הלכות נזירות

יש בכללן עשר מצוות--שתי מצוות עשה, ושמונה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) שיגדל הנזיר פרע; (ב) שלא יגלח שיערו כל ימי נזרו; (ג) שלא ישתה הנזיר יין ולא תערובת יין, ואפילו חומץ שלהן; (ד) שלא יאכל ענבים לחים; (ה) שלא יאכל צימוקים; (ו) שלא יאכל חרצנים; (ז) שלא יאכל זוגין; (ח) שלא ייכנס לאוהל המת; (ט) שלא ייטמא למתים; (י) שיגלח על הקרבנות כשישלים נזירותו או כשייטמא.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות נזירות פרק א

א,א  הנזירות--היא נדר מכלל נדרי איסר, שנאמר "כי יפליא לנדור נדר נזיר--להזיר, לה'" (במדבר ו,ב).  ומצות עשה שיגדל הנזיר שיער ראשו, שנאמר "גדל פרע, שיער ראשו" (במדבר ו,ה); ואם גילח בימי נזרו--עבר בלא תעשה, שנאמר "תער לא יעבור על ראשו" (שם).  וכן אסור להיטמא למתים או לאכול דברים שאסרן הכתוב עליו מגפן היין, כל ימי נזרו.

א,ב  עבר וגילח, או ניטמא, או אכל מגפן היין--הרי זה לוקה שתיים:  אחת משום "לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג), שכולל כל הנדרים; ואחת משום דבר שעבר עליו, מדברים שאיסורן איסור מיוחד על הנזיר.

א,ג  נדר בנזיר, וקיים נדרו כמצותו--הרי זה עשה שלוש מצוות עשה:  האחת "ככל היוצא מפיו, יעשה" (במדבר ל,ג), והרי עשה; והשנייה "גדל פרע, שיער ראשו" (במדבר ו,ה), והרי גידל; והשלישית תגלחתו עם הבאת קרבנותיו, שנאמר "וגילח הנזיר, פתח אוהל מועד" (במדבר ו,יח).

א,ד  האומר לא איפטר מן העולם, עד שאהיה נזיר--הרי זה נזיר מיד, שמא ימות עתה.  ואם איחר נזירותו, הרי זה עובר ב"לא תאחר לשלמו" (דברים כג,כב); ואין לוקין על לאו זה.

א,ה  אין אומרין בנזירות, עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו אצל כל העם כעניין שבליבו; אלא כיון שגמר בליבו, והוציא בשפתיו דברים שעניינם שיהיה נזיר--אף על פי שהן עניינות רחוקות, ואף על פי שאין במשמען לשון נזירות--הרי זה נזיר.

א,ו  כיצד:  הרי שהיה נזיר עובר לפניו, ואמר אהיה--הרי זה נזיר, הואיל ובליבו היה שיהיה כמו זה, ואף על פי שלא פירש ואמר, אהיה כמו זה.  וכן אם אחז בשיערו, ואמר אהא נווה, או אהא מכלכל, או אהא מסלסל, או שאמר הריני מסלסל, או הריני מכלכל, או הרי עליי לשלח פרע--הרי זה נזיר:  והוא, שיגמור בליבו להזיר.

א,ז  אמר הרי עליי ציפורים--אף על פי שהיה נזיר עובר לפניו, ואף על פי שהיה בליבו להזיר--אינו נזיר, והרי זה כמי שלא הוציא בשפתיו כלום.

א,ח  כל כינויי נזירות, כנזירות.  כיצד:  מקומות העילגים שמשנין את הדיבור, ואמר שם הריני נזיק, נזיח, פזיח--הרי זה נזיר.

א,ט  האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד, או מן הזוגין בלבד, או הריני נזיר מן התגלחת, או הריני נזיר מן הטומאה בלבד--הרי זה נזיר גמור, וכל דקדוקי נזירות עליו:  אף על פי שלא היה בליבו להזיר, אלא מדבר זה בלבד, הואיל ודבר שנזר ממנו אסור על הנזיר, הרי זה נזיר גמור.  [י] אבל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות, או מן הדבילה, וכיוצא בהן--הרי זה אסור בהן, ואינו נזיר.

א,י  [יא] מזגו לו כוס של יין, ונתנו לו לשתות, ואמר הריני נזיר ממנו--הרי זה נזיר גמור.  ואם היה מר נפש, או כועס, או מתאבל, והיו מבקשין ממנו שישתה כדי לשכח עמלו, ואמר הריני נזיר ממנו--הרי זה אסור באותו הכוס בלבד, ואינו נזיר:  שלא נתכוון זה, אלא שלא ישתה כוס זה.

א,יא  [יב] וכן שיכור שנתנו לו כוס כדי לרוותו, ואמר הריני נזיר ממנו--הרי זה אסור באותו הכוס בלבד, ואינו חייב בנזירות:  שלא נתכוון זה, אלא שלא ישכרו אותו יותר מדיי.  ואם הגיע לשכרותו של לוט--אין דבריו כלום, ואינו חייב על כל עבירה שיעשה:  שמשהגיע לשכרותו של לוט, אינו בן חיוב.

א,יב  [יג] האומר הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין, או מיטמא למתים, או מגלח שיערו--הרי זה נזיר, ואסור בכולן:  מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה; וכל המתנה על הכתוב בתורה, תנאו בטיל.

א,יג  [יד] נדר בנזיר, ואמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין, או בטומאה, או בתגלחת, ואילו הייתי יודע כן, לא הייתי נודר--הרי זה נזיר, וחייב בכולן:  שהרי הוא היה יודע שאסר עצמו באחד משלושה מינין; וכבר ביארנו שאפילו לא נזר אלא מאחד מהן, אסור בכולן.

א,יד  [טו] אמר יודע אני שהנזיר אסור בכל אלו, אבל היה בדעתי שמותר לי אני לשתות היין, מפני שאיני יכול לחיות בלא יין, או מפני שאני קובר את המתים--הרי זה אינו נזיר:  מפני שאלו בכלל נדרי שגגות, שאינן צריכין שאילה לחכם, כמו שביארנו.

א,טו  [טז] האומר הרי ידי נזירה, הרי רגלי נזירה--לא אמר כלום; הרי ראשי נזיר, כבדי נזירה--הרי זה נזיר.  זה הכלל:  כל אבר שאם יינטל מן החי, ימות--אם אמר הרי הוא נזיר, הרי זה נזיר.

א,טז  [יז] האומר הריני נזיר, כשיהיה לי בן--אם נולד לו בן זכר, הרי זה נזיר; אבל אם נולדה לו בת, או טומטום, ואנדרוגינוס--אין זה נזיר.  אמר הריני נזיר, כשיהיה לי ולד--אפילו נולד לו בת, או טומטום, ואנדרוגינוס--הרי זה נזיר.  הפילה אשתו, אינו נזיר; חזרה ונתעברה וילדה, הרי זה נזיר.
 

הלכות נזירות פרק ב

ב,א  הנודר בנזיר בשוגג או באונס, או שנדר לזרז חברו, או דרך הבאי--הרי זה פטור, כשאר נדרים; ומי שנדר בנזיר, וניחם על נדרו--הרי זה נשאל לחכם, ומתיר לו נזירותו כדרך שמתירין שאר הנדרים.

ב,ב  מי שנדר בנזיר, והלך להביא קרבנותיו שנזר על דעת שיביאם במלאות ימי נזרו, מצאן שנגנבו, או נגנבה בהמה מהן--אם עד שלא נגנבה הבהמה, נזר--הרי זה נזיר; ואם אחר שנגנבה או אבדה או שמתה, נזר--אינו נזיר, שזה נזר בטעות.

ב,ג  המתפיס בנזירות--הרי זה נזיר, כמו שביארנו בדין כל המתפיס בנדר.  [ד] היה נזיר עובר לפניו, ואמר הריני כזה--הרי זה נזיר.  נדר חברו בנזיר, ואמר הוא פי כפיו מיין, או שאמר שיערי כשיערו מלהיגזז--הרי זה נזיר.  וכן אם שמע ואמר ואני, בתוך כדי דיבור, ושמע שלישי בתוך כדי דיבור של שני, ואמר ואני, ואפילו הן מאה--כולן נזירין.

ב,ד  [ה] האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן, ושמע חברו ואמר ואני--הרי חברו נזיר מיד.  [ו] האומר לחברו הריני נזיר כשיהיה לך בן, ושמע חברו ואמר ואני--אין זה נזיר:  שלא נתכוון זה האחרון אלא לומר לו שאני אוהב שיהיה לך בן כמו זה, שהרי הוא בוש ממנו.

ב,ה  [ז] האומר הריני נזיר כשיהיה לפלוני בן, ושמע חברו ואמר ואני--הרי זה ספק:  שמא לא נתכוון אלא להיות נזיר כמותו, או לומר שאני אוהב אותו כמותך; וספק נזירות, להקל.

ב,ו  [ח] שניים שהיו מהלכין בדרך, וראו אחד בא כנגדן, ואמר אחד מן השניים, זה ההולך לקראתנו שמעון הוא, ואמר חברו ראובן הוא, ואמר זה הריני נזיר אם יהיה ראובן, ואמר האחר הריני נזיר אם יהיה שמעון--הגיע אליהם והרי הוא ראובן, הרי זה נזיר; ואם היה שמעון, הרי חברו נזיר:  כמו שנדרו.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,ז  לא הגיע אליהם, אלא חזר לאחוריו ונעלם מעיניהם, ולא ידעו מי הוא--אין אחד מהן נזיר.  [ט] וכן האומר הריני נזיר אם היה בכרי זה מאה כור, והלך למודדו--מצאו שנגנב או אבד, אינו נזיר.  וכן כל כיוצא בזה, שספק נזירות להקל.

