספס בידו אלומות קטנות; אבל לא אלומות גדולות, מפני הטורח שבהן.

כא,יט  חבילי סיאה ואיזוב וקורנית וכיוצא בהן, שהכניסן למאכל בהמה--מסתפק בהן, וקוטם ואוכל בראשי אצבעותיו; אבל לא בידו הרבה--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לדוק.

כא,כ  הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן, ליתן לתוך המאכל בשבת--הרי זה כותש ביד הסכין, ובקערה.  אבל במכתשת--חייב, מפני שהוא טוחן; לפיכך אסור לבריא, להתרפאות בשבת--גזירה, שמא ישחוק סממנין.

כא,כא  כיצד:  לא יאכל אדם דברים שאינן מאכל בריאים, כגון איזוביון ופואה; ולא דברים המשלשלים, כגון לענה וכיוצא בה.  וכן לא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לשתותן, כגון מים שבישלו בו סממנין ועשבים.

כא,כב  אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לאוכלן ולשתותן, כגון הכוסבר והכשות והאיזוב; אף על פי שהן מרפאין, ואכלן כדי להתרפאות בהם--מותר, הואיל והם מאכל בריאים.  שתה חלתית מקודם השבת, והרי הוא שותה והולך--מותר לשתותן בשבת, במקומות שנהגו הבריאים לשתות החלתית; ושותין זיתוס המצרי, בכל מקום.

כא,כג  וכן שמנים שדרך הבריאים לסוך בהן--מותר לסוך בהן בשבת, ואף על פי שנתכוון לרפואה; ושאין הבריאים סכין בהן, אסורין.  החושש במותניו--לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן; ולא שמן ורד, אלא במקום שהבריאים סכין אותו.  ומותר לסוך שמן ומלח, בכל מקום.  ניגפה ידו או רגלו, צומתה ביין; ואינו צומתה, בחומץ:  ואם היה ענוג, אף ביין אסור.

כא,כד  החושש בשיניו--לא יגמע בהן את החומץ, ויפלוט; אבל מגמע הוא, ובולע.  החושש בגרונו, לא יערערנו בשמן; אבל בולע הוא שמן הרבה--ואם נתרפא, נתרפא.  אין לועסין את המצטכי, ואין שפין את השיניים בסם בשבת, בזמן שמתכוון לרפואה; ואם נתכוון לריח הפה, מותר.

כא,כה  אין נותנין יין, לתוך העין; אבל נותן הוא, על גב העין.  ורוק תפל, אפילו על גב העין אסור.  קילור ששרה אותו מערב שבת--מעבירו על גב עיניו בשבת, ואינו חושש.  מי שלקה באצבעו, לא יכרוך עליו גמי כדי לרפאותו; ולא ידחקנו בידו, כדי להוציא ממנו דם.

כא,כו  אין נותנין חומץ ושמן על גבי המכה, ולא על גבי מוך שעל המכה, ולא על גבי מוך ליתנו על המכה בשבת; אבל נותן הוא חוץ למכה, ושותת ויורד למכה.  ונותנין מוך יבש על גבי המכה; ואם היה עתיק--אסור, מפני שהוא כרטייה.

כא,כז  רטייה שפירסה על גבי כלי, מחזירין אותה; ואם פירסה על גבי קרקע, אסור להחזירה.  ומניחין רטייה על גבי המכה לכתחילה במקדש, שאין איסור שבות במקדש.  ובכל מקום, מקנחין פי המכה; ואין מקנחין את הרטייה, שמא ימרח.

כא,כח  סכין ומתמשין בבני מעיים בשבת--והוא שיסוך וימשמש בבת אחת, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.  ואין מתעמלין בשבת.  אי זה הוא מתעמל:  זה שדורסים על גופו בכוח, עד שייגע ויזיע, או שיהלך, עד שייגע ויזיע--שאסור לייגע את עצמו כדי שיזיע בשבת, מפני שהוא רפואה.  וכן אסור לעמוד בקרקע דימוסות שבארץ ישראל, מפני שמעמלת ומרפאה.

כא,כט  אין רוחצין במים שמשלשלין, ולא בטיט שטובעין בו, ולא במי המשרה הבאושים, ולא בים סדום, ולא במים הרעים שבים הגדול--מפני שכל אלו צער הן, וכתוב "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח,יג); לפיכך אם לא נשתהה בהם, אלא עלה מיד--אף על פי שיש לו חטטין בראשו, מותר.

כא,ל  אין מתגרדין במגרדת; ואם היו ידיו מלוכלכות בצואה או בטיט, גורד כדרכו ואינו חושש.  סכין ומפרכין לאדם לענגו, אבל לא לבהמה; ואם היה לה צער, מותר להסיר צערה בסיכה ופירוך.  בהמה שאכלה כרשינין הרבה, מריצין אותה בחצר בשביל שתתרפא; ואם אחזה דם, מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן, ואין חוששין, שמא ישחוק לה סממנין.

כא,לא  אין מקיאין את האוכל בשבת.  במה דברים אמורים, בסם--שמא ישחוק סממנין; אבל להכניס ידו לתוך פיו ולהקיא, מותר.  ואסור לדחוק כרסו של תינוק, כדי להוציא הראי שלו--שמא יבוא להשקותו סמנין המשלשלין.  ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת, כדי להעלותו.  וכן מותר לחנק וללפוף את הקטן, ולהעלות אוזניים בין ביד בין בכלי, ולהעלות אנקלי:  שכל אלו וכיוצא בהן--אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה, ויש לו צער מהן.

כא,לב  המרקד, מאבות מלאכות.  לפיכך אין כוברין את התבן בכברה; ולא יניח הכברה שיש בה תבן במקום גבוה, בשביל שיירד המוץ--מפני שהוא כמרקד.  אבל נוטל התבן בכברה ומוליך לאיבוס, אף על פי שיירד המוץ בשעת הולכה--שהרי אינו מתכוון לכך.

כא,לג  מגבל, חייב משום לש; לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה, שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי.  ומותר לגבל את הקלי, מעט מעט.  אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה, ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה, שהרי היא כחול, והיא הנקראת שתית--מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת:  והוא, שיהיה רך; אבל קשה, אסור--מפני שנראה כלש.  וצריך לשנות; כיצד--נותן את השתית, ואחר כך נותן את החומץ.

כא,לד  המורסן--אף על פי שאינו ראוי לגבול, אין גובלין אותו:  שמא יבוא לגבול העפר, וכיוצא בו.  ונותנין מים על גבי המורסן, ומוליך בו התרווד שתי וערב; אבל אינו ממרס בידו, שלא ייראה כלש.  אם לא נתערב, מנערו מכלי לכלי עד שיתערב; ונותן לפני התרנגולין, או לפני השוורים.  ומותר לערב המורסן על דרך זו בכלי אחד, ומחלק אותו בכלים הרבה, ונותן לפני כל בהמה ובהמה; ומערב בכלי אחד אפילו כור, ואפילו כוריים.

כא,לה  אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת, כדרך שהוא מאכיל בחול--שמא יבוא לידי כתישת קטנייות, או לידי לישת קמח וכיוצא בו.  כיצד:  לא יאכיל הגמל בשבת מאכל שלושה ארבעה ימים, ולא ירביץ עגל וכיוצא בו ויפתח פיו וייתן לתוכו כרשינין ומים בבת אחת.  וכן לא ייתן לתוך פי יונים ותרנגולים, למקום שאינן יכולין להחזיר; אבל מאכיל הוא את הבהמה מעומד, ומשקה אותה מעומד, או נותן לתוך פיה מים בפני עצמן וכרשינין בפני עצמן, במקום שיכולה להחזיר.  וכן מאכיל העוף בידו, במקום שיכול להחזיר.  ואין צריך לומר, שייתן לפניהן והן אוכלין.

כא,לו  במה דברים אמורים, במי שמזונותיו עליו, כגון בהמתו וחיתו ויוני הבית ואווזין ותרנגולין; אבל מי שאין מזונותיו עליו, כגון חזיר ויוני שובך ודבורים--לא ייתן לפניהם, לא מזון ולא מים.  ומותר לאדם להעמיד בהמתו על גבי עשבים, והיא אוכלת.  אבל לא יעמיד אותה, על גבי דבר שהוקצה; ועומד בפניה, כדי שתחזיר פניה לדבר המוקצה ותאכל ממנו.  וכן ביום טוב.
 

הלכות שבת פרק כב

כב,א  רדיית הפת--אף על פי שאינה מלאכה--אסרו אותה חכמים, שמא יבוא לאפות.  המדביק פת בתנור מבעוד יום, וקדש עליו היום--מציל ממנו מזון שלוש סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם.  ואף על פי שהרדייה אינה מלאכה, כשהוא מציל, לא ירדה במרדה אלא בסכין, כדי לשנות.

כב,ב  מפני מה אסרו חכמים להיכנס למרחץ בשבת--מפני הבלנין שהיו מחימין חמין בשבת, ואומרין מערב שבת הוחמו; לפיכך גזרו שלא ייכנס אדם למרחץ בשבת, אפילו להזיע.  וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין, ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת; אבל פניו ידיו ורגליו, מותר.  במה דברים אמורים, בחמי האור--גזירה, משום מרחץ; אבל בחמי טבריה וכיוצא בהן, מותר להשתטף בהן כל גופו.  ואסור לרחוץ במים חמין שבמערות, מפני שהמערה יש בה הבל, ויבוא לידי זיעה; ונמצאת כמרחץ.

כב,ג  מתחמם אדם כנגד המדורה, ויוצא ומשתטף כל גופו בצונן; אבל אינו משתטף כל גופו בצונן, ובא ומתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו, ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין.  המביא סילון של צונן בתוך מים חמין, אפילו בתוך חמי טבריה--הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת, ואסורין ברחיצה ובשתייה.

כב,ד  מביא אדם קיתון של מים, ומניחו כנגד המדורה--לא בשביל שייחמו, אלא כדי שתפוג צינתן.  וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה--כדי שיפשר, לא שייחם.  וסך אדם ידו במים או בשמן, ומחמם כנגד המדורה--והוא שלא ייחמו המים שעל ידו, עד שתהא כרסו של תינוק נכווית בהן.  ומחמם בגד, ומניחו על גבי מעיו בשבת.

כב,ה  אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמים--אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה; וכן לא ייתן לתוכה פך של שמן, מפני שהוא כמבשלו.  אבל נותן הוא מים חמין, לתוך אמבטי של צונן.

כב,ו  מיחם שפינה ממנו מים--מותר ליתן לתוכו מים צונן, כדי להפשירן; ומותר ליצוק מים חמין לתוך מים צונן, או צונן לתוך החמין--והוא שלא יהיו בכלי ראשון, מפני שהוא מחממן הרבה.  וכן קדירה רותחת--אף על פי שהורידה מעל האש, לא ייתן לתוכה תבלין; אבל נותן לתוכה מלח, שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה.  ואם צק התבשיל מקדירה לקערה--אף על פי שהוא רותח בקערה, מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין:  שכלי שני אינו מבשל.

כב,ז  אין שורין את החלתית, בין בפושרין בין בצונן; אבל שורה אותו, בתוך החומץ.  ואם שתה יום חמישי ושישי, הרי זה שורה בשבת בצונן, ומניחו בחמה עד שייחם, ושותה--כדי שלא יחלה, אם פסק מלשתות.

כב,ח  דבר שנתבשל קודם השבת, או נשרה בחמין מלפני השבת--אף על פי שהוא עכשיו צונן, מותר לשרותו בחמין בשבת.  ודבר שהוא צונן מעיקרו, ולא בא בחמין מעולם--מדיחין אותו בחמין בשבת, אם לא הייתה הדחתו גמר מלאכתו; אבל אם הייתה הדחתו גמר מלאכתו, אין שורין אותו בחמין.

כב,ט  מותר להחם בחמה, אף על פי שאסור להחם בתולדות האש--שאינו בא לטעות מחמה, לאש; לפיכך מותר ליתן מים צונן בשמש, כדי שייחמו.  וכן נותנין מים יפים לתוך מים רעים, בשביל שייצונו.  ונותנין תבשיל לתוך הבור, בשביל שיהא שמור.

כב,י  מערב אדם מים ומלח ושמן, וטובל בו פיתו, או נותנו לתוך התבשיל--והוא, שיעשה מעט; אבל הרבה--אסור, מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל.  וכן לא יעשה מי מלח עזין, והן שני שלישי מלח ושליש מים, מפני שנראה כעושה מורייס.  ומותר למלוח ביצה; אבל צנון וכיוצא בו, אסור--מפני שנראה ככובש כבשים בשבת, והכובש אסור, מפני שהוא כמבשל.  ומותר לטבול צנון וכיוצא בו במלח, ואוכל.

