עניין אלו ההלכות לידע דין זוכה מן ההפקר היאך יקנה ובמה יקנה, ודין נותן מתנה ומקבל ואיזו מתנה חוזרת ואיזו אינה חוזרת. וביאור כל הדינין אלו בפרקים אלו.
א,א ההפקר--כל המחזיק בו, זכה. וכן המדברות והנהרים הגדולים, כל שבהן הפקר, וכל הקודם בו זכה, כגון העשבים והעצים והפירות של פירות אילנות של יער וכיוצא בהן.
א,ב הצד דגים מן הימים והנהרות, או שצד עופות או מיני חיה--הואיל ואין להם בעלים, זכה: ובלבד, שלא יצוד בשדה חברו; ואם צד שם, קנה. ואם היו הדגים בביבר של בעלים, וכן חיה ועוף שבביברים--אף על פי שהוא ביבר גדול והוא מחוסר צידה, הרי הן של בעלי הביברים; והצד משם, הרי זה גזלן.
א,ג אבל הלוקח דגים מתוך מצודתו של חברו כשהיא בתוך הים, או שלקח חיה ממצודתו כשהיא פרוסה במדבר--הרי זה אסור מדברי סופרים; ואם הייתה המצודה כלי, ולקח מתוך המצודה--הרי זה גזלן.
א,ד הפורס מצודה בשדה חברו, וצד בה חיה או עוף--אף על פי שאין לו רשות לעשות דבר זה, קנה. ואם היה בעל השדה עומד בצד שדהו, ואמר זכת לי שדי--קנה בעל השדה, ואין לבעל המצודה כלום.
א,ה דגים שקפצו לתוך הספינה, קנה בעל הספינה: שזו כחצר המשתמרת היא, ואינה חצר המהלכת, שהמים הן שמוליכין אותה, ואינה הולכת מחמת עצמה.
א,ו גר שמת, ולא הוליד בנים בישראל אחר שנתגייר--אין לו יורשין; אלא כל הקודם והחזיק בנכסיו, זכה בהן, ואין בעל המצר יכול לסלקו בדמים, שזו כמתנה היא.
א,ז שתי שדות בנכסי הגר, ומצר אחד ביניהן, החזיק באחת מהן לקנותה--קניה. החזיק בה לקנות אותה ואת חברתה--זו שהחזיק בה, קנה אותה; אבל חברתה, לא קנה. החזיק בה כדי לקנות את חברתה, לא קנה אחת מהן: חברתה, מפני שלא החזיק בה; וזו, מפני שלא החזיק בה כדי לקנותה.
א,ח החזיק בה לקנותה ולקנות את חברתה ואת המצר שביניהן, או שהחזיק במצר לקנות את שתיהן--הרי זה ספק; ואם בא אחר והחזיק בה לקנותה, זכה האחרון.
א,ט [ח] וכן שני בתים זה לפנים מזה, שהחזיק באחד מהן לקנותו ולקנות את השני--לא קנה אלא זה שהחזיק בו בלבד. החזיק באחד מהן כדי לקנות את השני, אף זה שהחזיק בו לא קנה.
א,י [ט] המחזיק בשטר מנכסי הגר כדי לקנות הקרקע הכתובה באותו השטר--לא קנה אלא השטר בלבד, לצור אותו על פי צלוחיתו וכיוצא בזה.
א,יא [י] שדה המסויימת במצריה--כיון שהכיש בה מכוש אחד, קנה את כולה. ואם אינה מסויימת במצריה--קונה ממנה באותו מכוש, כדי שילך הצמד בשעת חרישה ויחזור. והמצר והחצב שמתחמין בו התחומין, מפסיקין בנכסי הגר; וכל המחזיק בשדה, לא קנה אלא עד המצר או עד החצב.
א,יב [יא] כל המפסיק לפיאה, מפסיק בנכסי הגר. כיצד: כגון שהיה שם נחל או אמת המים וכיוצא בהן, לא קנה אלא עד הנחל או עד האמה. וכל המפסיק רשייות שבת, מפסיק בנכסי הגר, כגון שהיה בין שתי השדות רשות היחיד או כרמלית; אפילו היה ביניהם רשות שחולקת לגיטין.
א,יג [יב] כל דבר המפסיק לטומאה, מפסיק בנכסי הגר. כיצד: כגון שנכנס אדם לבקעה זו, וטומאה בבקעה אחרת בצידה, ואינו יודע אם הגיע למקום הטומאה אם לאו--כל מקום שמחזיקין אותו לטומאה, הרי הוא כמקום אחד מוחלק בפני עצמו.
א,יד [יג] בקעה גדולה שיש בה שדות הרבה, וכולן של גר אחד, ולא היה ביניהן לא מצר ולא חצב ולא דבר מדברים המפסיקין, ובא אחד והחזיק במקצת הבקעה לקנות את כולה--כל הנקרא על שום אותו הגר, קונה אותו.
א,טו [יד] גוי שמכר מיטלטלין לישראל, או קנה מיטלטלין מישראל--קונה במשיכה, ומקנה במשיכה או בדמים. אבל הקרקע--אינו קונה אותה מישראל אלא בשטר, ואינו מקנה אותה לישראל אלא בשטר: שאין דעתו סומכת אלא על השטר.
א,טז לפיכך ישראל שלקח שדה מן הגוי, ונתן הדמים, וקודם שיחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקין בנכסי הגר--זכה האחרון, ונותן לראשון את הדמים: מפני שהגוי מעת שלקח הדמים, סילק רשותו, וישראל לא קנה, עד שיגיע השטר לידו; ונמצאו נכסים אלו כנכסי מדבר--כל המחזיק בהן, זכה.
א,יז [טו] במה דברים אמורים, במקום שאין בו משפט ידוע למלך; אבל אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא למי שכותב שטר, או הנותן דמים, וכיוצא בדברים אלו--עושין כפי משפט המלך: שכל דיני המלך בממון, על פיהן דנין.
ב,א נכסי גר שאין לו יורשים, ונכסי ההפקר, ושדה שמכרה הגוי לישראל ועדיין לא החזיק בה--כולם דינם שווה: כל המחזיק בהם בדרך מדרכי החזקה שביארנו בהלכות מכירה--קנה, חוץ מאכילת הפירות.
ב,ב כיצד: הלוקח קרקע מחברו, והחזיק בה באכילת פירותיה--קנה כמו שביארנו; אבל בנכסי ההפקר, או נכסי הגר--אפילו אכל פירות האילן כמה שנים, לא קנה לא גוף האילן ולא גוף הקרקע, עד שיעשה מעשה בגוף הארץ, או יעבוד עבודה באילן.
ב,ג ומעשה באישה אחת שאכלה פירות דקל שלוש עשרה שנה, ובא אחר והחזיק באילן בעבודה שעבד בגוף האילן; ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו זה האחרון קנה.
ב,ד [ג] יש דברים רבים שאם החזיק בהן הלוקח, לא קנה עדיין; ואם החזיק באחד מהן בנכסי הגר, או נכסי הפקר, וכיוצא בהן--קנה. כיצד: המוצא פלטורין גדולים בנויין בנכסי הגר, וסייד בהן סיוד אחד, או כייר בהן כיור אחד, כמו אמה או יתר מכנגד הפתח--קנה. [ד] הצר צורה בנכסי הגר, קנה. המציע מצעות בנכסי הגר, קנה. הנר את השדה בנכסי הגר, קנה.
ב,ה המפצל זמורות הגפן או שריגי האילנות וכפות התמרים בנכסי הגר--אם דעתו לעבודת האילן, קנה; ואם דעתו להאכיל העצים לבהמה, לא קנה. [ה] כיצד: היה כורת מכאן ומכאן, הרי חזקתו שנתכוון לעבודת האילן; היה כורת מרוח אחת, אינו מתכוון אלא לעצים.
ב,ו וכן המלקט עצים ועשבים מן השדה--אם דעתו לתקן הארץ, קנה; ואם לעצים, לא קנה. [ו] כיצד: לקט הגס והדק, הרי זה בחזקת שנתכוון לתקן את הארץ; לקט הגס הגס, הרי זה בחזקת שנתכוון לעצים. וכן המשווה פני הארץ--אם דעתו לתקן הארץ, קנה; ואם דעתו להשוות מקום שיעמיד בו גורן, לא קנה. [ז] כיצד: היה לוקח עפר המקום הגבוה ונותנו למקום הנמוך, הרי זה מתקן הארץ. ראינוהו שאינו מקפיד על זה, אלא משליך העפר והצרורות בכל מקום בלא הקפדה--הרי זה בחזקת שאינו מתכוון אלא להשוות מקום לדיש.
ב,ז וכן הפותח מים לתוך הארץ--אם לתקן הארץ, קנה; ואם לצוד הדגים, לא קנה. [ח] כיצד: עשה מקום שייכנסו בו המים בלבד, הרי זה מתכוון לתקן הארץ; עשה שני פתחים אחד להכניס ואחד להוציא, הרי זה מתכוון לצוד דגים.
ב,ח [ט] הבונה פלטורין גדולים בנכסי הגר, ובא אחר והעמיד להם דלתות--קנה האחרון: שהראשון לא עשה בגוף הארץ כלום, והרי הוא כמי שעשה גל של אבנים על גב הארץ שאינו קונה, שהרי לא הועיל בגדר זה, מפני שהוא רחב ביותר ומפולש; ואין צורת אותו הבניין מועלת, עד שיעמיד דלתות.
ב,ט [י] המפיץ זרע לתוך התלמים, לא קנה: שבעת שהשליך הזרע, לא השביח כלום; ובעת שיצמח והשביח, שבח הבא מאליו הוא ואינו קונה.