ב,ח  [י] היו מהלכין בדרך, וראו את הכוי מרחוק, ואמר אחד מהן הריני נזיר שזה חיה, ואמר אחד הריני נזיר שזה בהמה, ואמר אחד הריני נזיר שאין זה חיה, ואמר אחד הריני נזיר שאין זה בהמה, ואמר אחד הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה, ואמר אחד הריני נזיר שזה חיה ובהמה--הרי כולם נזירים:  מפני שהכוי--יש בו דרכים שווה בהן לחיה, ויש בו דרכים שווה בהן לבהמה, ויש בו דרכים שווה בהן לחיה ולבהמה, ויש בו דרכים שאינו שווה בהן לא לחיה ולא לבהמה.

ב,ט  והוא הדין אם ראו אנדרוגינוס, ונחלקו בו אם הוא איש או אישה, ונדרו על דרך שנדרו אלו בכוי--הרי כולם נזירים:  שהאנדרוגינוס--יש בו דרכים שווה בהן לאיש, ודרכים שווה בהן לאישה, ודרכים שאינו שווה בהן לא לאיש ולא לאישה, ודרכים שהוא שווה בהן לאיש ולאישה.  [יא] וכל הדרכים האלו בענייני המצוה, לא בטבעו ותולדתו.  וכן דרכי הכוי בענייני המצוה, לא בטבעו ותולדתו.

ב,י  כיצד:  דמו טעון כיסוי כחיה, וחלבו אסור כבהמה; והרי הוא כלאיים עם הבהמה וכן עם החיה, כאילו אינו חיה ואינו בהמה; וטעון שחיטה, כחיה וכבהמה.  ויש בו דינים אחרים, וכל אחד מהן יתבאר במקומו.

ב,יא  וכן האנדרוגינוס מיטמא בלובן כאנשים, ומיטמא באודם כנשים; ואינו נמכר בעבד עברי, לא כאנשים ולא כנשים; וההורגו נהרג עליו, כנשים וכאנשים.  ויש בו דינים אחרים, וכל אחד מהן יתבאר במקומו.

ב,יב  וכן אם ראו אנשים באו כנגדן, מהן פיקחין ומהן סומין--אמר אחד הריני נזיר שאלו פיקחין, ואמר אחד הריני נזיר שאין אלו פיקחין, אמר אחד הריני נזיר שאלו סומין, ואמר אחד הריני נזיר שאין אלו סומין, ואמר אחד הריני נזיר שאלו פיקחין וסומין, ואמר אחד הריני נזיר שאין אלו לא פיקחין ולא סומין--הרי כולם נזירים.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,יג  קטן שהגיע לעונת נדרים, ונדר בנזיר--הרי זה נזיר, ומביא קרבנותיו, ואף על פי שעדיין לא הביא שתי שערות, כשאר הנודרים.  והאיש מדיר את בנו הקטן בנזיר, אף על פי שלא בא לעונת הנדרים; ואין האישה מדרת את בנה בנזיר.  ודבר זה, הלכה מפי הקבלה הוא; ואינו נוהג בשאר נדרים.

ב,יד  כיצד:  האב שאמר לבנו הקטן, הרי אתה נזיר, או שאמר בני פלוני נזיר, או הרי זה נזיר, ושתק הבן--הרי זה נזיר, וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות.  ואם ניטמא, מביא קרבן טומאה; וכשישלים נזירותו, מביא קרבן טהרה, כשאר הנזירים הגדולים.

ב,טו  לא רצה הבן ומיחה בדבר זה, או שמיחו קרוביו, או שגילח שיערו, או שגילחוהו קרוביו--שהרי נעשה מעשה שגילה דעתם, שלא רצה הוא או קרוביו בנזירות זו--הרי זה אינו נזיר.  ועד מתיי יש לו להדירו, עד שיגדיל וייעשה איש.

ב,טז  הגויים--אין להן נזירות, שנאמר "דבר אל בני ישראל" (במדבר ו,ב).  [יז] נשים ועבדים, יש להן נזירות.  והאב או הבעל מפר נזירות האישה, אם רצה, כשאר הנדרים.  אבל העבד--יש לרבו ליכוף אותו לשתות, ולהיטמא למתים; ואם לא כפה אותו, נוהג בנזירות.

ב,יז  [יח] נדר העבד שאר נדרים שיש בהן עינוי נפש, או שמעכבין את המלאכה, או שהעריך--אין רבו צריך לכופו:  מפני שאין נפשו קנויה לו, לא יחול עליו נדר; למה הדבר דומה, לאוסר פירות אחרים עליהם.  אבל אם אין שם עינוי, ולא דבר שמעכב מלאכה--אינו יכול לכפותו.

ב,יח  נדר עבדו בנזירות, ואמר לו מופר לך--יצא לחירות, וחייב להשלים נזירותו:  שהעבד כופין אותו, ואין מפירין לו; ואם הפר, יצא לחירות.

ב,יט  עבד שנדר בנזירות וברח, או שהלך רבו--הרי זה אסור לשתות יין, כדי שיצטער ויחזור לרשות רבו.  נזר והשלים נזירותו, וגילח ולא ידע רבו, ואחר כך יצא לחירות--הרי זה יצא ידי נדרו; אבל אם נדר, ולא גילח, ויצא לחירות--לא יצא ידי נדרו.  ניטמא, ואחר כך יצא לחירות--מונה משעה שניטמא.

ב,כ  נזירות נוהגת בפני הבית, ושלא בפני הבית; לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה--הרי זה נזיר לעולם, שאין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאות ימי נזרו.

ב,כא  אין הנזירות נוהגת, אלא בארץ ישראל; ומי שנזר בחוצה לארץ--קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לארץ ישראל, ולהיות נזיר בארץ ישראל כמניין הימים שנדר.

ב,כב  לפיכך מי שנדר בזמן הזה בחוצה לארץ--כופין אותו לעלות לארץ ישראל, ויהיה נוהג נזירות שם עד שימות, או עד שייבנה המקדש, ויקריב קרבנותיו במלאות ימי נזרו.  [כב] וכל זמן שהוא בחוצה לארץ, הרי זה אסור לשתות יין ולהיטמא למתים, ולגלח, וכל דקדוקי נזירות עליו--ואף על פי שאין ימים אלו עולין לו; ואם עבר ושתה, או גילח, או נגע במת וכיוצא בנגיעה--לוקה.
 

הלכות נזירות פרק ג

ג,א  סתם נזירות, שלושים יום.  כיצד:  מי שאמר הריני נזיר, אין פחות משלושים יום; ואפילו אמר הריני נזיר נזירות גדולה עד מאוד הרבה הרבה--הרי זה נזיר שלושים יום, שהרי לא פירש זמן.

ג,ב  פירש זמן פחות משלושים--כגון שאמר הריני נזיר יום אחד, או עשרה ימים, או עשרים--הרי זה נזיר שלושים יום, שאין נזירות פחותה משלושים יום; ודבר זה, הלכה מפי הקבלה.

ג,ג  פירש זמן יותר משלושים יום--כגון שאמר אחד ושלושים, או ארבעים, או מאה יום, או מאה שנה--הרי זה נזיר כזמן שפירש, לא פחות ולא יותר.

ג,ד  האומר הריני נזיר שעה אחת, הרי זה נזיר שלושים יום; אמר הריני נזיר שלושים יום ושעה אחת--הרי זה נזיר אחד ושלושים יום, שאין נוזרין שעות.

ג,ה  האומר הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני--אם לא החזיק בדרך, הרי זה נזיר שלושים יום בלבד:  שלא נתכוון זה אלא לנזירות גדולה, והרי לא פירש זמן.  ואם החזיק בדרך--אם היה מהלך פחות משלושים יום, הרי זה נזיר שלושים יום; ואם הייתה יתר משלושים יום, הרי זה נזיר נזירות אחת כמניין הימים.

ג,ו  מי שאמר הריני נזיר שתי נזירות, או שלוש או ארבע--הרי זה נזיר כמניין שאמר, כל נזירות מהן שלושים יום; ובסוף כל שלושים ושלושים, מגלח ומביא קרבנותיו ומתחיל למנות נזירות שנייה.  אפילו אמר הריני נזיר מאה אלף נזירות, שאי אפשר שיחיה בזמן הזה--הרי זה מונה אחת אחת עד שימות, או עד שישלים מניין נזירותיו.

ג,ז  האומר הריני נזיר כמניין ימות השנה--מונה נזירותיו, כמניין ימות השנה:  אם פירש שנת החמה--מונה שלוש מאות וחמש ושישים נזירות, כל אחת מהן שלושים יום; ואם פירש שנת הלבנה, מונה שלוש מאות וארבע וחמישים נזירות.  ואם סתם, מונה שלוש מאות וארבע וחמישים נזירות.

ג,ח  שהרי ביארנו שבכל הנדרים, הולכין אחר לשון בני אדם, ורוב שני החמה שלוש מאות חמישה ושישים יום מונין לה, ורוב שני לבנה שלוש מאות ארבע וחמישים יום מונין לה; ואין קורין כל העם שנה סתם, אלא לשנת הלבנה.

ג,ט  [ח] האומר הריני נזיר אחת ומחצה, הרי זה נזיר שתי נזירות; אמר הריני נזיר ויום אחד, או הריני נזיר ושעה אחת--הרי זה נזיר שתיים; אמר הריני נזיר, ואחת--הרי זה נזיר שתיים; הריני נזיר, ואחת, ועוד--הרי זה נזיר שלוש נזירות; הריני נזיר, ואחת, ועוד, ושוב--הרי זה נזיר ארבע נזירות; הריני נזיר שלושים יום, ויום אחד--הרי זה נזיר נזירות אחת, של שלושים ואחד יום.

ג,י  [ט] מי שהיו שתי כיתי עדים מעידין אותו--אלו מעידין שנזר שתיים, ואלו מעידין שנזר חמש--הרי זה נזיר שתיים:  שבכלל חמש שתיים, והרי כולן העידו בשתיים.

ג,יא  [י] מי שנזר שתי נזירות, בין שנזר שתיהן בבת אחת, בין שנזר זו אחר זו, כגון שאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום, ומנה את הראשונה והפריש קרבן, ואחר כך נשאל על זאת הראשונה והתיר נדרו--עלתה לו ראשונה בשנייה, ומביא זה הקרבן ונפטר.  ואפילו הביא כפרתו, ואפילו גילח שיערו ואחר כך נשאל עליה--עלתה לו ראשונה בשנייה:  שהרי אין השנייה חלה אלא אחר הראשונה, והראשונה אינה--כיון שהתירה, כאילו אינה מעיקרה.