כב,יא  מותר לערב יין ודבש ופלפלין בשבת, לאוכלן; אבל יין ומים ושמן אפרסמון--אסור, שאין זה ראוי לאכילת בריאים.  וכן כל כיוצא בזה.

כב,יב  חרדל שלשו מערב שבת--למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש; ולא יטרוף, אלא מערב.  שחליים שטרפן מערב שבת, למחר נותן לתוכן שמן וחומץ ותבלין; ולא יטרוף, אלא מערב.  שום שריסקו מערב שבת, למחר נותנו לתוך הגריסין; ולא ישחוק, אלא מערב.

כב,יג  הנוטל שיער מגוף האדם, חייב משום גוזז; לפיכך אסור לרחוץ את הידיים בדבר שמשיר את השיער ודאי, כגון אהלה וכיוצא בו.  ומותר לחוף את הידיים בעפר לבונה, ועפר פלפלין, ועפר יסמין, וכיוצא בהן; ואינו חושש שמא ישיר שיער שעל ידו, שהרי אינו מתכוון.  עירב דבר שמשיר את השיער ודאי, עם דבר שאינו משיר ודאי--אם היה הרוב מדבר שאינו משיר, מותר לחוף בו; ואם לאו, אסור.

כב,יד  אסור לראות במראה של מתכת בשבת--גזירה שמא ישיר בה נימין המדולדלין מן השיער, ואפילו קבועה בכותל; אבל מראה שאינה של מתכת--מותר לראות בה, אפילו אינה קבועה.

כב,טו  המכבס, חייב משום מלבן, והסוחט כסות, חייב מפני שהוא מכבס; לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן, בפני האשישה וכיוצא בה, כדי לסותמה--שמא יבוא לידי סחיטה.  ואין מקנחין בספוג, אלא אם כן יש לו בית אחיזה--שלא יסחוט.  ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה, בבגד שאינו מוכן לה--גזירה, שמא יסחוט.

כב,טז  נשברה לו חבית בשבת, מציל ממנה מה שהוא צריך לשבת לו ולאורחיו, ובלבד שלא יספג ביין, או יטפח בשמן:  שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שמא יבוא לידי סחיטה.  וכיצד מציל ממנה, מביא כלי ומניח תחתיה; ולא יביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף--גזירה, שמא יביא כלי דרך רשות הרבים.  נזדמנו לו אורחים--מביא מביתו כלי אחר וקולט, כלי אחר ומצרפו לראשון.  ולא יקלוט ואחר כך יזמין, אלא יזמין ואחר כך יקלוט; ואם הערים בדבר זה, מותר.

כב,יז  טיט שעל בגדו, מכסכסו מבפנים; ואינו מכסכסו מבחוץ--גזירה, שמא יכבס.  ומותר לגורדו בציפורן, ואינו חושש שמא ילבנו.  המכסכס את הסודר--אסור, מפני שהוא מלבנו; אבל החלוק--מותר, מפני שאין כוונתו אלא לרככו.

כב,יח  מנעל או סנדל שנתלכלך בטיט ובצואה, מותר לשכשכו במים; אבל לכבסו, אסור.  ואין מגרדין לא מנעלים ולא סנדלים, אבל סכין ומקנחין את הישנים.  כר או כסת שהיה עליהן צואה או טינוף, מקנחו בסמרטוט; ואם הייתה על של עור, נותנין עליה מים עד שתכלה.

כב,יט  מי שנתלכלכה ידו בטיט--מקנחה בזנב הסוס, ובזנב הפרה, ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה הקוצים; אבל לא במפה שמקנחין בה את הידיים--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לכבס את המפה.

כב,כ  מי שרחץ במים--מסתפג בלונטיתו ומביאה בידו, ואין חוששין שמא יסחוט.  וכן מי שנשרו כליו בדרך--מהלך בהן, ואין חוששין שמא יסחוט.  ואסור לו לשוטחן, ואפילו בתוך ביתו:  גזירה שמא יאמר הרואה, הרי זה כיבס כסותו בשבת, ושטחה לייבשה; וכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור.

כב,כא  שתי מטהרות זו על גבי זו--נוטל את הפקק מבינתיים ומשיקן, ומחזיר את הפקק למקומו, מפני שאינו בא לידי סחיטה, שהרי דעתו שייצאו המים.  ופוקקין את הביב בסודרין ובכל דבר המיטלטל, כדי שלא יצופו המים על האוכלים ועל הכלים; אבל אין פוקקין את הביב, כדי שיירדו המים לבור--שמא יסחוט בעת שדוחק, שהרי הפקק שרוי במים.

כב,כב  אסור לתקן בית יד של בגדים, ולשוברם שברים שברים, כדרך שמתקנין בחול הבגדים, כשמכבסין אותן; וכן אין מקפלים את הכלים בשבת, כדרך שעושין בחול בבגדים כשיכבסו אותן.  ואם לא היה לו כלי אחר להחליפו, מותר לקפלו ולפשטו ולהתכסות בו, כדי שיתנאה בו בשבת--והוא שיהיה בגד חדש לבן, שהרי הוא מתמעך ומתלכלך מיד.  וכשיקפל, לא יקפל אלא איש אחד; אבל לקפל בשניים, אסור.

כב,כג  הצובע, מאבות מלאכות; לפיכך אסור לאישה להעביר סרק על פניה, מפני שהיא כצובעת.  והתופר, מאבות מלאכות; לפיכך אסור למלאות הכר והכסת החדשים במוכין--גזירה, שמא יתפור; אבל מוכין שנשרו מן הכר או מן הכסת, מחזירין אותן בשבת.

כב,כד  הקורע, מאבות מלאכות.  לפיכך מי שנסתבכו בגדיו בקוצים--מפרישן בצנעה, ומתמהמה כדי שלא ייקרע; ואם נקרעו--אינו חייב כלום, שהרי לא נתכוון.  ומותר ללבוש כלים חדשים; ואם נקרעו, נקרעו.  פוצעין את האגוז במטלית, ואין חוששין שמא תיקרע.

כב,כה  התוקע, חייב משום בונה; לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע, לא נוטלין אותן ולא מחזירין--גזירה, שמא יתקע.  אבל דלת שידה תיבה ומגדל, ושאר דלתות הכלים--נוטלין, ולא מחזירין.  ואם נשמט ציר התחתון שלהן--דוחקין אותו למקומו, ובמקדש מחזירין אותו; אבל ציר העליון שנשמט, אסור להחזירו בכל מקום--גזירה, שמא יתקע.

כב,כו  אין גודלין את שיער הראש, ואין פוקסין אותו, מפני שנראה כבונה.  ואין מחזירין מנורה של חוליות, ולא כיסא המפוצל, ולא שולחן המפוצל, וכיוצא בהן--מפני שנראה כבונה; ואם החזיר, פטור--שאין בניין בכלים, ואין סתירה בכלים; ואם היה רפוי, מותר להחזירו.  ואין מתקנין חוליות של שדרה של קטן זו בצד זו, מפני שנראה כבונה.

כב,כז  העושה אוהל קבוע, חייב משום בונה.  לפיכך אין עושין אוהל עראי לכתחילה, ולא סותרין אוהל עראי--גזירה, שמא יעשה או יסתור אוהל קבוע; ואם עשה או סתר אוהל עראי, פטור.  ומותר להוסיף אוהל עראי בשבת.  כיצד:  טלית שהייתה פרוסה על העמודים או על הכתלים, והייתה כרוכה קודם השבת--אם נשאר ממנה גג טפח מתוח--הרי זה מותח את כולה בשבת, עד שייעשה אוהל גדול.  וכן כל כיוצא בזה.

כב,כח  אין תולין את הכילה, שהרי נעשית תחתיה אוהל עראי; ומותר להניח מיטה וכיסא וטריסקל, ואף על פי שיעשה תחתיהן אוהל--שאין זה דרך עשיית אוהל, לא קבע ולא עראי.

כב,כט  כל אוהל משופע שאין בגגו טפח, ולא בפחות משלושה סמוך לגגו רוחב טפח--הרי זה אוהל עראי; והעושה אותו לכתחילה בשבת, פטור.  טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה בהן מערב שבת, מותר לנטותה.  וכן הפרוכת, מותר לנטותה ומותר לפורקה.

כב,ל  כילת חתנים שאין בגגה טפח, ואין בפחות משלושה סמוך לגגה רוחב טפח--הואיל והיא מתוקנת לכך, מותר לנטותה ומותר לפורקה:  והוא, שלא תהא משולשלת מעל המיטה טפח.  פקק החלון--בזמן שהוא מתוקן לכך--אף על פי שאינו קשור ואינו תלוי, מותר לפקוק בו החלון.

כב,לא  כובע שעושין על הראש, ויש לו שפה מוקפת שהיא עושה צל כמו אוהל על לובשו--מותר ללובשו; ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אוהל, והיה מהודק על הראש, והייתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג--אסור, מפני שהוא עושה אוהל עראי.

כב,לב  הנוטה פרוכת וכיוצא בה, צריך להיזהר כדי שלא יעשה אוהל בשעה שנוטה; לפיכך אם הייתה פרוכת גדולה--תולין אותה שניים, אבל אחד אסור.  ואם הייתה כילה שיש לה גג, אין מותחין אותה ואפילו עשרה:  שאי אפשר שלא תגבה מעט מעל הארץ, ותיעשה אוהל עראי.

כב,לג  בגד שמכסה בו פי החבית--לא יכסה בו את כולה, מפני שנעשה אוהל; אבל מכסה הוא, מקצת פיה.  המסנן בכפיפה מצרית--לא יגביה קרקעית הכפיפה מן הכלי טפח, כדי שלא יעשה אוהל עראי.
 

הלכות שבת פרק כג

כג,א  העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא, כגון נקב של לול התרנגולין שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל--הרי זה חייב משום מכה בפטיש; לפיכך גזרו על כל נקב, אפילו היה עשוי להוציא בלבד, או להכניס בלבד--שמא יבוא לעשות נקב שחייבין עליו.  ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב חדש, ואין מוסיפין בו.  אבל פותחין נקב ישן--והוא, שלא יהיה הנקב למטה מן השמרים:  שאם היה למטה מן השמרים--הרי זה עשוי לחזק, ואסור לפותחו.

כג,ב  נוקבין מגופה של חבית להוציא ממנה יין, ובלבד שייקבנה למעלה; אבל מצידה--אסור, מפני שהוא כמתקן כלי.  שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי; ומביא אדם חבית של יין, ומתיז את ראשה בסיף לפני האורחין, ואינו חושש, שאין כוונתו אלא להראות נדיבות ליבו.

כג,ג  וכשם שאסור לפתוח כל נקב, כך אסור לסתום כל נקב; לפיכך אסור לסתום נקב החבית--ואפילו בדבר שאינו מתמרח, ואינו בא לידי סחיטה, כגון שיסתום בקיסם, או בצרור קטן.  אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו, ונמצא הנקב נסתם--מותר; ומותר להערים, בדבר זה.

כג,ד  כל דבר שהוא גמר מלאכה, חייב עליו משום מכה בפטיש.  ומפני זה, הגורד כל שהוא, או המתקן כלי באיזה דבר שיתקן--חייב; לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת, בין בכלי שיר כגון כינורות ונבלים, בין בשאר דברים.  אפילו להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקרקש את האגוז לתינוק, או לשחק לו בזוג כדי שישתוק--כל זה וכיוצא בו, אסור:  גזירה, שמא יתקן כלי שיר.

כג,ה  אין מספקין, ולא מרקדין, ולא מטפחין בשבת--גזירה, שמא יתקן כלי שיר; ולספק לאחר ידו, מותר.  אין שטין על פני המים--גזירה, שמא יתקן חבית של שייטין.  בריכה שבחצר--מותר לשוט בה, שאינו בא לעשות בה חבית של שייטין:  והוא שתהיה לה שפה מוקפת, שלא ייעקר ממנה המים, כדי שיהיה היכר והפרש בינה, ובין הים.

כג,ו  אין חותכין שפופרת של קנה, מפני שהוא כמתקן כלי; הייתה חתוכה--אף על פי שאינה מתוקנת--מותר להכניסה בנקב החבית בשבת להוציא ממנה יין, ואין חוששין שמא יתקן.  ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של חבית, כדי שיקלח את היין, מפני שהוא כעושה מרזב בשבת.  ואין שוברין את החרס, ואין קורעין את הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי.