ב,י [יא] הייתה מחיצה בנכסי הגר, ובא זה ועשה מחיצה אחרת על גבה--לא קנה: ואפילו נבלעה מחיצה התחתונה, והרי העליונה קיימת, שבעת שבנה לא הועיל, ובעת שהועיל מאליו בא המעשה.
ב,יא [יב] המחזיק בנכסי הגר ובהפקר, והוא אין דעתו לקנות--אף על פי שבנה וגדר, לא קנה. [יג] העודר בנכסי הגר, וכסבור שהן שלו--לא קנה; עדר בנכסי גר זה, וכסבור שהן של גר אחר--הואיל ונתכוון במעשיו אלו לקנות מן ההפקר, הרי זה קנה.
ב,יב [יד] היה משכון ישראל ביד הגר, וכשמת הגר בא ישראל אחר והחזיק במשכון--מוציאין אותו מידו: שכיון שמת הגר, בטל שיעבודו.
ב,יג [טו] היה משכון הגר ביד ישראל, ובא ישראל אחר והחזיק בו--לוקח ממנו הראשון כנגד מעותיו, והאחרון קונה את השאר. [טז] במה דברים אמורים, בשלא היה המשכון בחצר הראשון; אבל אם היה בחצרו--חצרו קונה לו שלא מדעתו כמו שביארנו בעניין מציאה, ואין לזה האחרון כלום.
ב,יד [יז] גר שמת, וביזבזו ישראל את נכסיו, והיו בהן עבדים גדולים--קנו עצמן בני חורין. אבל העבדים הקטנים--הרי הן כבהמה, וכל המחזיק בהן זכה; וכבר ביארנו דרכי החזקה שיקנו בה העבדים.
ב,טו [יח] גר שמת וביזבזו ישראל את נכסיו, ושמעו שעדיין לא מת, או שיש לו בן, או שאשתו מעוברת--כולן חייבין להחזיר. החזירו כולן, ואחר כך שמעו ששמועה הראשונה אמת הייתה, ובראשונה מת, או מת בנו מקודם, או הפילה אשתו--כל המחזיק בשנייה, קנה; ובראשונה, לא קנה.
ג,א הנותן מתנה לחברו--אין המקבל זוכה בה, אלא באחד מן הדרכים שהקונה זוכה בהן במקחו: אם מיטלטלין רוצה ליתן לו--עד שיגביה, או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה, או יקנה באחד משאר הדברים שהמיטלטלין נקנין בהן.
ג,ב ואם קרקע או עבדים נתן לו--עד שיחזיק כדרך שמחזיק הלוקח, או עד שיגיע שטר מתנה לידו. אבל בדברים--לא זכה המקבל, אלא כל אחד מהן עדיין יכול לחזור בו.
ג,ג [ב] מחל לחברו חוב שהיה לו עליו, או נתן לו הפיקדון שהיה מופקד אצלו--הרי זו מתנה הנקנית בדברים בלבד, ואינו צריך דבר אחר כמו שביארנו.
ג,ד [ג] וכן האומר לחברו מנה שיש לי בידך, תנהו לזה--קנה, ואין אחד מהן יכול לחזור בו: בין שנתן המנה לזה בחוב שהיה לו אצלו, בין שנתנו לו מתנה, בין שהיה המנה חוב אצלו, בין שהיה פיקדון בידו, כמו שביארנו.
ג,ה [ד] כדרך שאין צריכים עדים לעניין מקח וממכר אלא לגלות הדבר בלבד, אם הייתה שם טענה וכפירה--כך במתנות ובמחילות, אין צריכין עדים אלא מפני המשקרים.
ג,ו [ה] כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כמו שביארנו, כך הנותן. כיצד: הכותב לחברו קרקע מנכסיי נתונה לך, או שכתב לו כל נכסיי קנויין לך חוץ ממקצתן--הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו, ואינו ידוע--לא קנה כלום; ואינו יכול לומר לו תן לי פחות שבנכסיך, עד שיסיים לו המקום שנתן לו. אבל אם אמר לו חלק כך וכך בשדה פלונית--הואיל וסיים השדה, אף על פי שלא סיים החלק, נוטל אותו חלק, מן הפחות שבאותה השדה.
ג,ז [ו] כל הנותן מתנה על תנאי, בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל, והחזיק המקבל וזכה בה--אם נתקיים התנאי, נתקיימה המתנה; ואם לא נתקיים התנאי, בטלה המתנה ויחזיר פירות שאכל: והוא, שיהיה התנאי כראוי.
ג,ח [ז] כבר ביארנו שכל התנאין שיש במתנות או במקח וממכר: צריך שיהיה תנאי כפול, והין קודם ללאו, ותנאי קודם למעשה, ויהיה תנאי שאפשר לקיימו; ואם חסר אחד מכל אלו--התנאי בטיל, וכאילו אין שם תנאי. [ח] וכל האומר על מנת--הרי זה כאומר מעכשיו, ואינו צריך לכפול התנאי.
ג,ט כזה הורו מקצת הגאונים, ולזה דעתי נוטה. ורבותיי הורו שאין צריך לכפול את התנאי ולהקדים הין ללאו, אלא בקידושין וגיטין בלבד; ואין לדבר זה ראיה.
ג,י [ט] הנותן מתנה על מנת להחזיר, הרי זו מתנה: בין שהתנה להחזירה מיד, בין שהתנה להחזירה בזמן קצוב, או כל ימי חייו של אחד מהם, או כל ימי חייו של פלוני--הרי זו מתנה, בין במיטלטלין בין בקרקע; ואוכל פירות כל זמן המתנה.
ג,יא [י] האומר לחברו שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו, הקדישו והחזירו--הרי זה מוקדש ומוחזר. אמר לו על מנת שתחזירהו לי--אינו קדוש, שלא התנה עליו אלא שיחזיר לו דבר הראוי לו. וכן כל כיוצא בזה.
ג,יב [יא] אסור לישראל ליתן מתנת חינם לגוי, אבל נותן הוא לגר תושב: שנאמר "לגר אשר בשעריך תיתננה ואכלה, או מכור לנוכרי" (דברים יד,כא)--במכירה, ולא בנתינה. אבל לגר תושב--בין במכירה בין בנתינה, מפני שאתה מצווה להחיותו: שנאמר "גר ותושב וחי עימך" (ויקרא כה,לה), כלומר לא יהיה זה העני פחות מגר תושב שהוא חי עימך.
ג,יג [יב] הנותן מתנה לעבד, או לאישה--קנה הבעל והאדון: אלא שהאדון קונה הגוף, והבעל קונה אותה לפירות. [יג] נתן מתנה לאישה על מנת שאין לבעלה בה רשות, ולעבד על מנת שאין לרבו בה רשות--קנה האדון, וקנה הבעל.
ג,יד אבל הנותן מתנה לאישה או לעבד, והתנה הנותן בגופה של מתנה שתהיה לכך ולכך--לא קנה האדון ולא קנה הבעל.
ג,טו [יד] כיצד: הנותן מתנה לאישה ואמר לה הרי המעות האלו נתונים לך במתנה על מנת שתאכלי בהן ותשתי בהן, או על מנת שתלבשי בהן או על מנת שתעשי בהן מה שתרצי בלא רשות בעליך--לא קנה הבעל. וכן אם אמר לעבד על מנת שתאכל בהן ותשתה בהן, על מנת שתצא בהם לחירות--לא קנה האדון. וכן כל כיוצא בזה.
ג,טז [טו] הנותן כל נכסיו לעבדו מתנה--קנה עצמו, ויצא בן חורין, וקנה שאר הנכסים. ואם שייר כל שהוא, אפילו מיטלטלין--לא קנה כלום: שאין זה גט חירות גמור, שהרי שייר בו בגט; ומתוך שלא נשתחרר, לא קנה כלום.
ד,א המקבל את המתנה, וזכה בה, ואחר שבאת לידו והוא שותק, חזר בו ואמר איני רוצה בה, או איני מקבלה, או הרי היא בטילה, או שאמר מום זה נראה לי בה--לא אמר כלום. וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו, כך המקבל אינו יכול לחזור בו אחר שזכה.
ד,ב מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאת לידו--הרי היא הפקר, וכל הקודם בה זכה: שהרי הפקירה המקבל, אחר שזכה בה. אבל אם היה צווח מעיקרו--לא קנה המקבל, וחוזרת לבעלים הראשונים.
ד,ג [ב] המזכה לחברו במתנה על ידי אחר--כיון שהחזיק בה האחר, כגון שמשך המיטלטלין, או הגיע שטר קרקע לידו, או החזיק בקרקע--זכה חברו, אף על פי שלא הגיעה מתנה לידו; ואין הנותן יכול לחזור בו.
ד,ד אבל המקבל, ידו על העליונה: אם רצה, מקבל; ואם לא רצה, לא יקבל. שזכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו; וזכות היא לו שתינתן לו מתנה, אם ירצה, אבל אם לא ירצה, אין נותנין לאדם מתנה בעל כורחו.
ד,ה [ג] זיכה לו על ידי אחר, וכששמע המקבל שתק, ואחר כך צווח ואמר איני מקבלה--הרי זה ספק: אם זה ששתק, כבר רצה, וזה שחזר וצווח, חזר בו; או זה ששתק, מפני שעדיין לא הגיע לידו כלום, וזה שצווח, הוכיח סופו על תחילתו.
ד,ו לפיכך אם קדם אחר, וזכה בה לעצמו--אין מוציאין אותה מידו: שמא המקבל זכה; וכיון שאמר איני רוצה בה, הרי הפקירה כמו שביארנו, וזה שקדם ולקחה, מן ההפקר זכה. ואם חזרו הבעלים הראשונים, ותפסוה מיד זה שקדם וזכה בה--אין מוציאין אותה מידם: שמא המקבל הוכיח סופו על תחילתו, ולא קנה אותה; וברשות בעליה הראשונים היא קיימת עדיין.