ג,יב  [יא] מי שאמר הריני נזיר לעולם, או הריני נזיר כל ימי חיי--הרי זה נזיר עולם; ואם אמר הריני נזיר אלף שנה--הרי זה נזיר לזמן קצוב, ואף על פי שאי אפשר שיחיה האדם אלף שנה.  [יב] ומה בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב:  שהנזיר לזמן קצוב--אסור לגלח עד סוף ימי נזרו, שנאמר "כל ימי נדר נזרו, תער לא יעבור על ראשו:  עד מלאות הימים" (במדבר ו,ה).  ונזיר עולם--אם הכביד שיערו--מקל בתער משנים עשר חודש לשנים עשר חודש, ומביא קרבנותיו שלוש בהמות כשיגלח:  שנאמר "והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח, כי כבד עליו וגילחו" (שמואל ב יד,כו), ואבשלום נזיר עולם היה.  ודבר זה, הלכה מפי הקבלה.  ונזיר עולם שניטמא--הרי זה מביא קרבן טומאה ומגלח תגלחת טומאה, כמו נזיר לזמן קצוב.

ג,יג  שמשון לא היה נזיר גמור--שהרי לא נדר בנזיר, אלא המלאך הפרישו מן הטומאה; וכיצד היה דינו--היה אסור ביין ואסור בתגלחת, ומותר היה להיטמא למתים.  ודבר זה, הלכה מפי הקבלה.

ג,יד  לפיכך מי שאמר הריני נזיר כשמשון--הרי זה נזיר מן היין ומן התגלחת לעולם, ואינו מגלח כל שנים עשר חודש כשאר נזירי עולם, ומותר להיטמא למתים.  ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון, אינו נזיר.  ומי שנדר נזיר כשמשון--אינו יכול להישאל על נדרו, שנזירות שמשון לעולם הייתה.

ג,טו  האומר הריני נזיר כשמשון בן מנוח, כבעל דלילה, כמי שעקר דלתות עזה, כמי שניקרו פלשתים את עיניו--הרי זה נזיר כנזירות שמשון, אף על פי שאפשר שנעשו מעשים אלו לאיש אחר.

ג,טז  שמואל הרמתי, נזיר עולם היה; לפיכך האומר הריני כשמואל הרמתי, כבן חנה, כבן אלקנה, כמי ששיסף את אגג בגלגל, וכיוצא באלו--הרי זה נזיר עולם, ואין אומרין שמא לאיש אחר שמעשיו כאלה נתכוון.

ג,יז  האומר הריני נזיר מלוא הבית, או מלוא הקופה--בודקין אותו:  אם אמר לא היה בדעתי שאהיה נזיר כל ימיי, ולא נתכוונתי אלא להאריך זמן הנזירות זמן מרובה--הרי זה נזיר שלושים יום בלבד.  ואם אמר סתם נדרתי--רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל, ויהיה נזיר כל ימיו; ויש לו לגלח משנים עשר חודש לשנים עשר חודש, ויביא קרבנותיו כשאר נזירי עולם.

ג,יח  האומר הריני נזיר כשיער ראשי, או כעפר הארץ, או כחול הים--הרי זה כמי שאמר הרי עליי נזירות כמניין שיער ראשי, או כמניין עפר הארץ, או כמניין חול הים.  לפיכך יגלח כל שלושים יום, ויתחיל למנות נזירות שנייה שלושים יום ויגלח; וכן עד שימות.

ג,יט  ובכל תגלחת ותגלחת--אינו שותה ביין, ולא מיטמא למתים; ואם שתה או ניטמא, אפילו ביום התגלחת--הרי זה לוקה.

ג,כ  [יט] האומר הריני נזיר אם אוכל כיכר זו, הריני נזיר אם אוכלנה, הריני נזיר אם אוכלנה, ואכלה--הרי זה חייב בנזירות כמניין שאמר; ומונה אחת אחר אחת, כל אחת מהן שלושים יום, ומגלח בסוף כל שלושים, ומביא קרבנותיו.
 

הלכות נזירות פרק ד

ד,א  האומר הריני נזיר--הרי זה מגלח תגלחת טהרה, יום אחד ושלושים; ואם גילח ביום שלושים, יצא.  אמר הריני נזיר שלושים יום, אינו מגלח אלא ביום אחד ושלושים.

ד,ב  מי שנדר שתי נזירות--מגלח את הראשונה ביום שלושים ואחד, ואת השנייה ביום שישים ואחד.  ואם גילח את הראשונה ביום שלושים, מגלח את השנייה ביום שישים; ואם גילח ביום תשעה וחמישים, יצא--שיום שלושים, עולה לו אף למניין נזירות שנייה.

ד,ג  האומר הריני נזיר, ונזיר כשיהיה לי בן, והתחיל בנזירות שלו, ואחר כך נולד לו בן--משלים את שלו, ואחר כך מונה את של בנו.  אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן, והריני נזיר כך וכך יום, והתחיל בנזירות שלו, ואחר כך נולד לו בן--פוסק נזירות שלו, ומונה את של בנו; ואחר כך חוזר ומשלים את שלו, והרי שתיהן כנזירות אחת.  לפיכך אם ניטמא בתוך נזירות של בנו, סותר הכול; ניטמא אחר נזירות בנו כשהתחיל להשלים נזירותו, אינו סותר אלא עד נזירות בנו.

ד,ד  ובכמה ימים משלים את שלו--אם נשאר מנזירותו כשנולד הבן שלושים יום או יותר--מונה נזירות בנו, ומשלים הימים שנשארו מנזירותו; ואם נשאר מנזירותו פחות משלושים יום--מונה שלושים אחר נזירות בנו, שאין בין תגלחת לתגלחת פחות משלושים יום.

ד,ה  [ד] כיצד:  האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן, והריני נזיר מאה יום, והתחיל בנזירות שלו, ונולד לו בן--אם נשאר מן המאה שנדר שלושים יום או יתר כשנולד לו הבן, לא הפסיד כלום:  שהרי פוסק נזירות שלו, ומונה של בנו ומגלח ומביא קרבנותיו; ומשלים השלושים או יתר שנשארו מנזירותו, ומגלח לנזירותו.  ואם נשאר מן המאה פחות משלושים, סותר עד שבעים.

ד,ו  [ה] כיצד:  נולד הבן ביום שמונים--מונה של בנו, ומשלים את של בנו ומגלח; ומתחיל למנות מאחר התגלחת שלושים יום.  ונמצא מפסיד מקודם הוולד, עשרה ימים--שהן מיום שבעים עד הוולד.  וכן כל כיוצא בזה.

ד,ז  [ו] האומר הריני נזיר לאחר עשרים יום, וחזר ואמר הריני נזיר מעתה מאה יום--מונה עשרים יום, ופוסק; ומתחיל למנות שלושים יום, שהיא הנזירות שנדר לאחר עשרים, ואחר השלושים מגלח תגלחת טהרה, ומביא קרבנותיו; וחוזר ומונה שמונים יום, כדי להשלים המאה שנדר בסוף, ומגלח, ומביא קרבנותיו.

ד,ח  [ז] אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום, והריני נזיר מעתה--מונה שלושים, ומגלח תגלחת טהרה, וחוזר ומונה שלושים אחרים, והיא הנזירות שנדר לאחר עשרים:  שאם תאמר מונה עשרים, ופוסק, ומונה שלושים ומגלח--נשארו מנזירות שהתחיל בה עשרה ימים בלבד, ואין בין תגלחת טהרה לתגלחת טהרה לעולם פחות משלושים יום.

ד,ט  [ח] אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום, וחזר ואמר הריני נזיר עולם מעתה--לא חלה עליו נזירות שנדר בראשונה.  [ט] וכן אם אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום, וחזר ואמר הריני נזיר מעתה--אינו מגלח לנזירות זאת שנדר באחרונה.

ד,י  מי שאמר הריני נזיר יום אחד לפני מיתתי--הרי זה אסור לשתות ביין ולהיטמא למתים ולגלח, לעולם.  [יא] האומר הריני נזיר ביום שבן דויד בא בו--אם בחול נדר, הרי זה אסור לעולם.  ואם בשבת או ביום טוב נדר--אותה שבת או אותו יום טוב מותר, מכאן ואילך אסור לעולם:  שהדבר ספק אם יבוא בשבת ויום טוב, או לא יבוא; והואיל והוא ספק ביום שנדר--לא חלה עליו נזירות, שספק נזירות להקל.  מכאן ואילך חלה עליו נזירות; ושבת הבאה שהיא ספק, אינה מפקעת נזירות שחלה עליו.

ד,יא  [יב] נזיר ששלמו ימי נזירותו, ולא גילח תגלחת טהרה--הרי זה אסור לגלח ולשתות יין ולהיטמא למתים כשהיה מקודם, וכל דקדוקי נזירות עליו; ואם גילח או שתה או ניטמא, לוקה.

ד,יב  [יג] מי שנדר בנזיר, ודימה שאינו נדר, והיה נוהג היתר בנדרו ושתה יין, ולאחר זמן שאל לחכם, והורהו שהוא נדר, ושהוא חייב בנזירות--הרי זה מונה משעה שנדר; ומדברי סופרים, שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר.

ד,יג  [יד] כיצד:  הרי שנדר שלושים יום, ונהג היתר בנדרו עשרה ימים, ונהג איסור עשרים יום, ולאחר השלושים שאל חכם ואסר לו--הרי זה מונה עשרה ימים מיום ששאל, כנגד העשרה שנהג בהן היתר; ואם שתה או גילח או ניטמא בעשרת ימים האלו, מכין אותו מכת מרדות.

ד,יד  [טו] במה דברים אמורים, בנזירות מועטה.  אבל בנזירות מרובה--דייו שינהוג שלושים יום בנזירות, ואף על פי שעבר על נזירותו המרובה כל ימיה; ואם לא נהג איסור בעצמו, אין נזקקין לו כלל.