כג,ז  זמורה שהיא קשורה בטפיח, ממלאין בה בשבת; ואם אינה קשורה, אין ממלאין בה--גזירה, שמא יקטום אותה ויתקנה.

כג,ח  אסור לחוף כלי כסף בגרתיקון, מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין, ונמצא כמתקן כלי, וגומר מלאכתו בשבת; אבל חופפין אותו בחול, ובנתר.  וכן כל הכלים, חופפין אותן בכל דבר.  ואסור להדיח קערות ואילפסין וכיוצא בהן, מפני שהוא כמתקן, אלא אם כן הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת, באותה שבת; אבל כלי שתייה כגון כוסות וקיתונות--מותר להדיחן בכל עת, שאין קבע לשתייה.  ואין מציעין את המיטות בשבת, כדי לישן עליהן למוצאי שבת; אבל מציעין מלילי שבת, לשבת.

כג,ט  [ח] אסור להטביל כלים טמאין בשבת, מפני שהוא כמתקן כלי.  אבל אדם טמא--מותר לטבול, מפני שנראה כמקר; ואין מזין עליו בשבת.  המטביל כלים בשבת--בשוגג, ישתמש בהן; במזיד, לא ישתמש בהן עד למוצאי שבת.  ומותר להטביל את המים הטמאים בשבת; כיצד יעשה--נותנן בכלי שאינו מקבל טומאה, כגון כלי אבנים, ומטביל הכלי במקוה עד שיעלה מי המקוה עליהן, ויטהרו.  [ט] ואין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת, מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן.

כג,י  מעבד, מאבות מלאכות הוא; והמרכך עור בשמן כדרך שהעבדנים עושים--הרי זה מעבד, וחייב.  לפיכך לא יסוך אדם את רגלו שמן, והיא בתוך המנעל או בתוך הסנדל החדשים; אבל סך הוא את רגלו שמן, ולובש מנעלו או סנדלו, אף על פי שהן חדשים.  וסך כל גופו שמן, ומתעגל על גבי קטבוליה חדשה, ואינו חושש.  במה דברים אמורים, בשהיה השמן מועט, כדי שיצחצח העור בלבד; אבל אם היה בבשרו שמן הרבה, כדי שירכך העור--הרי זה אסור, מפני שהוא כמעבדו.  והכול בחדשים; אבל בישנים, מותר.

כג,יא  הממרח רטייה, חייב משום מוחק את העור; לפיכך אין סותמין נקב בשעווה וכיוצא בה, שמא ימרח.  ואפילו בשומן, אין סותמין את הנקב--גזירה, משום שעווה.

כג,יב  כותב, מאבות מלאכות; לפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת, מפני שהוא ככותב.  ואסור ללוות, ולהלוות--גזירה, שמא יכתוב.  וכן אסור לקנות ולמכור, ולשכור ולהשכיר--שמא יכתוב.  לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר לחברו לשכור לו פועלין.  אבל לשאול ולהשאיל, מותר:  שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלווני.

כג,יג  אחד המוכר בפה או במסירה--אסור, בין במאזניים בין שלא במאזניים; וכשם שאסור לשקול--כך אסור למנות ולמדוד, בין בכלי מידה בין ביד בין בחבל.

כג,יד  אין דנין בשבת, ולא חולצין, ולא מייבמין, ולא מקדשין--גזירה, שמא יכתוב.  ואין מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין--מפני שהוא כמקח וממכר; ואין מגביהין תרומה ומעשרות, שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש, ועוד, מפני שהוא כמתקן אותן בשבת.  ואין מעשרין את הבהמה--גזירה, שמא ירשום בסקרה.  ומקדיש אדם פסחו בשבת, וחגיגתו ביום טוב--שזו מצות היום.  וכשם שאין מקדישין, כך אין מקדשין מי חטאת.

כג,טו  המגביה תרומה ומעשרות בשבת או ביום טוב--בשוגג, יאכל ממה שתיקן; במזיד, לא יאכל עד מוצאי שבת.  ובין כך ובין כך, תיקן את הפירות.  וכן המקדיש או העריך או החרים בשבת, בין בשוגג בין במזיד--מה שעשה עשוי; ואין צריך לומר, ביום טוב.  וכן המקנה לחברו בשבת, קנה.

כג,טז  מעשרין את הדמאי, בין השמשות; אבל לא את הוודאי.  [טז] מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי, לא ייטלם בשבת, ואף על פי שייחד מקומן מקודם השבת, והרי הן ידועין ומונחין בצד הפירות.  ואם היה כוהן או עני למודים לאכול אצלו, יבואו ויאכלו, ובלבד שיודיע לכוהן שזו שאני מאכילך תרומת מעשר, ויודיע לעני שזה שאני מאכילך מעשר עני.

כג,יז  אסור להפיס ולשחק בקוביה בשבת, מפני שהוא כמקח וממכר; ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו, על מנה גדולה כנגד מנה קטנה, מפני שאין מקפידין.

כג,יח  אסור לחשב חשבונות שהוא צריך להן, בשבת, בין שעבר, בין שעתיד להיות--גזירה, שמא יכתוב; לפיכך חשבונות שאין בהן צורך, מותר לחשבן.  כיצד:  כמה סאה היה לנו בשנה פלונית, כמה דינרין הוציא בחתנות בנו, וכיוצא באלו, שהן בכלל שיחה בטילה שאין בהן צורך כלל--המחשב אותן בשבת, כמחשב בחול.

כג,יט  אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת--שלא יהיה כחול, ויבוא למחוק.  מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו, מפיו; אבל לא מן הכתב, כדי שלא יקרא בשטרי הדיוטות.  לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלה, או על הכותל--מותר לקרותן, מפני שאינו מתחלף בשטר.  ואסור לקרות בכתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקני בשבת.  אף לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש, אסור--גזירה, משום ביטול בית המדרש:  שלא יהיה כל אחד יושב בביתו וקורא, ויימנע מבית המדרש.

כג,כ  נפלה דליקה בחצר בשבת--אינו מציל כל מה שיש בחצר לחצר אחרת שבאותו המבוי, אף על פי שעירבו:  גזירה--שמא יכבה הדליקה כדי שיציל, מפני שאדם בהול על ממונו.  לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותה שבת, וכלים שצריך להשתמש בהן בשבת, ובגדים שיכול ללבוש:  שנמצא מתייאש מן הכול, ואינו בא לידי כיבוי.  ואם לא עירבו, אף מזונו וכליו אינו מציל.

כג,כא  ומה הוא מציל למזונו:  אם נפלה דליקה בלילי שבת, מצילין מזון שלוש סעודות--הראוי לאדם לאדם, והראוי לבהמה לבהמה; נפלה בשחרית, מצילין ממנה מזון שתי סעודות; במנחה, מצילין מזון סעודה אחת.

כג,כב  במה דברים אמורים, במציל בכלים הרבה, או שהיה ממלא כלי ומוציאו ומערה וחוזר וממלא אותו שנייה--הוא שאין מציל, אלא מה שהוא צריך לו; אבל אם הוציא כלי אחד הוצאה אחת--אף על פי שיש בו כמה סעודות, מותר.

כג,כג  כיצד:  מציל סל מלא כיכרות, אף על פי שיש בו כמה סעודות; ועיגול של דבילה, וחבית של יין.  וכן אם פרס טליתו, וקיבץ בה כל שיכול להוציא, והוציאה מלאה בבת אחת--מותר.

כג,כד  אמר לאחרים בואו והצילו לכם--כל אחד ואחד מציל מזון שהוא צריך לו, או כלי אחד שמחזיק אפילו דבר גדול; והרי הוא של מציל.  אם לא רצה המציל לקחתו, ונתנו לבעליו--מותר לו ליטול ממנו אחר השבת, שכר עמלו; ואין זה שכר שבת--שהרי אין שם מלאכה ולא איסור, שלא הוציאו אלא במקום מעורב.

כג,כה  הציל פת נקייה, אינו חוזר ומציל פת שאינה נקייה; אבל אם הציל פת שאינה נקייה בתחילה, חוזר ומציל פת נקייה.  ומציל ביום הכיפורים מה שהוא צריך לשבת, אם היה יום הכיפורים בערב שבת.  אבל אינו מציל בשבת, ליום הכיפורים, ואין צריך לומר, ליום טוב; ולא משבת זו, לשבת הבאה.

כג,כו  ומה הוא מציל ללבושו--לובש כל שהוא יכול ללבוש ועוטף כל שהוא יכול לעטוף, ומוציא.  ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, וכל אחד ואחד לובש ומתעטף יוכלו, ומוציא; והרי הוא שלו כמו המאכל, שהרי מן ההפקר זוכין.

כג,כז  [כו] מותר להציל כל כתבי הקודש שיש בחצר, לחצר אחרת שבאותו המבוי, ואף על פי שלא עירבו--ובלבד שיהיה למבוי שלוש מחיצות, ולחי אחד:  והוא שיהיו כתובין אשורי, ובלשון הקודש.  אבל אם היו כתובין בכל לשון, או בכתב אחר--אין מצילין אותן, אפילו היה שם עירוב; ובחול, אסור לקרות בהם, אלא מניחן במקום התורף, והן מתאבדין מאליהן.

כג,כח  [כז] היו כתובין בסם ובסקרה--אף על פי שאינו כתב של קיימה, הואיל והן כתובין אשורי ובלשון הקודש, מצילין אותן.  הגיליון של ספרים שלמעלה ושלמטה, ושבין פרשה לפרשה, ושבין דף לדף, ושבתחילת הספר, ושבסוף הספר--אין מצילין אותן.  הברכות והקמיעין--אף על פי שיש בהן אותייות של שם, ומעניינות הרבה של תורה--אין מצילין אותן מפני הדליקה.

כג,כט  [כח] ספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותייות מתוך תיבות שלמות, ואפילו בכללן "יגר שהדותא" (בראשית לא,מז), וכן אם הייתה בו פרשה שאין בה שמונים וחמש אותייות, ויש בה הזכרות כגון "ויהי בנסוע הארון" (במדבר י,לה)--מצילין אותו מפני הדליקה.  ומצילין תיק הספר עם הספר, ותיק תפילין עם התפילין--אף על פי שיש בתוכן מעות.
 

הלכות שבת פרק כד

כד,א  יש דברים שהן אסורין בשבת, אף על פי שאינן דומין למלאכה, ואינם מביאין לידי מלאכה; ומפני מה נאסרו--משום שנאמר "אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קודשי" (ישעיהו נח,יג), ונאמר "וכיבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר" (שם).  לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת, ואפילו לדבר בהן, כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה, או היאך יבנה בית זה, ובאי זו סחורה ילך למקום פלוני--כל זה וכיוצא בו, אסור:  שנאמר "ודבר דבר", דיבור אסור; והרהור מותר.

כד,ב  אסור לאדם לפקוד גינותיו ושדותיו בשבת, כדי לראות מה הן צריכין, או היאך הן פירותיהן--שהרי זה מהלך, לעשות חפצו.  וכן אסור לאדם שייצא בשבת עד סוף התחום ויישב שם עד שתחשך, כדי שיהיה קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת--שהרי נמצא הילוכו בשבת, לעשות חפציו.

כד,ג  במה דברים אמורים, בשהחשיך על התחום לעשות דבר שאסור לעשותו בשבת; אבל אם החשיך לעשות דבר שמותר לעשותו בשבת, הרי זה מותר.  כיצד:  אין מחשיכין על התחום להביא פירות מחוברין, או לשכור פועלין; אבל מחשיך הוא לשמור פירות, שהרי מותר לשמור בשבת.  ומחשיך להביא בהמה או פירות תלושין:  שהבהמה--קורא לה והיא באה, אף על פי שהיא חוץ לתחום; ופירות תלושין--אילו היו שם מחיצות, היה מותר להביאן בשבת.  וכן אומר אדם לחברו, לכרך פלוני אני הולך למחר, שאם היו שם בורגנים, היה הולך לשם בשבת.  וכן כל כיוצא בזה.

כד,ד  מותר לאדם לומר לפועל, הנראה שתעמוד עימי לערב; אבל לא יאמר לו, היה נכון לי לערב--שנמצא עושה חפצו בשבת.  ואסור לרוץ ולדלג בשבת, שנאמר "מעשות דרכיך" (ישעיהו נח,יג)--שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך של חול.  ויורד אדם בור ושיח ומערה, אפילו הן מאה אמה; ומטפס ויורד ושותה, ומטפס ועולה.  ואסור להרבות בשיחה בטילה בשבת, שנאמר "ודבר דבר" (שם)--שלא יהא דיבורך של חול כדיבורך של שבת.