ד,ז [ד] ראובן שרצה ליתן מאה דינרין לשמעון, ושלח לו המאה על ידי לוי--אם אמר לו זכה במאה זו לשמעון, או תן מאה זו לשמעון--אינו יכול לחזור בו; אבל אם אמר לו הילך מאה זו לשמעון--יכול לחזור בו, עד שיגיע המאה ליד שמעון.
ד,ח [ה] הלך לוי במאה זו שנשתלחה עימו להוליכה לשמעון, וביקש שמעון ולא מצאהו--יחזיר לראובן. מת שמעון בחיי ראובן, יחזיר לראובן או ליורשיו. מת ראובן בחיי שמעון--ייתן המאה לשמעון או ליורשיו, שמצוה לקיים דברי המת, ואף על פי שאמר הדברים והוא בריא, שהרי המאה בידו של שליח עדיין.
ד,ט [ו] אין אדם זוכה במתנה לחברו, עד שיהיה הזוכה גדול ובן דעת: אחד איש ואחד אישה, ואפילו אשת איש, ואפילו עבד ושפחה. אבל הגוי אינו זוכה: הואיל ואינו ראוי לשליחות לעולם, כך אינו זוכה לישראל. וכשם שאין ישראל נעשה שליח לגוי, כך אינו זוכה לגוי.
ד,י [ז] קטן שנותנין לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו--זוכה לעצמו, ואינו זוכה לאחרים: פחות מזה--לא לעצמו, ולא לאחרים. וכן השוטה אינו זוכה, לא לעצמו ולא לאחרים; והמזכה לשוטה על ידי בן דעת, זכה. אבל החירש זוכה לעצמו, כמו שביארנו בהלכות גזילה.
ד,יא [ח] זכין לקטן, אפילו בן יום אחד, ולגדול, בין בפניו בין שלא בפניו. וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אף על פי שאינו עומד שם: כיון שהגיעה המתנה לחצרו, כאילו זכה לו בה אחר. [ט] במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת. אבל בחצר שאינה משתמרת, כגון שדהו וחורבתו--עד שיהיה עומד בצידה ויאמר זכת לי שדי.
ד,יב וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצידן קונין לו בסימטה, או בצידי רשות הרבים, או בחצר שאין לה בעלים. אבל ברשות הרבים, או בשדה חברו--אינו זוכה, עד שתגיע מתנה לידו. קטנה תזכה לה חצרה, וארבע אמות שלה; אבל הקטן אינו זוכה, עד שתגיע מתנה לידו או שיזכה לו אחר.
ד,יג [י] המתנה כגט, שאין אדם יכול למסור דברים לשליח. כיצד: אמר לשלושה אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה, וייתנוהו לפלוני--אין זה כלום; ואם אמרו לאותן העדים, וכתבו ונתנו למקבל--לא קנה.
ד,יד וכן אם אמר לשניים כתבו וחתמו בשטר מתנה, ותנוהו לפלוני--אינן יכולין לומר לסופר לכתוב, אלא הן עצמן כותבין כמו הגט.
ד,טו [יא] הכותב בשטר נתתי שדה פלונית לפלוני, או שכתב נתתיה לו, או הרי היא שלו--הרי זה זכה, כשיגיע השטר לידו. אבל אם כתב בשטר אתננה לו--אף על פי שהעידו עליו עדים, לא זכה המקבל: עד שיאמר לעדים כתבו שטר מתנה ותנו לו, וכותבין ונותנין--שאין המקבל זוכה, עד שיגיע שטר מתנה לידו, או עד שיזכה לו בו על ידי אחרים, כמו שביארנו.
ד,טז [יב] האומר נתתי שדה פלונית לפלוני, והוא אומר לא נתן לי--חוששין, שמא זיכה לו על ידי אחר. אבל אם אמר כתבתי ונתתי לו, והוא אומר לא כתב ולא נתן לי--אם המקבל מתנה הוא שאמר כן--הודאת בעל דין כמאה עדים היא, והנותן אוכל פירות שדהו.
ד,יז ואם בן המקבל הוא שאמר, לא נתת לאבי שדה זו, והוא אומר כתבתי ונתתי לו--מניחין את הפירות על ידי שליש, עד שייוודע הדבר היאך הוא.
ד,יח [יג] מקבל מתנה שטען ואמר זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה וכיוצא בו, או שאמר בטילה הייתה מתחילתה לפי שלא קיבלתיה, אלא בעל כורחי באונס, או בטעות, וכיוצא בדברים אלו--דבריו קיימין; ונשבע על זה שבועת היסת, ותחזור לבעליה. [יד] טען הנותן ואמר שומר אתה עליה, או שאמר שלא מדעתי נתתיה, או גזילה היא בידך, וזה אומר אתה נתתה לי--נשבע המקבל שבועת היסת, ונפטר.
ה,א הנותן מתנה, בין בריא בין חולה--צריך שתהיה גלויה ומפורסמת. אמר לעדים כתבו בסתר ותנו לו--אינה כלום, שזה מערים הוא, כדי לאבד ממון אחרים, שיחזור וימכור אחר שייתן.
ה,ב לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו, ואמר לנו פלוני הנותן שבו בשווקים וברחובות, וכתבו לו מתנה גלויה ומפורסמת, וכיוצא בעניינים אלו--חוששין שמא מתנה מסותרת היא, ולא זכה המקבל.
ה,ג הכותב שתי מתנות על שדה אחת, הראשונה מסותרת והאחרונה גלויה ומפורסמת--אחרון קנה. ואפילו הייתה הראשונה סתם, ואין בה לא עניין סתירה ולא עניין גילוי אלא מתנה סתם--האחרון קנה.
ה,ד כבר ביארנו שהמוסר מודעה, ואחר כך נתן מתנה--המתנה בטילה, ואף על פי שאין שם אונס: שאין הולכין במתנה, אלא אחר דעת הנותן; והואיל וגילה דעתו שאינו רוצה בה, מתנתו בטילה.
ה,ה לפיכך מי שהיו הדברים מוכיחין שאין דעתו ליתן מתנה זו--אף על פי שנתנה המתנה גלויה, ונמצא שנתנה מקודם מתנה מסותרת--הרי שתי המתנות בטילים: הראשונה, מפני שהיא מסותרת; והשנייה, מפני שהדבר מוכיח שאינו רוצה, והרי קדמה זו המתנה, שנמצאת כמו מודעה לה.
ה,ו [ה] מעשה באחד שרצה לישא אישה, ואמרה איני נישאת לך עד שתכתוב לי כל נכסיך; שמע בנו הגדול, וצווח על שמניחו ריקן; אמר לעדים לכו והיחבאו וכתבו לו כל נכסיי מתנה, ואחר כך כתב לזו כל נכסיו, ונשאה. ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו לא הבן קנה ולא האישה קנת: שהרי שלא כרצונו כתב לה, וכאנוס ביצרו הוא, שהרי גילה דעתו במתנה הראשונה, אף על פי שהיא בטילה מפני שהיא מסותרת. וכן כל כיוצא בעניינים אלו.
ה,ז [ו] שני שטרות שזמנן יום אחד, והן כתובין על שדה אחת, בין במכר בין במתנה--אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות, כל הקודם זכה. ואם אין דרכם לכתוב שעות, הרי הדבר מסור לדיינים: כל מי שדעתם נוטה להעמיד שדה זו בידו, יעמידו.
ה,ח [ז] במה דברים אמורים, בשטר שאין בו קניין אלא קנה שדה זו בשטר זה, שאין אנו יודעין מי הוא משניהם שהגיע שטרו לידו תחילה. אבל אם היה בכל שטר מהן קניין--כל שקדם לו הקניין, זכה; ויישאלו העדים. וכן אם היו שם עדים שזה הגיע לידו שטר מתנתו תחילה, קנה הראשון.
ה,ט [ח] שני שטרות היוצאים על שדה אחת בשם קונה אחד, ואין זמנם שווה: אם היה שטר אחד משניהם מכר [ואחד מתנה--אם היה השטר הראשון מתנה, והשני שאחריו מכר--לא ביטל האחרון את הראשון, שיש לומר שלהוסיף לו אחריות חזר וכתב בשם מכר, אף על פי שלא היה כתוב שם אחריות, שאחריות טעות סופר הוא. וכן אם הראשון מכר] והאחרון מתנה--קנה השדה מזמן ראשון, שלא כתב לו שטר המתנה אלא לייפות את כוחו משום דין בן המצר.
ה,י [ט] היו שני השטרות במכר או שניהם במתנה--אם הוסיף בשני כלום--הרי הראשון קיים, שלא כתב השני אלא מפני התוספת. ואם לא הוסיף--ביטל השטר השני את הראשון, ואין לו אחריות אלא מזמן שני.
ה,יא לפיכך כל הפירות שאכל הלוקח מזמן ראשון עד זמן שני, מחזיר אותם. ואם היה על אותה השדה חוק למלך בכל שנה--הנותן או המוכר נותן אותו החוק, עד זמן השטר השני.
ו,א לעולם אומדין דעת הנותן: אם היו הדברים מראין סוף דעתו--עושין על פי האומד, אף על פי שלא פירש. כיצד: מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת, ועמד וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו--אין מתנתו קיימת: שהדברים מוכיחין שאילו ידע שבנו קיים, לא היה נותן כל נכסיו. לפיכך אם שייר מנכסיו כל שהוא, בין קרקע בין מיטלטלין--מתנתו קיימת.
ו,ב וכן הכותב כל נכסיו מתנה לאחד מבניו, בין שהיה בריא בין שהיה שכיב מרע, אפילו היה הבן קטן המוטל בעריסה--לא עשהו אלא אפיטרופוס, והרי הוא בכל הנכסים כאחד מאחיו: אומדן דעת הוא, שלא נתכוון אלא להיות אחיו נשמעין לו. ואם שייר כל שהוא, בין קרקע בין מיטלטלין--זכה הבן במתנה.