ד,טו  [טז] כל בית דין שנזקקין לזה וכיוצא בו, ומודיעין לאלו שמזלזלין בנדרים שאינן חייבין מן התורה, או שיורו להן להקל, או שיפתחו להן פתח--מנדין אותו בית דין ההדיוט.

ד,טז  [יז] האישה שנדרה בנזיר, ושלמו ימי הנזירות, והביאה קרבנותיה, ונשחטה אחת מן הבהמות ונזרק דמה, ואחר כך שמע בעלה--אף על פי שעדיין לא גילחה, אינו יכול להפר; ואם קודם זריקה, הרי זה יפר.  במה דברים אמורים, בתגלחת טהרה; אבל בתגלחת טומאה--יפר אף על פי שקרבו הקרבנות של תגלחת טומאה, מפני שהיא עדיין צריכה למנות נזירות אחרת.
 

הלכות נזירות פרק ה

ה,א  שלושה מינין אסורין לנזיר--הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן בין פרי בין פסולת פרי.  אבל השיכר של תמרים, או של גרוגרות, וכיוצא בהן--מותר לנזיר; "ושיכר" (במדבר ו,ג) זה שנאסר עליו בתורה, הוא השיכר של תערובת היין.

ה,ב  היוצא מן הגפן כיצד:  נזיר שאכל כזית מן הפרי, שהוא ענבים לחים או יבשים או בוסר, או שאכל כזית מפסולת הפרי, שהן הזוגין והן הקליפה החיצונה, או החרצנים והן הפנימיין שזורעין אותן--הרי זה לוקה; וכן אם שתה רביעית יין, או אכל כזית מיין קרוש שהוא הפרי, או שתה רביעית חומץ שהוא פסולת הפרי--הרי זה לוקה.

ה,ג  אבל העלין, והלולבין, ומי גפנים, והסמדר--הרי אלו מותרין לנזיר:  שאינן לא פרי ולא פסולת פרי, אלא מן העץ הן נחשבין.

ה,ד  [ג] כל איסורי הגפן, מצטרפין זה עם זה.  כיצד:  הרי שצירף ענבים לחים עם יבשים עם בוסר וחרצנים וזג, ואכל מן התערובת כזית--לוקה; וכן אם אכלן זה אחר זה, עד שאכל מן הכול כזית--לוקה.  וכן אם שתה רביעית מן התערובת יין וחומץ, לוקה.

ה,ה  [ד] דבר המותר, אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר.  כיצד:  יין שנתערב בדבש, אף על פי שטעם הכול טעם יין, ושתה מן התערובת, וכן הצימוקין שדרכן עם הגרוגרות, וטעם הכול טעם צימוקין, ואכל מן התערובת--אינו לוקה:  עד שיהיה מדבר האסור בתערובת כזית בכדי שלוש ביצים, ואכל כשלוש ביצים--כשאר האיסורין השווים בכל אדם, כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות.

ה,ו  [ה] וכן אם שרה פיתו ביין, והייתה רביעית יין בכדי פרס מן הפת, ואכל כדי פרס, שנמצא שאכל רביעית יין--הרי זה לוקה; ועל זה וכיוצא בו, נאמר בתורה "וכל משרת ענבים" (במדבר ו,ג)--לאסור דבר שנתערב בו היין, וטעמו כטעם היין:  והוא שיהיה טעמו וממשו, כשאר איסורי מאכלות.

ה,ז  [ו] נתערב יין וכיוצא בו בדבש וכיוצא בו, ואין שם טעם יין--הרי זה מותר לנזיר:  לא יהיה זה חמור מחלב ודם.  [ז] היה בו טעם יין, ואין שם רביעית בכדי פרס--הרי זה אסור מדברי סופרים, כמו שביארנו באיסורי מאכלות; ומכין אותו אם אכל, מכת מרדות.

ה,ח  נזיר שאכל כזית ענבים, וכזית חרצן, וכזית זג, וכזית צימוקים, ושתה רביעית יין, ואפילו סחט אשכול ושתה ממנו רביעית--הרי זה לוקה חמש מלקייות:  שכל אחד מהן בלאו אחד הוא.  ולוקה מלקות שישית משום "לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג), שהוא שווה בכל הנדרים.

ה,ט  וכן אם אכל כזית זג, או כזית ענבים--לוקה שתיים:  אחת משום זג או משום ענבים, ואחת משום "לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג).  והוא הדין לנזיר שגילח, או שניטמא--שהוא לוקה שתיים:  אחת על האיסור המיוחד בו, ואחת על האיסור השווה בכל הנדרים שהוא "לא יחל, דברו".

ה,י  [ט] נזיר ששתה רביעית יין, ורביעית חומץ--אינו לוקה אלא אחת, שאינו חייב על היין בפני עצמו ועל החומץ בפני עצמו:  שאין כתוב יין לא ישתה וחומץ לא ישתה, אלא כך כתוב "חומץ יין וחומץ שיכר לא ישתה" (במדבר ו,ג)--כלומר לא ישתה היין ולא דבר שנתערב בו היין והוא השיכר, ואפילו החמיצו; והואיל ולא כפל אלא החומץ, שהוא שם אחד--אינו לוקה על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

ה,יא  [י] נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו--אף על פי שהוא חייב לשמיים על כל רביעית ורביעית, אינו לוקה אלא אחת משום יין ואחת ד"לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג) כמו שביארנו; ואם התרו בו על כל רביעית ורביעית, ואמרו לו אל תשתה, אל תשתה, והוא שותה--חייב על כל אחת ואחת.

ה,יב  מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין, ויתרחק ממנו הרבה--שהרי מכשול לפניו:  אמרו חכמים, סביב לכרם לא יקרב.

ה,יג  [יא] נזיר שגילח שערה אחת--לוקה, בין בתער בין בזוג:  והוא שקצצה מעיקרה, כעניין תער.  וכן אם תלשה בידו, לוקה.  ואחד המגלח ואחד המתגלח, שנאמר "תער לא יעבור על ראשו" (במדבר ו,ה); ואם הניח ממנה כדי ליכוף את ראשה לעיקרה--אינו לוקה, שאין זה כעין תער.

ה,יד  [יב] העביר על ראשו סם שמשיר את השיער, והשיר שיערו--אינו לוקה; אבל ביטל מצות עשה, שנאמר "גדל פרע, שיער ראשו" (במדבר ו,ה).

ה,טו  [יג] נזיר שגילח כל ראשו, אינו לוקה משום התגלחת אלא אחת; ואם התרו בו על כל שערה ושערה, ואמרו לו אל תגלח, אל תגלח, והוא מגלח--לוקה על כל אחת ואחת.

ה,טז  [יד] נזיר חופף על שיערו בידיו, וחוכך בציפורניו--ואם נפל שיער, אינו חושש:  שהרי אין כוונתו להשיר, ואפשר שלא ישיר.  אבל לא יסרוק במסרק, ולא יחוף באדמה--מפני שמשרת את השיער ודאי; ואם עשה כן, אינו לוקה.

ה,יז  [טו] נזיר שניטמא למת טומאת שבעה--בין בטומאות שהוא מגלח עליהן כמו שיתבאר, בין בטומאות שאינו מגלח עליהן--הרי זה לוקה.  [טז] ניטמא למת פעמים הרבה--אף על פי שהוא חייב מלקות על כל אחת ואחת לשמיים, אין בית דין מלקין אותו אלא אחת; ואם התרו בו על כל פעם ופעם, והוא מיטמא--לוקה על כל אחת ואחת.

ה,יח  [יז] במה דברים אמורים, בשניטמא ופירש, וחזר ונגע או נשא או האהיל; אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו, ונגע במת אחר--אינו חייב אלא אחת, אף על פי שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה:  שהרי מחולל ועומד.

ה,יט  [יח] נזיר שנכנס לבית, ושהה שם עד שמת שם מת, או שנכנס לאוהל המת בשידה תיבה ומגדל, ובא חברו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו--הרי זה לוקה שתיים:  אחת משום "לא יבוא" (במדבר ו,ו), ואחת משום "לא ייטמא" (במדבר ו,ז)--שהרי טומאה וביאה באין כאחת.  אבל אם נכנס כדרכו, טומאתו קודמת לביאתו--שמעת שיכניס חוטמו או אצבעות רגליו, ניטמא, ואינו חייב משום ביאה, עד שיבוא כולו.

ה,כ  [יט] נכנס לאוהל המת, או לבית הקברות בשגגה, ואחר שנודע לו התרו בו, ולא קפץ ויצא אלא עמד שם--הרי זה לוקה:  והוא שישהה שם כדי השתחוויה, כמו טמא שנכנס למקדש.

ה,כא  [כ] המטמא את הנזיר--אם היה הנזיר מזיד, הנזיר לוקה וזה שטימאו עובר משום "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד).  ואם היה הנזיר שוגג וזה שטימאו מזיד, אין אחד מהן לוקה; ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר--לפי שנאמר "וטימא ראש נזרו" (במדבר ו,ט), ואינו לוקה עד שיטמא עצמו מדעתו.

ה,כב  [כא] נזיר טהור שטימא עצמו, לוקה אף משום "לא תאחר לשלמו" (דברים כג,כב)--שהרי איחר נזירות טהרה, ועשה מעשה; וכן אם נזר בבית הקברות, לוקה אף משום "לא תאחר".  הא למדת, שהנזיר שטימא עצמו לוקה ארבע מלקייות:  משום "לא ייטמא" (במדבר ו,ז), ומשום "לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג), ומשום "לא תאחר לשלמו"; ומשום "לא יבוא" (במדבר ו,ו)--אם הייתה ביאה וטומאה כאחת, כמו שביארנו.
 

הלכות נזירות פרק ו

ו,א  נזיר ששתה יין, ואכל יוצא מן הגפן--אפילו ימים רבים--אינו סותר מימי נזירותו, אפילו יום אחד; וכן אם גילח מיעוט שיער ראשו, בין בשגגה בין בזדון.  נתגלח רוב ראשו--בין בתער, בין כעין תער ולא נשאר מן השערות כדי ליכוף ראשן לעיקרן, בין בזדון בין בשגגה, אפילו גילחוהו ליסטים באונס--הרי זה סותר שלושים יום, עד שיהיה לו פרע; ואחר כך מתחיל למנות.