כד,ה  מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה, כגון שירוץ לבית הכנסת, או לבית המדרש; ומחשבין חשבונות של מצוה, ומודדין מדידה של מצוה, כגון מקוה לידע אם יש כשיעור, או בגד לידע אם מקבל טומאה.  ופוסקין צדקה לעניים.  והולכין לבתי כנסייות ולבתי מדרשות, ואפילו לתרטיאות וטרקלין של גויים, לפקח על עסקי רבים בשבת.  ומשדכין על התינוקת לארס, ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות.  ומבקרין חולין, ומנחמים אבילים; והנכנס לבקר את החולה, אומר שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא.  ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה, ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין.  ואומר לו לך למקום פלוני, לא מצאת שם הבא ממקום פלוני, לא מצאת במנה הבא במאתיים--ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח.  שכל אלו וכיוצא בהן--מצוה הן, ונאמר "עשות חפציך" (ישעיהו נח,יג):  חפציך אסורין, חפצי שמיים מותרין.

כד,ו  מפליגין בים הגדול בערב שבת, לדבר מצוה; ופוסק עימו לשבות, ואינו שובת.  ומפירין נדרים בשבת, בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת; ונשאלין לחכם על נדרים שהן לצורך השבת ומתירין, אף על פי שהיה להן פנאי להתירן קודם השבת:  שדברים אלו, דברי מצוה הן.

כד,ז  אין עונשין בשבת; אף על פי שהעונש מצות עשה, אינה דוחה שבת.  כיצד--הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה, אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת:  שנאמר "לא תבערו אש, בכול מושבותיכם, ביום, השבת" (שמות לה,ג)--זו אזהרה לבית דין, שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה; והוא הדין, לשאר עונשין.

כד,ח  מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת, בין תלושים בין מחוברין; ואם בא אדם ליטול מהן, או בהמה וחיה לאכול מהן--גוער בהן ומכה בהן, ומרחיק.  והלוא דבר זה מחפציו הוא, ולמה הוא מותר--מפני שלא נאסר אלא להקנות לעצמו חפצים שאינן עתה מצויים, או להשתכר ולהרוויח ולהיטפל בהנאה שתבוא לידו; אבל לשמור ממונו שכבר בא לידו, עד שיעמוד כמות שהוא--מותר:  הא למה זה דומה, לנועל ביתו מפני הגנבים.

כד,ט  המשמר זרעיו מפני העופות, ומקשאיו ומדלעיו מפני החיה--לא יספק ולא ירקד, כדרך שעושה בחול:  גזירה, שמא ייטול צרור ויזרוק ארבע אמות ברשות הרבים.

כד,י  כל הדברים שהן אסורין משום שבות, לא גזרו עליהן בין השמשות, אלא בעצמו של יום הוא, שהן אסורין; אבל בין השמשות, מותרין:  והוא, שיהיה שם דבר מצוה או דוחק.  כיצד:  מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים, להביא לולב או שופר; וכן מוריד מן האילן או מוציא מן הכרמלית, עירוב שעשה.  וכן אם היה טרוד ונחפז, ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות--הרי זה מותר.  אבל אם לא היה שם דוחק, ולא דבר מצוה--אסור.  לפיכך אין מעשרין את הוודאי בין השמשות, אף על פי שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות; אבל מעשרים את הדמאי.

כד,יא  קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות, כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב, או טילטל בכרמלית--אין בית דין מצווין להפרישו.  וכן אם הניחו אביו, אין ממחין בידו.

כד,יב  אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת, כדרך שהוא עושה בחול.  ומפני מה נגעו באיסור זה--אמרו, ומה אם הזהירו נביאים וציוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר "ודבר דבר" (ישעיהו נח,יג); קל וחומר, שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול--כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו, ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה, או מבית לבית, או להצניע אבנים וכיוצא בהן:  שהרי הוא בטיל ויושב בביתו, ויבקש דבר שיתעסק בו; ונמצא שלא שבת, וביטל הטעם שנאמר בתורה "למען ינוח" (שמות כג,יב; דברים ה,יג).

כד,יג  ועוד, כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, אפשר שיתעסק בהן מעט, ויבוא לידי מלאכה.  ועוד, מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנייות, אלא בטילין כל ימיהן, כגון הטיילין ויושבי קרנות, שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה; ואם היה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים, נמצא שלא שבת שביתה הניכרת; לפיכך שביתה מדברים אלו, היא שביתה השווה בכל אדם.  ומפני דברים אלו, נגעו באיסור הטלטול; ואסרו שלא יטלטל אלא כלים הצריך להם, כמו שיתבאר.
 

הלכות שבת פרק כה

כה,א  יש כלי שמלאכתו להיתר, והוא הכלי שמותר לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו--כגון כוס לשתות בו, וקערה לאכול בה, וסכין לחתוך בו בשר ופת, וקורדום לפצוע בו אגוזים, וכיוצא בהן.

כה,ב  ויש כלי שמלאכתו לאיסור, והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו--כגון מכתשת וריחיים וכיוצא בהן, שאסור לכתוש ולטחון בשבת.

כה,ג  כל כלי שמלאכתו להיתר--בין היה של עץ, או של חרס, או של אבן, או של מתכת--מותר לטלטלו בשבת, בין בשביל עצמו של כלי, בין לצורך מקומו, בין לצורך גופו.  וכל כלי שמלאכתו לאיסור--בין היה של עץ, או של חרס, או של אבנים, או של מתכת--מותר לטלטלו בשבת, בין לצורך גופו, בין לצורך מקומו; אבל בשביל עצמו של כלי, אסור.

כה,ד  כיצד:  מטלטל הוא את הקערה של עץ לאכול בה, או לישב במקומה; או כדי שלא תיגנב, וזה הוא בשביל עצמו.  וכן אם טילטל אותה מן החמה, כדי שלא תיבש ותישבר, או מן הגשמים, כדי שלא תתפח ותפסד--הרי זה טלטול בשביל עצמה; ומותר, מפני שמלאכתה להיתר.

כה,ה  וכן מטלטל הוא הריחיים או המכתשת לשבר עליה אגוזים, או לעלות עליה למיטה--וזה הוא לצורך גופו; או לישב במקומה.  אבל אינו מטלטלה כדי שלא תישבר, ולא כדי שלא תיגנב.  וכן כל כיוצא בזה.

כה,ו  וכל שאינו כלי--כגון אבנים, ומעות, וקנים, וקורות, וכיוצא בהן--אסור לטלטלן.  אבן גדולה או קורה גדולה--אף על פי שהיא ניטלת בעשרה בני אדם--אם יש תורת כלי עליה, מטלטלים אותה.  דלתות הבית--אף על פי שהן כלים, לא הוכנו לטלטול; לפיכך אם נתפרקו, אפילו בשבת--אין מטלטלין אותן.  וכן העפר והחול והמת, אין מזיזין אותן ממקומן; ובן שמונה חי--הרי הוא כאבן, ואסור לטלטלו.

כה,ז  מותר לטלטל הכלי, אפילו שלא לצורך תשמישו, אלא לעשות בו מלאכה, שלא נעשה לשמשה.  כיצד--נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים, קורדום לחתוך בו דבילה, מגירה לגור בה את הגבינה, מגרפה לגרוף בה את הגרוגרות, את הרחת ואת המזלג לתת עליו אוכל לקטן, את הכוש ואת הכדכד לדחוף בו, מחט של סקאין לפתוח בו את הדלת, את המכתשת לישב עליה.  וכן כל כיוצא בזה.

כה,ח  ומטלטל אדם מחט של יד השלמה, ליטול בה את הקוץ; אבל אם ניטל הקצה הנקוב שלה, או הקצה החד--אין מטלטלין אותה.  ואם הייתה גולם ועדיין לא ניקבה, מותר לטלטלה.

כה,ט  כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו--כגון כלים המוקצים לסחורה, וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא יפסדו--אסור לטלטלן בשבת; וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, כגון המסר הגדול, ויתד של מחרשה, וסכין של טבחים, וחרב של אשכפים, וחצין החרשים, וקורנס הבשמים, וכיוצא בהן.

כה,י  כל כלי שהוקצה מחמת האיסור, אסור לטלטלו--כגון נר שהדליקו בו בשבת, והמנורה שהיה הנר עליה, ושולחן שהיו עליו מעות.  אף על פי שכבה הנר, או שנפלו המעות--אסור לטלטלן:  שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות--נאסר לטלטלו כל השבת כולה, אף על פי שהלך דבר שגרם לו האיסור.  [יא] אבל כלי המוקצה מחמת מיאוס--כגון נר ישן של נפט, וכלי הצואה, וכיוצא בהן--מותר לטלטלן בשבת, אם הוצרך להן.

כה,יא  [יב] כל הכלים הניטלין בשבת שנתפרקו דלתותיהן, כגון דלתות תיבה ומגדל--בין שנתפרקו בשבת, בין שנתפרקו קודם השבת--מותר לטלטל אותן דלתות.  וכן כל הכלים הניטלין בשבת שנשברו--בין קודם שבת, בין בשבת--שבריהן ניטלין:  והוא, שיהיו עושין מעין מלאכה; כיצד--שברי עריבה לכסות בהן את פי החבית, שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך, וכן כל כיוצא בזה.  אבל אם אין השברים ראויין למלאכה כלל, אסור לטלטלן.

כה,יב  [יג] כל כסויי הכלים, ניטלים בשבת--והוא, שיש תורת כלי עליהן.  היה כלי מחובר בקרקע, כגון חבית הטמונה בארץ--אם יש לכסוי שלה בית אחיזה, מטלטלין אותו; ואם לאו, אין מטלטלין אותו.  וכן כסויי הקרקעות, כגון בורות וחריצין--אין מטלטלין כסוי שלהן, אלא אם כן יש לו בית אחיזה.  כסוי התנור--אף על פי שאין לו בית אחיזה, מותר לטלטלו.

כה,יג  [יד] שני דברים, אחד אסור לטלטלו ואחד מותר לטלטלו, והן סמוכים זה לזה או זה על זה או זה בזה, ובזמן שמטלטלין אחד מהן ייטלטל השני--אם היה צריך לדבר שמותר לטלטלו, מטלטלו ואף על פי שדבר האסור מיטלטל עימו; ואם היה צריך לטלטל דבר האסור, לא יטלטלנו באותו דבר המותר.

כה,יד  [טו] כיצד:  פגה שהייתה טמונה בתבן, והררה שהייתה על גבי הגחלים--תוחבן בכוש או בכדכד ונוטלן, ואף על פי שהתבן והגחלים ננערים בשעת נטילה; וכן לפת או צנונות שהיו טמונים בעפר, ומקצת העלים מגולים--שומטן בשבת בעלה שלהן, ואף על פי שהעפר ננער.  אבל אם היה כיכר או תינוק על גבי האבן, או על גבי הקורה--לא יטלטל האבן או הקורה, בכיכר או בתינוק שיש עליה.  וכן כל כיוצא בזה.

כה,טו  [טז] נוטל אדם את בנו שיש לו געגועין עליו, והאבן בידו; אבל לא דינר--שאם ייפול הדינר, ייטלנו האב בידו.  כלכלה שהייתה נקובה, וסתם נקב שלה באבן--מותר לטלטלה, שהרי האבן נעשת כדופן.  הייתה הכלכלה מלאה פירות, והאבן בתוך הפירות--אם היו הפירות רטובים כגון ענבים ותותים, נוטל אותה כמות שהיא:  שאם ינער הפירות, ייטנפו בעפר; ובמקום הפסד, לא גזרו.

כה,טז  [יז] חבית ששכח אבן על פיה--מטה על צידה, והיא נופלת; הייתה בין החבייות, מגביהה למקום אחר והאבן עליה, ומטה על צידה שם, והאבן נופלת.  וכן השוכח מעות על הכר, וצרך לכר--נוער את הכר, והן נופלות; ואם צרך למקום הכר, נוטל את הכר והמעות עליו.  אבל אם הניח המעות מערב שבת על הכר, או הניח האבן על פי החבית--הרי אלו אסורין לטלטלן, ואפילו נפלו המעות והאבן:  שהרי נעשו בסיס לדבר האסור.

כה,יז  [יח] האבן שבקירויה--אם ממלאין בה, ואינה נופלת, הרי היא כמקצת הקירויה, ומותר למלאות בה; ואם לאו, אין ממלאין בה.  בגד שעל הקנה, שומטו מן הקנה.