ו,ג במה דברים אמורים, שכתב לבן בין הבנים. אבל אם כתב כל נכסיו לבן בין הבנות, או לבת בין הבנות, או לאחד מן היורשין בין שאר היורשין--אף על פי שלא שייר כלום, מתנתו קיימת.
ו,ד וכן הכותב כל נכסיו לאשתו, בין בריא בין שכיב מרע--אף על פי שקנו מידו, לא עשה אותה אלא אפיטרופייה על יורשיו: בין שהיו יורשיו בניו ממנה, או מאחרת, או אחיו, או שאר יורשיו. ואם שייר כל שהוא, בין קרקע בין מיטלטלין--קנת כל שכתב לה.
ו,ה במה דברים אמורים, בנשואה. אבל אם כתב כל נכסיו לאשתו ארוסה, או לגרושה--אף על פי שלא שייר כלום, הרי היא כשאר כל אדם ומתנתו קיימת.
ו,ו הכותב כל נכסיו לאחד מבניו ולאחר--קנה האחר חצי הנכסים במתנה, ונשאר החצי לבניו; והבן שנתנו לו, אפיטרופוס על שאר אחיו.
ו,ז וכן אם כתב כל נכסיו לאשתו ולאחר--האחר קנה מחצה, ואשתו אפיטרופייה על המחצה.
ו,ח כל אישה שקנת כל נכסי בעלה במתנה--איבדה כתובתה, ותיקרע; לפיכך אם יצא עליו שטר חוב, והלכו כל הנכסים בחובו שקדם המתנה--תישאר היא בלא כלום, ולא תיקח בכתובתה שקדמה החוב: שאומדן דעתה הוא שבהניה שבאה לה בשמועה זו שכתב לה כל נכסיו, איבדה כל זכות שיש לה בנכסים חוץ ממתנה זו.
ו,ט וכן כל הכותב נכסיו לבניו, בין זכרים בין נקבות, בין בריא בין שכיב מרע, וכתב לאשתו עימהן קרקע כל שהוא--הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים, ולא מיחת--איבדה כתובתה, ואינה טורפת מנכסים אלו כלום. אבל מנכסים שיבואו לו אחר אלו, נוטלת מהן כתובתה.
ו,י כתב לה עימהן מיטלטלין בלבד, או ששייר לעצמו קרקע כל שהוא--כתובתה קיימת. ותקנת גאונים היא שאפילו שייר מיטלטלין כל שהוא--כתובתה קיימת, שהרי היא אומרת ממה ששייר אני גובה; ומתוך שתרד למה ששייר, תרד לשאר נכסים ותטרוף.
ו,יא הכותב כל נכסיו לבניו, וכתב לאשתו חלק עימהן, ומת אחד מן הבנים--הרי זו גובה כתובתה מחלק זה שמת, שלא איבדה זכותה אלא מלטרוף מהן.
ו,יב הרוצה להינשא, וכתבה כל נכסיה בין לבנה בין לאחר, ואחר כך נישאת, ונתגרשה, או מת בעלה--מתנתה בטילה: שזו מברחת היא; ולא כתבה כל נכסיה אלא להבריח מבעלה שלא יירשנה, וכשתהיה צריכה להן יחזרו לה. לפיכך אם מתה היא בחיי בעלה, קנה המקבל מתנה את הכול. ואם שיירה כלום, אפילו מיטלטלין--מתנתה קיימת; ואף על פי שנתגרשה, אינה חוזרת.
ו,יג כל הנותנין כל נכסיהם--כשתיבטל המתנה ויחזרו כל הנכסין לבעלים הראשונים, אין המקבל מתנה מחזיר פירות שאכל: שאפילו נתן האדם מתנה בפירוש על מנת להחזיר כל ימי חיי פלוני, הרי זה אוכל פירות כל זמן המתנה כמו שביארנו.
ו,יד מי ששלח כלים ממדינת הים, ואמר יינתנו אלו לבניי--הרי אלו יינתנו לבנים ולבנות: הראוי לבנים לבנים, כגון ספרים וכלי מלחמה; והראוי לבנות לבנות, כגון כלי משי הצבועים וחלי זהב ייטלו אותן הבנות. היו ראויין לזכרים ולנקבות, ייטלו אותן הזכרים.
ו,טו וכן המשלח כלים לביתו סתם, והיו בהן כלים הראויין לבנות--ייטלו אותן בנותיו: אומדן דעת הוא שלהן שלח. ואם אין לו בנות, או שהיו בנותיו נשואות--ייטלו אותן נשי בניו: שהדעת נוטה שלהן שלח.
ו,טז [טו] המשיא בנו הגדול לבתולה בבית, קנה הבית: והוא, שיהיו נישואין ראשונים לזה הבן, ולא השיא האב בן אחר קודם לו, ולא שייר האב בזה הבית שייחד לו כלום. ודברים אלו כהלכה שאין לה טעם הם, ונגעו חכמים בדבר זה מאומדן הדעת, שמרוב שמחתו ואהבתו גמר והקנהו הבית, שהרי לא שייר בו לעצמו כלום; לפיכך אם שייר שם אפילו כד אחד, לא קנה הבית.
ו,יז ייחד לו בית וכלי בית--אף על פי ששייר בבית כלי אחד לעצמו, או היה לו שם אוצר וכיוצא בו--קנה כלי הבית; אבל הבית, לא קנה. [טז] ייחד לו בית ועלייה--בית, קנה; עלייה, לא קנה. וכן אם ייחד לו בית ואכסדרה, לא קנה אכסדרה. שני בתים, זה לפנים מזה--לא קנה אלא האחד שנשא בו.
ו,יח [יז] כבר ביארנו בנישואין, ששניים שהיה ביניהם שידוכין ופסק זה על ידי בנו וזה על ידי בתו, ואמרו כמה אתה נותן לבנך, כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך, כך וכך, ועמדו וקידשו--קנו באמירה; ואינן קונין באמירה זו, עד שעת הנישואין, שכל הפוסק, דעתו לכנוס.
ו,יט וצריכין שיהיו הדברים שפסקו מצויין ברשותן, שאין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם כמו שביארנו. ודברים אלו לא ניתנו להיכתב; לפיכך אינן בשטר, עד שיטרוף בהן.
ו,כ [יח] המקדש את האישה--אפילו קידשה באלף דינר, בין שחזרה היא בין שחזר הוא, בין שמת הוא בין שמתה היא--אין הקידושין חוזרין לעולם, אלא הרי הן מתנה גמורה שאין לה חזרה. [יט] ואם היו קידושי טעות, חוזרין המעות. [כ] והמקדש אחותו, המעות מתנה: אדם יודע שאין קידושין תופסין בעריות, ואין זה טועה, אלא גמר ונתן לשם מתנה.
ו,כא השולח סבלונות לבית חמיו--בין מרובין בין מועטין, בין שאכל שם סעודת אירוסין בין לא אכל, בין שמת הוא בין שמתה היא, או שחזר בו האיש--יחזרו הסבלונות כולן, חוץ מן המאכל והמשקה.
ו,כב וכן כלים מועטים ששלח לה להשתמש בהם שם בבית אביה--אם נשתמשה בהן ובלו או אבדו, אינן משתלמין. אבל אם היו קיימין--חוזר הכול, וגובה אותם בבית דין: שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נואי בלבד.
ו,כג חזרה היא בו, חוזר הכול; ואפילו המאכל והמשקה, נותנת דמיו בזול. וכבר הסכימו הגאונים שאם היו דמי המאכל והמשקה שישה--משלמת ארבעה, אם חזרה בו: שלא נתן לה מתנה זו, אלא ודעתו שלא תחזור בו.
ו,כד הורו רבותיי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל ארוס סעודה ויאכיל ריעיו, או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן, ועשה כדרך שעושין כל העם, וחזרה בו--משלמת הכול: שהרי גרמה לו לאבד ממונו; וכל הגורם לאבד ממון חברו, משלם. והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא, שאין זה נשבע ונוטל.
ז,א מנהג פשוט ברוב המדינות שבזמן שיישא אדם אישה, משלחין לו ריעיו ומיודעיו מעות כדי שיתחזק בהן על ההוצאה שמוציא במשתה, ובאים אותן הריעים והמיודעים ששלחו, ואוכלין ושותין עם החתן בשבעת ימי המשתה או במקצתן: הכול כמנהג המדינה. ואלו המעות שמשלחין נקראין שושבינות, ואותם האנשים ששלחו אלו המעות ואוכלין ושותין עם החתן נקראים שושבינין.
ז,ב השושבינות אינה מתנה גמורה: הדברים ידועים שלא שלח זה עשרה דינרין, כדי שיאכל וישתה בזוז אחד; ולא שלח אלא ודעתו שאם יישא הוא אישה, יחזור וישלח לו כמו ששלח לו. לפיכך אם נשא זה, ולא החזיר לו השושבינות--הרי זה תובעו בדין, ומוציאה ממנו. [ג] ואין יכול לתובעו, עד שיישא כדרך שנשא הוא.
ז,ג כיצד: ראובן שנשא בתולה, ושלח לו שמעון שושבינות, ואחר כך נשא שמעון אלמנה--אינו יכול לתבוע ראובן להחזיר לו השושבינות, שהרי אומר לו איני מחזיר לך אלא בבתולה כמו שנתתה לי. וכן אם שלח לו בנישואי אלמנה, אינו יכול לתובעו ולהחזיר לו בנישואי בתולה.