ו,ב  כיצד:  נדר נזירות מאה יום, ולאחר עשרים יום נתגלח רוב ראשו--הרי זה שוהה שלושים יום, עד שירבה שיער ראשו, ואחר השלושים יום, מונה שמונים יום תשלום ימי נזירותו; וכל אותן השלושים יום--כל דקדוקי נזירות עליו, אלא שאין עולין לו מן המניין.

ו,ג  נזיר שניטמא--בין בזדון בין בשגגה, ואפילו טימאוהו גויים באונס--סותר הכול, ומגלח תגלחת טומאה, ומביא קרבנות טומאה; ומתחיל למנות ימי נזירות, שנאמר "והימים הראשונים ייפלו" (במדבר ו,יב).  ואפילו ניטמא ביום מלאות ימי נזרו בסוף היום, סותר הכול.

ו,ד  ניטמא אחר יום מלאות, שהוא יום הבאת קרבנות טהרה אילו לא ניטמא--סתר שלושים יום בלבד.  וכיצד יעשה:  מביא קרבנות טומאה כשיטהר, ומגלח תגלחת טומאה; ומתחיל למנות נזירות שלושים יום, ומגלח תגלחת טהרה, ומביא קרבנות טהרה.  ואם ניטמא אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים, אינו סותר כלום; אלא מביא שאר קרבנות טהרה שלו, כשיטהר.

ו,ה  ניטמא ביום שלאחריו, שהוא יום שראוי לגדל שיער אילו גילח אחר מלאות--הרי זה אינו סותר כלום, ואף על פי שעדיין לא גילח:  שהרי שלמה הנזירות, וכל הנטפל לה.

ו,ו  ניטמא ביום שנדר, או בשני--אינו סותר, אלא משלים עליהם אחר שיביא קרבנו:  שנאמר "והימים הראשונים ייפלו" (במדבר ו,יב), עד שיהיו שם ימים ראשונים.  לפיכך אם ניטמא משלישי והלאה, סותר כל הקודמין.

ו,ז  נדר בנזיר, והוא טמא מת--חלה עליו נזירות; ואם ניטמא פעם אחרת, או שתה יין, או גילח--לוקה.  ואם שהה בטומאתו כמה ימים, אין עולין לו--עד שיזה שלישי ושביעי, ויטבול בשביעי.  ויום שביעי שלו, עולה לו ממניין נזירות לזה שנדר והוא טמא; אבל נזיר טהור שניטמא, אינו מתחיל למנות אלא מיום השמיני והלאה.

ו,ח  מי שנדר והוא בבית הקברות, נזירות חלה עליו; ואפילו שהה שם כמה ימים--אין עולין לו, ולוקה על שהייתו שם.  ואם התרו בו שלא יזיר שם, אינו מגלח שיערו כשייצא משם; ואם ניטמא שם בבית הקברות באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן, אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה.

ו,ט  נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל, ובא חברו ופרע עליו את המעזיבה וניטמא--אף על פי ששהה שם, אינו לוקה; אבל מכין אותו מכת מרדות, אם שהה.

ו,י  יצא מבית הקברות, ושהה ימים וחזר ונכנס--אין אותן הימים עולין לו.  יצא והזה וטבל וטהר, ומנה ימים מנזירותו, וחזר לבית הקברות--הרי אותן הימים שמנה עולין לו:  ואפילו נכנס ביום שמיני שלו, הרי שביעי שלו עולה לו מן המניין.  ואם ניטמא שם אחר שנכנס, באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן--מביא קרבן טומאה, וסותר הימים הקודמין, ומגלח תגלחת טומאה.

ו,יא  תגלחת טומאה כיצד היא:  נזיר שניטמא באחת מן הטומאות שהוא מגלח עליהן, הרי זה מזה עליו בשלישי ובשביעי, ומגלח שיער ראשו בשביעי, וטובל בשביעי אחר ההזיה כדרך כל טמאי מת, ומעריב שמשו; ומביא קרבנותיו בשמיני--והן שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת, וכבש בן שנתו לאשם.  וסותר כל הימים הקודמין, ומתחיל למנות נזירותו; ואם גילח בשמיני, מביא קרבנותיו בו ביום.

ו,יב  מאימתיי מתחיל למנות, משיביא חטאתו; אבל עולתו ואשמו, אין מעכבין אותו מלמנות.  [יג] הרי שהזה בשלישי ושביעי, ולא טבל ונתאחר כמה ימים--כשיטבול, יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחר.

ו,יג  טבל והעריב שמשו, ואיחר קרבנותיו--אינו מתחיל למנות, עד שיביא חטאתו; אבל עולתו ואשמו, אין מעכבין אותו, כמו שביארנו.

ו,יד  כשמגלח הנזיר תגלחת טומאה--אינו צריך לגלח פתח המקדש, ולא להשליך שיערו על האש.  ובין שגילח במדינה או במקדש, שיערו אסור בהניה וטעון קבירה; ואפרו אסור, כאפר כל הנקברין.  והמגלח במקדש--אם השליכו תחת דוד האשם, יצא.

ו,טו  נזיר שניטמא טומאות הרבה--בין שלא התרו בו על כל אחת ואחת, בין שהתרו בו על כל אחת ואחת--אינו מביא על טומאותיו אלא קרבן אחד.  במה דברים אמורים, שניטמא פעם שנייה קודם שיביא קרבנות טומאה הראשונה; ואף על פי שנתאחר כמה ימים אחר טהרתו קודם הבאת חטאתו, וניטמא באותן הימים--אינו מביא אלא קרבן אחד.  אבל אם ניטמא וטהר והביא חטאתו, וניטמא פעם שנייה אחר שהביא חטאתו--אף על פי שעדיין לא הביא אשמו ועולתו, חייב בקרבנות אחרות.

ו,טז  נזיר שגילח תגלחת טהרה, ואחר כך נודע שטמא היה בתוך ימי נזרו--אם בטומאה ידועה ניטמא--סותר הכול, ומביא קרבנות טומאה, ומגלח תגלחת טומאה; ומונה נזירות אחרת, ומביא קרבנות טהרה.

ו,יז  ואם בטומאת התהום ניטמא, אינו סותר; ודבר זה, הלכה מפי הקבלה.  [יז] ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים, נודע שהוא טמא--בין בטומאה ידועה, בין בטומאת התהום--סותר הכול; נודע לו אחר שנזרק אחד מן הדמים--אף על פי שלא גילח--הואיל וטומאה שאינה ידועה היא, אינו סותר.

ו,יח  איזו היא טומאת התהום--כל שאין אדם מכירה, אפילו בסוף העולם.  ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד; אבל הרוג, לא--שהרי ידע בו זה שהרגו.  [יט] נמצא המת גלוי, אין זו טומאת התהום.  נמצא מושקע בקרקעית מערה והמים על גביו, הרי זו טומאת התהום שאינה ידועה; היה טמון בתבן או בצרורות, הרי זו טומאת התהום שאינה ידועה; היה טמון במים באפילה ובנקיקי הסלעים, אינה טומאת התהום.

ו,יט  [כ] נזיר שניטמא במת, וירד וטבל במערה, והביא קרבנות טומאה, ומנה נזירות וגילח תגלחת טהרה, ואחר כך נודע שמת היה מושקע בקרקעית המערה כשירד לטבול--אף על פי שהיא טומאה שאינה ידועה--סתר הכול, מפני שהוחזק לטומאה, וחזקת הטמא טמא, עד שיטהר ודאי.

ו,כ  ירד להקר--הרי זה טהור, עד שיידע שנגע; נמצא המת צף על פני המים--הרי זה בחזקת טמא, שחזקתו שנגע בזה שהוא צף.
 

הלכות נזירות פרק ז

ז,א  יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן, ולא סותר את הקודמין, ואף על פי שניטמא בהן טומאת שבעה:  לפי שלא נאמר בו וכי ייטמא לנפש, אלא "וכי ימות מת עליו" (במדבר ו,ט)--עד שייטמא בטומאות שהן מעצמו של מת, ואחר כך יביא קרבנות טומאה ויגלח תגלחת טומאה וייפלו כל הימים הראשונים.

ז,ב  ואלו טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן:  על הנפל, ואפילו לא נתקשרו אבריו בגידין; ועל כזית מבשר המת; ועל כזית נצל; ועל עצמות שהן רוב מניין העצמות, אף על פי שאין בהן רובע הקב, ועל עצמות שהן רוב בניינו של מת, ואף על פי שאין בהן רובע הקב, ועל חצי קב עצמות, אף על פי שאין בהן לא רוב בניינו ולא רוב מניינו--וכל העצמות יהיו משל מת אחד, לא משני מתים; ועל השדרה הבאה ממת אחד; ועל הגולגולת של מת אחד; ועל אבר מן המת הבא ממת אחד, ועל אבר מן החי מאדם אחד--שיש עליהן בשר הראוי לעלות בו ארוכה בחי; ועל חצי לוג דם הבא ממת אחד; ועל מלוא חופניים רקב המת.

ז,ג  איזה הוא נצל, זה בשר המת שנימוח ונעשה ליחה סרוחה.  [ג] ואין רקב המת מטמא, עד שייקבר ערום בארון של שיש ויהיה כולו שלם:  חסר ממנו אבר, או שנקבר בכסותו, או בארון של עץ או של מתכת--אין לו רקב.  ולא אמרו רקב אלא למת בלבד, להוציא הרוג--שהרי חסר דמו.

ז,ד  קברו שני מתים כאחד, או שגזזו שיערו או ציפורניו וקברום עימו, או אישה עוברה שמתה ונקברה ועוברה במעיה--אין הרקב שלהם מטמא; וכן אם טחן המת עד שנעשה רקב, אינו מטמא--עד שירקיב מאליו.