כה,יח  [יט] פירות שאסור לאוכלן--כגון פירות שאינם מעושרין, אפילו הן חייבין במעשר מדבריהם, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או תרומה טמאה, או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן--אסור לטלטלן; אבל הדמאי, הואיל וראוי לעניים, וכן מעשר שני והקדש שפדין, אף על פי שלא נתן החומש--מותר לטלטלן.

כה,יט  [כ] מטלטל ישראל התרומה, אף על פי שאינה ראויה לו; ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין, אם היו שניהם בכלי אחד.  במה דברים אמורים, בשהייתה הטמאה למטה, והיו פירות המיטנפין בקרקע--שאם ינער אותן, יפסדו.  אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהן--נוער הכלי, ונוטל הטהורה או החולין; ומניח הטמאה.  ואם היה צריך למקום הכלי--בין שהטהורה למעלה בין שהייתה למטה, מטלטל הכול כאחד.

כה,כ  [כא] מדבך של אבנים שחשב עליו מבעוד יום--אם לימדום, מותר לישב עליהן למחר; ואם לאו, אסור.  חרייות של דקל שגרדן לעצים, ונמלך עליהן מערב שבת לישיבה--מותר לטלטלן; וכן אם ישב עליהן מערב שבת, מותר לטלטלן.

כה,כא  [כב] הקש שעל המיטה--לא ינענעו בידו, אבל מנענעו בגופו; ואם היה מאכל בהמה, מותר לטלטלו.  וכן אם היה עליו כר או סדין וכיוצא בהן--מנענעו בידו, שהרי נעשה כמי שישב עליו מבעוד יום.  המכניס קופה של עפר לביתו--אם ייחד לה קרן זווית מערב שבת--מטלטלו בשבת, ועושה בו כל צרכיו.

כה,כב  [כג] אסור לבטל כלי מהכינו, מפני שהוא כסותר.  כיצד:  לא ייתן כלי תחת הנר בשבת, לקבל את השמן הנוטף--שהשמן שבנר, אסור לטלטלו, וכשייפול לכלי, ייאסר טלטול הכלי שהיה מותר; וכן כל כיוצא בזה.  לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, אבל כופה הוא הכלי עליה.  וכן כופה הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו, שהרי לא ביטלו:  שאם יחפוץ, ייטלנו.

כה,כג  [כד] נותנין כלי תחת הדלף; ואם נתמלא הכלי--שופך ושונה, ואינו נמנע:  והוא, שיהיה הדלף ראוי לרחיצה.  אבל אם אינו ראוי, אינו נותן; ואם נתן, מותר לטלטלו במים המאוסין שבו:  שאין עושין גרף של רעי, לכתחילה.

כה,כד  [כה] חבית של טבל שנשברה, מביא כלי ומניח תחתיה:  הואיל ואם עבר ותיקנו, מתוקן--הרי הוא כמתוקן.  ונותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, מפני שאין בהן ממש, ומותר לטלטל הכלי.  קורה שנשברה--אין סומכין אותה בספל, או בארוכות המיטה:  אלא אם כן היו רווחים, וכל זמן שיחפוץ ייטלם--כדי שלא יבטל כלי מהכינו.  ופורסין מחצלת על גבי אבנים בשבת; או על גבי כוורת דבורים בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים--ובלבד שלא יתכוון לצוד:  שהרי נוטלה בכל עת שירצה.  וכופין את הסל בשבת לפני האפרוחים, בשביל שיעלו עליו ויירדו--שהרי מותר לטלטלו, כשיירדו מעליו.  וכן כל כיוצא בזה.

כה,כה  [כו] בהמה שנפלה לבור או לאמת המים--אם יכול ליתן לה פרנסה במקומה, מפרנסין אותה עד מוצאי שבת.  ואם לאו, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה; ואם עלתה, עלתה:  ואף על פי שביטל כלי מהכינו, שהרי משליכו לבור לתוך המים--מפני צער בעלי חיים, לא גזרו.  ואסור להעלותה, בידו.  וכן אין עוקרין בהמה חיה ועוף בחצר, אבל דוחין אותן עד שייכנסו; ומדדין עגלים וסייחים.  תרנגולת שברחה, אין מדדין אותה, מפני שהיא נשמטת מן היד, ונמצאו אגפיה נתלשין; אבל דוחין אותה, עד שתיכנס.
 

הלכות שבת פרק כו

כו,א  כל כלי האורג, וחבלים וקנים שלו--מותר לטלטלן ככלי שמלאכתו לאיסור:  חוץ מכובד העליון וכובד התחתון--לפי שאינן ניטלין, מפני שהן תקועין.  וכן העמודים של אורג--אסור לטלטלן, שמא יתקן הגומות שלהן.  ושאר כלי האורג, מותרין.

כו,ב  מכבדות של תמרה, וכיוצא בהן שמכבדין בהן הקרקע--הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר, שהרי מותר לכבד בשבת.  לבינים שנשארו מן הבניין--הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר, מפני שראויין להסב עליהן, שהרי שפין אותן, ומתקנין אותן; ואם צבר אותן--הרי הקצם, ואסור לטלטלם.

כו,ג  חרס קטנה--מותר לטלטלה אפילו ברשות הרבים, הואיל וראויה היא בחצר לכסות בה פי כלי קטן.  מגופת חבית שנתכתתה--היא ושבריה, מותר לטלטלה; ואם זרקה לאשפה מבעוד יום, אסור לטלטלה.  כלי שנתרעע--לא יתלוש ממנו חרס לכסות בו, או לסמוך בו.

כו,ד  מותר להכניס לבית הכיסא, שלוש אבנים מקורזלות לקנח בהן; וכמה שיעורן, כמלוא היד.  אבל אדמה שהיא קרובה להתפרך, אסור לטלטלה לקנח בה.  ומותר להעלות האבנים לגג, לקנח בהן; ירדו עליהן גשמים, ונשתקעו בטיט--אם רישומן ניכר, מותר לטלטלן.  אבן שיש עליה טינוף, שוודאי לקינוח היא--מותר לטלטלה, ואפילו היא גדולה.

כו,ה  היה לפניו צרור וחרס, מקנח בצרור; ואם היה החרס מאוגני כלים, מקנח בחרס.  היו לפניו צרור ועשבים--אם היו עשבים רכים, מקנח בהן; ואם לאו, מקנח בצרור.

כו,ו  שיירי מחצלאות שבלו--הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר, מפני שראויין לכסות בהן הטינוף; אבל שיירי בגדים שאין בהן שלוש על שלוש--אסור לטלטלן, שאינן ראויין לא לעניים ולא לעשירים.  שברי תנור--מותר לטלטלן, והרי הן ככל הכלים שמלאכתן להיתר.  כירה שנשמטה אחת מירכותיה--אסור לטלטלה, שמא יתקע.

כו,ז  סולם של עלייה--אסור לטלטלו, שאין עליו תורת כלי.  ושל שובך, מותר להטותו; אבל לא יוליכו משובך לשובך--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לצוד.  קנה שמוסקין בו הזיתים--אם יש עליו תורת כלי, הרי הוא ככלי שמלאכתו לאיסור; קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו--אם יש תורת כלי עליו, הרי הוא ככלי שמלאכתו להיתר.

כו,ח  דלת שהיה לה ציר, אף על פי שאין לה עתה, ציר שהכינה לסתום בה מקום מוקצה, והיא נגררת שנוטלין אותה וסותמין בה, וכן חדקים שסותמין בהן הפרצה, וכן מחצלת הנגררת--בזמן שקשורין ותלויין בכותל, סותמין בהן; ואם לאו, אין נועלין בהן.  ואם היו גבוהים מעל הארץ, נועלין בהן.

כו,ט  דלת שהיא לוח אחד, ששומטין אותה ונועלין בה--אם לא היה לה למטה כן כמו אסקופה, שמוכיח עליה שהיא כלי מוכן לנעילה--אין נועלין בה; וכן נגר שיש בראשו קלוסטרה, שמוכחת עליו שהוא כלי מוכן לנעילה, ואינו קורה כשאר הקורות--נועלין בו בשבת.

כו,י  נגר שאין בראשו קלוסטרה--אם היה קשור ותלוי בדלת, נועלין בו; וכן אם היה ניטל, ואגודו עימו.  אבל אם היה אגודו קבוע בדלת, והיה הנגר נשמט כמו קורה, ומניחין אותו בזווית, וחוזרין ונועלין בו בעת שרוצין--הרי זה אסור לנעול בו:  שאין עליו תורת כלי, ואינו אגוד, ואין בו אגד להוכיח עליו.

כו,יא  מנורה של חוליות, בין גדולה בין קטנה--אין מטלטלין אותה, שמא יחזירה בשבת.  היו בה חדקים, והיא נראית כבעלת חוליות--אם הייתה גדולה הניטלת בשתי ידיים, אסור לטלטלה; הייתה קטנה מזו, מותר לטלטלה.

כו,יב  מנעל שעל גבי האימום, שומטין אותו בשבת.  מכבש של בעלי בתים--מתירין, אבל לא כובשין; ושל כובסין--לא ייגע בו, מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס.  וכן גיזי צמר--אין מטלטלין אותן, מפני שהוא מקפיד עליהן; לפיכך אם ייחדן לתשמיש, מותרין.  והשלחין--מותר לטלטלן, בין היו של בעל הבית או של אומן:  מפני שאינו מקפיד עליהם.

כו,יג  כל דבר מטונף, כגון ראי וקיא וצואה וכיוצא בהן--אם היו בחצר שיושבין בה, מותר להוציאן לאשפה או לבית הכיסא; וזה הוא הנקרא גרף של רעי.  ואם היו בחצר אחרת--כופין עליהן כלי, כדי שלא ייצא הקטן ויתלכלך בהן.  רוק שעל הקרקע--דורסו לפי תומו, והולך.  ומטלטלין כנונא, מפני אפרו, אף על פי שיש עליו שברי עצים, מפני שהוא כגרף של רעי.  ואין עושין גרף של רעי לכתחילה, בשבת; אבל אם נעשה מאליו, או שעבר ועשהו--מוציאין אותו.

כו,יד  שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד בשבת, וכן תמרים ושקדים המוכנים לסחורה--מותר לאוכלם בשבת; ואפילו אוצר של תבואה, או תבואה צבורה--מתחיל להסתפק ממנה בשבת:  שאין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל, אלא הכול מוכן הוא.  חוץ מגרוגרות וצימוקין שבמוקצה, בזמן שמייבשים אותם; הואיל ומסריחות בינתיים, ואינם ראויין לאכילה--הרי הן אסורין בשבת, משום מוקצה.  חבית שנתגלתה, ואבטיח שנשברה--אף על פי שאינן ראויין לאכילה, נוטלן ומניחן במקום המוצנע.  כיוצא בו, קמיע שאינו מומחה--אף על פי שאין יוצאין בו, מטלטלין אותו.  מותר השמן שבנר, ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת--אסור להסתפק ממנו באותה שבת, מפני שהוא מוקצה מחמת איסור.

כו,טו  אוצר של תבואה או של כדי יין--אף על פי שמותר להסתפק ממנו, אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה, כגון שפינהו להכנסת אורחין, או לקבוע בו בית המדרש.  וכיצד מפנין אותו:  כל אחד ואחד ממלא ארבע או חמש קופות, עד שגומרין; ולא יכבדו קרקעיתו של אוצר, כמו שביארנו, אלא נכנס ויוצא בו, ועושה שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו.

כו,טז  כל שהוא ראוי למאכל בהמה וחיה ועוף המצויין, מטלטלין אותו בשבת.  כיצד:  מטלטלין את התורמוס היבש, מפני שהוא מאכל לעיזים--אבל לא את הלח; את החצב, מפני שהוא מאכל לצבאים; את החרדל, מפני שהוא מאכל ליונים; את העצמות, מפני שהן מאכל לכלבים.  וכן כל הקליפין והגרעינין הראויין למאכל בהמה, מטלטלין אותן.  ושאינן ראויין--אוכל את האוכל, וזורקן לאחוריו; ואסור לטלטלן.  ומטלטלין בשר תפוח, מפני שהוא מאכל לחיה.  ומטלטלין בשר חי, בין תפל בין מליח, מפני שראוי לאדם.  וכן, דג מליח; אבל התפל, אסור לטלטלו.

כו,יז  אין מטלטלין שברי זכוכית, אף על פי שהן מאכל לנעמייות, ולא חבילי זמורות, אף על פי שהן מאכל לפילים, ולא את הלוף, אף על פי שהוא מאכל לעורבים--מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויין, אצל רוב בני אדם.