ז,ד עשה ראובן משתה בגלוי ובפרהסיה, ועשה שמעון בצנעה, או שעשה ראובן בצנעה, ועשה שמעון בפרהסיה--אינו יכול לתובעו, שהרי אומר לו איני עושה עימך אלא כדרך שעשית עימי.
ז,ה ראובן שנשא, ושלח לו שמעון שושבינות, ואכל ושתה עימו, ואחר כך נשא שמעון כנישואי ראובן עצמן, ובא ראובן ואכל ושתה עימו, או שקרא לו שמעון לאכול ולא רצה לבוא, או שהיה במדינה ושמע קול טבלה במקום שאין דרכן לקרות אחד אחד אלא כל השומע יבוא, ושמע ולא בא--חייב להחזיר השושבינות כולה: שהרי ידע ולא בא, או קרא לו במקום שדרכן לקרות אחד אחד ולא בא.
ז,ו לא היה ראובן במדינה--מנכין לו דמי מה שאכל ושתה שמעון אצלו, ומחזיר שאר השושבינות. וכן אם היה במדינה, ולא קראהו או לא הודיעו--מנכין לו; ויש לו עליו תרעומת, מפני שלא הודיעו.
ז,ז וכמה מנכין: נהגו בניכוי אם דינר אחד שלח לו שמעון--אינו מחזיר לו כלום, שזה הוא דמי מה שאכל. ואם יתר על דינר עד סלע שלח לו, מנכה לו מחצה. מסלע ולמעלה, אומדין דעת המשלח. [ח] ושיעור השושבינות--אם אדם חשוב הוא, מנכה לו מחצה; ואם צר עין ומדקדק בהוצאתו, אינו מנכה לו אלא שיעור מה שאכל ושתה, ומשלם לו השאר.
ז,ח [ט] מת שמעון קודם שיישא אישה, או שנשא ומת בתוך ימי המשתה--אין ראובן חייב להחזיר ליורשי שמעון כלום, שהרי אומר להם תנו לי שושביני ואשמח עימו.
ז,ט [י] לפיכך אם שמח עימו ואחר כך מת שמעון, או שקרא לו ולא בא, או שלא היה במדינה, או שלא הודיעו--הואיל ושלמו ימי המשתה ואחר כך מת שמעון, חייב ראובן להחזיר השושבינות ליורשיו: או כולה; או בניכוי, אם לא הודיעו או לא היה עימו במדינה.
ז,י [יא] מת ראובן, ואחר כך נשא שמעון אישה, ושלמו ימי המשתה--מקום שנהגו לגבות השושבינות מן היורשין, כופין יורשי ראובן להחזיר בניכוי; ומקום שלא נהגו, אין היורשין משלמין כלום.
ז,יא [יב] מת ראובן אחר שנשא שמעון אישה ושלמו ימי המשתה--כופין את יורשיו לשלם השושבינות בכל מקום, שהרי נתחייב אביהן לשלם. ואם כולה היה חייב לשלם, משלמין את כולה; ואם בניכוי, משלמין בניכוי.
ז,יב [יג] חמישה דברים נאמרו בשושבינות: נגבית בבית דין, שאינה אלא כמו מלווה. ואינה משתלמת אלא בעונתה כעין נישואי ראשון, שזה כמו תנאי הוא, אף על פי שלא פירש שעל דעת זו שלחה. ואין בה משום ריבית; אפילו שלח לו דינר, והחזיר לו עשרה--מותר, שלא על מנת להוסיף לו שלח. ואין השביעית משמטתה, שאינו יכול ליגוש אותו ולתובעו עד שיישא כדרך שנשא הוא. ואין הבכור נוטל בה פי שניים כשתחזור ליורשין מפני שהוא ראוי, ואין הבכור נוטל בראוי כמו שיתבאר במקומו.
ז,יג [יד] השולח תשורה לחברו, או שנתן לו מעות כשמטה ידו, והוא ממאן ליקח, וזה נשבע שאי אפשר שלא תיקח והפציר בו עד שלקח, וכל כיוצא באלו--אף על פי שלא פירש, הרי אלו מתנה, ואינו יכול לחזור ולתבוע, עד שיפרש שהיא מלווה.
ז,יד [טו] וכן השולח לחברו כדי יין וכדי שמן ופירות בעת הנישואין--אינן נגבין בבית דין, מפני שהן גמילות חסדים; ולא נאמרו דיני השושבינות אלא במעות בלבד.
ח,א הסומה או הפיסח או הגידם, או החושש בראשו או בעינו או ברגלו או בידו, וכיוצא בהן--הרי הוא כבריא לכל דבר בממכרו ומקחו ומתנותיו. [ב] אבל החולה שתשש כוח כל גופו, וכשל מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק, והרי הוא נופל על המיטה--הוא הנקרא שכיב מרע, ומשפטי מתנותיו אינן כמתנת הבריא.
ח,ב כיצד: שכיב מרע שציווה ליתן לפלוני כך וכך, וליתן לפלוני כך וכך, בין בחול בין בשבת, בין כתב בין לא כתב--זכו הכול כשימות בכל מה שנתן להם, ואינו צריך קניין: שדברי שכיב מרע, ככתובין וכמסורין הן.
ח,ג ודבר זה מדברי סופרים. ואף על פי שאינה קונה אלא מדבריהם, עשו אותה כשל תורה, כדי שלא תיטרף דעתו עליו, כשיידע שאין דבריו קיימים. [ג] לפיכך אם אמר קנו ממני--אפילו בשבת קונין ממנו, שזה הקניין אינו צריך. [ד] ואין שכיב מרע צריך לומר אתם עדיי; אלא כל השומע דבריו, הרי זה עד: שאין אדם משטה בשעת מיתתו.
ח,ד [ה] שכיב מרע שציווה ליתן מתנה לעובר שבמעי אשתו--זכה העובר, מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמו שביארנו.
ח,ה [ו] אמר אם ילדה אשתי זכר, ייטול מנה, ואם נקבה, מאתיים--ילדה זכר, נוטל מנה; ילדה נקבה, נוטלת מאתיים; ילדה זכר ונקבה, הזכר נוטל מנה והנקבה מאתיים; ילדה טומטום או אנדרוגינוס, נוטל כפחות שבשניהם.
ח,ו [ז] שכיב מרע שאמרו לו נכסיו למי, ואמר להם דומה שיש לו בן או שאשתו מעוברת, עכשיו שאין לו בן או שאין אשתו מעוברת, נכסיו לפלוני, ונודע שיש לו בן, או שהייתה אשתו מעוברת--אף על פי שהפילה או מת הבן אחר כך, אין מתנתו מתנה.
ח,ז [ח] מתנת שכיב מרע אינה קונה, אלא לאחר מיתה, ואין אחד מהן זוכה בדבר שציווה לו בין מקרקעין בין מיטלטלין, אלא לאחר מיתה. [ט] לפיכך מוציאין לכתובת האישה, ולמזון האלמנה והבנות מיד אלו שציווה להן, שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות, ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה.
ח,ח [י] מתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין, בין הייתה במקצת נכסיו בין הייתה בכל נכסיו--חוששין לה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר; והואיל ומתנה זו לא תקנה אלא לאחר מיתה--אין שטר לאחר מיתה, והרי המתנה בטילה. [יא] ואם קנו ממנו כדי לייפות כוח המקבל, כגון שכתוב בה וקנינו ממנו מוסף על מתנה זו--הרי היא קיימת.
ח,ט [יב] שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני, ומת קודם שיכתבו וייתנו לו--אין כותבין ואין נותנין: שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה. [יג] ואם אמר כתבו, כדי לייפות כוח המקבל, כגון שאמר תנו מנה לפלוני ואף כתבו וחתמו ותנו לו--הרי אלו כותבין ונותנין לאחר מיתה.
ח,י [יד] שכיב מרע שכתב כל נכסיו מתנה סתם, ולא שייר כלום--אם עמד--חוזר, ואפילו קנו מידו כדי לייפות את כוחו, בין שהקנה כל נכסיו לאחד, בין שכתבם לשניים: שאומדן דעת הוא שלא נתן זה הכול, אלא ונתכוון שלא יקנו כלום אלא לאחר מותו.
ח,יא [טו] שייר כלום לעצמו, בין קרקע בין מיטלטלין--הרי זו מתנה במקצת, וסתמה כמתנת בריא שקונה מזמן הכתיבה; לפיכך אינו חוזר: והוא, שקנו מידו--שמתנת שכיב מרע במקצת צריכה קניין, בין עמד בין לא עמד.
ח,יב [טז] במה דברים אמורים, בשנתן סתם: שהרי אנו אומדין דעתו ואומרין הואיל ושייר, לא נתכוון אלא להקנות לו מחיים במתנת בריא. [יז] אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת שכיב מרע שאינו קונה אלא לאחר מיתה, אינו צריך קניין, ואם עמד, חוזר; ואם לא עמד, קנה זה המקצת. ואם היה בה קניין, לא קנה אלא אם כן היה מייפה כוחו כמו שביארנו.
ח,יג [יח] אל תטעה בשכיב מרע שכתב כל נכסיו, ופירש שנתן הכול מעכשיו והקנה מחיים, שאין זו מתנת שכיב מרע, אלא כשאר כל מתנות הבריאים: שאם הגיע השטר ליד המקבל, או שקנו מיד הנותן--קנה הכול, ואינו יכול לחזור בו.
ח,יד [יט] הנותן מתנה כשהוא שכיב מרע, וכתוב בה בחיים ובמוות, או מחיים ובמוות, בין בכול בין במקצת--הואיל ויש בה ובמוות, הרי זו מתנת שכיב מרע: שזה שכתב בה ובמוות, שלא יקנה אלא לאחר מיתה; וזה שכתב בה בחיים, סימן ליישב דעתו שיחיה מחולי זה.