ז,ה  טחן את המת, והניח עפרו עד שהרקיב כולו, או שהרקיב כשהוא חי, ומת והרקיב הכול--הרי זה ספק; ואם ניטמא לרקב זה, הרי הוא ספק טמא.  וכן אם ניטמא ברובע עצמות הבאות משדרה, או מן הגולגולת באוהלן--הרי זה ספק טמא.

ז,ו  [ה] כל אלו השתים עשרה טומאות שמנינו--אם נגע נזיר באחת מהן, או נשאה, או האהיל הנזיר עליה, או האהילה הטומאה על הנזיר, או היה הנזיר ואחת מן הטומאות האלו באוהל אחד--הרי זה מגלח תגלחת טומאה, ומביא קרבן טומאה, וסותר את הכול:  חוץ מן הרקב, שאינו מטמא במגע--שאי אפשר שייגע בכולו, שהרי אינו גוף אחד; אבל אם נשאו, או ניטמא באוהלו--מגלח.

ז,ז  [ו] וכן נזיר שנגע בעצם המת, אפילו עצם כשעורה, או נשאו--הרי זה מגלח עליו, ומביא קרבנות טומאה, וסותר את הקודמין; ואין עצם אחד מטמא באוהל.

ז,ח  אבל אם ניטמא בגוש ארץ העמים או בשדה שנחרש קבר בתוכה שהן מטמאין במגע ובמשא, או שהאהיל עליו ועל אחת מן השתים עשרה השריגים היוצאים מן האילנות, או הפרעות היוצאות מן הגדר, או מיטה או גמל וכיוצא בו, או שניטמא באוהל רובע עצמות שאין בהן לא רוב בניין ולא רוב מניין, או שניטמא ברביעית דם מן המת שהיא מטמא במגע ובמשא ובאוהל, או שניטמא בגולל או בדופק שהן מטמאין במגע ובאוהל, או שניטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהן בשר כראוי--הרי זה אינו סותר.

ז,ט  [ז] אף על פי שבכל אלו הוא טמא טומאת שבעה, ומזה בשלישי ושביעי--אינו מגלח תגלחת טומאה, ולא מביא קרבנות, ולא סותר את הקודמין; אבל כל ימי הטומאה, אין עולין לו מן מניין ימי נזירותו.

ז,י  [ח] נגע באוהל המת, או בכלים הנוגעים במת--אינו מזה בשלישי ושביעי.  וייראה לי, שזה דין המיוחד בנזיר; אבל כל אדם שניטמא בכלים טומאת שבעה, יזה בשלישי ושביעי כמו שיתבאר בהלכות טומאת מת.  וכן ייראה לי, שזה שאינו מזה בשלישי ושביעי אם נגע בכלים, כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלים ממניין ימי נזירותו.

ז,יא  [ט] נזיר שנצטרע והוחלט--כל ימי חולטו ושבעת ימי סופרו שסופר אחר שיטהר מצרעתו בין תגלחת ראשונה לשנייה, אין עולין לו מימי נזירותו; אבל ימי הסגר, עולין לו.  וכן אם זב בשרו, בין איש בין אישה--כל ימי זיבתן עולין להן, אף על פי שהן טמאין.  ודבר זה, הלכה למשה מסיניי הוא.

ז,יב  [י] אין צריך לומר, שאם ניטמא הנזיר בשאר טומאות--שימי טומאתו עולין לו, ואינו סותר כלום; ניטמא במת בתוך ימי צרעתו, סותר את כל הקודמין--שהרי בנזירותו הוא עומד, ואף על פי שהוא טמא.

ז,יג  [יא] הנזיר מותר בטומאת מת מצוה, ובתגלחת מצוה; ואסור ביין מצוה, כיין הרשות.  כיצד:  מי שנשבע שישתה היום יין, שהרי מצוה עליו לשתות, ואחר כך נדר בנזיר--חלה נזירות על השבועה, ואסור ביין; ואין צריך לומר שהוא אסור ביין קידוש והבדלה, שאינו אלא מדברי סופרים.

ז,יד  [יב] וכיצד הוא מותר בטומאת מת מצוה:  היה מהלך בדרך, ופגע במת שאין שם מי שיקברנו--הרי זה מיטמא לו, וקוברו.  ודברים אלו, דברי קבלה הן.

ז,טו  [יג] נזיר וכוהן שפגעו במת מצוה--ייטמא נזיר, אף על פי שהוא סותר ימים הראשונים ומביא קרבן טומאה; ואל ייטמא כוהן:  שזה, קדושתו קדושת שעה--ואפילו היה נזיר עולם; והכוהן, קדושתו קדושת עולם.

ז,טז  [יד] פגעו בו שני נזירים, אחד נזיר שלושים יום, ואחד נזיר מאה יום--ייטמא נזיר שלושים יום.  היה אחד נזיר עולם, והשני נזיר לזמן קצוב--ייטמא הנזיר לזמן קצוב:  שנזיר עולם, קדושתו חמורה מזה.

ז,יז  [טו] וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה:  נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירות, הרי זה מגלח כל שיערו--שהרי תגלחתו מצות עשה, שנאמר במצורע "וגילח את כל שיערו . . ." (ויקרא יד,ח).  וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה--אם יכול אתה לקיים את שניהם, מוטב; ואם לאו, יבוא עשה וידחה את לא תעשה.

ז,יח  והלוא נזיר שגילח בימי נזרו עובר על לא תעשה ועשה, שנאמר "קדוש יהיה--גדל פרע, שיער ראשו" (במדבר ו,ה)--ובכל מקום אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה שכמותו; ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירותו:  מפני שכבר ניטמא הנזיר בצרעת, וימי חולטו אין עולין לו, כמו שביארנו; והרי אינו קדוש בהן.  ובטיל העשה מאליו, ולא נשאר אלא לא תעשה שהוא "תער לא יעבור על ראשו" (במדבר ו,ה); ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת, ודחה אותו.
 

הלכות נזירות פרק ח

ח,א  תגלחת טהרה כיצד היא:  כשיגמור הנזיר ימי נזירותו, מביא שלוש בהמות, כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים; הביא שלושתן ולא פירש--הראויה לחטאת תקרב חטאת, והראויה לשלמים שלמים, והראויה לעולה עולה.

ח,ב  ומביא עם איל השלמים, שישה עשרונות ושני שלישי עישרון סולת--אופה מהן עשרים חלה, עשר חלות מצות ועשרה רקיקי מצות; ומושח העשרים ברביעית שמן.  ושיעור זה, הלכה למשה מסיניי.  ומביא העשרים בכלי אחד.

ח,ג  [ב] ושוחט החטאת תחילה, ואחר כך העולה, ואחר כך השלמים, ואחר כך מגלח; ואם גילח אחר ששחט החטאת או העולה, יצא.  ומבשל את השלמים, או שולקן.  ולוקח מן הרוטב של זבחי השלמים, ונותן על השיער, ואחר כך משליכו לאש תחת דוד השלמים; ואם השליכו תחת החטאת, יצא.

ח,ד  [ג] והיכן מגלח שיערו:  בעזרת הנשים, בלשכת הנזירים שהייתה שם בקרן מזרחית דרומית; ושם מבשלין שלמיהן, ומשליכין שיערן לאש.  ואם גילח במדינה, יצא.  ובין שגילח במדינה, בין שגילח במקדש--הוא משליך שיערו תחת הדוד; ואינו מגלח עד שיהיה פתח העזרה פתוח, שנאמר "פתח אוהל מועד" (במדבר ו,יח)--לא שיגלח כנגד הפתח, שזה בזיון מקדש הוא.

ח,ה  [ד] ואחר כך נוטל הכוהן את הזרוע, בשלה מן האיל, וחלת מצה אחת מן הסל, ורקיק אחד; ונותנן על כפי הנזיר או הנזירה, ומניפן.  ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין, ולהיטמא למתים.

ח,ו  [ה] נזיר ממורט, אינו צריך להעביר תער; ואף על פי שאין לו שיער, או שאין לו כפיים--הרי זה מקריב קרבנותיו, וישתה וייטמא.  ואם הביא קרבנותיו, ולא גילח ראשו--אין התגלחת מעכבת, אלא שותה ומיטמא לערב:  שמשייזרק עליו אחד מן הדמים, הותר--אף על פי שלא נתן על כפיו, ולא הניף; שכל דברים אלו, למצוה ולא לעכב.  [ו] אף על פי שאין התגלחת מעכבת עליו, מצוה לגלח אפילו לאחר זמן מרובה; ונזיר שגילח שלא בתער, או שגילח ושייר שתי שערות--לא עשה כלום, ולא קיים מצות גילוח, בין נזיר טהור, בין נזיר טמא.

ח,ז  גילח והניח שתי שערות, וצמח ראשו כולו, וחזר וגילחו כולו עם אותן שתי השערות, או שגילח אחת ונשארה אחת--הרי זה קיים מצות גילוח; נשרה אחת, וגילח אחת--אין כאן מצות גילוח.

ח,ח  גילח על השלמים, ונמצא פסול--תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו; גילח על החטאת, ונמצאת שנשחטה שלא לשם חטאת, ואחר כך הביא השלמים והעולה, וקרבו כמצותן--תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו.  [ט] גילח על העולה ועל השלמים, ונשחטו שלא לשמן, ואחר כך הביא קרבנות אחרות להקריבן לשמן--תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו.  [י] גילח על שלושתן, ונמצא אחד מהן כשר--תגלחתו כשרה, ויביא שאר הזבחים ויקרבו כהלכתן.

ח,ט  [יא] כל מקום שאמרנו, תגלחתו פסולה--הרי הוא כמי שנתגלח בתוך ימי נזירותו, שהוא סותר שלושים יום כמו שביארנו; ונמצא מונה שלושים יום אחר התגלחת הפסולה, ומביא קרבנותיו.

ח,י  [יב] שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן--כשרים, ואין עולין לבעלים לשם חובה; ונאכלין ליום אחד, ואין טעונין לחם, ולא מתנות, ולא זרוע.

ח,יא  [יג] שלוש בהמות האלו, והלחם הבא עימהן--הכול מן החולין, כשאר נדרי הקדש, כמו שיתבאר במקומו.  [יד] האומר הריני נזיר, על מנת שאגלח ממעות מעשר שני--הרי זה נזיר; ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר, אלא מן החולין.