כו,יח  חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין--אם התקינן למאכל בהמה, מטלטלין אותן; ואם לאו, אין מטלטלין אותן.  חבילי סיאה ואיזוב וקורנית--הכניסן לעצים, אין מסתפק מהם בשבת; למאכל בהמה, מסתפק מהן.  וכן באמיתא, וכן בפיגם; וכן בשאר מיני תבלין.

כו,יט  אין גורפין מאכל מלפני הפטם, בין באיבוס של כלי בין באיבוס של קרקע; ואין מסלקין לצדדין, מפני הראי:  גזירה, שמא ישווה גומות.  ונוטלין מלפני החמור, ומניחין לפני השור; אבל אין נוטלין מלפני השור, ומניחין לפני החמור--מפני שהמאכל שלפני השור מטונף ברירו, ואין ראוי למאכל בהמה אחרת.  וכן עלים שריחם רע ומאוס, ואין הבהמה אוכלתן--אסור לטלטלן.  לפיכך תלי של דגים, אסור לטלטלו; ושל בשר, מותר.  וכן כל כיוצא בזה.

כו,כ  אף על פי שאסור לטלטל את המת בשבת, סכין אותו ומדיחין אותו--ובלבד, שלא יזיזו בו אבר.  ושומטין את הכר מתחתיו, כדי שיהיה מוטל על החול, בשביל שימתין.  ומביאין כלי מקר וכלי מתכות, ומניחין לו על כרסו, כדי שלא תפוח; ופוקקין את נקביו, שלא ייכנס בהן הרוח.  וקושרין את הלחי--לא שיעלה, אלא שלא יוסיף; ואין מאמצין את עיניו בשבת.

כו,כא  מת המוטל בחמה--מניח עליו כיכר או תינוק, ומטלטלו.  וכן אם נפלה דליקה בחצר שיש בה מת, מניח עליו כיכר או תינוק; ואם אין שם כיכר ולא תינוק, מצילין אותו מן הדליקה מכל מקום--שמא יבוא לכבות, מפני שהוא בהול על מתו שלא יישרף.  ולא התירו לטלטל בכיכר או תינוק, אלא למת בלבד, מפני שאדם בהול על מתו.

כו,כב  היה מוטל בחמה, ואין להם מקום לטלטלו, או שלא רצו להזיזו ממקומו--באין שני בני אדם, ויושבים משני צדדיו; חם להם מלמטה, זה מביא מיטתו ויושב עליה, וזה מביא מיטתו ויושב עליה; חם להם מלמעלה, זה מביא מחצלת ופורס על גביו, וזה מביא מחצלת ופורס על גביו; זה זוקף מיטתו והולך לו, וזה זוקף מיטתו והולך לו:  ונמצאת מחיצה עשויה מאליה--שהרי מחצלת זה ומחצלת זה, גגיהן סמוכות זו לזו; ושני קצותיהם על הקרקע, משני צידי המת.

כו,כג  מת שהסריח בבית, ונמצא מתבזה בין החיים, והם מתבזים ממנו--מותר להוציאו לכרמלית:  גדול כבוד הברייות, שדוחה את לא תעשה שבתורה, שהוא "לא תסור, מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז,יא).  ואם היה להן מקום אחר לצאת לו, אין מוציאין אותו--אלא מניחין אותו במקומו, ויוצאין הם.
 

הלכות שבת פרק כז

כז,א  היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת--לוקה, שנאמר "אל ייצא איש ממקומו--ביום השביעי" (שמות טז,כט):  מקום זה, הוא תחום העיר.  ולא נתנה תורה, שיעור לתחום זה; אבל חכמים העתיקו שתחום זה, הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבנו, לא תצאו חוץ למחנה.  ומדברי סופרים, שלא ייצא אדם חוץ לעיר, אלא עד אלפיים אמה; אבל חוץ לאלפיים, אסור--שאלפיים, הוא מגרש העיר.

כז,ב  נמצאת למד, שמותר לאדם בשבת להלך את כל העיר כולה, אפילו הייתה כנינווה, בין שהייתה מוקפת חומה, בין שלא הייתה מוקפת.  וכן מותר לו להלך חוץ לעיר אלפיים אמה לכל רוח מרובעות כטבלה מרובעת, כדי שיהיה נשכר את הזווייות.  ואם יצא חוץ לאלפיים, מכין אותו מכת מרדות--עד שנים עשר מיל; אבל אם יצא והרחיק מן העיר יתר על שנים עשר מיל, אפילו אמה אחת--לוקה מן התורה.

כז,ג  המהלך חוץ לתחום למעלה מעשרה טפחים, כגון שקפץ על גבי עמודים שגבוהין עשרה ואין בכל אחד מהן ארבעה על ארבעה--הרי זה ספק, אם יש תחומין למעלה מעשרה; אבל אם הלך על מקום שיש בו ארבעה על ארבעה--הרי זה כמהלך על הארץ, ויש איסור תחומין שם.

כז,ד  מי ששבת בדיר שבמדבר, או בסהר, או במערה, וכיוצא בהן מרשות היחיד--מהלך את כולה, וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח בריבוע; וכן השובת בבקעה.  אפילו היה ישן בשעה שנכנס השבת, שלא קנה שביתה--יש לו להלך ממקומו אלפיים אמה לכל רוח בריבוע.  היה מהלך בבקעה, ואינו יודע תחום השבת--מהלך אלפיים פסיעות בינונייות, וזה הוא תחום השבת.

כז,ה  המהלך אלפיים אמה שיש לו להלך, ושלמה מידתו בתוך דיר או סהר או מערה או בתוך המדינה--אינו מהלך אלא עד סוף מידתו; ואין אומרין הואיל וכלתה מידתו בתוך רשות היחיד, מהלך את כולה.  במה דברים אמורים, בשכלתה מידתו במקצת העיר, או במקצת המערה; אבל אם הייתה אותה רשות היחיד מובלעת בתוך אלפיים אמה שלו--תיחשב לו כל אותה הרשות כארבע אמות, ומשלימין לו את השאר.

כז,ו  כיצד:  הרי שהיה אלף אמה ממקום שביתתו, או מחוץ לעיר, עד מדינה או מערה שיש באורכה אלף אמה, או פחות מאלף--מהלך את כל המדינה או המערה שפגע בה, ומהלך חוצה לה אלף אמה פחות ארבע אמות.  [ז] אבל אם היה במדינה או במערה שפגע בה בתוך מידתו, אלף אמה ואמה--אינו מהלך בה אלא אלף אמה בלבד, שהוא תשלום אלפיים שיש לו.

כז,ז  [ח] מי שכלתה מידתו בחצי העיר--אף על פי שאינו מהלך אלא עד סוף מידתו, מותר לטלטל בכל העיר על ידי זריקה.  וכן מי ששבת בבקעה, והקיפוהו גויים מחיצה בשבת--אינו מהלך בה אלא אלפיים אמה לכל רוח, אף על פי שהוא בתוך המחיצה; ומותר לו לטלטל בכל המחיצה על ידי זריקה, אם הקיפוה לשם דירה.

כז,ח  [ט] מי שהיה בא בדרך ליכנס למדינה, בין שהיה בא בים בין שהיה בא בחרבה--אם נכנס בתוך אלפיים אמה קרוב לעיר, קודם שייכנס השבת--אף על פי שלא הגיע למדינה אלא בשבת, הרי זה ייכנס ויהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח.

כז,ט  [י] היה בא למדינה וישן בדרך, ולא ניעור אלא בשבת, וכשניעור, מצא עצמו בתוך התחום--הרי זה ייכנס לה, ויהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח:  מפני שדעתו הייתה להלך למדינה זו, ולפיכך קנה שביתה עם בני המדינה כמותן--שהרי נכנס עימהן בתחום.

כז,י  [יא] מי שיצא חוץ לתחום, אפילו אמה אחת--לא ייכנס:  שהארבע אמות שיש לו לאדם, תחילתן ממקום שהוא עומד בו; לפיכך כיון שיצא חוץ מתחומו אמה או יתר, יישב במקומו, ואין לו להלך אלא בתוך ארבע אמות, מעמידת רגליו ולחוץ.  וכן מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה, אפילו אמה אחת--הרי זה לא ייכנס לה:  אלא יהלך ממקום שנכנס עליו השבת והוא עומד בו, אלפיים אמה בלבד.  ואם כלתה מידתו במקצת העיר, מהלך עד סוף מידתו כמו שאמרנו.  הייתה רגלו אחת בתוך התחום, ורגלו אחת חוץ לתחום--הרי זה ייכנס.

כז,יא  [יב] מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעתו--כגון שהוציאוהו גויים או רוח רעה, או ששגג ויצא--אין לו אלא ארבע אמות.  חזר לדעת, אין לו אלא ארבע אמות; החזירוהו, כאילו לא יצא.  ואם נתנוהו ברשות היחיד--כגון שנתנוהו גויים בדיר וסהר ומערה, או בעיר אחרת--יש לו להלך את כולה; וכן אם יצא לאחד מאלו בשגגה, ונזכר והוא בתוכן--מהלך את כולה.

כז,יב  [יג] יצא חוץ לתחום לדעת--אף על פי שחזר שלא לדעת, כגון שהחזירוהו גויים או רוח רעה--אין לו אלא ארבע אמות; וכן אם יצא חוץ לתחום לדעת--אף על פי שהוא בתוך רשות היחיד, כגון דיר וסהר--אין לו אלא ארבע אמות.  המפרש בים הגדול--אף על פי שהוא חוץ לתחום ששבת בו, מהלך את כל הספינה כולה, ומטלטל בכולה.

כז,יג  [יד] מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת, והוקף במחיצה בשבת--יש לו להלך כל אותה המחיצה:  והוא, שלא תהיה יתר על אלפיים אמה.  ואם היה תחום שיצא ממנו מובלע מקצתו בתוך המחיצה שנעשת שלא לדעתו--הואיל ויש לו להלך את כל המחיצה, הרי זה נכנס לתחומו; וכיון שייכנס, הרי הוא כאילו לא יצא.

כז,יד  [טו] כל מי שאין לו לזוז ממקומו, אלא בתוך ארבע אמות--אם נצרך לנקביו, הרי זה יוצא ומרחיק ונפנה וחוזר למקומו.  ואם נכנס למקצת תחום שיצא ממנו, בעת שירחיק להיפנות--הואיל ונכנס ייכנס, וכאילו לא יצא:  והוא, שלא יצא בתחילה לדעת; אבל אם יצא לדעת--אף על פי שנכנס, אין לו אלא ארבע אמות.

כז,טו  [טז] כל מי שיצא ברשות בית דין--כגון העדים שבאין להעיד על ראיית הלבנה, וכיוצא בהן ממי שמותר לו לצאת לדבר מצוה--יש לו אלפיים אמה לכל רוח, באותו מקום שהגיע לו; ואם הגיע למדינה--הרי הוא כאנשי העיר, ויש לו אלפיים אמה לכל רוח חוץ למדינה.

כז,טז  [יז] היה יוצא ברשות, ואמרו לו והוא הולך בדרך כבר נעשת המצוה שיצאת לעשותה--יש לו ממקומו, אלפיים אמה לכל רוח; ואם היה מקצת תחום שיצא ממנו ברשות, מובלע בתוך אלפיים שיש לו ממקומו--הרי זה חוזר למקומו, וכאילו לא יצא.  וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גויים, או מן הנהר, או מן המפולת--יש להם אלפיים אמה לכל רוח, ממקום שהצילו; ואם הייתה יד הגויים תקיפה, והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו--הרי אלו חוזרין בשבת למקומן, ובכלי זינן.
 

הלכות שבת פרק כח

כח,א  כל בית דירה שהוא יוצא מן המדינה--אם היה בינו ובין המדינה שבעים אמה ושני שלישי אמה, שהוא צלע בית סאתיים המרובעת, או פחות מזה--הרי זה מצטרף למדינה, ונחשב ממנה; וכשמודדין לה אלפיים אמה לכל רוח, מודדין חוץ מבית דירה זה.

כח,ב  היה בית זה קרוב למדינה בשבעים אמה, ובית שני קרוב לבית ראשון בשבעים אמה, ובית שלישי קרוב לשני בשבעים אמה, וכן עד מהלך כמה ימים--הרי הכול כמדינה אחת; וכשמודדין, מודדין מחוץ לבית האחרון:  והוא שיהיה בית דירה זה, ארבע אמות על ארבע אמות או יתר.