ח,טו [כ] שכיב מרע שנתן הנכסים, שהדבר גלוי שהן כל נכסים שיש לו--הרי זו כמתנה במקצת; ואם קנו מידו ועמד, אינו חוזר. חוששין אנו, שמא נשארו לו נכסים אחרים במדינת הים, עד שיאמר כל נכסיי שהן אלו, או שיהיה מוחזק שאין לו נכסים אלא אלו; ואחר כך תהיה מתנה בכול.
ח,טז [כא] שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, רואין: אם כמחלק כתבם--אם מת, קנו כולן; עמד, חוזר בכולן. ואם כנמלך אחר ששייר חזר וכתב, וחזר וכתב, וחזר וכתב, וקנו מידו על כל אחד ואחד--מת, קנו כולן; עמד, אינו חוזר אלא באחרון, שהרי נתן לו כל נכסיו הנשארים.
ח,יז [כב] הכותב כל נכסיו לעבדו, ועמד--חוזר בנכסים, ואינו חוזר בעבד: שהרי יצא עליו שם בן חורין.
ח,יח [כג] שכיב מרע שציווה מחמת מיתה, כגון שהייתה דעתו נוטה שהוא מת ודאי, וניכר דבר זה מכלל דבריו--אף על פי שקנו מידו במקצת--אם עמד, חוזר.
ח,יט [כד] המפרש לים, והיוצא בשיירה, והיוצא בקולר, והמסוכן והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חולייו--כל אחד מארבעתן כמצווה מחמת מיתה הוא, והרי דבריו ככתובין וכמסורין, ומקיימין אותן, אם מת; ואם ניצול ועמד--אפילו קנו מידו במקצת, חוזר כדין כל מצווה מחמת מיתה.
ח,כ [כה] שכיב מרע שניתק מחולי לחולי--אם לא עמד ולא הלך על משענתו בשוק, מתנתו מתנה. [כו] עמד בין החולי שציווה בו ובין החולי שמת ממנו, והלך על משענתו--אומדין אותו על פי רופאים: אם מחמת חולי הראשון מת, מתנתו קיימת; ואם לאו, אין מתנתו קיימת. ואם הלך בשוק בלא משענת--אינו צריך אומד, אלא בטלו מתנותיו הראשונות.
ח,כא [כז] מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה שמתוך חולי זה שציווה בו מת, ואין העדים מצויין לשאול להם--אף על פי שהרי זה המצווה מת, הרי המתנה בטילה: שאין מיתתו ראיה, שמא עמד מחולי שנתן בו המתנה ואחר כך חלה חולי אחר ומת; לפיכך הנכסים בחזקת היורשין, עד שיביא ראיה שמתוך החולי שנתן בו מתנה זו מת.
ט,א שכיב מרע שציווה ואמר לא תגלו מתנה זו, ולא תודיעו בה אדם אלא לאחר מותו--הרי זו מתנה קיימת, ואינה מתנה מסותרת: שבעת שתקנה שהוא אחר מותו, הרי אמר גלו אותה. [ב] מצווה מחמת מיתה, אינו צריך לומר גלו את המתנה, אלא אף על פי שהיא כתובה סתם, אין חוששין לה שמא מסותרת היא.
ט,ב [ג] שכיב מרע שאמר ייטול פלוני נכסיי או מקצת נכסיי, או יחזיק, או יזכה, או יקנה--כולן לשון מתנה הן. וכן אם אמר יחסין או יירש על מי שראוי ליורשו, הרי זה קנה. [ד] אמר ייהנה פלוני בהן, יעמוד בהן, יישען בהן--לא קנה.
ט,ג [ה] שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר--אם אינו ראוי ליורשו, נוטלן משום מתנה; ואם ראוי ליורשו, נוטלן משום ירושה. במה דברים אמורים, בשהיה היורש הזה אחת מבנותיו, או אחד מכלל בני בניו, או אחד מכלל אחיו, וכיוצא בהן משאר יורשין. אבל אם כתבן לאחד מבניו, לא עשהו אלא אפיטרופוס כמו שביארנו.
ט,ד [ו] מי שאמרו לו בשעת מיתתו, נכסיך למי הן, שמא לפלוני, ואמר להן ואלא למי--רואין: אם ראוי ליורשו, נוטלן משום ירושה; ואם לאו, נוטלן משום מתנה.
ט,ה [ז] גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה--הואיל ואינו יורשו כמו שיתבאר במקומו, כך אינו יכול ליתן לו נכסיו במתנת שכיב מרע: לא כל נכסיו ולא מקצתן--שלשון ירושה ומתנה, לגבי יורש אחד הוא. ואם תאמר יקנה, נמצא זה כאילו ירש אביו; [ח] לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים, מתנתו קיימת.
ט,ו [ט] שכיב מרע שהודה שיש לפלוני אצלי כך וכך חוב, תנוהו לו, או שאמר כלי פלוני הוא פיקדון בידי לפלוני, תנוהו לו, חצר פלונית של פלוני היא, חוב שיש לי ביד פלוני אינו שלי, של פלוני הוא--בכל אלו הדברים וכיוצא בהן, הודיתו הודיה. ואפילו הודה הגר לבנו שאין הורתו בקדושה, דבריו קיימין; אפילו הודה שכיב מרע לגוי, נותנין לו.
ט,ז [י] אבל שכיב מרע שציווה ליתן לגוי מתנה--אין שומעין לו, שזה כמי שציווה לעבור עבירה בנכסיו. [יא] אמר פלוני עבדי עשו אותו בן חורין, או שאמר עשיתי אותו בן חורין, או הרי הוא בן חורין--כופין את היורשין, ומשחררין אותו: שהעבד, ישנו במקצת מצוות. [יב] אמר פלונית שפחתי עשו לה קורת רוח--עושין לה, ואינה עובדת אלא עבודה שהיא רוצה בה מכל העבודות הידועות לעבדים באותו מקום.
ט,ח [יג] שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד, ואמר הלה איני רוצה בהן--לא קנה. [יד] שתק, ואחר כך צווח--קנה: שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין; וכיון ששתק, אינו יכול לחזור בו.
ט,ט [טו] שכיב מרע שכתב לזה, וחזר וכתב לאחר--האחרון קנה: שיש לו לחזור עד שימות--בין בכול בין במקצת, בין לעצמו בין לאחר. ואפילו כתב וזיכה לראשון, וכתב וזיכה לאחרון--האחרון קנה: ששכיב מרע שזיכה בה, עדיין מתנת שכיב מרע היא.
ט,י [טז] אבל שכיב מרע שכתב וזיכה, וקנו מידו--אין לאחר קניין כלום; ואינו יכול לחזור--לא לאחר ולא לעצמו, בין שנתן הכול בין שנתן מקצת.
ט,יא [יז] שכיב מרע שחזר במקצת, חזר בכול. כיצד: נתן כל נכסיו לראשון, וקנו מידו כדי לייפות כוחו, וחזר ונתן מקצתן לאחר, וקנו מידו כדי לייפות את כוחו--שני קנה; אבל הראשון לא קנה כלום, בין שעמד בין שמת.
ט,יב [יח] נתן מקצת נכסיו וקנו מידו, ואחר כך נתן את כולן לאחר וקנו מידו כדי לייפות כוחו--אם מת--קנה הראשון המקצת, וקנה האחרון את השאר; ואם עמד--ראשון קנה, שני לא קנה.
ט,יג [יט] שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ולא שייר כלום, או הפקירן, או חילקן לעניים--אם עמד, חוזר בכול. [כ] מכר כשהוא שכיב מרע, ממכרו קיים כבריא. [כא] מכר כל נכסיו--אם היו המעות עצמן קיימות--אם עמד, חוזר; ואם הוציא המעות, אינו יכול להחזיר.
ט,יד [כב] מתנה שהיא סתם, ולא נתפרש בה שהיה בריא כשנתן או שהיה שכיב מרע--הוא אומר שכיב מרע הייתי, והרי עמדתי ואחזור במתנתי, ומקבל מתנה אומר בריא היה, ואינו יכול לחזור--על המקבל להביא ראיה שבריא היה.
ט,טו לא מצא ראיה--יישבע הנותן שבועת היסת וייפטר, ותעמוד הקרקע בחזקת הנותן. [כג] אבל אם היו מיטלטלין ביד המקבל--מתוך שיכול לומר שלי הן, יישבע היסת שבריא היה כשנתן לו מתנה זו.
ט,טז [כד] מי שמת, ונמצאת מתנה קשורה לו על ירכו--אף על פי שהיא בעדים, וקנו מידו כדי לייפות כוח אלו שנתן להם--הרי זו אינה כלום: שאני אומר כתבה ונמלך. [כה] ואם זיכה בה לאחר, בין מן היורשין בין שאינו מן היורשין--כל הדברים שבה קיימין ככל מתנות שכיב מרע.
ט,יז [כו] וכן מי שכתב שטר חוב על עצמו בשם אחר, או בשם בן מבניו, או מן היורשין, ונתן השטר על יד שליש ואמר לו יהיה זה אצלך, ולא פירש לו כלום, או שאמר לו הנח עד שנאמר לך מה תעשה, ומת--הרי זה אינו כלום.
י,א שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני, ומת--ייתנו לאחר מיתה: שדברי שכיב מרע, ככתובין וכמסורין הן; ואין חוששין שמא על מנה שיש לו קבור הוא אומר.
י,ב וכן שכיב מרע שאמר הלוואה או הפיקדון שיש לי ביד פלוני, תנו אותה לפלוני--דבריו קיימין, ואינו צריך למעמד שלושתן.
י,ג וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני, זכה במה שיש בשטר, וכאילו כתב ומסר, אף על פי שלא משך השטר; ואין היורש יכול למחול שטר זה, שניתן במתנת שכיב מרע.