ח,יב  [טו] האיש שנדר בנזיר--יש לו להביא קרבנות אביו לעצמו, ומגלח עליהן; ואין האישה מגלחת, על קרבנות אביה:  ודבר זה, הלכה מפי הקבלה הוא.  כיצד:  מי שהיה אביו נזיר, והפריש מעות לקנות בהן קרבנותיו, ומת והניח המעות הסתומין, ואמר אחר מות אביו, הריני נזיר על מנת שאביא קרבנותיי במעות שהפריש אבי לקרבנותיו--הרי זה מביא מהן קרבנותיו.

ח,יג  וכן אם היה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות סתומין, ומת האב, ואמר הבן אחר מותו, הריני מגלח על מעות אבי--הרי זה מביא קרבנותיו מהן; אבל אם לא אמר, ייפלו המעות לנדבה.

ח,יד  מת האב והניח בנים רבים--חולקין המעות הסתומין, מפני שהיא ירושה להן; ויש לכל אחד מהן, לגלח על חלקו.  והבכור, נוטל בהן פי שניים.

ח,טו  [טז] בין שהיה האב נזיר עולם, והבן נזיר זמן קצוב, בין שהיה האב נזיר זמן קצוב, והבן נזיר עולם--הרי זה מגלח ומביא קרבנותיו, ממעות נזירות אביו.

ח,טז  [יז] הפריש אביו מעות להביא בהן קרבנות טומאה ומת, אין הבן מביא בהן קרבן טהרה; וכן אם הפרישן האב לקרבן טהרה, אין הבן מגלח עליהן תגלחת טומאה:  שדברים אלו ספק הן.  ואם הביא זבחיו, לא עלו לו.

ח,יז  [יח] האומר הרי עליי לגלח נזיר--חייב להביא קרבנות תגלחת טהרה, ומקריבן על ידי איזה נזיר שירצה.  אמר הרי עליי חצי קרבנות נזיר, או אם אמר הרי עליי לגלח חצי נזיר--הרי זה מביא חצי הקרבנות לאיזה נזיר שירצה, ואותו נזיר משלים קרבנותיו משלו; אבל אם אמר הרי עליי קרבנות חצי נזיר--הרי זה מביא קרבנות נזיר שלם, שאין לנו חצי נזירות.

ח,יח  [יט] האומר הריני נזיר, ועליי לגלח נזיר, ושמע חברו ואמר, ואני--הרי חברו נזיר, ואינו חייב לגלח נזיר אחר:  שהרי לא התפיס עצמו אלא בנזירות.  ואם אמר ואני ועליי לגלח נזיר, הרי זה חייב.  אם היו פיקחין, כל אחד מהן מביא קרבנות על ידי חברו; ואם לא עשו כן, חייבים לגלח נזירים אחרים.

ח,יט  [כ] האומר הרי עליי לגלח חצי נזיר, ושמע חברו ואמר, ואני ועליי לגלח חצי נזיר--זה מביא חצי קרבנותיו של זה, וזה מביא חצי קרבנותיו של זה, וכל אחד מהן משלים קרבנותיו, אם היו פיקחין; ואם לאו, זה מביא חצי קרבנות לאיזה נזיר שירצה, וזה מביא חצי קרבנות לאיזה נזיר שירצה.
 

הלכות נזירות פרק ט

ט,א  המפריש מעות שיקריב מהן קרבנות נזירים, והקריב מהן והותירו--יביא במותרן קרבנות נזירים אחרים:  שמותר נזירים, לנזירים.  הפריש מעות סתומין לנזירותו, והותירו--ייפלו המותרין לנדבה.

ט,ב  הפריש מעות מפורשין לנזירותו, והותירו--מותר מעות העולה יבואו עולה, ומותר החטאת ילכו לים המלח.  ומותר דמי השלמים יבואו שלמים; ואין טעונין לחם, ונאכלין ליום אחד.

ט,ג  המפריש מעות לנזירותו, ומת--אם היו סתומין, ייפלו לנדבה.  היו מפורשין--דמי עולה עולה, דמי חטאת ילכו לים המלח; דמי שלמים יבואו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם.

ט,ד  כיצד הם המעות הסתומין:  כגון שהפריש מעות להביא מהן קרבנותיו, ולא אמר כלום; אבל אם אמר אלו לחובתי, הרי אלו כמפורשין; ואין צריך לומר, אם אמר אלו לעולתי ולחטאתי ולשלמיי, שהן כמפורשין.

ט,ה  המפריש בהמה בעלת מום, הרי היא כמעות סתומין; וכן המפריש לשון של כסף וזהב, או כלי--אף על פי שאמר שזו לעולתי ולחטאתי ולשלמיי, הרי הוא כמעות סתומין.  [ו] האומר אלו לחטאתי והשאר לנזירותי, ומת, או שהייתה אישה, והפר לה בעלה--דמי חטאת ילכו לים המלח, והשאר יביא בחציין עולה ובחציין שלמים.  [ז] אמר אלו לעולתי, והשאר לנזירותי--דמי עולה יבואו עולה, והשאר ייפלו לנדבה.

ט,ו  [ח] מי שדימה שהוא חייב בנזירות, והפריש קרבנותיו, ואחר כך שאל לחכם, והורהו שאין זה נדר ואינו חייב בנזירות--מה יעשה בקרבנות שהפריש:  ייצאו וירעו בעדר--שזה הקדש טעות הוא שאינו הקדש, כמו שיתבאר במקומו.

ט,ז  [ט] האישה שנדרה בנזיר, והפרישה קרבנותיה, ואחר כך הפר לה בעלה--אם משלו הייתה הבהמה, תצא ותרעה בעדר:  שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.  ואם היו הקרבנות משלה ואין לבעלה בהן כלום, כגון שניתנו לה מתנה על מנת שלא יהיה לבעל בהן רשות, אלא מה שתרצה, תעשה בהן--החטאת תמות, והעולה תקרב עולה; והשלמים יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.

ט,ח  [י] הפריש מעות סתומין לקרבנותיה, ייפלו לנדבה.  היו מפורשין--דמי חטאת ילכו לים המלח, ודמי עולה יבואו עולה; ודמי שלמים יבואו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.

ט,ט  [יא] האישה שנדרה בנזיר, וניטמאת בתוך ימי נזירות, ואחר כך שמע בעלה, והפר לה--הרי זו מביאה קרבן טומאה.

ט,י  [יב] האיש שהדיר את בנו בנזיר, והפריש עליו קרבנותיו, ולא רצה הבן בנזירות זו, ומיחה הוא או קרוביו, או שגילח הוא, או שגילחוהו קרוביו--החטאת תמות, והעולה תקרב עולה; והשלמים יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם.

ט,יא  הפריש לו מעות סתומין, הרי אלו ייפלו לנדבה.  היו מעות מפורשין--דמי חטאת ילכו לים המלח, ודמי עולה יבואו עולה; דמי שלמים יבואו שלמים, ואינן טעונין לחם ונאכלין ליום אחד.

ט,יב  [יג] האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן, והפריש קרבן, והפילה אשתו, וחזרה וילדה--הרי זו הקרבנות ספק, ואסורין בגיזה ועבודה.

ט,יג  [יד] שני נזירים שניטמא אחד מהן, ואין ידוע מי הוא--כיצד מביאין קרבנותיהן:  מביאין קרבן טומאה, וקרבן טהרה במלאות ימי נזירותם, ואומר אחד מהן אם אני הוא הטמא, קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, ואם אני הוא הטהור, קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך.  וסופרין ימי נזירות אחרת גמורה מאחר קרבנות אלו.

ט,יד  וחוזרין ומביאין קרבן טהרה, ואומר אחד מהן אם אני הוא שהייתי טמא, קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך וזה קרבן טהרתי, ואם אני הוא הטהור, קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך וזה קרבן טהרתך.

ט,טו  נמצאו שלא הפסידו בקרבנותיהן כלום.  [טו] מת אחד מהן--הרי זה מביא חטאת העוף, ועולת בהמה, ויאמר אם טמא הייתי, החטאת מחובתי והעולה נדבה, ואם טהור הייתי, העולה מחובתי וחטאת העוף ספק; וסופר ימי נזירות אחרת, ומביא קרבן טהרה ואומר, אם טמא הייתי, העולה הראשונה נדבה וזו חובה, ואם טהור הייתי, העולה הראשונה חובה וזו נדבה וזה שאר קרבני.  ואין אחד משניהם מגלח תגלחת טומאה, אלא אם כן היו קטנים או נשים--שאין אלו מקיפין פיאת ראשם מספק.

ט,טז  כיצד ייוולד להם ספק זה בטומאה:  כגון שהיו שני הנזירים עומדין ברשות היחיד, שספק טומאה שם טמא, והיה אחד מבחוץ רואה אותן ואומר, ראיתי את אחד מכם שניטמא ואיני יודע מי הוא.  אבל אם היה עד זה עימהן בחצר, הרי שניהן טהורין--כיון שהן שלושה, הרי הן רבים, ורבים ברשות היחיד, ספקן טהור:  כספק טומאה ברשות הרבים שהוא טהור, כמו שיתבאר במקומו.

ט,יז  במה דברים אמורים, בששתקו הנזירים שניהם, או נסתפק להן הדבר.  אבל אם אמר אחד מהן אני לא ניטמאתי, אפילו שני עדים מעידין עליו שניטמא--אינו מביא קרבן על פיהם:  שזה שאמר לא ניטמאתי, כאומר איני חייב בטומאה שכבר נשאלתי על נזירותי, ונמצא שאינו מכחיש את העדים, ואדם נאמן על ידי עצמו.  אבל אם שתק או נסתפק לו--הרי זה מביא קרבן, אפילו על פי עד אחד כמו שביארנו.