כח,ג  וכן בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזנין, ובית עבודה זרה שיש בו בית דירה לכומרין, והאוצרות שיש בהן בית דירה, והגשר והקבר שיש בהן בית דירה, ושלוש מחיצות שאין עליהן תקרה ויש בהן ארבע אמות על ארבע אמות, והבורגנין, והבית הבנוי בים, ושתי מחיצות שיש עליהן תקרה, והמערה שיש בניין על פיה ויש בה בית דירה--כל אלו מצטרפין עימה, אם היו בתוך שבעים אמה ושיירים; ומאותו הבית היוצא, רואין כאילו חוט מתוח על פני כל המדינה, ומודדין חוץ לאותו החוט, אלפיים אמה.

כח,ד  ואלו, שאין מצטרפין עימה--שתי מחיצות שאין עליהן תקרה, אף על פי שדרין ביניהן; והגשר והקבר ובית הכנסת ובית עבודה זרה והאוצרות, שאין בהן בית דירה; והבור והשיח והמערה והשובך, ובית שבספינה:  כל אלו וכיוצא בהן, אין מצטרפין עימה.

כח,ה  היו שתי עיירות זו סמוכה לזו--אם יש ביניהן מאה וארבעים ואחת ושליש, כדי שיהיה שבעים אמה ושיירים לזו ושבעים אמה ושיירים לזו--חושבין שתיהן כעיר אחת; ונמצאת כל עיר מהן, מהלכת את כל העיר השנייה וחוצה לה אלפיים אמה.  היו שלושה כפרים משולשין--אם יש בין האמצעי ובין כל אחד מן החיצונים, אלפיים אמה או פחות מכאן, ובין השניים החיצונים, מאתיים שלוש ושמונים פחות שליש, כדי שיהיה בין כל אחד מהן ובין האמצעי כשתראה אותו כאילו הוא ביניהן, מאה אמה וארבעים ואחת ושליש--הרי שלושתן כמדינה אחת, ומודדין להם אלפיים אמה לכל רוח מחוץ לשלושתן.  עיר שהוקפה ולבסוף ישבה, מודדין לה מישיבתה; ישבה ולבסוף הוקפה, מודדין לה מחומותיה.

כח,ו  עיר שהייתה ארוכה או מרובעת, הואיל ויש לה ארבע זווייות שוות, מניחין אותה כמות שהיא, ומודדין לה אלפיים אמה לכל רוח מארבע רוחותיה; הייתה עגולה, עושין לה זווייות, ורואין אותה כאילו היא בתוך מרובע, ומודדין חוץ מצלעות אותו מרובע אלפיים אמה לכל רוח--שנמצא משתכר הזווייות.

כח,ז  וכן אם הייתה משולשת, או שיש לה צלעות רבות--מרבעין אותה, ואחר כך מודדין חוץ למרובע אלפיים אמה לכל רוח; וכשהוא מרבעה, מרבעה כריבוע העולם, כדי שתהא כל רוח ממנה משוכה כנגד רוח מרוחות העולם, ומכוונת כנגדה.  [ח] הייתה רחבה מצד אחד, וקצרה מצד אחד--רואין אותה כאילו היא כולה רחבה.  הייתה עשויה כמין גם, או שהייתה עשויה כקשת--אם יש בין שני ראשיה, פחות מארבעת אלפים אמה--מודדין לה מן היתר, ורואין את כל הרוחב שבין היתר והקשת כאילו הוא מלא בתים; ואם היה בין שני ראשיה, ארבעת אלפים--אין מודדין לה, אלא מן הקשת.

כח,ח  [ט] עיר שיושבת על שפת הנחל--אם יש לפניה רקה רוחב ארבע אמות על שפת הנחל, כדי שיעמדו עליה וישתמשו בנחל--נמצא הנחל בכלל העיר, ומודדין לה אלפיים אמה משפת הנחל השנייה, וייעשה הנחל כולו בכלל המדינה, מפני הרקה הבנויה מצידו.  ואם אין שם רקה, אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן; ונמצא הנחל, נמדד מן האלפיים שלהם.

כח,ט  [י] יושבי צריפין, אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן; ואם יש שם שלוש חצרות של שני שני בתים, הוקבעו כולם, ומרבעין אותה ונותנין להם אלפיים אמה לכל רוח, כשאר העיירות.

כח,י  [יא] אין מודדין אלא בחבל של חמישים אמה, לא פחות ולא יתר; ובחבל של פשתן, כדי שלא יימשך יותר.  הגיע לגיא--אם היה רוחבו חמישים אמה, שיכול להבליעו בחבל המידה--מבליעו:  והוא שיהיה בעומקו, פחות מארבעת אלפים.

כח,יא  [יב] במה דברים אמורים, שהיה חוט המשקולת יורד כנגדו, שאי אפשר להשתמש בו; אבל אם אין חוט המשקולת יורד כנגדו, אינו מבליעו, אלא אם כן היה עומקו אלפיים, או פחות מכאן.

כח,יב  [יג] היה גיא מעוקם--מקדד ועולה, מקדד ויורד; היה גיא רחב מחמישים, שאינו יכול להבליעו--הולך למקום שהוא יכול להבליעו, ומבליעו, וצופה כנגד מידתו, וחוזר.

כח,יג  [יד] הגיע לכותל, אין אומרים ייקוב את הכותל; אלא אומד רוחבו, והולך לו.  ואם אפשר להשתמש בו, מודדו מדידה יפה; ואם היה חוט המשקולת יורד כנגדו, מודד רוחבו מדידה יפה.

כח,יד  [טו] הגיע להר--אם היה הר המתלקט ממנו גובה עשרה טפחים באורך חמש אמות, מבליעו וחוזר למידתו; ואם היה גבוה הרבה, עד שיתלקט ממנו עשרה טפחים מתוך משך ארבע אמות, אומדו, והולך לו.  אם אינו יכול להבליעו, כגון שהיה רוחבו יתר מחמישים--מקדדו מעט מעט:  וזה הוא שאמרו, מקדדין בהרים.

כח,טו  [טז] כיצד מקדדין בהרים או בגיאיות שאינו יכול להבליען:  אוחזין שניים חבל של ארבע אמות, העליון אוחז קצתו כנגד מרגלותיו, והתחתון אוחז בקצה השני כנגד ליבו; וחוזר העליון לעמוד במקום התחתון, והתחתון יורד ומרחיק ממנו מידת החבל; וכן מתגלגלים והולכין, עד שמודדין את כולו.  וכשילך המודד להבליע את ההר או הגיא, לא ייצא חוץ לתחום--שלא יראו אותו העוברים, ויאמרו מידת תחומין באה לכאן.

כח,טז  [יז] אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה, שהוא יודע מידת הקרקע.  היו לנו תחומי שבת מוחזקין, ובא מומחה ומדד, ריבה בתחום מהן, ומיעט בתחום--שומעין לו בתחום שריבה; וכן אם באו שניים מומחין, ומדדו התחום, אחד ריבה, ואחד מיעט--שומעין למרבה:  ובלבד שלא ירבה, יתר ממידת אלכסונה של עיר.

כח,יז  [יח] כיצד:  בעת שירבה זה--נאמר שמא הראשון מקרן אלכסון של עיר מדד האלפיים, ולפיכך מיעט מידתו, ונמצא צלע התחום בינו ובין המדינה, פחות מאלפיים; וזה האחרון, מדד אלפיים מצלע המדינה:  ואין מחזיקין על הראשון, שטעה ביתר על זה.  לפיכך אם ריבה זה האחרון יתר על הראשון, אפילו בחמש מאות ושמונים בקירוב--שומעין לו; ביתר על זה, אין שומעין לו.

כח,יח  [יט] אפילו עבד, אפילו שפחה--נאמנין לומר עד כאן תחום השבת; ונאמן הגדול לומר, זכור אני שעד כאן היינו באים בשבת כשהייתי קטן, וסומכין על עדותו בדבר זה:  שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, מפני ששיעור אלפיים מדבריהם.
 

הלכות שבת פרק כט

כט,א  מצות עשה מן התורה, לקדש יום השבת בדברים--שנאמר "זכור את יום השבת, לקדשו" (שמות כ,ז), כלומר זוכרהו זכירת שבח וקידוש; וצריך לזוכרהו בכניסתו, וביציאתו--בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה.

כט,ב  וזה הוא נוסח קידוש היום:  ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו; ושבת קודשו באהבה וברצון הנחילנו--זיכרון למעשה בראשית, תחילה למקראי קודש, זכר ליציאת מצריים:  כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים, ושבת קודשך באהבה וברצון הנחלתנו.  ברוך אתה ה', מקדש השבת.

כט,ג  וזה הוא נוסח ההבדלה:  ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המבדיל בין קודש לחול, ובין אור לחושך, ובין ישראל לגויים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה.  ברוך אתה ה', המבדיל בין קודש לחול.

כט,ד  עיקר הקידוש, בלילה; אם לא קידש בלילה, בין בשוגג בין במזיד--מקדש והולך, כל היום כולו.  ואם לא הבדיל בלילה--מבדיל למחר, ומבדיל והולך עד סוף יום רביעי; אבל אינו מברך על האור, אלא בלילי מוצאי שבת בלבד.

כט,ה  אסור לאדם לאכול או לשתות יין, משיקדש היום--עד שיקדש.  וכן משייצא היום, אסור לו להתחיל לאכול ולשתות, ולעשות מלאכה, או לטעום כלום--עד שיבדיל; ולשתות המים, מותר.  שכח או עבר, ואכל ושתה קודם שיקדש או קודם שיבדיל--הרי זה מקדש ומבדיל, אחר שאכל.

כט,ו  מדברי סופרים לקדש על היין, ולהבדיל על היין.  ואף על פי שהבדיל בתפילה, צריך להבדיל על הכוס; ומאחר שיבדיל ויאמר בין קודש לחול, מותר לו לעשות מלאכה, אף על פי שלא הבדיל על הכוס.  ומברך על היין תחילה, ואחר כך מקדש; ואינו נוטל את ידיו, עד שיקדש.

כט,ז  כיצד הוא עושה:  לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית או יתר, ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ, וממלאהו יין, ואוחזו בימינו, ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר, ולא יסייע בשמאל.  ומברך על הגפן, ואחר כך מקדש; ומנהג פשוט בכל ישראל, לקרות בתחילה פרשת "ויכולו" (בראשית ב,א), ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מקדש.  ושותה מלוא לוגמיו, ומשקה כל בני חבורה; ואחר כך נוטל ידיו, ומברך המוציא ואוכל.

כט,ח  אין קידוש, אלא במקום סעודה.  כיצד:  לא יקדש בבית זה, ויאכל בבית אחר; אבל אם קידש בזווית זו, אוכל בזווית שנייה.  ולמה מקדשין בבית הכנסת, מפני האורחין שאוכלין ושותין שם.

כט,ט  היה מתאווה לפת יותר מן היין, או שלא היה לו יין--הרי זה נוטל ידיו תחילה, ומברך המוציא, ומקדש, ואחר כך בוצע ואוכל.  ואין מבדילין על הפת, אלא על הכוס.

כט,י  מי שנתכוון לקדש על היין בלילי שבת, ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש--הרי זה מקדש על הפת, ואינו מקדש על היין אחר שנטל ידיו לסעודה.  ומצוה לברך על היין ביום השבת, קודם שיסעוד סעודה שנייה; וזה הוא הנקרא קידושא רבא.  מברך בורא פרי הגפן בלבד, ושותה, ואחר כך ייטול ידיו, ויסעוד; ואסור לו לאדם שיטעום כלום, קודם שיקדש.  וגם קידוש זה, לא יהיה אלא במקום סעודה.

כט,יא  יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום, אף על פי שלא נכנסה השבת; וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום, אף על פי שעדיין היא שבת:  שמצות זכירה לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו, בין קודם לשעה זו במעט.

כט,יב  מי שהיה אוכל בערב שבת, וקדש עליו היום והוא בתוך הסעודה--פורס מפה על השולחן, ומקדש; וגומר סעודתו, ואחר כך מברך ברכת המזון.  היה אוכל בשבת, ויצא השבת והוא בתוך סעודתו--גומר סעודתו, ונוטל ידיו, ומברך ברכת המזון על הכוס, ואחר כך מבדיל עליו; ואם היה בתוך השתייה--פוסק ומבדיל, ואחר כך חוזר לשתייתו.

כט,יג  היה אוכל וגמר אכילתו עם הכנסת שבת, מברך ברכת המזון תחילה; ואחר כך מקדש על כוס שני, ולא יברך ויקדש על כוס אחד--שאין עושין שתי מצוות בכוס אחד:  שמצות קידוש היום ומצות ברכת המזון, שתי מצוות של תורה הן.