י,ד ומפני מה המוכר או הנותן שטר חוב לחברו וחזר היורש ומחלו, מחול, ושכיב מרע שנתן שטר חוב, אין היורש יכול למחול--מפני שקניין הראיה שבשטר מדבריהם. לפיכך היורש, עדיין זה השטר שלו הוא מן התורה ומוחלו; ומתנת שכיב מרע--אף על פי שהיא מדבריהם, עשו אותה כשל תורה, וכאילו קנה ממון שבשטר מן התורה, והגיע לידו, ולא נשאר ליורש בו קניין, ולפיכך אינו מוחל.
י,ה [ג] שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי--אם אמר תנו, נותנין; לא אמר תנו, אין נותנין, שמא לא אמר מנה יש לפלוני בידי, אלא כדי שלא יאמרו על יורשיו שיש להן ממון. [ד] לפיכך אם אמר דבר זה דרך הודאה, ולא היה שם חשש עורמה--נותנין, אף על פי שלא אמר תנו.
י,ו [ה] כיוצא בו, ראו את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל, ואמר של פלוני הן, של מעשר שני הן--אם כמוסר דבריו להן, הרי דבריו קיימין; ואם כמערים, לא אמר כלום.
י,ז [ו] וכן אם בא אחד ואמר להם אני ראיתי את אביכן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל, ואמר של פלוני הם, של מעשר שני הן--אם היו טמונין בבית, לא אמר כלום; בשדה, דבריו קיימין. כללו של דבר--כל שאילו יכול ליטלן, דבריו קיימין; ואם לאו, לא אמר כלום.
י,ח [ז] הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, ולא ידע היכן החביאן, ואמרו לו בחלום כך וכך הם, ובמקום פלוני הן, ושל פלוני הן, או של מעשר שני הן, ומצאן במקום שנאמר לו, וכמניין שנאמר לו: זה היה מעשה; ואמרו חכמים, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.
י,ט [ח] שכיב מרע שהודה שיש לפלוני בידו מנה, ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבינו פרעתיו--נאמנין, ונשבעין על זה היסת. [ט] אמר תנו, ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו--אין נאמנין.
י,י אמר מנה לפלוני בידי, ואמרו יתומין נתננו--אין נאמנין: שהרי לא אמר תנו, ומניין ידעו שחייבין ליתן. [יא] אמר תנו, ואמרו יתומים נתננו--נאמנין, ונשבעין היסת שנתנו.
י,יא [יב] שכיב מרע שנתן מנה לאחד ואמר לו, הילך מנה זו לפלוני--הלך, ומצאו שמת--אם קיים היה בשעה שנתן לו השכיב מרע, יינתנו ליורשי מי שנשתלחו לו: שדברי שכיב מרע, ככתובין וכמסורין הן. ואם לא היה קיים, יחזרו ליורשי המשלח: שאין קניין למת.
י,יב [יג] שכיב מרע שאמר תנו מאתיים זוז לפלוני, ושלוש מאות לפלוני, וארבע מאות לפלוני--אין אומרין כל הקודם בשטר זכה. לפיכך אם לא הניח תשע מאות, חולקין הנמצא לפי מה שכתב להן. ואם יצא עליו שטר חוב, גובה מכולן: מכל אחד ואחד, כפי מה שנתן לו. כיצד: היה החוב ארבע מאות וחמישים זוז, בעל המאתיים נותן מאה, ובעל השלוש מאות מאה וחמישים, ובעל הארבע מאות נותן מאתיים.
י,יג [יד] אבל אם אמר תנו מאתיים זוז לפלוני, ואחריו שלוש מאות לפלוני, ואחריו ארבע מאות לפלוני--כל הקודם בשטר זכה. לפיכך אם יצא עליו שטר חוב, גובה מן האחרון; אין לו, גובה משלפניו; אין לו, גובה משלפני פניו.
י,יד [טו] שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה, יאכל פלוני פירות דקל זה--לא אמר כלום: שלא הקנה להם דבר שיש בו ממש--שהדירה והאכילה וכיוצא בהן, הרי הן כדיבור וכשינה שאינן נקנין. אבל אם אמר תנו בית זה לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני, או תנו דקל זה לפלוני כדי שיאכל פירותיו--דבריו קיימין: שהרי הקנה להם הגוף לפירות, והגוף דבר שיש בו ממש. וכן כל כיוצא בזה.
יא,א שכיב מרע שאמר נכסים אלו לבניי, אין הבנות בכלל. היה לו בן אחד ובת אחת, או בן ובן הבן--אף על פי שאמר לבניי שהוא לשון רבים, אין נותנין אלא לבנו: שהבן האחד נקרא בנים.
יא,ב שכיב מרע שאמר נכסיי לטובייה, ומת, ובא אחד ששמו טובייה, ואמר אני הוא--נוטלן. ואם הוחזק שמו רב טובייה, אינו נוטלן; ואם היה שכיב מרע גס בו, וקורא אותו בשמו--נוטלן.
יא,ג באו שניים לתבוע, וכל אחד מהן מוחזק שמו טובייה--אם היה אחד תלמיד חכמים, תלמיד חכמים קודם; אין בהן תלמיד חכמים, והיה אחד מהן שכן או קרוב--הוא קודם; היה אחד שכן ואחד קרוב, השכן קודם. שניהם קרובים או שניהם שכנים או שניהם תלמידי חכמים, יעשו הדיינין כמו שייראה להם: כל מי שדעתן נוטה שעל זה אמר, נותנין לו. וכן אם היו רבים.
יא,ד שכיב מרע שאמר נכסיי לפלוני ופלוני ופלוני--חולקין בשווה, אפילו הן מאה. [ה] אמר נכסיי לפלוני ולבניי--פלוני נוטל מחצה, וכל בניו מחצה. ומעשה באחד שאמר לאשתו נכסיי ליך ולבנייך; ואמרו חכמים תיטול היא מחצה, וכל הבנים מחצה. [ו] אמר לפלוני ופלוני ובני פלוני--נוטלין בני פלוני מחצה, והשניים הראשונים מחצה.
יא,ה [ז] שכיב מרע שאמר יחלוק פלוני בנכסיי, ייטול מחצה. תנו חלק לפלוני בנכסיי, ייטול אחד משישה עשר; ויש מי שהורה ייטול רביע הנכסים.
יא,ו [ח] שכיב מרע שאמר תנו חלק לפלוני בבור היין שיש לי, ייטול רביע היין. אמר תנו לו בו חלק בחבית, הרי מיעט וייטול שמין היין. אמר תנו לו בו חלק לקדירה, נוטל חלק משנים עשר מן היין. אמר תנו לו בו חלק לטפיח, נוטל חלק משישה עשר מן היין שבבור, שהרי גילה דעתו שלחלק מועט נתכוון. [ט] ואין גומרין מן השיעורין האלו לדין אחר.
יא,ז [י] שכיב מרע שאמר תיטול אשתי כאחד מן הבנים, נוטלת כאחד מבניו; ואם נולדו לו בנים אחר הצוואה--מצטרפין עם אלו שהיו בשעת הצוואה, ונוטלת חלק עם כולן.
יא,ח כיצד: היו שלושה בנים בשעת הצוואה, ולאחר מכאן נולדו לו שניים--נוטלת חלק כאחד מן החמישה, שהוא שתות כל הממון. [יא] ואינה נוטלת עימהם אלא בנכסים שהיו לו בשעת הצוואה; אבל נכסים שבאו לו אחר הצוואה, אין לה בהן חלק: שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו.
יא,ט [יב] שכיב מרע שאמר מיטלטלין שלי לפלוני--נוטל כלי תשמישו, אבל לא חיטים ושעורים וכיוצא בהן; אמר כל מיטלטלין שלי, נוטל הכול. [יג] והעבדים בכלל המיטלטלין; אבל לא ריחיים התחתונה וכיוצא בה, שהרי היא מחוברת בארץ.
יא,י [יד] אמר כל המיטלטל, נוטל אף הריחיים התחתונה וכיוצא בה.
יא,יא [טו] שכיב מרע שאמר נכסיי לפלוני--נוטל כל המיטלטלין וכל הקרקעות, והבגדים והעבדים והבהמה והעופות, והתפילין עם שאר ספרים: הכול בכלל נכסים. אבל ספר תורה, יש בו ספק אם הוא בכלל נכסים או אינו; לפיכך אם תפסו, אין מוציאין מידו.
יא,יב [טז] שכיב מרע שאמר תנו מאתיים זוז לפלוני בני בכורי בראוי לו--נוטלן, ונוטל בכורתו. [יז] אמר בבכורתו, ידו על העליונה: רצה חלק בכורה, נוטל; רצה מאתיים זוז, נוטל. [יח] וכן אם אמר תנו מאתיים זוז לפלונית אשתי בראוי לה--נוטלתן, ונוטלת כתובתה. ואם אמר בכתובתה, ידה על העליונה. [יט] אמר תנו מאתיים זוז לפלוני בעל חובי בראוי לו--נוטלן, ונוטל חובו. אמר בחובו, אין לו אלא חובו.
יא,יג [כ] שכיב מרע שאמר תנו ארבע מאות זוז לפלוני, ויישא בתי--הרי זה כמי שנתן לו שתי מתנות: כל איזה שירצה מהן, ייקח; לפיכך אם רצה ליקח המעות, ולא יישא הבת--ייקח. אבל אם אמר ייקח בתי ותנו לו ארבע מאות זוז--הרי זה תנאי, ולא יזכה במעות עד שייקח הבת.
יא,יד [כא] שכיב מרע שאמר תנו ארבע מאות זוז לבתי בכתובתה, או לכתובתה--אם דרך אנשי העיר להוסיף בשומת הנדוניה, ולכתוב שווה מנה במאתיים--אינה נוטלת אלא מאתיים: שהרי לא אמר ארבע מאות זוז סתם, אלא לכתובתה; כלומר, תנו לה מה שתהיה שומתו בכתובתה ארבע מאות זוז.