ט,יח  וכן עד שאמר לאחד, בפניי נדרת בנזירות--אם הכחישו, אינו חייב כלום; ואם לא הכחישו, נוהג נזירות על פיו.  אפילו אמר לשניים, ראיתי אחד מכם שנזר ואיני יודע מי הוא--הואיל ואין מכחישין אותו, נוהגין נזירות על פיו.  נהג נזירות על פי עד, ושתה יין או ניטמא, והתרו בו--לוקה, אף על פי שעיקר הנזירות בעד אחד.

ט,יט  [יח] מת שהיה מושכב לרוחב הדרך--אף על פי שאין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצידו, ואף על פי שהיא טומאה ידועה, ועבר משם נזיר--הרי זה טהור, הואיל וספק רשות הרבים טהור.  [יט] במה דברים אמורים, במהלך ברגלו.  אבל אם היה רוכב, או טעון משא--הרי זה טמא:  שהמהלך ברגליו, אפשר שלא ייגע ושלא יאהיל ושלא יסיט; אבל טעון או רוכב--אי אפשר שלא ייגע או שלא יאהיל או שלא יסיט, שהרי המת לרוחב הדרך.
 

הלכות נזירות פרק י

י,א  אין אדם מגלח תגלחת אחת, ועולה לו לנזרו ולצרעתו; ותגלחת הצרעת בזמן שהוא ספק מצורע, אינה דוחה את הנזירות.

י,ב  לפיכך מי שנזר שנה אחת, והיה בכל השנה הזאת ספק מצורע וספק טמא מת, או שהיה בה ספק מצורע ובסוף השנה ניטמא בספק--הרי זה מונה שבעת ימים, ומזה בשלישי ושביעי, ואינו מגלח בשביעי; ואינו יכול לשתות ביין ולהיטמא למת, אלא לאחר ארבע שנים, ואוכל בקודשים, לאחר שתי שנים:  מפני שהוא צריך לגלח ארבע תגלחות--תגלחת טהרה, ותגלחת טומאה מספק; ושתי תגלחות שמגלח המצורע, שהרי הוא ספק מצורע.

י,ג  [ב] תגלחת ראשונה--מגלח אותה אחר שנה ראשונה, ומגלח בה ראשו וזקנו וגבות עיניו, ומיטהר בעץ ארז ואיזוב וציפורים כשאר מצורעין:  אם אינו טמא מת ולא מצורע, הרי היא תגלחת טהרה של נזירותו; ואם הוא מצורע ודאי בשנה ראשונה, הרי היא תגלחת ראשונה של מצורע.

י,ד  ושוהה שנה אחרת כמניין ימי הנזירות, ואחר כך מגלח תגלחת שנייה של מצורע--שאינו יכול לגלח אחר שבעה כשאר מצורעין, שמא אינו מצורע אלא טמא מת ודאי היה; ושנה שנייה זו, הרי הוא בה נזיר שאסור לגלח.  ומאחר שגילח שתי תגלחות אלו, שלמה טהרת הצרעת ומותר לאכול בקודשים.

י,ה  ושוהה שנה שלישית, ואחר כך מגלח תגלחת שלישית--שמא מצורע ודאי היה בשנה ראשונה ולא היה טמא מת, ושנה ראשונה לא עלתה לו מפני שהיא ימי חולטו, ושנה שנייה לא עלתה לו, מפני שהיא ימי סופרו של מצורע שבין תגלחת ראשונה ושנייה; לפיכך צריך לשהות שנה שלישית בנזירותו, ומגלח תגלחת שלישית לנזירותו--והיא תגלחת טהרה.

י,ו  או שמא טמא מת ודאי היה ומצורע ודאי, ואין תגלחת אחת עולה לנזירותו ולצרעתו; ונמצאת תגלחת ראשונה ושנייה תגלחת צרעת, ותגלחת שלישית תגלחת טומאה, ואין אחת משלוש השנים עולה לו, שהרי השלישית תגלחת טומאה.

י,ז  לפיכך צריך לשהות שנה רביעית בנזירות, ומגלח תגלחת רביעית.  ושיערו בכל תגלחת ספק, אסור בהניה מספק--ששיער נזיר שנצטרע, מותר בהניה.

י,ח  [ג] וכן אם נדר עשר שנים נזירות, והיה בהן ספק מצורע ונולד לו ספק טומאה בסופן--הרי זה אינו שותה ביין עד ארבעים שנה; ומגלח ארבע תגלחות, אחת בסוף כל עשר שנים--תגלחת ראשונה לספק ימי צרעתו, ושנייה לספק ימי סופרו של מצורע, ושלישית לספק טומאתו, ורביעית תגלחת טהרה.

י,ט  [ד] וכיצד מביא זה קרבנותיו--אם היה עשיר, כותב נכסיו לאחרים:  שמצורע עשיר שהביא קרבן עני, לא יצא.  ואחר כך מביא חטאת העוף ועולת בהמה בתגלחת ראשונה ושנייה ושלישית--וכל חטאת עוף מהן, לא תיאכל מפני שהיא ספק; ומביא בתגלחת רביעית, קרבן נזיר טהור, שהוא שלוש בהמות כמו שביארנו.

י,י  [ה] שלוש חטאת העוף שמביא בשלוש התגלחות--חטאת ראשונה, לספק טומאתו; שנייה לספק צרעתו, שאין המצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שנייה.  וכן חטאת שלישית לספק טומאתו, שאין תגלחת אחת עולה לנזרו ולצרעתו; ושמא מצורע ודאי וטמא ודאי היה, שהתגלחת הראשונה והשנייה לצרעתו כמו שביארנו, ותגלחת שלישית תגלחת טומאה, ולפיכך צריך להביא קרבן טומאה בשלישית.

י,יא  [ו] שלוש עולות בהמה שמביא עימהן--על הראשונה הוא מתנה ואומר אם טהור אני, זו מחובתי, ואם טמא אני, הרי היא נדבה; וכן הוא אומר בשנייה, ובשלישית.

י,יב  [ז] ומביא קרבן טהרה בתגלחת רביעית, ומתנה ואומר:  אם טמא הייתי--עולה ראשונה נדבה, וזו חובה; ואם מוחלט הייתי--עולה ראשונה חובת מצורע, וזו חובת נזירות, ושתיים האמצעייות נדבה.

י,יג  ואם טהור מטומאת מת הייתי, ומצורע--עולה הראשונה חובה וכן השנייה, אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות, ושלישית ורביעית נדבה, והשאר קרבן טהרתי.

י,יד  ואם טמא מת הייתי, ומצורע--עולה ראשונה חובת צרעת, ושנייה ושלישית נדבה, וזה קרבן תגלחת טהרה.  [ח] אבל האשם והעולה--אינן מעכבין לא בתגלחת טומאה, ולא בצרעת.

י,טו  נמצאת אומר:  אם הוא מצורע ודאי, ולא ניטמא במת--הרי טהר בציפורין, וחטאת העוף היא חטאתו, ולא תיאכל מפני שהיא ספק; ועולת בהמה שעימה, מקרבן תגלחת טהרה, כדי שיגלח על בהמה.  ואם טמא מת הוא, הרי עולת בהמה נדבה.

י,טז  ואם אינו מצורע, וטמא מת הוא--חטאת העוף קרבן נזיר שניטמא, ועולת בהמה נדבה, והרי הביא קרבן טהרה באחרונה.  ואם אינו טמא מת, ולא מצורע--עולת בהמה שהביא בתגלחת ראשונה היא מחובת תגלחת טהרה; וחטאת העוף באה על ספק, והרי לא נאכלת.

י,יז  [ט] במה דברים אמורים שהוא מגלח ארבע תגלחות, בשהיה קטן או אישה.  אבל האיש אינו מגלח מספק, לא תגלחת טומאה ולא תגלחת צרעת--שמא טהור הוא, ונמצא מקיף פיאת ראשו שלא במקום מצוה; לפיכך אינו מגלח אלא תגלחת טהרה בלבד--שאין ארבע תגלחות אלו לעכב, אלא למצוה.

י,יח  [י] נזיר שנצטרע ודאי וניטמא בספק, כיצד הוא עושה:  אחר שיטהר מצרעתו, מזה בשלישי ושביעי, ומגלח תגלחת טומאה; ומתחיל למנות נזירותו כולה, שהרי נפלו הימים הראשונים בספק טומאה שניטמא; ומביא קרבנות טהרה, ושותה ביין.  ומאחר שיביא קרבן צרעת, אוכל בקודשים.

י,יט  [יא] ניטמא ודאי והיה מצורע בספק, וטהר מספק צרעתו--מונה ימי נזירות שלמה, ואחר כך מגלח תגלחת הנגע:  שאין תגלחת ספק נגעו דוחה נזירות.  ואחר כך מונה שבעת ימים שבין תגלחת מצורע הראשונה לתגלחת שנייה, ומגלח ומביא קרבנותיו; ואוכל בקודשים, אם הזה בשלישי ושביעי.  ואחר כך מונה שבעה אחרות לטומאת מת, ומגלח תגלחת טומאה; ואחר כך מונה נזירותו, כולה.

י,כ  [יב] וכן אם היה טמא ומצורע בוודאי--לאחר שיטהר מצרעתו, מגלח תגלחת צרעת הראשונה, ומזה בשלישי ושביעי, ומגלח ראשו וזקנו בשביעי, והיא תגלחת שנייה של צרעת; ומביא קרבנותיו בשמיני, ואוכל בקודשים.  וסופר שבעה, ומגלח תגלחת טומאה; ואחר כך סופר ימי נזירות שלמה, ומביא קרבן טהרה ושותה ביין.  [יג] ולמה סופר שבעה, שאין שבעת ימי הטומאה עולין בשבעת ימי הספירה שבין תגלחת ותגלחת של מצורע.

י,כא  [יד] האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך, או אם לא אעשה, וכיוצא בזה--הרי זה רשע, ונזירות כזו מנדרי רשעים היא; אבל הנודר לה' דרך קדושה--הרי זה נאה ומשובח, והרי נאמר בו "נזר אלוהיו, על ראשו . . . קדוש הוא, לה'" (במדבר ו,ז-ח); ושקלו הכתוב בנביא, שנאמר "ואקים מבניכם לנביאים, ומבחוריכם לנזירים" (עמוס ב,יא).