כט,יד  אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח; לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור, אפילו כטיפת חרדל בחבית גדולה--אין מקדשין עליו:  כך אנו מורין, בכל המערב; ויש מי שמתיר לקדש עליו, ואומר לא נאמר היין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא יין שריחו רע, או מגולה, או מבושל--שאין מקדשין על אחד מהן.

כט,טו  יין שטעמו טעם חומץ--אף על פי שריחו ריח יין, אין מקדשין עליו.  וכן שמרים שנתן עליהן מים--אף על פי שיש בהן טעם יין, אין מקדשין עליהן:  במה דברים אמורים, בשנתן על השמרים שלושה מים, והוציא פחות מארבעה; אבל אם הוציא ארבעה--הרי זה יין מזוג, ומקדשין עליו.

כט,טז  כלי שהיה מלא יין, אפילו מחזיק כמה רביעייות--אם שתה ממנו מעט, הרי זה פגמו, ונפסל, ואין מקדשין על השאר:  מפני שהוא כשיירי כוסות.

כט,יז  יין שריחו ריח חומץ, וטעמו טעם יין--מקדשין עליו; וכן יין מזוג.  ויין צימוקים, מקדשין עליו--והוא שיהיו צימוקים שיש בהן לחלוחית, שאם ידרוך אותן ייצא מהן דבש.  וכן יין חדש מגיתו, מקדשין עליו; וסוחט אדם אשכול של ענבים, ומקדש עליו בשעתו.  מדינה שרוב יינה שיכר--אף על פי שהוא פסול לקידוש--מותר להבדיל עליו, הואיל והוא חמר המדינה.

כט,יח  כשם שמקדשין בלילי שבת, ומבדילין במוצאי שבת; כך מקדשין בלילי ימים טובים, ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכיפורים--שכולם שבתות ה' הן.  ומבדילין במוצאי ימים טובים לחולו של מועד, ובמוצאי שבת ליום טוב; אבל אין מבדילים במוצאי יום טוב, לשבת.

כט,יט  נוסח קידוש יום טוב:  ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, בחר בנו ויגדלנו, רצה בנו ויפארנו; ותיתן לנו ה' אלוהינו באהבה, מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום טוב מקרא קודש הזה, את יום חג המצות הזה--או חג השבועות, או חג הסוכות--, זמן חירותנו--או זמן מתן תורתנו, או זמן שמחתנו--, באהבה, זכר ליציאת מצריים:  כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים, ומועדי קודשך בשמחה ובששון הנחלתנו.  ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים.  ואם חל להיות בשבת--מזכיר השבת וחותם כדרך שחותם בתפילה, מקדש השבת וישראל והזמנים.

כט,כ  בראש השנה אומר:  ותיתן לנו ה' אלוהינו באהבה, את יום טוב מקרא קודש הזה, את יום הזיכרון הזה, זכרון תרועה באהבה, זכר ליציאת מצריים:  כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים, ודברך אמת וקיים לעד.  ברוך אתה ה', מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון.  ואם חל להיות בשבת--חותם מקדש השבת וישראל ויום הזיכרון, כדרך שחותם בתפילה.

כט,כא  בלילי יום טוב, מקדש על היין כשבת; ואם אין לו יין, או שהיה מתאווה לפת--מקדש על הפת.  וכן ביום טוב מקדש קידושא רבא, כדרך שמקדש בשבת.

כט,כב  כיצד מברכין בלילי יום טוב שחל להיות באחד בשבת:  בתחילה מברך על הגפן, ואחר כך מקדש קידוש יום טוב, ואחר כך מברך על הנר, ואחר כך מבדיל--וחותם בהבדלה, המבדיל בין קודש לקודש; ואחר כך מברך שהחיינו.

כט,כג  כל לילי יום טוב, ובליל יום הכיפורים--אומרים שהחיינו; ובשביעי של פסח, אין מברכין שהחיינו, מפני שאינו רגל בפני עצמו, וכבר בירך על הזמן בתחילת הפסח.

כט,כד  סדר הבדלה במוצאי שבת--שיברך על היין, ואחר כך על הבשמים, ואחר כך על הנר.  וכיצד מברך על הנר, בורא מאורי האש.  ואחר כך מבדיל.

כט,כה  אין מברכין על הנר, עד שייאותו לאורו, כדי שיכיר בין מטבע מדינה זו, למטבע מדינה אחרת; ואין מברכין על הנר של גויים, שסתם מסיבתן לעבודה זרה, ואין מברכין לא על הנר של עבודה זרה, ולא על הנר של מתים.

כט,כו  ישראל שהדליק מגוי, או גוי מישראל--מברכין עליו; גוי מגוי, אין מברכין עליו.  היה מהלך חוץ לכרך, וראה אור--אם רוב אנשי הכרך גויים, אינו מברך; ואם רוב ישראל, מברך.  אור של כבשן, ושל תנור, ושל כיריים--לכתחילה לא יברך עליו; הגחלים--אם כשיכניס קיסם ביניהן דולק מאליו, מברכין עליהן.  אור של בית המדרש--אם יש שם אדם חשוב שמדליקים בשבילו, מברך עליו; של בית הכנסת--אם יש שם חזן שהוא דר שם, מברכין עליו.  ואבוקה להבדלה, מצוה מן המובחר.  ואין מחזרין על האור, כדרך שמחזרין על כל המצוות; אלא אם בא לו, מברכין עליו.

כט,כז  אור שהודלק בשבת לחולה ולחיה, מברכין עליו במוצאי שבת.  אור שהוקדח מן העצים ומן האבנים, מברכין עליו במוצאי שבת--שהיא הייתה תחילת ברייתו בידי אדם.  אבל אין מברכין עליו במוצאי יום הכיפורים, שאין מברכין במוצאי יום הכיפורים אלא על אור ששבת; אף על פי שהודלק לחולה או לחיה ביום הכיפורים, מברכין עליו--שהרי שבת מעבודה.

כט,כח  יום טוב שחל להיות באמצע שבת, אומר בהבדלה, המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לגויים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, כדרך שאומר במוצאי שבת--שסדר הבדלות הוא מונה.  ואינו צריך לברך לא על הבשמים, ולא על הנר; וכן אינו צריך לברך על הבשמים, במוצאי יום הכיפורים.

כט,כט  ולמה מברכים על הבשמים במוצאי שבת, מפני שהנפש דואבת ליציאת השבת, משמחין אותה ומיישבין אותה, בריח טוב.
 

הלכות שבת פרק ל

ל,א  ארבעה דברים נאמרו בשבת--שניים בתורה, ושניים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים:  שבתורה "זכור" (שמות כ,ז), ו"שמור" (דברים ה,יא); ושנתפרשו על ידי הנביאים, כיבוד ועינוג, שנאמר "וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד" (ישעיהו נח,יג).

ל,ב  איזה הוא כיבוד--זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, מפני כבוד השבת.  ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש, מייחל להקבלת פני השבת, כמו שהוא יוצא לקראת המלך.  וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בערב שבת, ומתעטפים; ואומרים, בואו ונצא לקראת שבת המלך.

ל,ג  ומכיבוד השבת, שילבוש כסות נקייה.  ולא יהיה מלבוש החול, כמלבוש השבת; ואם אין לו להחליף, משלשל טליתו כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול.  ועזרא תיקן שיהו העם מכבסים בחמישי, מפני כבוד השבת.

ל,ד  אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת, מפני כבוד השבת.  ומותר לאכול ולשתות, עד שתחשך; ואף על פי כן מכיבוד השבת שיימנע אדם מן המנחה ומעלה מלקבוע סעודה, כדי שייכנס לשבת כשהוא מתאווה לאכול.

ל,ה  מסדר אדם שולחנו בערב השבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית--כדי לכבדו בכניסתו, וביציאתו.  וצריך לתקן ביתו מבעוד יום, לכבוד השבת; ויהיה נר דלוק, ושולחן ערוך, ומיטה מוצעת--שכל אלו לכבוד שבת הן.

ל,ו  אף על פי שיהיה אדם חשוב ביותר, ואין דרכו ליקח דברים מן השוק, ולא להתעסק במלאכות שבבית--חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו.  חכמים הראשונים--מהם מי שהיה מפצל העצים, לבשל בהן; ומהן מי שהיה מבשל, או מולח בשר, או גודל פתילות, או מדליק נרות; ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהוא צריך לשבת ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך.  וכל המרבה בדבר זה, הרי זה משובח.

ל,ז  איזה הוא עינוג:  זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, ומשקה מבושם, הכול לשבת--הכול לפי ממונו של אדם.  וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים, הרי זה משובח.  ואם אין ידו משגת, אפילו עשה שלק וכיוצא בו משום כיבוד השבת--הרי זה עונג שבת; ואינו חייב להצר לעצמו, ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל שבת:  אמרו חכמים הראשונים, עשה שבתך כחול, ואל תצטרך לברייות.

ל,ח  מי שהיה ענוג ועשיר, והרי כל ימיו כשבת--צריך לשנות מאכל שבת, ממאכל החול.  ואם אי אפשר לשנות, משנה זמן האכילה:  אם היה רגיל להקדים, מאחר; ואם היה רגיל לאחר, מקדים.

ל,ט  חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת--אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה.  וצריך להיזהר בשלוש סעודות אלו, שלא יפחות מהן כלל; ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, סועד שלוש סעודות.  ואם היה חולה מרוב האכילה, או שהיה מתענה--פטור משלוש סעודות.  וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן על היין, ולבצוע על שתי כיכרות.  וכן, בימים טובים.

ל,י  אכילת בשר ושתיית יין בשבת, עינוג הוא לה--והוא, שהייתה ידו משגת.  ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ובימים טובים, בשעת בית המדרש; אלא כך הוא מנהג הצדיקים--יתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת, ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שנייה, וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה, ויתפלל מנחה; ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין, ויאכל וישתה עד מוצאי שבת.

ל,יא  אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות, יותר משלוש פרסאות מתחילת היום:  כדי שיגיע לביתו ועוד היום רב, ויכין סעודה לשבת--שהרי אין אנשי ביתו יודעין שהיום יבוא, כדי להכין לו.  ואין צריך לומר, אם היה מתארח אצל אחרים--שהרי מביישן, מפני שלא הכינו להן דבר הראוי לאורחין.

ל,יב  אסור להתענות, ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת; ואפילו בצרה מן הצרות, שהציבור מתענין ומתריעין עליהן--אין מתענין ולא מתריעין בשבת, ולא בימים טובים:  חוץ מעיר שהקיפוה גויים או נהר, או ספינה המיטרפת בים--שמתריעין עליהן בשבת לעזור אותן, ומתחננין ומבקשין עליהן רחמים.

ל,יג  אין צרין על עיירות של גויים, פחות משלושה ימים קודם השבת, כדי שתתיישב דעת אנשי המלחמה עליהן, ולא יהיו מבוהלים וטרודים בשבת.  ומפני זה אין מפליגין בספינה, פחות משלושה ימים קודם השבת, כדי שתתיישב דעתו עליו קודם השבת, ולא יצטער יותר מדיי; ולדבר מצוה, מפליג בים אפילו בערב שבת, ופוסק עימו לשבות, ואינו שובת.  ומצור לצידון, וכיוצא בהן--אפילו לדבר הרשות, מותר להפליג בערב שבת; ומקום שנהגו שלא יפליגו בערב שבת כלל, אין מפליגין.

ל,יד  תשמיש המיטה, מעונג שבת הוא; לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים, מלילי שבת ללילי שבת.  ומותר לבעול בתולה לכתחילה בשבת, ואין בזה משום חובל ולא משום צער לה.

ל,טו  השבת ועבודה זרה--כל אחת משתיהן, שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה; והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו, לעולם.  לפיכך כל העובר על שאר המצוות, הרי הוא בכלל רשעי ישראל; אבל מחלל שבת בפרהסיה, הרי הוא כעובד עבודה זרה--ושניהם כגויים, לכל דבריהם.

ל,טז  לפיכך משבח הנביא ואומר, "אשרי אנוש יעשה זאת, ובן אדם יחזיק בה--שומר שבת מחללו . . ." (ישעיהו נו,ב).  וכל המשמר את השבת כהלכתה, ומכבדה ומענגה כפי כוחו--כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה, יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר "אז, תתענג על ה', והרכבתיך, על במותי ארץ; והאכלתיך, נחלת יעקוב אביך--כי פי ה', דיבר" (ישעיהו נח,יד).