יא,טו [כב] אמר תנו נדוניה לבתי כך וכך בגדים, וכך וכך כלים, וזלו הבגדים והכלים אחר כן--הריוח ליתומים, ונותנין לה כשער הזול. וכן אם אמר תנו ארבע מאות זוז דמי היין לבתי, והוקיר היין--הריוח ליתומים, ונותנין לה ארבע מאות זוז בלבד.
יא,טז מעשה באחד שהיה יוצא בקולר, ואמר תנו לפלוני ארבע מאות זוז מיין מקום פלוני. ואמרו חכמים ייטול ארבע מאות זוז מדמי אותו היין, שלא נתכוון זה ליתן לו מן היין משקל ארבע מאות זוז, ולא נתכוון אלא לדמים; וזה שייחדן ביין, לייפות את כוחו.
יא,יז ושוב מעשה באחד שמת ואמר הדקל לבתי, והניח שני חציי דקל; ואמרו חכמים תיטול השני חציים, שלזה נתכוון והם שקרא דקל.
יא,יח ושוב מעשה באחד שאמר תנו לפלוני בית המחזיק מאה כדין, ונמצא הבית שיש לזה המצווה מחזיק מאה ועשרים. ואמרו חכמים זכה בבית זה, שהדברים מראין שכוונתו לזה הייתה: שכל הנותן, בעין יפה נותן. וכן כל כיוצא בדברים אלו.
יא,יט [כג] שכיב מרע שאמר תנו לבניי שקל בכל שבת, או שאמר אל תיתנו להם אלא שקל, ונמצא שאין מספיק להם אלא סלע בכל שבת--נותנים להם כל צורכן: שלא נתכוון זה להרעיב את בניו, אלא לזרז אותם, שלא ירוויחו בהוצאה יתר מדיי.
יא,כ [כד] שכיב מרע שציווה ואמר אל יספדוהו, אין סופדין אותו. אל תקברוהו מנכסיו--אין שומעין לו, שיחוס על ממון בניו, ויפיל עצמו על הציבור, שאסור להניחו בלא קבורה; אלא כופין את היורשין לקוברו מנכסיו.
יב,א שכיב מרע שאמר בני פלוני יירשני--הרי זה יורש אותו לבדו, ולא יירשו שאר הבנים. וכן אם אמר על בת בין הבנות, או אח בין האחין, או שאר היורשים--דבריו קיימין. [ב] אבל הבריא, אין דבריו קיימין.
יב,ב [ג] שכיב מרע שאמר נכסיי לפלוני, ואחריו לפלוני--אין לשני אלא מה ששייר ראשון. [ד] ואם היה הראשון ראוי ליורשו, כגון שהיה בן מכלל הבנים--אין לשני כלום: שכל לשון מתנה ליורש, הרי היא כלשון ירושה; וירושה--אין לה הפסק, ואף על פי שאמר ואחריך לפלוני.
יב,ג [ה] אבל הבריא שנתן מתנת בריא על דרך זו, וכתב לזה נכסיי לך ואחריך לפלוני--אין לשני אלא מה ששייר ראשון, בין שהיה הראשון ראוי ליורשו בין שלא היה ראוי ליורשו.
יב,ד [ו] שכיב מרע שאמר נכסיי לך ואחריך לפלוני, והיה הראשון ראוי ליורשו, ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק, אלא במתנה והרי הפסקתיה--השני קונה מה ששייר הראשון. לפיכך אם נתן המעות על ידי שליש, או שאמר תנו לבניי שקל בכל שבת ולא משום ירושה אני נותן להם, והנשאר מן הנכסים אחר מותם יהיה לפלוני--אין נותנין להם אלא שקל, אף על פי שאינו מספק להם.
יב,ה [ז] נכסיי לפלוני, ואחריו לפלוני--מת ראשון, קנה שני; מת שני, הרי אלו של יורשי השני; מת השני בחיי הראשון, הרי הנכסים של יורשי הראשון.
יב,ו [ח] אף על פי שאין לשני אלא מה ששייר הראשון, אסור לראשון למכור וליתן גופן, אלא אוכל הפירות, עד שימות ויזכה השני. [ט] ואם עבר הראשון ומכר ונתן במתנה, אין השני מוציא מיד הלקוחות, שאין לשני לא מן הגוף ולא מן הפירות, אלא הנשאר. וכל המשיא עצה לראשון למכור, נקרא רשע. ואפילו היה בהן עבדים, והוציאן הראשון לחירות, או כלים, ועשאן תכריך למת--מעשיו קיימין.
יב,ז [י] במה דברים אמורים, בשמכר הראשון או נתן מתנה לאחרים. אבל אם מכרן הראשון או נתנן במתנה לבנו או לאחד מיורשיו, לא עשה כלום. וכן אם נתנן במתנת שכיב מרע, אפילו לאחרים--לא עשה כלום: שאין מתנת שכיב מרע קונה, אלא לאחר מיתה, וכשימות, יקנה השני.
יב,ח [יא] היה חוב על הראשון, או כתובת אישה, ובאו לבית דין להיפרע מנכסים אלו--אף על פי שהראשון קיים--אין בית דין מגבין אותן מגוף הנכסים, אלא מן הפירות בלבד שמין להם.
יב,ט מת הראשון, ובא בעל חובו ואשתו לגבות מנכסים אלו--אין מגבין להם כלום: אפילו עשאן היפותיקי או שייחדן לאשתו בכתובתה--אינן גובין מנכסים אלו כלום, אלא הרי הן של שני.
יב,י [יב] שכיב מרע שאמר לאישה פנויה, נכסיי ליך ואחרייך לפלוני, ועמדה ונישאת--בעל לוקח הוא, ואין השני מוציא מיד הבעל. הייתה אשת איש כשנאמר לה ואחרייך לפלוני--השני מוציא מיד הבעל, שכיון שזכת בנכסים על תנאי זה כשהיא נשואה, נמצא כאילו אמר לה בפירוש אחרייך יקנה פלוני, לא הבעל.
יב,יא לפיכך אם מכרה נכסים אלו כשהיא תחת בעלה, ומתה תחת בעלה--יעמדו נכסים ביד הלוקח: שאם יוציא בעל מיד לוקח, מפני שמכרה כשהיא נשואה, הרי השני מוציא מיד הבעל, והלוקח חוזר ומוציא מיד השני--שהרי מכרה לו, ואין לו אלא מה ששייר; ואין בשלושתן מי שהוציא ממון אלא הלוקח, ולפיכך תעמוד בידו.
יב,יב מעשה באחד שאמר נכסיי לאימי, ואחריה ליורשיי, והייתה לו בת נשואה, ומתה הבת בחיי הבעל ובחיי אם אביה, ואחר כך מתה הזקנה; ואמרו חכמים, אין הבעל יורש אותן הנכסים, מפני שהן ראויין לאשתו, ולא זכת בהן האישה אלא אחר שמתה. אבל אילו הניחה הבת בן או בת--היו יורשין הנכסים, שמשמע יורשיו ואפילו יורשי יורשיו. ואילו אמר וכשתמות הזקנה--הרי הן לבתי מעכשיו, היה הבעל יורש אותן אחר מיתת אשתו.
יב,יג הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו--הרי הגוף של בן מזמן השטר, והפירות לאב עד שימות. לפיכך האב אינו יכול למכור, מפני שהן נתונין לבן; והבן אינו יכול למכור, מפני שהן ברשות האב.
יב,יד מת האב, והניח פירות מחוברין לקרקע--הרי הן של בן, מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו. היו תלושין, או שהגיעו להיבצר--הרי הן של יורשין.
יב,טו עבר האב ומכר--מכורין, עד שימות. וכשימות האב, מוציא הבן מיד הלוקח, ואם היו שם פירות מחוברין, שמין אותם ללוקח ונותן הבן דמיהם; היו תלושין, או שהגיעו להיבצר--הרי הן של לוקח.
יב,טז עבר הבן ומכר--אין ללוקח כלום, עד שימות האב. מכר הבן בחיי האב, ומת הבן ואחר כך מת האב--כשימות האב, יקנה הלוקח: שאין לאב אלא פירות, וקניין פירות אינו כקניין הגוף.
יב,יז [יד] מתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה--הרי היא כמתנת שכיב מרע, שאינה קונה אלא לאחר מיתה: שמשמע דברים אלו--שאף על פי שקנה הגוף מהיום, אינו זוכה בו ואוכל פירות אלא לאחר מיתה.
יב,יח [טו] שטר מתנה שכתוב בו שיקנה פלוני שדה פלונית לאחר מיתה, בין שהיה בשטר קניין בין שלא היה בו קניין--כיון שכתוב בו זמן ובזמן זה חי היה, הזמן מוכיח שמחיים הקנה לו; ואינו זוכה אלא לאחר מיתה--שאילו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה, שאין שטר לאחר מיתה--לא היה כותב בו זמן.
יב,יט לפיכך אף על פי שאין כתוב בו מהיום ולאחר מיתה, קונה לאחר מיתה. וזה שכותבין בכל המתנות והממכרות מעכשיו, ואף על פי שיש בשטר הזמן--להרוויח הדבר כותבין כן, אף על פי שאינו צריך.
יב,כ [טז] בריא שנתן מתנה, וכתב בשטר בחיים ובמוות--הרי זו מתנה גמורה מחיים, שהרי כתוב בה בחיים; וזה שכתב ובמוות, כמו שאומר מעתה ועד עולם, וכמו נואי שטר הוא זה.
יב,כא [יז] הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה, לא יקבלו מתנה מאדם; אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים; והרי נאמר "ושונא מתנות, יחיה" (משלי טו,כז).